קולה המוכיח של התבוסה

לאחר שנבחר התקווה הלבנה הבאה, מנהל ההיי טק המצליח, ניר ברקת, לראשות עיריית ירושלים, כתבתי כאן מספר דברי כפירה, ברוח הדברים שכתבתי בשבועות שקדמו לבחירתו של ברקת ולעקירתי שלי ממגוריי בעיר. בין השאר, כתבתי את הדברים האלה:

בשוך רעשי המסיבה יעמדו החוגגים שנותרו על רגליהם על המרפסת. מישהו יצית סיגריה, ואחר יעיר כמה טובה הייתה החגיגה. מישהו אחר, אולי בעל הדירה, יביט מסביב בייאוש וישאל את עצמו מי ינקה את כל זה, אבל הוא לא יעז לבטא את המחשבה בקול, שמא יפריע להלך הרוח החגיגי. מישהו ישאל פתאום מה בעצם חגגנו, ודממה שרק עשן הסיגריה המסתלסל יפריע לה תיפול על שאריות שכרון-החושים האלכוהולי והאחר. בשוך רעשי המסיבה נגלה שלא הייתה לנו כל סיבה טובה למסיבה הזו, ושאיש לא ינקה את הבלגאן. אחר כך נתפזר בשקט. מי למרכז, מי למודיעין והסביבה. אחר כך ירושלים תיפול. רחובותיה השקטים של העיר הגדולה בישראל יתכסו אפילה, ולילה גדול ושלם ירד עליה. שלושת אלפים שנים הן די והותר בגלגול חייה של עיר. מיבוס המקראית יישאר רק קולה המהדהד, המוכיח, של התבוסה.

את האות לעתיד לבוא נתן ברקת כבר בחלוקת התיקים. ברקת נתן לחבר תנועת ירושלים תצליח, אחד יקיר שגב, להחזיק בתיק של מזרח ירושלים (לצד תיק הצעירים והסטודנטים). שגב זה, רקורד מרשים לו: קצין מצטיין בצה"ל, ראש אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית – ללא ספק, אדם משכמו ומעלה. מי מתאים ממנו לנהל שני תיקים במקביל?

אה, כן. שגב הוא גם יו"ר מנהלת ההסברה של מועצת יש"ע. אתם יודעים, זו שמספרת לנו שיהודה ושומרון הם הסיפור של כל יהודי. הוא גם היה בין החברים במועצה המסדרת של הבית היהודי, והיה בין המובילים של הפגנת אנשי המילואים לאחר מלחמת לבנון השניה. ראוי לציין, במאמר מוסגר, כי אחרי שדו"ח וינוגרד קבע שהצבא הוא האחראי הישיר לכשל באותה מלחמה, לא שגב ולא איש ממרעיו לא יצאו להכות על חטא על שטענו שהיו יכולים לנצח אילו הממשלה הייתה מרשה להם. אבל ניחא, לאגדת הסכין בגב התרגלנו.

וזה האיש, מכל האנשים, שבחר לו ראש עיריית ירושלים לשים כממונה על "מזרח ירושלים" – נו, אתם יודעים, איפה ש-250 אלף ערבים גרים. 250 אלף ערבים, שלא ראויים לכך שמחזיק התיק בעניינם לא יעסוק בדברים אחרים. מינויו של אדם כזה לתפקיד כזה הוא אומלל, לכל הפחות. באותה מידה יכול היה ברקת לשלוח חזיר חבוש סומבררו להתעטש על תושבי מזרח העיר.

[...]

מזרח ירושלים – שקר גס, באמת – הייתה על הכוונת של ברקת עוד לפני הבחירות, אם רק היינו עוצרים לקרוא את האותיות הקטנות. למשל, כשברקת אמר שבכוונתו להפוך את עיר דוד לטוסקנה. לא במקרה בחר ברקת בעיר דוד דווקא: עיר דוד שוכנת בלב השכונה סילוואן, והיוותה מקור מתח לא מבוטל בשל ההתיישבות היהודית שם. השכונה והאזור כולו עומדים בלב ליבו של המתח בין יהודים וערבים בירושלים: בתקופת ביבי הראשונה אושרה הקמת שכונת "מעלה הזיתים"; צמוד – ויש שיאמרו בתוך – שכונת ראס אל-עמוד, מעל הר הבית. תושבי השכונה, ראוי לציין, חובשי כיפה כולם. הכותרת בהארץ פגעה בול.

[...]

כל ההתיישבות הזו היא חלק מתכנית ישנה נושנה, שמטרתה העיקרית היא מניעה של כל אפשרות לחלוקת ירושלים. כבר כיום מדובר ברעיון שהוא על גבול האבסורד, לכל מי שמכיר את המפה; נקודות ההתנחלות היהודית בשטחי מזרח ירושלים יטרפדו אותו סופית. כשחושבים על זה רגע, זו אותה המטרה שיש להתנחלות בכל שטח אחר. וכעת, האדם הממונה על האזור הזה הוא מי שעומד בראש הארגון שמטיף לנו שיהודה ושומרון הם הבית של כל יהודי. מינויו של ראש העיר, שרוצה לראות טוסקנה בסילוואן.

ביום שישי האחרון קראה נציבות זכויות האדם של האו"ם לישראל להפסיק את הריסת הבתים במזרח העיר. מאז ששמאלני ירושלים שמו בקלפי מרצ וברקת והלכו לישון במצפון נקי, יש עלייה דראסטית במספר הריסות הבתים במזרח העיר. ברקת אמר אז שבגלל הפערים הגדולים בין מזרח העיר ומערבה, יש יותר עבירות על החוק במזרח. הן כל השומע יצטחק – אשתקד, זכו רק 87 משפחות ממזרח העיר להיתרי בנייה, מתוך 203 בקשות שהוגשו. השטח המוקצה לבניה במערב ירושלים גדול בהרבה מהשטח המוקצה לבניה במזרחה. ובכל זאת – כאשר רוצים לבנות שכונות יהודיות בלב שכונות ערביות, לפתע נמצאים כל ההיתרים כולם. כרגע, כ-1,500 צווי הריסה מחכים לביצוע; והעירייה נוקטת בטון מאפיונרי בזמן שהיא פועלת לגביהם.

אפרטהייד הוא מסוג הדברים שצורם באוזנו של העולם מספיק כדי לומר משהו, ומזכירת המדינה האמריקאית החדשה אכן עשתה כך. היא אמרה שהריסת הבתים הזו לא מסייעת לתהליך השלום. ברקת, בתגובה, גרם לתקרית דיפלומטית עם ממשל אובמה: הוא אמר שדבריה של קלינטון הם "אוויר בלי תוכן". ראש הממשלה נאלץ להוציא הבהרה.

[...]

זה, כמובן, לא מפתיע את מי שזוכר שברקת התגאה בקשרי הידידות שלו עם הטרוריסט המורשע הרב מרדכי אליהו, עזב את קדימה אחרי שהוצגה תכנית רמון לחלוקת ירושלים ובאופן עקבי למדי חוזר ואומר את אותם הדברים שבכוונתו לעשות. אנשי השמאל בירושלים העדיפו ראש עיר חילוני על ראש עיר חרדי, והיו מוכנים לתת את תושבי מזרח ירושלים בידיהם של יקיר שגב וניר ברקת לצורך כך.
איזה מזל, אם כן, שהם מקבלים בדיוק את אשר ביקשו.

אחד הדברים הראשונים שעשה ברקת עם היבחרו היה לבקש מקודמו להקפיא, בינתיים, את כל ההליכים לבניית מקווה בבית הכרם. וכל כך למה? כי בבית הכרם, שכונה חילונית באופן מובהק, ואולי המעוז החילוני האחרון, כבר נבנה מקווה אחד. מקוואות נוספים מצויים במרחק הליכה בשכונות הסמוכות, ואין כל ספק שלשכונה אין כיום כל צורך במקווה. סליחה, לתושביה הנוכחיים של השכונה היום אין כל צורך במקווה. ברור לגמרי, הרי, לטובתם של אילו תושבים המקווה נבנה: הוא נבנה לטובת תושבי השכונה העתידיים. אתם יודעים מי אלה.

אחרי שהקפיא, חתם ניר ברקת על הסכם קואליציוני עם החרדים – יהדות התורה וש"ס. וראו זה פלא: הבניה חודשה. לא עזרו מחאות התושבים שבחרו בברקת. הטרקטורים חופרים בגן השבשבת באין מפריע. בשישי שעבר התקיים בבית הכרם הפנינג כנגד הבניה. כמה עשרות מתושבי השכונה השקטה התאגדו סביב כיבוד קל ומערכת הגברה קלוקלת, כששני שוטרים משועממים מביטים בהם. חברי מועצת העיר, פפה אללו^[1] ולורה ורטון ממרצ ועופר ברקוביץ’ מהתעוררות ירושלמים, הסתובבו בין התושבים. אלה אותם חברי מועצה שאנשים נבונים הבטיחוני נאמנה שאם אצביע לברקת ובפתק השני למרצ/התעוררות, הם ישמרו על ברקת לבל יעשה שימוש לרעה בקול שנתתי לו. אולי היו צריכים אותם אנשים נבונים להיות שם. לשמוע את ברקוביץ’ מסביר – כמה מהר הפך לפוליטיקאי משופשף! – שהוא תומך בתושבים, באמת, והוא אפילו הוציא נייר עמדה, אבל לא, הוא לא ילך על זה למשבר קואליציוני, כי יש אתגרים נוספים; לשמוע אותו שואל "חוץ מלהדליק מדורה מול המשרד שלו^[2], מה עוד אני יכול לעשות?"; לראות את סגן ראש העירייה אללו מושך בכתפיו.

[...]

חווית תיירות ירושלמית: כשהולכים ברגל ברחוב יפו החפור עד לזרא, מהדוידקה לכיכר ציון, ומקשיבים רוב קשב למתכת הכבדה המקישה על הקרקע בבנייתה של הרכבת הקלה, פעמוני הרחוב של מרכז ירושלים כבר זמן רב מדי; אפשר לשמוע, אם ממש מתאמצים, את קולה המוכיח של התבוסה.

1. מסגניו של ברקת [↩]
2. של ברקת, נ.א. [↩]