מוכרחים להיות שמח

אם איננו מאמינים בחירות הביטוי של אלה שאנו מתעבים, איננו מאמינים בחירות הביטוי כלל^[1]

עוד צעד. עוד צעד. עוד צעד. עקב בצד אגודל. מדינת ישראל שוללת מאזרחיה הערבים יותר ויותר זכויות. הופכת אותם יותר ויותר לאזרחים סוג ב’. ואנחנו עומדים מנגד.

היום אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה של הממשלה את הצעת החוק של חבר הכנסת אלכס מילר. כעת, ההצעה תוגש לקריאה טרומית ברייכסטאג. אנחנו מרחק כמה הרמות ידיים מעטות מההגבלה הגסה ביותר, המחרידה ביותר, הנוראית ביותר על חופש הביטוי שאי פעם נעשתה פה.

התירוץ הרשמי של החשודים הרגילים הוא שאין חירות מוחלטת. וזה נכון, אבל זה רלוונטי לדיון בערך כמו גבינה צהובה. הטיעון בדבר אי היתכנותה של חירות מוחלטת הוא טיעון בעד חירות, לא בעד שלילתה. זה כה בסיסי: שלילת החירות מהאחר היא בדיוק המגבלה שקיימת על החירות. אין חירות מוחלטת לא מפני שצו אלוהי מונע מבני האדם לעשות כל העולה על רוחם, אלא מפני שאם לאדם או לקבוצת אנשים ניתנת חירות מוחלטת, החופש של כל אדם מגביל את חירותו של חברו. כאן בדיוק מגיעה ההגבלה על החירות: ההגבלה נועדה לאפשר מקסימום חירות בחברה, לא לצמצם את החירות למינימום. משום כך אמרה חברת הקונגרס אלינור הולמס נורטון^[2] שהדרך היחידה להבטיח שאנשים שאנחנו מסכימים איתם יוכלו להביע את דעתם בחופשיות היא לתמוך בזכויותיהם של אלה שאיננו מסכימים איתם.

אבל ח"כ מילר ונציגי ממשלת הזדון של לה-פניהו^[3] חושבים אחרת. הם סבורים שהם יכולים למנוע מהאחר בתוכנו להביע את עצמו. שהם יכולים לאנוס נרטיב היסטורי לגיטימי של חורבן לאומי של אחרים. קטונתי מלהבין את ההבדל העקרוני, המהותי, בין איסור על ציון הנכבה לבין הכחשת שואה. רק רגע, ישראל ישראלי, לא לקפוץ: לא השוויתי בין הנכבה לשואה. השוויתי בין איסור על ציונו של יום הנכבה להכחשת שואה. אלא אם כן העמדה היא שיום זיכרון הוא לגיטימי יותר אם הוא מציין אסון גדול יותר, עמדה שקשה להגן עליה, שני המעשים עומדים זה לצד זה על אותה במה – למעשה, הצעת החוק של חבר הכנסת מילר היא גרועה יותר.

הכחשת שואה היא הקביעה כי שואת יהודי אירופה התחוללה בהיקפים קטנים מהמקובל במחקר, ולרוב משמשת  ככיסוי דק לאנטישמיות נמוכת מצח ולניסיון לבטל ולשלול את הלאומיות היהודית. מניעת ציונו של יום הנכבה היא קביעה של המדינה כי ישנו נראטיב היסטורי שהוא כל כך לא מקובל, שהיא אוסרת על עצם ציונו, ככיסוי דק לגזענות ברברית נמוכת מצח. וכאן אין מדובר באדם פרטי. כאן מדובר בממשלה, שועדת השרים שלה לענייני חקיקה חשבה שמדובר בהצעת חוק ראויה.

וחשוב לומר, אזרח בדמוקרטיה לא חייב להיות מרוצה. זו אינה אחת מחובותיו המוסריות למדינה. למעשה, יש לו את הזכות להיות לא מרוצה. זה חלק מהעניין. אם בבת אחת נגזל ממנו רכושו, נותקה ממנו משפחתו והוא הפך להיות אזרח סוג ב’ במדינה גזענית ובחברה שמפלה כנגדו בעקביות של שפלים; זכותו המלאה לציין זאת, גם – אולי בעיקר – בפומבי. זו המשמעות של חופש הביטוי. אין לו כל משמעות אם הוא מגן רק על הדעות והעמדות שהמיינסטרים מוכן לשמוע. תפקידו העיקרי הוא להגן על העמדות והדעות שהמיינסטרים פוסל על הסף.

[...]

אוהד כדורגל הוא אדם משוחד. הוא נאמן למועדון הכדורגל שלו עד תום. אם שחקן מהמועדון עושה עבירה גסה, הוא יטען בתוקף שלא היה כלום. אם השופט יתעלם מהעבירה הזו, הוא יניח בצד את הכללים המוסריים של הצדק שהוא מאמין בהם. אוהד של מועדון ספורט נס ציונה לעולם לא ייגש לשופט ויגיד "נדמה לי שהחלוץ שלנו ביצע עבירה בהתקפה האחרונה, אני חושב שפספסת את זה" – גם אם הוא מאמין באמת ובתמים שיש לדווח לרשויות על פורעי חוק. נאמנותו למועדון משהה את הכללים המוסריים שהוא חי בהם, מאמין בהם ורוצה בהם. הקבוצה מעל הכול. בית"ר בית"ר אובר אלס, אם תרצו.

יש קווי דמיון עזים בין נאמנותם של אוהדי כדורגל לקבוצתם לבין פטריוטיזם. הבולט ביניהם הוא שאוהד הכדורגל לא אוהד את המועדון שהוא אוהד מפני שיש לו תכונות מסוימות: אוהדי בית"ר ירושלים לא אוהדים את הקבוצה בגלל סמלה הצהוב-שחור, אצטדיונה או אפילו שחקניה והישגיה. אלה מתחלפים תדירות, בדרך כלל. לא, האהדה היא ל"מועדון", מושג אמורפי, והיא אהדה כזו מפני שזה המועדון "שלי". כך גם לגבי נאמנות למדינה בה נולדת: היא לא נעשית מפני שאדם סבור שמדינתו היא המקום הטוב ביותר בעולם לחיות בו. פטריוט אוהב את מדינתו פשוט מפני שהיא "שלו".

משום כך, כנראה, מתבלבלים רבים וחושבים שפטריוטיזם הוא נאמנות עיוורת למדינה, עמידה מוחלטת מאחורי כל מעשיה, תמיכה בלתי מסוייגת בה, רק מפני שהיא מדינתנו שלנו. אבל פטריוטיזם כזה, שכיניתיו תת-ריוטיזם בפוסט הקודם, אינו פטריוטיזם כלל. איך אפשר לדבר על אהבה ונאמנות למדינה כשבו בזמן נותנים יד ותומכים בה כאשר היא מבטלת את כל הבסיס המוסרי לקיומה? כשם שאדם אינו יכול לעמוד מנגד כשהוא רואה קרוב משפחה מדרדר עצמו לחיים בשוליים הצרים של החברה, ואין כל סימן לנאמנות בעמידה כזו מנגד – אולי להיפך – ואין כל סימן לאי נאמנות אם יוכיח את אותו קרוב משפחה על מעשיו; כך אין אדם יכול לעמוד מנגד בשעה שמדינתו שוללת את עצם מהותה, זו שעליה הוקמה, את ערכיה הבסיסיים ביותר ולהיחשב נאמן.

אלה שזועקים כיום כנגד מעשי הנבלה של ממשלת הנדריק פורוורד המקומית מתוייגים כבוגדים. בשם אותה רטוריקה גזענית שהופכת א-פריורי כל ערבי ישראלי ל"אויב" – שם קיבוצי המסמל חורבן מידיו של דימון רע אם לא נפעל עכשיו ומהר – אומרים להם שהם תומכים באויבים. המציאות, כמובן, היא הפוכה: אלה שזועקים כנגד חוקי האפרטהייד המקומיים הם אלה שלא מוכנים לראות את מדינתם שוקעת לרמה מוסרית נמוכה כל כך, הם אלה שבאמת אכפת להם מאופיה של המדינה; בעוד שהתת-ריוטים מוכנים לראות את מדינתם מאבדת עצמה לדעת, הם אלה התומכים באויבים – הם המעניקים סיבות לערביי ישראל להיות אויבים.

כל עוד התת-ריוטיזם מוגבל לאוהדי כדורגל, נזקו לחברה מוגבל. אולם כשאנשים מתייחסים למדינתם כפי שהיו מתייחסים למועדון הכדורגל שלהם, אז הם מאבדים הגינות בסיסית והנאמנות הזו הופכת להיות, כפי שאמר סמואל ג’ונסון, מפלטו האחרון של הנבל.

המהות והרוח של מה שנחשב על פי רוב לפטריוטיזם הן פחדנות מוסרית, וכך היה תמיד^[4]

[...]

בשם מוסר של אוהדי כדורגל נרמס היום חופש הביטוי ברגל גסה של מהגר בן לגזע הלבן, שבמחי הצעת חוק מתכוון לשלול מאנשים שהיו כאן לפני שחשב בכלל להגיע את הזכות לציין את היום שבו כל הסיפור הזה נעשה אפשרי. אם יש משהו שמצדיק את ציונה של הנכבה, שהופך אותה לסיפור אמיתי של חורבן, הרי זה הסיפור הזה: אם פיותיהם של ערביי ישראל ייסתמו לבל יציינו את יום חורבנם, תהיה זו עדות מופלאה, מונומנט לתפארת אותו החורבן ממש.

זו תהיה גם סיבה מצוינת להתאבל ביום העצמאות. חורבנה של ישראל שלי, זו שחלמתי עליה, מדינה בה כל אדם באשר הוא אדם הוא שווה זכויות וחופשי לחשוב ולהביע דעה. מה בצע לי בנאמנות לכל סוג אחר של מדינה? מדוע אהיה פטריוט ישראלי, אם ישראל נעשתה דרום אפריקה?
בינתיים, אני מתכוון לציין את הנכבה ביום העצמאות הבא. גם מפני שאני מאמין בדבריו של הנרי דוד ת’ורו, שתחת ממשלה הכולאת שלא בצדק המקום היחיד לאדם הגון הוא בכלא גם כן, אבל בעיקר כי היום שבו מדינת ישראל תאסור באופן בוטה כל כל על חופש הביטוי יהיה יום חורבנה שלה, והמדינה שלי ראויה לכל הפחות להתאבלותי עליה.

וכשיבואו לסתום את פי, כשתעבור הצעת החוק שתוציא את עמדותיי שלי מחוץ לחוק, אז אאלץ לבחור אם להלחם במדינתי שלי או להמלט.

האם מה שבעד החלון הזה אתם רואים בעולם הוא כה יפה, עד שאתם בהחלט אינכם רוצים להביט עוד בעד שום חלון נוסף, ואפילו תנסו למנוע מאחרים לעשות כן?^[5]

1. נועם חומסקי [↩]
2. דמוקרטית, די.סי [↩]
3. להוציא חברי הכנסת מיכאל איתן ויצחק הרצוג, שהתנגדו להצעה [↩]
4. מארק טווין [↩]
5. פרידריך ניטשה [↩]