שרטון

ההבדל בין רפובליקה לרפובליקה עממית הוא כמו ההבדל בין כתונת לכתונת משוגעים^[1]

הפרלמנט היווני ידון בקרוב בהצעת חוק האוסרת על יהודים החיים ביוון לציין את חג החנוכה, בטענה שחגיגתו של מרד כנגד היוונים ביוון פוגעת באחדות העם. אה, רגע, התבלבלתי בסיפור. הפרלמנט הישראלי ידון בקרוב בהצעת חוק האוסרת על אזרחי המדינה לקיים אירועים לציון יום הנכבה. זהו, זה כבר נשמע הגיוני בהרבה, ומוכר עד לזרא. ההצעה היא, כמובן, פרי מדרשה של מפלגת ישראל ביתנו. על פי הארץ, ההצעה קוראת לאיסור גורף על ציון צער ואבל לגבי יום העצמאות, והעונש על ציון צער יהיה שלוש שנות מאסר בפועל.

אבל את הדובדבן לכתבה סיפק "גורם בישראל ביתנו" שאמר להארץ כדברים הבאים:

אנו מציעים לאסור בחוק פעולות שיש בהן משום ציון יום הקמת המדינה כיום אבל ולהטיל עונש חמור על אלו המנצלים את אופייה הדמוקרטי והנאור של המדינה- על מנת למוטטה מבפנים.

לא יכול אדם שלא לקרוא את הדברים ולהשתומם: הלא אם מטילים עונש חמור על אלו המנצלים את אופיה הדמוקרטי והנאור של המדינה, היא חדלה להיות בעלת אופי כזה. ככה זה, "דמוקרטית" ו"נאורה" הם לא דברים שמדינה יכולה להכריז שהינה בלי שום קשר לפעולותיה המעשיות: אדרבא, לרוב מדינות המצהירות על עצמן כי הן כאלה מעשיהן בפועל מלמדים עליהן אחרת.

סיר האמפרי: מזרח תימן^[2], זו לא דמוקרטיה?

מנכ"ל משרד החוץ: השם המלא הוא הרפובליקה הדמוקרטית העממית של מזרח תימן.

סיר האמפרי: הו, אני מבין, אז זו דיקטטורה קומוניסטית.^[3]

[...]

מטרת הצעת החוק היא להגביר את תחושת האחדות במדינת ישראל ולאסור קיום אבל בחג רשמי

נהוג לומר על הצעות חוק כאלה שהן מדרון חלקלק, שאם היום נמנע מחלק מאזרחי המדינה ציון של מועד מסוים, מחר כבר יימצא התירוץ למנוע מהם לציין מועדים אחרים. במקרה דנן, המצב הוא חמור בהרבה: מדרון חלקלק הוא טיעון המתייחס לפוטנציאל לנזק עתידי; כאן, ההצעה כשלעצמה מקדמת חוק שיש בו נזק. אם תתקבל, תהיה זו תחילתה המופלאה של משטרת המחשבות הישראלית. אין כל דרך אחרת להבין את האמירה המצוטטת לעיל, כאילו מטרתה של הצעת החוק היא לקדם אחדות. מי שמנסה לקדם אחדות באמצעות כפיה של איסורים על אלה שחושבים מחוץ למיינסטרים לא מנסה לקדם אחדות אמיתית, אלא להשתיק מחשבות שאינן עולות בקנה אחד עם הנראטיב המרכזי.

חלק מאזרחי ישראל הערבים רואים ביום הקמת ישראל יום אבל. אפשר להבין זאת: הם הפסידו במלחמה, נותקו ממשפחותיהם, איבדו את רכושם ואולצו לחיות תחת מדינה בעלת הטיה אתנוצנטרית חזקה נגדם, שחדשות לבקרים מצירה את צעדיהם, מפעילה ביודעין מדיניות מפלה כלפיהם ובחברה שאינה מתאמצת כלל להסתיר את הגזענות החבויה כלפיהם. מאז הם חיים בעוני יחסית לשאר בני הארץ, צרכיהם אינם מטופלים, אין מאשרים להם לבנות מבנים חדשים והם סובלים מהתנכלויות. מה בדיוק יש להם לחגוג?

השלטון הדמוקרטי אמור לדאוג לשביעות רצונם של אזרחיו, לא לחייב אותם בחוק להיות שבעי רצון. למעשה, לחייב אותם בחוק להיות שבעי רצון – או לפחות, לא להביע את מרמורם – זו הדרך הטובה ביותר להשיג את ההיפך המוחלט. וזו גם עשייה אנטי-דמוקרטית למופת, עשייה המשתיקה את השיח החוץ-מיינסטרימי, את המרמור, את ההתנגדות, את המחאה.במקום לנסות לתקן את העוול ההיסטורי, ליישם את האמור במגילת העצמאות, לתקן את אי השוויון על מנת שיהיה לערביי ישראל באמת ובתמים נעים וטוב לחיות כאן, והם ישמחו בהקמתה של המדינה, במקום זאת זוממים לאסור עליהם להתאבל. האבסורד כאן זועק לשמים.

או אולי אין זה אבסורד כלל: העיוורים נותרים עיוורים, בטוחים בצדקתם, מנווטים את הספינה.

1. רונלד רייגן [↩]
2. מדינה מומצאת [↩]
3. כן, אדוני השר ראש הממשלה, כמובן [↩]