מחשבות עגומות על דרבן

נציגי המדינות המערביות שהגיעו לדרבן ועזבו באמצע נאומו של אחמדינג’אד מנסים לתפקד בין שתי אמיתות בעלות משקל דומה: האחת, שיש לפעול נגד נגע הגזענות, ושישראל היא אכן מדינה המפעילה מדיניות גזענית; והשניה, שהפעולה הזו לא יכולה להיות מובלת על ידי מנהיג אימפריה פונדמנטליסטית ומממנת-טרור השואפת להשגת עצמה גרעינית. האמיתה הראשונה היא סיבה מספקת לכינוסה של ועידת "דרבן 2″, והשניה היא סיבה מספקת ליציאה הפגנתית מנאומו של החזיר מטהראן. ובזמן שהאמיתה השניה תתקבל בישראל בתשואות וקולות שמחה, האמיתה הראשונה אינה נוחה לישראל ולעם היושב בציון כלל ועיקר.^[1].

הבחירה האומללה לאפשר למתגרען הפרסי, שהוביל כינוס הכחשת שואה, לנאום בועידה שעיסוקה בלחימה בגזענות הפכה את הועידה כולה לפארסה – ובתבונה עשו הנציגים שעזבו את הועידה בעת נאומו חסר המעוף של החזיר – אולם הרעיון הבסיסי מאחוריה נכון. לא רק שיש להלחם בגזענות, אלא גם שישראל היא מדינה גזענית וכובשת. ההצהרה הזו היא כל כך אמיתית, שגם הפליק-פלאקים המרהיבים ביותר של אנשי ההסברה הישראלית הכושלת – מה זה השטות הזו של החזרת השגריר בשוויץ? למישהו נדמה שהשוויצרים מאבדים על זה שינה? – לא יוכלו לה.

הטענות האלו מושמעות כנגד ישראל לא אחת, ותמיד נענות באותו רצף שחוק של טענות-נגד שאינן מחזיקות מים. אולי המובילה במצעד האיוולת היא הטענה שישנם מקרים נוספים של גזענות, אלימות וכיבוש, ולכן – תנסו לעקוב כאן, מדובר בעניין מסובך למדי – הביקורת כנגד ישראל דווקא היא אנטישמיות.

זה תמיד נשמע כאילו נהג שנתפס נוסע במהירות גבוהה מהמותר נעצר על ידי שוטר, ובחימה שפוכה שואל את השוטר אם משטרת ישראל כבר סיימה לתפוס את כל הרוצחים והאנסים, שככה הם מתעסקים בנהג פשוט שדוהר על כביש ריק; ומיד אחר כך מוסיף את הרמיזה שמא עצר אותו השוטר רק מפני שהוא מזרחי. כלומר, הטיעון הזה, לא רק שמסקנתו אינה נובעת מהנחותיו (כלומר, הוא אינו תקף) ושהיא שגויה, אלא גם הנחתו הבסיסית – שקודם על העולם לטפל בעוולות אחרות, ורק משיפתור את כולן עליו לפנות לאלו שאנו מייצרים – היא ילדותית ואווילית.

עוולות שונות – חלקן גדולות וחמורות בהרבה מאלו שמבצעת ישראל, חלקן מינוריות בהרבה – מבוצעות בכל רחבי העולם. זו עדיין לא סיבה מספקת שלא להתעסק באלו שישראל מבצעת. יש כמה דברים שהופכים את ישראל, יותר מהרבה מהמדינות האחרות שמבצעות את העוולות הללו, למועמדת טובה להתחיל. הראשונה היא שבעולם ישראל נתפשת כמדינה שאפשר לדבר איתה. על הפרות חוזרות ונשנות של זכויות אדם בסין או בצפון קוריאה אפשר למחות, אבל אי אפשר באמת לדבר עם המשטרים האלה. ישראל מקיימת קשרים דיפלומטיים וקשרי מסחר עם העולם המערבי, היא מציגה עצמה במידה רבה של הצלחה כדמוקרטיה מערבית, היא דוברת את השפה הדיפלומטית ומרשה לעצמה להיות מושפעת מלחץ בין לאומי. כלומר, ישראל איננה מדינה שמונהגת על ידי פסיכופט מקציף בפה כמו קים ז’ונג איל, שמוכן להתנהג כאילו המדינה שלו מתקיימת בואקום ולאיים על כל העולם ואחותו.

טוב שכך: אילו היו אומות העולם חושבות שישראל היא מדינה שאי אפשר לדבר איתה, לא היינו מקבלים את הטיפול הבלתי נעים של ועידות נגד גזענות; היינו מקבלים אמברגו, חרם פוליטי, והתנערות מוחלטת של העולם. תשאלו את עיראק או דרא"פ.

כמובן, הברבר הישראלי הממוצע חושב שזה פשוט נורא, שהם חושבים שאפשר לדבר איתנו. נראה להם מה זה. אנחנו לא צריכים את העולם. "אום-שמום, אפשר לחשוב". שארה"ב תנטוש אותנו, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה! אם למשוגעים כמו מחמוד אחמדינג’אד הם מניחים, ואנחנו צריכים לחטוף את אי הנעימות שבועידה למניעת גזענות שאומרת לנו שמעשי הגזענות שלנו הם, וול, גזעניים, אנחנו נראה להם, נהא גם אנו משוגעים והם יניחו לנו.

זה נכון. העולם אוהב את האיראנים יותר. עובדה: אף ועידה נגד גזענות לא דיברה נגד האנטישמיות של המשטר האיראני הנוכחי. יותר מזה: הנשיא שלהם הוזמן לנאום. כל כך העולם אוהב את האיראנים, שהוא הולך איתם ראש בראש כל פעם על ביקור של נציגים של האו"ם במתקנים צבאיים. שהוא מאיים עליהם באמברגו כל יומיים. אני לא זוכר מתי בכירים אמריקאים רמזו על האפשרות של פעולה צבאית אמריקאית בשטח ישראל. אני כן זוכר דיבורים כאלה על איראן. אין כל צורך להכריז על איראן כעל הילד המופרע של הכיתה, כולם כבר יודעים את זה. השאלה עכשיו היא האם לטפל בה בכוח, לבצר אותה ולהפוך אותה לעוד צפון קוריאה, או לנסות למשוך אותה אל העולם, להפוך אותה לעוד לוב. אפשר להתווכח על זה. אי אפשר להתווכח על זה שהסיבה שהאו"ם לא מנפק ועידות כאלה נגד איראן אבל כן מנפק ועידות כאלה נגד ישראל היא שמחזיקים מאיתנו יותר. מאמינים שאכפת לנו, וזה הצד הנכון של החבל להיות בו. והקרדיט הזה הוא משהו שאנחנו מומחים בלמסמס.

[...]

אבל הלא קיימות עוד מדינות שמבצעות עוולות, שהן מדינות מערביות לכל דבר ועניין. למעשה, יגיד האומר, חלק מהמדינות שמושיבות אותנו על ספסל הנאשמים היום עושות בעצמן – או עשו בעבר – מעשע זוועה. זו צביעות מצדן לדרוש מאיתנו להפסיק. מה שהורג אותי בטיעון הזה הוא שמובלעת כאן באופן בלתי נמנע ההנחה, שעשיית עוולות כמו החזקת אוכלוסיה שלמה תחת כיבוש גזעני היא סוג של זכות, שאם מדינות אחרות משתמשות בה, גם לנו מותר. בהחלט ייתכן שחלק מהמדינות שמפנות ביקורת כלפינו עוסקות או עסקו בהפרת זכויות אדם גזענית בעצמן. אז מה? האם זה הופך את הטענות נגד ישראל לפחות אמיתיות? האם המעשים שלנו הופכים מוצדקים יותר או גזעניים פחות מעצם העובדה שמי שמאשים אותנו בהם מבצע מעשים דומים? כדי לטעון טענה כזו – היינו, שמעשיה של ישראל מוצדקים יותר היות וחלק מהמדינות שמאשימות אותה מבצעות מעשים כאלה – אנו נזקקים לפוסט מודרנה מהסוג המפוקפק ביותר: לטענה שגזענות איננה מושג מוחלט, אלא נקבעת מתוך הנורמות בחברה, ולכן והיות והנורמות של מדינות העולם הן כאלה, ישראל איננה גזענית. מי שנדרש לעיקורן של מילים בעלות משמעות כדי לנסות להצדיק דבר מה איבד את אחיזתו עם העולם שבו אנשים מסוגלים לתקשר זה עם זה באופן קוהרנטי, וממילא אין לייחס לדבריו יותר משמעות משל מלמול משוגע.

אם רוצים להמנע המשוגעים מלמלמל גזענות איננה גזענות אם אחרים גם כן גזענים, עליהם לפנות לטענה שהובאה בראשית הפסקה: שלמעשה, מה שמדינות אחרות עושות מותר, ולכן מה שישראל עושה מותר. התשובה היא, כמובן, שלהם אסור ולנו אסור, ושתי עוולות אינן יוצרות צדק. המעשים שלנו לא הופכים מוצדקים יותר כי אחרים עושים אותם גם.

[...]

שתי מילים על אנטישמיות: הגיע הזמן להפסיק להביט על העולם בפרצוף מיוסר ולשאול האם העם היהודי לא סבל דיו. זה קשקוש, וזה מאבד מהאפקטיביות שלו בכל פעם שאנחנו עושים את זה. לא כל ביקורת עולמית על ישראל היא אנטישמיות ושנאת יהודים. לפעמים היא מוצדקת. לפעמים – רק לפעמים, כן? – כשאומרים על ישראל שהיא מחזיקה מיליונים תחת כיבוש ומשטר צבאי בזמן ששכניהם היהודים חיים כאזרחים של הדמוקרטיה הישראלית לכל דבר, אומרים את זה פשוט כי זה נכון, לא כי שונאים יהודים. כשנשיא המדינה היהודית אומר שהוא חש בושה שביום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתחת ועידה גזענית, הוא מתחיל להשמע קצת כמו הגמד המזוקן שצועק "ישות ציונית כובשת!" מעל כל מיקרופון – לא לגמרי קשור. יום הזיכרון לשואה ולגבורה חל בישראל בסביבות כ"ז בניסן, במין פשרה שהושגה בין אלה שרצו לציין את יום תחילת מרד גטו וארשה ובין אלה שלא רצו יום זיכרון בערב פסח. אני מוכן לתת את זרועי הימנית שאף לא אחד ממארגני הועידה בג’נבה לא ידע מתי נופל כ"ז בניסן או שזה התאריך שבו מצוין יום השואה בישראל. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה חל בכלל ב-27 בינואר, היום שבו שוחרר מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. אני נזכר בחרדים שהתנגדו למצעד הגאווה הבין לאומי בירושלים, וטענו שהוא נופל על התאריך של ליל הבדולח. כלומר, זה לחלוטין לא קשור.

[...]

האו"ם, אם כן, עשה את שהוא יודע לעשות הכי טוב ופישל בג’נבה, ויצר ועידה שלא מסוגלת שלא להיראות ולהשמע כמו ההיפך הגמור ממה שהיא. אבל טענות היסוד של ישראל כנגד גינוי גובר והולך בעולם לא מחזיקות מים, וקל לראות את זה. הגיע הזמן שנפסיק לזעוק "אנטישמיות" ו"שואה", שנפנים שהלקח "לעולם לא עוד" איננו שווה ערך ל"לעולם לא עוד ליהודים", שנראה את הדברים שאנחנו עושים ושנפסיק לעשות אותם. אין שום כלי שבאמצעותו אפשר להצדיק דיכוי וגזענות, להוציא דיכוי וגזענות. הגיע הזמן שהישראלים יפסיקו לחשוב שהאינטרס שלנו הוא להיאבק על זכותה של ישראל להיות מדכאת וגזענית. הגיע הזמן, וכבר כמעט חולף, ואנחנו בשלנו. לאוהבי ישראל האמיתיים, המביטים בייאוש כיצד עוד ניסיון דיפלומטי לעצור את הבהמיות הישראלית נשטף בנהרות של טמטום, נותר רק לקוות שהעולם ידע לומר "לעולם לא עוד" גם לישראל.

1. כך מבלבלים פטריוטיזם עם הסכמה עיוורת [↩]