הדבר המרגש הבא
| אחת לאיזה זמן מוגבל נכנס לחיים שלי משהו גדול באמת, משהו שאני מתרגש ממנו כמו ילד. לפעמים זו עבודה חדשה, לפעמים זה טיול גדול, לפעמים מערכת יחסים חדשה. פעם אחרונה זו הייתה עבודת סמינר שערערה הרבה מהדברים שהאמנתי בהם, ושפשוט לא הצלחתי להירדם מעצם המחשבה על כמות הידע שמחכה להתגלות מחר. הפעם זה ספר.
כבר לפני שנתיים הסכמנו, יול ואני, שמתישהו נוציא אסופה של שירים וסיפורים נבחרים שלנו בספר. כשיהיה כסף להדפיס, כשיהיו לנו מספיק חומרים, כשיהיה לנו זמן. לפני חודש בערך התחלתי לחשוב על זה. האם אנחנו באמת חייבים להדפיס את הספר? מה אם ניצור קובץ pdf, נעצב אותו, נעמד אותו, נערוך אותו - בדיוק כמו ספר - ונפיץ אותו בדרך שבה אנחנו מפיצים את עצמנו כבר שנים, ברשת? פתאום הספר נראה ממש בהישג יד. יול הסכים מייד והעבודה התחילה.
ככל שמלאכת בחירת הקטעים לספר התקדמה, הבנתי שני דברים. האחד - מרבית הקטעים בספר, אם לא כולם, פורסמו כבר באתר "במה חדשה". הספר, הבנתי, חייב להיות יצירה בפני עצמו, הוא מוכרח להיות יותר מאסופת קטעים שכל איש עם גוגל יכול למצוא, חייבת להיות בו אמירה נוספת. השני הוא שהקטעים שמרכיבים את הספר הזה כבר נותנים תימה מוכרת וברורה, הקטעים שבחרנו זועקים את הנושא המרכזי של הספר, את הדימוי שמחזיק אותו, את הכיוון שלו - את האמירה הייחודית והערך המוסף. מרגע שהבנתי את שני הדברים האלה, אני מתרגש מהספר הזה כמו שלא התרגשתי הרבה מאוד זמן.
הקו ששוזר את הקטעים השונים בספר לקובץ אחד הוא קו של ניגודים וקטבים. זה נובע מעצם היותו של הספר בעל שני מחברים - הדיכוטומיה הראשונה, אבל בהחלט לא העיקרית או היחידה, היא נמרוד מול יול. אבל יותר מזה: הספר הזה מספר סיפור התבגרות של שני צעירים לא לגמרי שונים, דרך הכתיבה שלנו. מהתיכון, עבור בצבא ועד החיים האמתיים. זה המסע של שני מורדים אל עבר המיינסטרים, זה ההערצה לבוהמה והבחירה בבורגנות והשאיפה לבורגנות תוך חיים בבוהמה, זה הרצון לשבת משוכל רגליים במדבר והרצון לטלוויזיה ענקית. זה איזשהו סיכום של תקופה. זה שכול ורומנטיקה, כאב ועונג. זה הבילוי הלילי והחרטה בבוקר, התחינה הנואשת לגאולה והרצון שלא להשתנות.
זה המסע הסימבולי שלנו, לפעמים יומיומי, לפעמים לאורך זמן, המסע מטירוף חסר מעצורים, השתוללות ויציאה מגדר, קהות חושים והדוניזם, עבור בכל השלבים של התפכחות, חרטה, חוסר אונים ולבסוף - לא גאולה, לא בדיוק. יותר כמו השלמה, וגם היא חלקית.
החלטנו לקרוא לספר "תל אביב - ירושלים", לציון כל הניגודים האלה. כביש מספר אחת נראה לי מייצג ראוי למסלול הזה. וכמו פעמים רבות בהן ישבתי באוטו לצד יול, גם הפעם אני חושב שלא יכולתי לבחור לי שותף טוב ממנו לנסיעה הזו.
העבודה על הספר בעיצומה, ואני מקווה שנסיים אותה לפני 2009. אולי לא על נייר, אבל עדיין, השם שלי יהיה על כריכה. אני מתרגש מאוד.
א. למה, בעצם, לא להציע את הספר להוצאות לאור אחרי שתרכיבו אותו? במקרה הגרוע ידחו אתכם ותוכלו לעשות את מה שאתם מתכננים עכשיו. במקרה הטוב תזכו לעצות מעורך מקצועי וקהל קוראים רחב בהרבה.
ב. בזמנו גם לי היה רעיון לספר שהשם שלו יהיה "כביש 1", בין השאר בגלל שחלק גדול ממנו התרחש תוך כדי נהיגה, אבל גם בגלל שזו מטאפורה טובה למה שמפריד ומה שמחבר בין תל-אביב וירושלים וכל מה ששתי הערים הללו מייצגות. אפשר להמליץ לכם לשנות את השם מ"תל-אביב - ירושלים" האנמי ל"כביש 1" (או "כביש מספר 1" או משהו כזה)? אני יודע שזה חצוף, אבל השם הזה פשוט הרבה יותר מוצלח.
היי לך שוב,
א. אני מציע לך לעיין קצת במה שקורה היום עם הוצאת ספרי שירה. במקרה הטוב נתבקש לשאת בחלק או כל עלויות ההדפסה וההפצה. במקרה הרע יבעטו אותנו מהמדרגות. אמנם שנינו מרוויחים מעל לשכר הממוצע בארץ הקודש, אבל אין לנו סכומים כאלה. לגבי קהל הקוראים, אני לא יודע עד כמה אני מסכים אתך. היכולת שלנו להפיץ תכנים דרך הרשת היא גדולה ורחבה ומכל מקום עוד לא החלטנו על שיטת הפצה.
ב. חשבנו על זה. "כביש 1" הוא שם נפלא, הוא פשוט לא המסע שאנחנו מתארים. הכיווניות חשובה לנו. תודה על ההצעה.