נצמד אל המשקפת, לא לחשוב

בנורווגיה, באזורים הכפריים, בין פיורד לאגדה עממית, הכבישים קשים לנהיגה. הם צרים כמו סמטה בפלורנטין, חסרי שוליים, דו סטריים וחד נתיביים. מדי כמה מאות מטרים יש באחד מצדי הכביש מפרץ עצירה. כששתי מכוניות נעות בכיוונים מנוגדים, אחד הנהגים – וביותר ממקרה אחד, שניהם – פשוט נוסע לאחור עד למפרץ הקרוב, ומאפשר לרכב שבא ממול לעבור. הם נוסעים לאט, מזהירים לפני סיבובים עיוורים, עתותיהם בידיהם. יש מקום לכולם על הכביש – רוכבי אופני הרים חסונים המטפסים את העליות התלולות לשם האתגר, מכוניות מכל הסוגים בכל הכיוונים. איש אינו מנסה לעקוף את הרכב הישן שמתאמץ בעליה, גם כי אין באמת איפה, אבל אולי גם כי גם לו יש מקום, וחולשתו אינה סיבה להותיר אותו מאחור. ומלבד זאת, ממילא צריך לנסוע לאט.
ֿ

החברה הישראלית ב-2009 דומה יותר ויותר לכביש נורווגי: צרה, נטולת שוליים, מתקדמת בנתיב אחד. אולם להבדיל מכביש נורווגי, בכביש הזה נוהג הנהג הישראלי; זה שעוקף את התור לפניה שמאלה מהנתיב הימני ואת הפקק מהשוליים (הרי, זמנו יקר יותר משל אותם הפראיירים העומדם ומחכים); זה שמהבהב לך כי הוא חושב שהנתיב השמאלי שלו, ואיך יכול אדם להעז לנהוג בו במהירות פחותה מזו שלו; זה שחונה על המדרכה, כי הולכי רגל לא באמת עולים לו בתודעה; טלפון ביד אחת, סיגריה בשניה, ההגה במרפקים, כי צריך להספיק; זה שמצפצף כי הרמזור כבר אדום-כתום והנהג שלפניו טרם חצה את הצומת. ההבדל האחד הזה משנה: הכביש שהוא החברה הישראלית כבר לא מכיל מקום לכולם. למעשה, המרחב בו הולך ומצטמצם.

המיינסטרים הוא חזות הכול היום, והשוליים מצטמצמים. החוגים החברתיים של האלטרנטיבה התרבותית נעים במעגלים משיקים. את החבר’ה שאני רואה היום בציפורלה ראיתי בעבר בהופעות של הבילויים, במופע האימים של רוקי, בערבי במה חדשה, באיקון. פחות ופחות לגיטימי להיות בשוליים של החברה. להחזיק בסט ערכים שונה. לחשוב שאולי לא צריך להתכווץ בפחד ואי נוחות כששומעים ערבית מדוברת (50 אחוזים מהציבור, לפי סקר מכון גיאוקרטוגרפיה מרץ 2007), שאולי לא צריך היה לצאת ל"עופרת יצוקה", שאולי הדרך היחידה לקיים דמוקרטיה אמיתית היא כשיש מיעוט, שצדק הוא לא מוחלט, ש"חבר זה לא קיר" הוא משפט מחריד ושלא יקרה שום דבר, באמת כלום, אם נראה אנשים אחרים מדי פעם; כל אלו הולכים והופכים להיות מקובלים פחות ופחות.

תראו את הבחירות האחרונות. הישראלים הצביעו בהמוניהם לאותן מפלגות, עם אותם אנשים. מה הפלא שקיבלנו את אותו אופורטוניזם פוליטי? זו היתה התוצאה המצופה, יגיד לכם כל מי שאי פעם חזר על ניסוי. רבע מהכנסת שרים, כמעט שליש שרים וסגני שרים? אני המום. עוד מעט תגידו לי שכל מה שפוליטיקאים כמו פואד מחפשים זה כיסא.

וזה לא, או לפחות לא רק, שהשוליים – הפוליטיים והחברתיים – בישראל מצטמצמים. זה שהמיינסטרים הישראלי אימץ לחיקו שתי התנהגויות, קונסיסטנטיות זו לזו: הדרה ובורות מרצון.  החושבים אחרת מגונים, מודרים מהשיח, מושתקים; אנשים רציניים, לימים שרים להגנת הסביבה, מציעים לשלול את אזרחותם, את חופש הביטוי בהצבעה שלהם. אחרים זוממים חוקים למניעת הפגנות של קבוצות שוליים בעיר הבירה המקומית, לקול מצהלות הציבור; אחרים עוד חושבים שיש צורך בשר לענייני מיעוטים – וניתן רק להניח שזה לא מיעוט עיוורי הצבעים עליו מדברים.

מנגד, המיינסטרים הישראלי לא רק שלא רוצה ללמוד, אלא שהוא גאה בבורותו, ומסרב ללמד. כך, מוסדות שלא מוכנים ללמד תכנים בסיסיים – ומערכת החינוך הישראלי ממילא לא מלמדת דבר מעל המינימום הנדרש כדי להיות סוג כלשהו של בן תרבות – מורשים לגדל דור חדש של בורים. אבל גם במערכת החינוך המיינסטרימית לא מוכנים ללמד את ערש התרבות המערבית, השאלה. דנטה? טולסטוי? קפקא? לא בבתי הספר שלנו, הילדים עוד עלולים לחשוב.

וזה מה שבאמת מקומם אותי. בכל העולם המערבי המיינסטרים שוקע בתוך העצלות של עצמו, חוסר הנכונות למחשבה עצמאית והעדריות. אבל רק אצלנו מגנים את אלה שמתעלים מעל לזה, ומדירים אותם מהשיח. רק עם הספר גאה בבורותו. והיא, בתורה, מכלה אותנו, ואנחנו, בהגדרה, לא לומדים.

מצד שני, מה אני יודע? אני רק ענק מלהג, שצובט לו את הלב לדעת שרוב קוראי הטקסט הזה לא ידעו לזהות את הרפרנס.