בשובי הביתה גיליתי חול מפוזר בכמה מקומות בחדר השינה. תמהתי על כך מאוד – דירתי בת שני החדרים שוכנת לה בינות הרים מוריקים המנביעים מעיינות שכבה עד האביב, ולא בסמוך לחוף ים עתיר חול, זפת וערסים, וחול איננו חזון נפרץ; יתר על כן, החלונות היו מוגפים, כראוי לדירה שדייריה נטשו אותה לשבוע. אולם, היות והייתי עייף, תשוש, חלוש ואומלל מטיסת לילה שאיחרה, הסתפקתי בטיאטואו של החול החוצה מביתי.

לאחר הטאטוא, החול, כמובן, נעלם. היות והוא נעלם, מיד עלצתי על הפתרון המוצלח שמצאתי. אם הבעיה תשוב, חשבתי לעצמי, אאלץ לחקור לעומק מנין מגיע החול; אולם אם החול לא יוסיף לפקוד את חדר השינה, אוכל לחיות עם התעלומה. ממילא, נימקתי לעצמי בעודי שוקע בשנת עייפים, אם לחול לוקח שבוע להצטבר כך שייראה, ואני מנקה את הדירה אחת לשבוע, לא צריכה להיות בעיה. הוא יבוא, אני אוציא. ועוד, לפני שהשמיכה חיבקה אותי בחיבוק של חלומות הזויים, ממילא אינני יכול להתחקות אחר מקור החול כאשר כבר הוצאתי את החול.

כשקמתי באמת לא היה עוד חול. אולם בבוקר המחרת, כאשר קמתי מעל יצועי והתארגנתי לעבודה, הבחנתי שהחול חזר, ובכמות גדולה יותר, משל היה חדר השינה שלי אגם לרנה האגדי, מקום משכנה של ההידרה המפלצתית, שכשראשה האחד נכרת, מייד צומחים תחתיו שניים אחרים. גירשתי את הילדים עם המטקות מהחול, טאטאתי אותו החוצה וחזרתי להתארגן, שכן לא יכולתי לאחר לעבודה.

בשובי נדרשתי לשלם על חניה על ידי בחור מבוגר בכניסה לדירה. בני נוער ישבו עם קרטיבים מטפטפים על כסאות נוח סביב מה שפעם היה המיטה שלי, ומבוגרים בבגד ים השגיחו על פעוטות שחפרו בחול שהצטבר בכפות פלסטיק. הייתה לרשותי רק שעה קלה לפני שהיה עליי לצאת לאירוע חברתי בחיפה, אז רכשתי שוקו-שוקו בקיוסק, הכרזתי על סגירת החוף ושוב טאטאתי החול החוצה.

חזרתי הביתה בשש בבוקר. מחדר השינה שלי נשמעו התלחשויות.
- "מהר", לחש קול, "עוד מעט הוא בטח יחזור".
- "רגע אחד", קול אחר לחש, "אני חושב ששמעתי את הדלת".
פתחתי את הדלת בתנופה, הדלקתי את האור, וראיתי אותן, עומדות שם, מפזרות לי חול בחדר. נמלים. חפרו לי מנהרות הברחה מבחוץ, והיו מביאות חול פנימה, משל היה חדר השינה שלי רפיח.

"מי כאן הנמלה האחראית?" שאלתי. הנמלים הביטו זו בזו באי נוחות, עד שאחת, שעמדה בפינה כל העת, נעה קדימה באצילות. "אני המלכה". הסברתי לה שאני זקוק לחדר השינה שלי, שחול איננו תוספת דקורטיבית רצויה בעיניי ושאודה להן אם יפסיקו להבריח חול לחדרי. "אי אפשר", אמרה לי "החלטנו. כאן יהיה חול".

למזלי, אני חזק מהנמלים. לקחתי לעצמי רשות להשתמש במים שיש לארז ובתרסיס חזק, השמדתי את מנהרותיהם במבצע שכונה "חופרת עסוקה", הרגתי מאות חפים מפשע. השקט חזר למסדרונותיי.

[...]

מול בית האבות בו מתגוררת סבתי בירושלים החלו לפני שנתיים בבניית מגדל מים כעור, והבניה רועשת ומלכלכת. מול ביתה של סבתי השניה בנו לפני 12 שנים קניון ומאז אין לה חניה ליד הבית. יש למישהו תרסיס נגד ועדות תכנון ובניה?