רוח אלימה כזו לא תסבול כל עמידה מנגד: עליי לזעוק[1]

הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל – נו, זה הגוף הזה שמשלחיו מכנים "הצבא המוסרי ביותר בעולם" באירוניה שאינה יודעת גבולות – והקהל המעודד אותה במצהלות שנאתו מתחילים להתקשות במציאת הסברים מוצלחים שיוסיפו לזכות אותם בתואר. רצח מתועד היטב של אדם לא חמוש ולא מסוכן באמצעות ירי ישיר של רימון גז כבד לחזהו לא מסתדר עם הכתר שהזרוע המדינית שלנו קשרה לראשם של גדודי "עז הדין על קסאם". בייחוד, כשחודש וחצי לפני כן, המיליציה הצליחה לפצוע קשה את טריסטן אנדרסון, אקטיביסט אמריקאי שהפגין בנעלין, באותו האופן בדיוק.

אנדרסון נאבק על חייו, ויש לקוות שאכן יצליח לשרוד את הפגיעה שריסקה את גולגלתו, אולם יש לזכור שאנדרסון כבר הפסיד כמה מאבקים. נזק מוחי כלשהו נגרם לו, שעוד מוקדם מדי להעריך. הוא נכה, ויהיה כזה לשארית ימיו. הוא נורה בתוך נעלין, אחרי שהמפגינים חזרו מהגדר, אחרי שחלקם כבר התפזרו הביתה. לטענת מי שהיו לידו, הוא נורה כשעמד מרוחק מההפגנה גופא – טענה הגיונית, אנדרסון נורה בסביבות ארבע וחצי אחר הצהריים. רימון גז מדמיע, נשק אלפ"ה[2], שעף אליו ופגע בראשו והרס את חייו.

התחקיר של צה"ל היה מהיר ולאקוני. הרימון פגע ברצפה וניתז משם אל אנדרסון, ולכן מבחינת צבא העם זה לא שימוש לא הולם בנשק. משפשף אדם את עיניו ומגלה שאין הוא טועה, עיניו קוראות את המילים שראשו ממאן לעכל: מבחינת הצבא, ירי על אדם לא חמוש מרחק עשרות מטרים מהחיילים שנמצא מחוץ לאיזור ההפגנה איננו שימוש לרעה בנשק אם הרימון ניתז מהקרקע.

הפראמדיקים מיהרו לתת לאנדרסון טיפול רפואי. לכל אורך הדרך הוסיפו חיילי צבא ה’ לירות על הפראמדיקים, שהיו מסומנים היטב. במחסום ניעלין סירבו לתת לאמבולנס הסהר האדום לעבור, ואנדרסון הועבר לאמבולנס של מד"א.

[...]

הארץ מספר שלאחר האירוע הורה אלוף פיקוד המרכז, גדי שמני, להפסיק את השימוש ברימון הזה. אחרי שבועות מספר התיר את השימוש מחדש, תחת תנאים מגבילים.

לבאסם איברהים אבו רחמה הי"ד הייתה הזדמנות לבחון מקרוב את התנאים המגבילים הללו, כאשר אותו הנשק נורה לעברו בכינון ישיר. אבו רחמה נרצח. הוא לא נשא נשק. הוא לא הרים אבן. הוא עמד ליד הגדר וקרא לקצין. והוא נרצח.

לא הייתה כאן כל הגנה עצמית. הוידאו מוכיח זאת בבירור, שרק מי שמתעקש לשקר לעצמו בשם הנראטיב שבנה לעצמו יוכל להטיל בו ספק: אבו רחמה היה מפגין לא חמוש שנורה למוות. הפגנה לא חוקית, זועקות התולעים הרגילות. הגדר בבילעין נפסלה על ידי בג"ץ ב-2007. מאז לא נעשה כל מאמץ מצדה של ממשלת ישראל לשנות את התוואי שלה. אם מדינת ישראל לא שומרת על חוקיה, מדוע היא מצפה שאדם שאיננו אפילו אזרח ישראלי – קרי, הוא לא שותף בקורפוס המחוקק – ישמור עליהם? לפי איזה מפתח של צדק, זולת זה שגורס שליהודים מותר יותר, לישראל מותר גם להתעלם מפסיקת בית המשפט בעניין וגם למנוע הפגנות נגד התעלמות כזו? הלזאת ייקרא דמוקרטיה?

[...]

תוסיפו על זה את הדיווחים שעוד מגיעים מהרצועה, את עמרי בורברג ו-ל’ והטיפול המשפטי המבזה שקיבלו מצה"ל ועוד כהנה וכהנה מקרים, ותקבלו מקרה קשה במיוחד עבור ציבור המתלהמים, האספסוף המלמד סנגוריה על צבאו כאוטומט. בהסתמכם על העובדה שאיש בעולם אינו יכול להגדיר מתי כמה גרגירי חול הופכים לערימה, הם יספרו לכם על עשבים שוטים, מקרים בודדים שאינם מעידים על הכלל.

בשנה האחרונה נורו ארבעה תושבי נעלין למוות. שלושה נורו בראשם, בדיוק כמו אנדרסון. אחד נורה – הו, האומללות – בגבו. שלושה מהם נפגעו מאש חיה, אחד מכדורי גומי – מכבסת מילים הבאה לתאר קליעים רגילים המצופים בגומי, שהם אינם קטלניים רק מעל לטווח מסוים. המבוגר שבהם היה בן 22 כשנורה ב-28 בדצמבר 2008. הצעיר שבהם, אחמד מוסא, נורה בראשו באש חיה והוא בן 10. כמה מקרי מוות בהפגנות האלה הופכים לערימה? ואם מדובר בעשבים שוטים, מדוע אינם מטופלים כראוי? מדוע אינם יושבים בכלא צבאי?

[...]

צריך להזכיר את הסיפור הזה, שנדמה שנשכח מלב. ב-26 בדצמבר 2003, במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה בכפר מסחה, נורה ברגליו מאש חיה גיל נעמתי, מפגין בן 21. התירוץ המיידי של צה"ל, שהלך איתם לכל אורך הדרך, היה – כמאמר הפתגם הערבי – גרוע מהפשע. נעמתי, אמרו, היה רעול פנים, והחיילים חשבו שהוא ועמיתיו הם פלשתינאים. הפרקליטות והמשטרה שקלו אפילו להגיש כתב אישום נגד נעמתי, על שהעז, כנראה, להפריע לכדורים החיים במעופם. התירוץ: כניסה לשטח צבאי סגור ללא אישור. חשבתי שזה היה התירוץ לירי. החייל שירה בנעמתי והמפקדים שאישרו את הירי לא הועמדו לדין פלילי מעולם, בהמלצת הפצ"ר. הם נתנו פקודה לירות אש חיה לעבר מפגין לא חמוש שהפגין ביחד עם מפגינים אחרים שלא היו חמושים, ומשום מה החיילים החליטו שהחבורה הלא חמושה הזו מהווה סכנת חיים ונעמתי נורה ברגלו, וזו איננה עבירה פלילית אליבא דצה"ל. איך ההגיון הזה עובד ביחס לחברה הישראלית? האם מותר לי כעת לפתוח באש כלפי כל אדם ברחוב שאני חש שמסכן את חיי, גם מבלי לזהות כל אמצעי או כוונה לפגוע בי?

[...]

נתנו לסיפור הזה לצלול כאבן במים אדירים, ואחריו לעוד סיפור, ועוד סיפור, ועוד סיפור. בזמן שסנגוריו של צה"ל טוענים כי מדובר רק בכמה גרגירים, מי שעיניו אינן מסומאות משנאה, צידוק עצמי ופטריוטיזם של אוהדי כדורגל לא יוכל שלא לראות שמתחת למים האדירים יש כבר ערימת אבנים.

[...]

כשחרדים זרקו אבנים וחיתולים מלאים על שוטרים, לא נהרג ולו חרדי אחד. כשמתנחלים השליכו חומצה ואבנים על שוטרים וחיילים, אף מפקד לא אישר ירי של אש חיה או של תחמושת אלפ"ה קטלנית בכינון ישיר. ייתכן שאבנים שיהודים משליכים מסוכנות פחות לכוחות צה"ל מאשר אבנים שמשליכים מפגינים פלשתינאים. ויתכנו גם דברים אחרים. ויתכן גם שהחברה הישראלית פיתחה סוג של אטימות מתגוננת בעלת אופי של צידוק עצמי ומופנמת כמו ביטוי רפלקסיבי למותם של ערבים. ההרוג, אומרת החברה לעצמה, ודאי היה מעורב אף הוא בפעילות טרור – מונח שהרחבנו גם כדי לכלול פעילויות המסכנות חיילים בצבא הכיבוש. ואם לא הוא, אז מי מבני משפחתו, שכניו או ידידיו – כי מותר להעניש אנשים על חטא של שכניהם, משפחתם או חבריהם. ואם לא הוא ולא מי מבני משפחתו, שכניו או ידידיו, אז ודאי היה הוא הורג בנו אם רק הייתה נקרית לדרכו ההזדמנות. אנחנו מגדירים אותו בתור "אויב" ויותר לא צריכים להטריד עצמנו בזוטות כאלה, כגון "חפים מפשע", "לא חמושים" ואף "גזל אדמות". נותר רק "אויב", בו יש להלחם, בכולם, En masse in corpore. כתבתי כאן פעם שבעברית, הביטוי הוא "עד אחד", אולם אין זה מדויק – מדויק יותר לכתוב "עד המון", עד שנוצר המון חסר פנים, חסר ייחוד אישי, חסר אנושיות, והרג הפרטים מתוכו הוא חסר משמעות. ואם מישהו קרא את אורסון סקוט קארד וזה מצלצל מוכר, אז יש לזה סיבה.

[...]

אבל באסם איברהים אבו רחמה לא היה האויב שלי. מעולם לא פגע בי, בבטחוני או בשלוות חיי. מעולם לא הרים ידו על הקרובים אליי. בשמי, ממשלת ישראל העבירה גדר המפרידה בינו לבין מקור פרנסתו, ולא זעקתי. בשמי, ממשלת ישראל התעלמה מפסיקת בג"ץ בנושא, ולא זעקתי. בשמי, שלחה ממשלת ישראל את גדודי אל אקציה שהרגו את באסם איברהים אבו רחמה. כשלראשונה קראתי את נועה רז אומרת שגם היא אשמה, ומהדברים משתמע: כולנו אשמים, התמרמרתי – הרי לא ידי הייתה במעל. אבל היא צודקת: לא יצאתי לומר שלא בשמי נעשים הדברים. לא יצאתי לדרוש שיפסיקו לגזול, לחמוס ולפגוע בשמי. לא התנערתי מהם כפי שהייתי צריך להתנער. נתתי להם לספר לחיילים שבאסם הוא האויב שלהם, ושהוא האויב שלהם מפני שהוא האויב שלי. לא ראיתי את באסם, אלא דרך האספקלריה של "פלשתינים המפגינים בבילעין". אשמתי.

[...]

צה"ל של גבי אשכנזי הוא צבא פולני לכל דבר – עיסוקו המהותי ביותר הוא ב"מה יגידו השכנים", במקום בטוהר נשק אמיתי. כך, הם מהלכים על חבל דק של חוקיות. באסם נורה באמצעי לפיזור הפגנות, נשק שתוכנן על מנת למנוע פגיעה קטלנית בחפים מפשע. אלא אם כן הנשק עצמו פגום – מה שנבדק כבר לאחר התקרית בה נורה אנדרסון, ונשלל – חייב היה להיעשות בו שימוש לא נכון על מנת להביא לקטילתו של אדם. אבל המליציה ותומכיה יכולים לרצוח בניקיון כפיהם: הם ירו רימון גז מדמיע, לא אש חיה. הצבא המוסרי בעולם הוא מוסרי על הנייר, והמוסריות הזו מספיקה לתומכים המשולהבים. הכול נכון, אני רוצה לומר ל"אם תרצו" המחזקים את ידי חיילי צה"ל בבילעין שבוע אחרי שאלה קטלו לא-חמוש. אתם הכי צודקים בעולם. צודקים, צודקים ושוב פעם צודקים. והצדק הזה הוא מעיד בנו שבני אלים אנחנו. אבל אם כולנו כל כך צודקים כל הזמן, איך זה שבאסם נהרג בטעות?

[...]

ואולי זה בכלל לא משנה מי צודק. אולי גם החייל עם הרימון וגם באסם צודקים. גם אני וגם "אם תרצו". כולם צודקים. זה מה שנאמר לילדינו, כשבבוא העת – אם עוד תישאר ישראל – יביטו בעינינו וישאלו אותנו למה. נאמר להם שצדקנו.

נכון ילד נכון
שאכלנו אותם בלי לימון
שסגרנו אותם בפסנתר
בזמנו זה נראה מסתבר

נכון ילד נכון
שנכנסנו על זברות לכפר
לא עשינו את זה מרצון
זה היה המ"פ שאמר

תאחז בזה
אנחנו ניסינו מאוד
כיסינו את כל החורבות
שינינו את שמות הרחובות
ניסינו מאוד
ניקינו כתובות
כשבעצם קיווינו לשיר עם אבינו
סובב לו סובב הפינג’אן[3]

  1. סילביה פלאת’, Elm, תרגום שלי [↩]
  2. אמצעים לפיזור הפגנות [↩]
  3. תנשב הרוח, הבילויים [↩]