לדחוף את הסמרטוט

מחלה לו, לשיח הציבורי הישראלי, ויש שיאמרו מחלה אחת מני רבות: סוג מעניין של אד-הומינם בעל אופי של צידוק עצמי ומופנם כמו ביטוי רפלקסיבי^[1]. כמו השוק החופשי, גם השיח הציבורי הישראלי פועל כנגד עצמו באופן מובהק כאשר הקונצנזוס שלו הוא שיש להעלים דיעה כזו או אחרת מהשיח. הרי זו אלימות לשמה, הרצון שהאחר יסכור את פיו לנצח, ובעיקר מעיד על חוסר יכולת להתמודד מול עולם הטענות והטיעונים שהדעה המושתקת רוצה להביע.

חברי וחברות תנועת פרופיל חדש ואני איננו מסכימים על דברים רבים – ואכן, ישנם גם דברים אחרים בהם אנחנו רואים עין בעין. אבל מעצרם של חברי התנועה והגבלת פעילותם, הרי שזה משהו שנמצא במובהק מחוץ לגבולות המשחק הדמוקרטי. המקרים בהם חופש הביטוי מוגבל בדמוקרטיה צריכים להיות מקרי קצה ייחודיים, וזאת נקבע כבר ע"י השופט אגרנט שקבע את מבחן הוודאות הקרובה. במקום לדון על עצם המעצר עצמו, מהבעייתיות שבפעולות הממשלה בפוליטיאה היהודית, דנים אצלנו במידת הלגיטימיות של העמדה ש"פרופיל חדש" מבטאת.

אחת הדרכים שבהן משתיקים את המצפון המציק לנוכח מה שנותר כזכרון רחוק משיעורי האזרחות היא כשהישראלי מחליף את חופש הביטוי בחירות המחשבה בקלות מפחידה ביותר: שיחשבו מה שהם רוצים, הוא אומר לעצמו, אבל שישמרו זאת לעצמם. הטיעון הזה חוזר נגד מצעדי גאווה (שיהיו הומואים בבית, למה להתגאות בזה?) ונגד רוב מה שאינו מיינסטרימי בבתי הקפה. איזה ניגוד לוינסטון סמית’, שכתב "חופש הוא החופש לומר ששתים ועוד שתים הם ארבע. כל היתר נובע ממילא". לומר. לא לחשוב, לא לשער בנפשך, לא למלמל לעצמך כשאתה לבד. לומר. לקבל את הפוטנציאל להישמע. באופן אבסורדי, דווקא בעידן שבו כל אדם יכול, בעלות אפסית, לקבל פתחון פה לדבריו ואפילו בעילום שם, יש יותר ויותר ניסיונות השתקה. אותם האנשים שרוצים להשמיע, כך מתברר, לא באמת רוצים לשמוע.

זה, כמובן, הבל גמור ואנטי-דמוקרטי, הטיעון בדבר חירות המחשבה. חירות מחשבה נתונה גם לאנשים החיים תחת דיכוי של משטר טוטאליטרי, גם אם במידה פחותה. חירות הביטוי היא אחת מאבני היסוד של כל דמוקרטיה – במידה בה דמוקרטיה נותנת לאזרח אפשרות לבחור בין כלל הרעיונות והדעות שסביבו את דעתו שלו, היא רק יכולה להיות בחירה אמיתית אם כלל הדעות מוצגות בפני האזרח לבחירה. אין הבדל מהותי בין מדינה שבה רק למפלגה אחת מותר להשתתף בבחירות לבין דמוקרטיה שמתירה רק מספר דעות מוגבל ומצומצם, ומשתיקה מהשיח דעות אחרות.

[...]

בואו ניקח כדוגמה את ההפגנות נגד הגדר בבילעין. כאשר חיילי צה"ל גורמים למותם או פציעתם של מפגינים בברבריות מסוכנת, השאלה הופכת חיש קל להיות מידת הלגיטימיות של ההפגנה. מובלעת כאן הנחת יסוד שרק נבל או אידיוט יהיה מוכן לקבל – שהפגנה לא חוקית היא סיבה מספקת לירי על מנת להרוג. וזה, מבלי להכנס לשאלה הסבוכה של מידת הלגיטימיות של החלטה על הפגנה לא חוקית כנגד פעולה לא חוקית של המדינה – הרי זה ממש הגנב המתאונן שפרצו לביתו, הקוזאק הנגזל. כלומר, גם אם מאמינים שלמדינה יש זכות לפעול כנגד חוקיה-שלה וגם למנוע מהנפגעים מהפעולה להפגין כנגדה (ובכך למעשה למנוע מהם כל דרך פעולה, מפני שמבג"ץ המדינה מתעלמת ועל ההפגנה היא אוסרת), גם אם מאמינים בעמדה הנכלולית הזו, הרי שעדיין לא ניתן להצדיק ירי על מנת להרוג במפגינים. כיוון שמדובר בעמדה שאי אפשר להצדיק באופן רציונאלי, המיינסטרים מוותר על הניסיון: הוא פשוט טוען בפני עצמו שאת הצד השני אין בכלל לשמוע.

הטענה שפרסום אינפורמציה בדבר הדרכים לקבל פרופיל 21 היא הסתה להמנעות משירות בצה"ל מתקבלת כנכונה, אבל אם מפרקים אותה מעט רואים שאין היא כזו. כשם שפרסום מידע בדבר הדרך הנכונה להכנת פצצה או לצריבת תקליטורי מוסיקה או בדבר מיקומן של מכמונות מהירות אינן הסתה לבניית פצצות, עבירה על חוקי זכויות יוצרים או נהיגה פרועה; כך נראה שלא בקלות ניתן לטעון שפרסום הדרכים לקבלת פרופיל 21 היא הסתה להמנעות משירות בצה"ל.

לשון החוק היא כזו:

109:
(א) מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו – מאסר חמש שנים.
(ב) מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לערוק משירותו או מפעולה צבאית, או סייע לו בעריקה, דינו – מאסר שבע שנים.
(ג) מי שנתן לאדם החייב בשירות כאמור בסעיף קטן (א) מקלט או סייע להחביאו, כשהיה לו יסוד להניח שהוא עריק, דינו – מאסר שלוש שנים.
(ד) מי שעבר עבירה לפי סעיף זה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.
(ה) בסעיף זה, "עריקה" – העדר מן השירות בכוח מזויין מתוך כוונה שלא לחזור.
110:
מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לאי ציות לפקודה חוקית, דינו – מאסר שנה; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש שנים; נעברה העבירה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר שבע שנים.

כאן, העיקר הוא "הסית או שידל", כפי שקל לראות. נדמית לי כנכונה הטענה שמי שהגיע לאתר של פרופיל חדש ומצא שם ספרי הדרכה כאלה ואחרים – שיעילותם, אגב, מוטלת בספק – להוצאה של פרופיל רפואי שאינו מאפשר גיוס, עשה זאת מרצונו החופשי, ואיש לא שידלו לכך. עצם פירסומה של האינפורמציה איננה שידול לעשות בה שימוש כלל ועיקר. זאת ועוד, ניתן בהחלט לטעון שפרסומה של האינפורמציה הזו דווקא מסייעת לשלטונות הצבא, באשר היא מאפשרת להם לסגור את הפרצות שבשיטת המיון שלהם.

יתירה מזו, הצדק תובע שהחוק יושת באופן זהה על כולם, ובייחוד כאשר מדובר בהגבלת חופש הביטוי כגון זו. אם ישנו טווח דעות שהחוק אינו נאכף עליו, ומנגד טווח דעות אחר שהחוק נאכף עליו, הרי שמדובר באופן חד משמעי ברדיפה שלטונית מהסוג הגרוע והמפחיד ביותר. למקרא הסעיפים של החוק, כמה דוגמאות עולות לראש: זו של הרב אבינר, או זו של הרבנים שקראו לחיילי צה"ל לסרב פקודה בעת הפינוי מגוש קטיף. מדוע עליהם החוק לא הוחל?

שוב, נדמה שבמקום להתמודד עם השאלות הקשות שהמעצר הזה מעלה – התמודדות שעשויה להיות סיכויה האחרון של הדמוקרטיה הישראלית המקרטעת – הישראלים מעדיפים את השקט התעשייתי שבו איש אינו מפריע להם להיות צודקים.

[...]

ביקורת מהסוג שמשמיע גורביץ’^[2], אם היה בה ניסיון קלוש לומר משהו על גזענות בחברה הישראלית,שופכת את התינוק עם המים והגיגית גם יחד. היא מנועה מלכתחילה מלקבל לגיטימציה ולהיכנס לשיח הציבורי מכיוון שהיא שומטת מראש את זכות העם היהודי להגדרת עצמית ואינה מחוברת לשום הקשר רחב יותר שמכניס אותה לפרופורציות^[3]

שיח ציבורי שאינו מתנהל מתוך הכרה בזכותם של כל המשתתפים להשמע אינו ראוי לתיאור שיח, הוא הופך למונולוג ארוך של דעות שמתחזות לשונות, אבל נעות באותו טווח מצומצם שהמיינסטרים מרשה. והדבר המפחיד באמת הוא שהתרגלנו לכך עד כדי כך, שאפילו אנשים חושבים בימים כתיקונם מרשים לעצמם לקבוע מגבלות שרירותיות לגבולות הדברים שמותר להשמיע באופן אפריורי וחסר מחשבה. ההשתקה היא חרב פיפיות מסוכנת. אולי יש בכך סוג של נחמה.

[...]

אי אפשר בלי מילה על העיצוב החדש. אם אתם קוראים ברסס, כנסו כנסו. תודה גדולה לעלמה עפרונית על שהרשתה לי לעשות שימוש בתמונה שלה כתמונת ההדר שלי במשך תקופה ארוכה מאד.

1. הביטוי הזה מתחיל להיות כמו "רציני וביוגרפי" אצל יניב [↩]
2. הכוונה ליוסי גורביץ, נ.א. [↩]
3. כאן, למי שרוצה להתעלל בעצמו, ההדגשה שלי [↩]