(כן, כבר היה כאן פוסט בשם הזה. השם הולם גם כאן).

ועדת פרס נובל החליטה שד"ר עז א-דין אבו אל-עייש הוא מועמד ראוי לפרס נובל לשלום. נדמה לי שהקייס שלה ברור: רופא עזתי שעובד בתל השומר, שוכל שלוש בנות עקב טעות של צה"ל ויום אחר כך נואם – או ליתר דיוק, מנסה לנאום – נאום כואב שכולו מסר של פיוס ושלום. כשצה"ל סיים את התחקיר וסיפר לד"ר שבנותיו אינן עוד בגלל שכמה ילדים בני 18 עשו טעות, שלח את חברתו עפרה בלבן לתקשורת, לומר שתוצאות התחקיר מספקות אותו, ושהוא מבין – ממש כך – שבמלחמות יש טעויות, וכל שרצה הוא שהאמת תצא לאור. אילו מישהו היה יורה בשוגג בקרובים אליי, ספק אם "מבין" היה הפועל שהייתי משתמש בו. לא, אין ספק שד"ר אבו אל-עייש עשוי מהחומר ממנו עשויים חלק מזוכי פרס נובל לשלום, והוא מועמד ראוי ביותר.

מקבץ טוקבקים מרנין:
"מה הוא עשה למען השלום בדיוק???" שואל "שוקי שקשוקי" מבעד למעטה האנונימיות והעילגות, "תנו את הפרס לרמתכ"ל (sic) שלנו – הוא נלחם שם למען שלום עמינו!". "רק זה חסר לנו", מוסיף א’, "שמי שעזר למחבלים יקבל פרס נובל". "אריק" מוסיף שהפרס בכלל מגיע לישראל – "זה שמדינת ישראל מעסיקו (sic) אותו, נותן (sic) לו פרנסה, למרות שהוא חי בעזה, מדינת ישראל צריכה לקבל פרס נובל לשלום" (sick). בהערה לא קשורה מצטרף "משה" לחגיגה ושואל מה בדיוק עשה הדוקטור שמגיע לו פרס נובל, וחותם "ארץ אוחלת (sic) יושביה", כי אירוניה זה הכי כיף. "רחל" מפגינה חשיבה נטולת פניות וחפה מגזענות באמרה ש"אם הוא ייבחר אז זה בגלל שהוא ערבי השבדים אוהבי ערבים". יש עוד. ביניהם, כטיפות אפורות, אנשים שחושבים שאולי מדובר בהחלטה נבונה. מעטים, מעטים מדי.

[...]

מתחילה, הישראלים לא ידעו איך לאכול את הדוקטור, שפרץ לטלפון של שלומי אלדר בשידור חי, והכריח אותנו, לרגע אחד, לראות מה אנחנו עושים שם, מעבר לענני האיפול. קודם הייתה זו האם המודאגת, הבהמה הקדושה, לבנה שטרן, שפרצה לדברי השלום של הד"ר וסירבה לתת לאב השכול להתבטא, וטענה שזו חוצפה ששיבא – אותו בית החולים בו עזר הרופא ליהודים כמו לערבים – נותן במה לאחד מעובדיו. הצפיה בשטרן מתפרצת על הרופא השכול הייתה נקודת שבר עבורי, כפי שעליה להיות עבור כל אדם החרד לדמותה של החברה שהוא חי בה. הסירוב של המיינסטרים הישראלי להוקיע אותה היה הודאה, הודאה ברורה – איננו רוצים להתמודד עם עצמנו.

אחר כך ניסה צה"ל את השטיקים הרגילים. היו מחבלים על הגג, אמרו בתחילה. אחר כך רמזו שייתכן שחמאס אחראי לירי על ביתו של ד"ר אבו אל-עייש. אבל בסוף, גם צה"ל לא יכול היה להפיץ שקר בוטה כל כך, והוא הודה שהירי בוצע בשגגה. לא התנצלות, לא. אפילו אחרי שהודו בכך, רמזו לאשמתו של הד"ר; אמרו שהתבקש להתפנות. להתפנות לאן, בדיוק, לחלק של הרצועה שלא הופצץ?

וכעת ההודעה הזו מוועדת הפרס בשטוקהולם, והאינסטינקט לעשות דה לגיטימציה לאחר שוב גובר על הישראלים, שוב הם מבלבלים בין נבזות לפטריוטיות, שוב ד"ר אבו אל-עייש הוא אויב מסוכן. והד"ר, הוא מסרב להיות אויב. מדבר שלום. דו קיום. בני אדם.

הפרס הזה יעביר את כל הטרגדיה שעברתי לדבר חיובי למען האנושות. זה ניצחון לאינטליגנציה, ניצחון לתקווה לשינוי חיובי בקרב שני העמים שלנו. אם אקבל בסופו של דבר את הפרס, אקדיש אותו לאנשים הפשוטים בשני העמים – לפלסטינים ולישראלים[1].

[...]

נמשיך לומר לעצמנו שאצלנו חיי אדם הם ערך עליון ולסלוח לחיילינו בלי כל פקפוק על טעויות שעולות בחייהן של שלוש בנותיו של אדם שהפעיל את כישוריו למען ישראלים רבים מספר. הן לא "אדם", הן פלשתיניות. נטפח על שכם עצמנו בגאווה כשנספר על הכבוד ש"אנחנו" חולקים למתינו, בזמן ש"הם", להם לא אכפת; נשכח שאת נאום האבלות שלו קטענו בפה גס. גב’ שטרן, עכשיו כבר מדברים על זה: לא היה דבר בבית הדוקטור. כאם לשני בנים שאומנו לבצע מעשים כאלה, מה יש לך לומר לו עכשיו?

נמשיך לספר לעצמנו שהכול תמיד מוצדק, למרות שלא היינו מוכנים לקבל הצדקה כזו מאף צבא שהיה נלחם נגדנו. וכשמישהו יצליח לגלות את האינטליגנציה והאומץ להתעלות מעל לניסיונות הפתטיים של חברה שהתפרקה מערכיה ליישב את הדיסוננס שלה; אז נסרב להכיר בזה, נשתיק ונשתוק ונעמוד במקום בו אנו צודקים ונטען שכולם אנטישמיים.

יותר מכל דבר אחר, התגובה הישראלית הזו מראה שאנחנו כבר לא פועלים מתוך תחושת אשמה; תחושה טבעית שצריכה להתלוות להרג חסר תכלית של כל אדם, לא כל שכן שלושה, לא כל שכן שלוש ילדות, לא כל שכן שלוש בנותיו של רופא שריפא יהודים כערבים ופעל למען דו קיום כל חייו. לא, איבדנו את התחושה הזו, כרגע אנחנו לא מרגישים עוד אשמה; אותו רגש שמביא בהכרח להתבוננות מעמיקה, קטרזיס, ואולי הבנה ופיוס. אנחנו מרגישים רגש גרוע בהרבה, אנחנו מרגישים צודקים.

[...]

ד"ר אבו אל-עייש, רציתי רק לומר שאני, לפחות, כן, אני הקטן, מתבייש. לפחות בבלגיה ושבדיה ידעו לתת לך את שמגיע לך באמת. הייתי רוצה להיות מסוגל להבטיח לך שאנסה בכל מאודי להחזיר את האשמה, הבושה ותחושת האחריות לקולקטיב שסביבי, שמתעקש לראות בך אויב יותר ויותר ככל שאתה יותר ויותר חושף שאינך. אבל אינני מסוגל. נדמה לי, ד"ר אבו אל-עייש, שמאוחר מדי, ואולי מעולם לא רצו הישראלים באמת להכיר בך ובבני עמך כבני אדם, כל שכן כעם. אנחנו – וגם אני, כבן לאותה החברה – אנשי הפרלמנט הארוך; את קיצנו האומלל והבהמי אנחנו ממיטים על עצמנו במו צדקתנו.

  1. ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש [↩]