טקס של מילים

כששידפון כזה יצוק על אחוזתנו המרוששת,
איזה טקס של מילים יכול להטליא את  החורבן?^[1]

שואל המגיב אביעד בתגובה לפוסט הקודם:

אני מעריך ונהנה מאוד מהפירסומים שלך בבלוג.. אבל יש לפעמים הרגשה של שכנוע המשוכנעים. הרי כל מי שקורא את הבלוג לרוב הוא בקשת הפוליטית מהמשמאל שמאלה ועוד קצת שמאלה. וכל הדיבורים והתגובות נראים יותר כמו התבכיינות (בלי להעליב) קולקטיבית במקום לנסות להחדיר את הרעינות והדעות כאן לפורומים בהם יש אנשים עם דעות קצת שונות.

והתשובה שלי לשאלה הזו, שאני נתקל בה לא מעט, היא ארוכה מכדי להכנס לטוקבק ומצדיקה פוסט משל עצמה.  היא נוגעת לעצם הסיבה שבשלה אני כותב כאן בכלל.

ערעור על הנחת היסוד

ראשית, הקביעה של אביעד שרובם של הקוראים פה הם אנשי שמאל. לאביעד אין דרך לדעת זאת. לי, למעשה, אין דרך לדעת זאת. מגיבים כאן באופן קבוע כ-20 אנשים לפוסט. כמעט פי עשרה מנויים לבלוג, בלי שהחשבנו כלל כניסות מזדמנות. כלומר, רוב רובם המכריע של הקוראים כאן הוא דומם. בדומייתם, עמדותיהם הפוליטיות ניתנות לניחוש בלבד. לחלקם אין עמדות פוליטיות. אחרים הם אנשי מרכז, אחרים עוד הם אנשי ימין שבאים לדעת את האויב, ויש מספר אנשי חדשות המנויים לכאן, ייתכן שבשל טעמם האישי וייתכן שעבור עבודתם. רבים מהלינקים הנכנסים לכאן (עוד עליהם בהמשך) הם מאתרי ימין, אתרים דתיים ו"בחדרי חרדים", ולאחרים אינני יכול להכנס (הבחור/ה שמפרסמ/ת פוסטים שלי בפורומים של אס"ט, עוררת את סקרנותי). כך שהאמת היא שאין לנו שום נקודת מוצא להתחיל להסיק איזושהי מסקנה סטטיסטית, בוודאי כזו המדברת על רוב מובהק, לגבי התפלגות פוליטית של הקוראים כאן.

חשוב גם לזכור שהנושאים כאן עולים כשאנשים מחפשים דברים בגוגל (למשל), באמת שאין לנו אומדן על דעותיהם של הקוראים כאן, קבועים כמזדמנים.
אבל בכך לא מסתכמים הדברים.

[...]

גם-אם

אז אחרי שערערתי על הנחת היסוד של אביעד בצורה הטובה ביותר שיכולתי, אני רוצה לטעון שבכלל לא משנה אם כל מי שאי פעם קרא פוסט בבלוגיקה הוא איש שמאל קיצוני מובהק. אני טוען זאת משתי סיבות: הראשונה, לחלוטין אינני יכול לקבל את ההנחה המובלעת בשאלה, כאילו כתיבה למשוכנעים בלבד היא מיותרת. אני חושב שגם כאלה שדעתם כדעתי בנושאים רבים יכולים להפיק תועלת מהקריאה כאן – ואכן, לעתים מזומנות הם מפיקים. השניה היא שאני חושב שלכתיבה פומבית ערך מעבר למדיום המיידי שלה.

אם כן, על מנת לטעון שזהותם הפוליטית של מרבית קוראיי אינה רלוונטית למידת הטעם שיש בכתיבה כאן, אני מוכן לקבל כנקודת מוצא תיאורטית את הנחת היסוד לפיה כל קוראיי הבלוגיקה כולם הם אנשי שמאל קיצוני. אם אצליח להראות שהכתיבה כאן רלוונטית ובעלת ערך גם במצב כזה, אז על אחת כמה וכמה שהיא בעלת ערך גם במצב שיש להניח שהוא אמיתי יותר, ובו קוראיי הם בעלי דעות רבות ושונות.
ֿ

[...]

We demand a shrubbery

.
השיח הציבורי הישראלי נגוע. בין שאר הנגעים והמחלות שלו, עליהם אני מרבה להצביע כאן, בולטת במיוחד הרטוריקה המשתיקה. ישנן דעות שבישראל לא לגיטימי לבטא בציבור, על אף שאנשים אוחזים בהן. יש תחושה ואווירה של השתקה לדעות של שמאל מדיני, לעמדות שוויוניות ביחס למיעוטים בישראל וכיו"ב. התחושה היא שהמימרות הבסיסיות של הפולקיזם היהודי מתקבלות באהדה – כך הוא הדבר תמיד עם ססמאות פשטניות – בציבור הרחב ונתפשות כאמת. ניסיון לייצר דיון רציני ומעמיק מול אלה המדברים בססמאות נדון כמעט תמיד לכשלון מהדהד בפני קהל גדול. סלוגן מעוצב היטב הוא פיסה של שירה אקזיסטנציאליסטית: הוא מפתה ומושך, נוגע ובועט, מניע לפעולה. לפני כחמש עשרה שנים, הדבר הזה בדיוק שיחק לידיים של מחנה השלום. ישראל חזקה עם רבין, שתי מדינות לשני עמים, דור שלם דורש שלום. אל מול הססמאות הללו, הסלוגנים של גוש אמונים נראו הזויים ולא קשורים.

אולם המטוטלת נעה בעצמה ימינה מאז. אל מול "בלי נאמנות אין אזרחות" קשה להציב ססמה. צריך לדון בנושאים בכובד ראש. לעולם בויכוח ציבורי זה המסביר בארכנות ייראה רע יותר וטועה יותר מזה שנותן קאץ’ פרייז, לפחות עבור ההדיוטות.

השיח הזה התערבב בפטריוטיזם קלוקל: כזה שלפיו הפטריוט תפקידו הוא לתמוך במעשיה של מדינתו בשעה שהיא מדכאת בני עם אחר, ואילו מי שנחלץ לעזרתו של העם האחר הוא בהגדרה לא פטריוט או בוגד. פטריוטיזם מעוות כזה מוכן להעלים עין מכל חטאיה של המדינה, ובלבד שתחטא כלפי מי שאינם מבניה הנבחרים. בזמן שאוהבי המדינה האמיתיים – אלה הרוצים לראות אותה מגיעה למקומות אליהם היא יכולה להגיע, ושואפים לערכים מוסריים מסוימים עבורה – מוקצים בשיח כבוגדים; אלה המוכנים לתת למדינה לדרדר עצמה לתהומות פולקיסטיים חשוכים ולהריע לה תוך כדי כך מכתירים עצמם כאוהביה האמיתיים.

הערך המזוייף הזה, נקרא לו תת-ריוטיזם, יוצר אוטומטית בועה מסרסת סביב דעות מסוימות. ביחד עם התגברותן של הססמאות מימין, אגדת הסרטן בגוף האומה לגבי ערביי ישראל וכיו"ב, יותר ויותר דעות נכללות במעגל המושתק. כל מיני בעלי ראשי תיבות במסדרונות המחלקות לתקשורת קוראים לזה "ספירלת השתיקה".

מה שבאמת מעניין בסיפור הזה הוא שבזמן שרואים – ואם אתם לא רואים, תסתכלו רגע על כמה כיסאות בכנסת כתוב "שמור לישראל ביתנו" – את ההשפעה של השיח הזה על הלך הרוח הציבורי, התקשורתי והפוליטי; קיימים עדיין לא מעט אזרחים שהצביעו אחרת, חושבים אחרת, ופועלים בתוך סביבה עויינת ש, ביודעין או לא, משתיקה אותם. בלי להשמע במרחב הציבורי, התהליך הראשון ילך ויתחזק, האזרחים הסוברים אחרת ילכו ויתמעטו.
בלי להכנס לשאלת הסיבות, הבלוגספירה הפכה למקום ציבורי כזה. כאן הדעות הללו יכולות להיות מושמעות בחופשיות – על ידי בלוגרים כמו גם טוקבקיסטים. נדמה לי שבתנאים האלה לא יהיה קשה לטעון שבלוג כדוגמת הבלוגיקה נחוץ גם אם הוא פונה רק למשוכנעים – גם אלה זקוקים לאגורה משלהם.

[...]

כשאני בוחן את הקישורים הנכנסים לכאן, אני רואה קישורים נכנסים מפייסבוק, מג’ימייל וכיו"ב. אנשים מפיצים את מה שקראו פה. בין אם על הקירות של הפייסבוק, בין אם במיילים, בין אם בעל פה. טיעונים נוספים, נושאי שיחה נוספים, אמיתות נוספות שמחביאים מאתנו – לא לכולם יש את האנרגיה והיכולת למצוא – כולם כולם מוצאים את גלגולם אחר כך לתוך השיח. זה התיקון העמוק היחידי – לשכנע אחד אחד, לא בדעות שלנו כי אם בלגיטימציה שלהן, תמיד. התחושה של הקורא – ואפילו, כאמור, יהיה משוכנע ממילא – היא שהוא לא לבד. שהדברים שהוא חושב ומאמין בהם הם לגיטימיים לביטוי. שיש עוד כמוהו. וככה שוברים את הספירלה, ככה מביסים את השתיקה.

ועוד עניין. המשוכנעים לא תמיד נותרים משוכנעים. בכלל, רוב האזרחים לא באמת מתעמקים בפוליטיקה, מצביעים מרכז וניזונים מחצאי אמיתות תקשורתיות ו, כמובן, ססמאות. לאט לאט, כשמביאים למרכז הבמה עוד ועוד סיפורים שהתקשורת הממוסדת לא מספרת, אולי אפשר יהיה לגעת בנקודה רגישה אצל מישהו בלתי מעורב, על מנת שיהפוך להיות מעורב. ומכל מקום, היות ואנחנו רואים אנשים חושבים ומשוכנעים מחליפים את דעתם תדירות, אם ב"שכנוע המשוכנעים" ניתן לחזק את הדעות הללו בקרב אלה שעשויים להחליפה, יש בו ערך.

[...]

אז זו, פחות או יותר, התשובה שלי. ראשית, זה לא נכון – עמדותיהם הפוליטיות של הקוראים כאן לוטות בערפל מבחינתי. שנית, גם אילו זה היה נכון, זו עדיין לא סיבה להפסיק לכתוב. להיפך. אחרי הכול, לא סתם בחרתי בטאגליין שבחרתי.

1. סילביה פלאת’, שיחה בין ההריסות [↩]