כשאומרים אפרטהייד, מדברים על מדיניות ממשלתית שהייתה נהוגה בדרום אפריקה בין השנים 1948 ל-1990 (ויש שיאמרו 1994, עם היבחרו של נלסון מנדלה לנשיא והרפורמה שלו בחוקה). המדיניות הזו התבטאה בניסיון ליצור מדרג ברור בין תושבי המדינה הלבנים לבין תושביה השחורים, תוך הפרדה מוחלטת ביניהם. היות והמילה אפרטהייד מכוונת למדיניות של המשטר, ביטויה העליון ביותר הוא כמובן בחוקי האפרטהייד.

הנה כמה מחוקי האפרטהייד:
ב-1949 נאסרו נישואים בין גזעיים בדרא"פ.

בישראל, כירושה מהחוק העות’מני, אין מנגנון להסדרתם של נישואים בין בני דתות שונות.

ב-1950 תוקן חוק המוסר כך שיאסור על יחסי מין בין לבנים ואחרים.

בישראל עוד אין חקיקה כזו. יחד עם זאת, בישראל פועל באין מפריע ארגון יד לאחים[1]. הארגון מעיד על המחלקה ל"טמיעה והתבוללות" שלו שהיא:

מטפלת במקרים של נשים ונערות שקשרו קשרים עם ערבים ובני מיעוטים אחרים. פעם היא היית יהודיה…במרבית המקרים מובילים קשרים אלו לנישואים שבחלקם הגדול מתדרדרים ליחסים קשים ואלימים. בעיה כואבת במיוחד היא זהותם של הילדים שנולדו, שלמרות היותם יהודים, אינם מודעים לכך, וגדלים כערבים לכל דבר.

כמו כן, סנקציות חברתיות שונות מובטחות לזוגות מעורבים כאן, גם בלי חקיקה.

חוק מרשם האוכלוסין מ-1950 היה אולי החוק המרכזי והעיקרי ביותר של משטר האפרטהייד, וביטולו ב-17 ביוני 1990 היה האות לביטולו של המשטר כולו. הוא חייב כל אזרח להירשם על פי גזעו – לבן, שחור או צבעוני.

גם לאחר ביטול רישום הלאום בתעודות הזהות בישראל, עדיין קל להבחין אם אדם איננו יהודי לפי תעודת הזהות שבידיו. היעדרו של תאריך לידה עברי, למשל, מעיד על מוצא לא-יהודי. יתירה מכך: ביטול הרישום בתעודת הזהות לא ביטל את הרישום במשרדי הממשלה השונים.

[...]

ולמרות זאת, ישראל עדיין איננה דרום אפריקה. למעשה, יש שלושה חוקים שאפיינו את האפרטהייד, הרחיבו אותו ואיפשרו אותו, שעדיין לא קיימים בישראל. הראשון בהם, הבסיס שאיפשר את האחרים, הוא חוק דיכוי הקומוניזם מ-1950. החוק איפשר לממשלה להוציא מחוץ לחוק כל ארגון או אופוזיציה פוטנציאלית, פשוט על ידי סימונה כ"קומוניסטית". חשוב וראוי לציין שההגבלות על השימוש בחוק זה היו מעטות מאד. למעשה, ההחלטה הייתה נתונה בידיו של שר המשפטים.

מה שמעניין במיוחד בחוק הזה טמון בהגדרה שלו לקומוניזם. הקומוניזם, לפי החוק, הוא כל פעולה שמטרתה "הבאתו של כל שינוי פוליטי, תעשייתי, חברתי או כלכלי באיחוד[2] תוך שימוש בהפרות סדר והתפרעויות" או שמעודדת "איבה בין הגזעים האירופאיים והלא-אירופאיים באיחוד, המביאה להפרות סדר נוספות"[3].

אני חושב שהקורא יסכים איתי שמדובר בהגדרה נורא רחבה של הקומוניזם. למעשה, כל פעולה לשינוי חוק הייתה עלולה לגרום להוצאתם של מבצעיה מחוץ לחוק. שררה בלתי מוגבלת שכזו רק חיכתה להיות מנוצלת. אחרי הוצאתה מחוץ לחוק של המפלגה הקומוניסטית בדרא"פ, שימש החוק גם גם על מנת להוציא מחוץ לחוק את הקונגרס האפריקאי הלאומי (ANC, שנלסון מנדלה עמד בראש זרועו הצבאית) והקונגרס הפאן אפריקאי של אזניה, ארגונים שנאבקו כנגד האפרטהייד ובעד שוויון זכויות. אפילו השופט ששפט ב-1952 את מנהיגי ה-ANC אמר כי לאישומים אין דבר עם קומוניזם כפי שהוא מובן לציבור. הנאשמים לרוב הואשמו – אם זה לא היה אמיתי, זה היה מצחיק – בקומוניזם סטטוטורי.

[...]

עוד שני חוקים שיוצרים הבחנה ברורה בין ישראל היום ודרא"פ אז היו חוק עידוד אוטונומיה שחורה מ-1958 ואחיו הקטן והחצוף חוק אזרחות ארצות הבנטו מ-1971. הראשון הגדיר טריטוריות שנועדו ליישב את תושבי דרום אפריקה השחורים. הטריטוריות הוגדרו כך שכל טריטוריה – שכונתה בלעג בנטוסטאן, בנטו כשמם של השבטים האפריקאים מדרום למשווה, וסטאן כסיומת אסיאתית לשם של מדינה – תהיה בחבל הארץ המקורי של שבט הבנטו שיועד לחיות שם. עם זאת, דרום אפריקה הלבנה לא התכוונה לוותר על רציפות טריטוריאלית או משאבי טבע חשובים, וערכה תיקונים חופשיים בקו הגבול. בסך הכול, שטחם של הבנטוסטאנים היה 13 אחוז משטחה של דרום אפריקה. תושביהם המיועדים היוו 70 אחוזים מהאוכלוסיה.

התיקונים הללו הפכו את האוטונומיה בבנטוסטאנים לבדיחה גרועה: הם היו תלויים במדינת האם כלכלית לחלוטין. נוסיף על כך את העובדה שהלאומים השחורים השונים התערבבו בינם לבינם עם השנים, ושהם לא היו נלהבים לעקור משולי הערים, שם הפרנסה הייתה מצויה, ותהליכי טרנספר אלימים כדי לקבל תמונת מצב שהיא פחות מאידילית. ערב ביטולו של האפרטהייד כ-12 מיליון נפש היו רשומים כאזרחי הבנטוסטאנים – למרו שרובם לא התגוררו שם – ועוד כ-11 מיליון היו צפויים להפוך לאזרחיהם בהמשך.

הרעיון הזה היה כולו פרי הגותו של מי שכונה לימים "אדריכל האפרטהייד", אחד הנדריק פרוורד, מהגר הולנדי שהיה לראש ממשלת דרא"פ. הוא הגה את מה שכונה "האפרטהייד הגדול" (Grand Apartheid). להבדיל מהאפרטהייד הקטן (Petty Apartheid), שהתבטא באפליה כנגד השחורים בתעסוקה, בחינוך ובהגבלות על התנועה והמגורים (Abode), כמו גם בסגרגציה מוחלטת בחיים הציבוריים; האפרטהייד הגדול שאף להקמתה של דרום אפריקה אחת לבנה וגדולה, שבה לשחורים אין מקום, ולצידה מדינות לאום עצמאיות במחוזות הטריטוריאליים השבטיים שלהם.

חוק אזרחות ארצות הבנטו אמנם נחקק ב-1971, אולם הוא נהגה כבר בשנות החמישים. תכליתו של החוק הייתה קצרה: החוק שלל את האזרחות הדרום אפריקאית ממי שהיה רשום כאזרח אחד הבנטוסטאנים – רישום שנעשה, כזכור, על ידי הממשלה בפרטוריה.

[...]

עד עכשיו, ישראל נהגה בשטחיה אפרטהייד קטן, רשמי רק בחלקו. אמנם, הפרדה במקומות המגורים קיימת בין יהודים וערבים כמעט לחלוטין – אפילו ערים מעורבות נחלקות היטב לחלק ערבי וחלק יהודי, על פי רוב – אולם זו איננה נתונה על פי חוק. אמנם, החברה הישראלית מפלה כנגד ערבים במקומות עבודה ובילוי – אולם אפליה זו איננה לפי חוק. ישראל מפלה כנגד אזרחיה הערבים – גם אם באופן בלתי פורמאלי – בחינוך, באפשרות נישואים מעורבים ובהגבלות על תנועתם.

אפרטהייד קטן שכזה – גם אם לא רשמי מספיק בשביל לא להיות מכונה "אפרטהייד", קרי אפליה שלטונית ממוסדת ומכוונת, אלא סתם אפליה גזענית חברתית – הוא ראוי לכל גינוי, אבל לכל הפחות הוא הפיך בנקל, ואפשר להיאבק בו.

אולם בימים אלה עולות שלוש הצעות חוק שאם תתקבלנה, האפרטהייד הגדול יתחיל. מי שקרא את תכניתו המדינית של ליברמן ולא ראה בה את האפרטהייד הגדול, צפוי להפתעה.

[...]

התבשרנו אתמול שועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת החוק של ח"כ זבולון אורלב, לפי ייאסר פרסום הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – הסתה, לפי הצעת החוק ולמרבה הצער, היא פרסום שיש סיכוי סביר שיביא לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה – כלומר, למעשה, הוצאה מחוץ לחוק של עמדות פוסט או אנטי ציוניות. קל לראות את הקשר בין הצעת החוק הזו לבין חוק דיכוי הקומוניזם משנות החמישים בדרא"פ. חוקים כאלה אינם מעודדים גזענות והפרדה באופן ישיר. תחת זאת, הם נותנים בידי הממשלה כוח לחולל אי צדק תוך השתקתם והוצאתם מחוץ לחוק של המתריעים בשער.

אולם החוק של אורלב, מסוכן ככל שיהיה, הוא כאין וכאפס לעומת הצעת החוק העתידית של ישראל ביתנו, "חוק הנאמנות". לפי הצעת החוק הזו יהיה חייב כל ישראלי לחתום על על הצהרת נאמנות בזו הלשון:

אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה, ולשרת את המדינה, ככל שאדרש לכך, בשירות צבאי או בשירות חלופי, כפי שייקבע בחוק.

אזרחותו של מי שיסרב לחתום או לשרת את המדינה תישלל לפי שיקול דעתו הבלעדי של שר הפנים.

אז מה יש לנו כאן? ראשית, איסור על פוסט או אנטי ציונות. הדעות הללו – לראשונה בתולדות ישראל, יש לומר – מוצאות מחוץ לחוק. שנית, סנקציה של שלילת אזרחות. הסנקציה הזו קלה להפעלה משנדמה בקריאה ראשונה: סירוב לשרת את המדינה בשירות צבאי או אזרחי עלול להביא להפעלתה, והיות וההצהרה מחייבת שירות "ככל שאדרש לכך", קל נורא להפוך את קיומה לבלתי אפשרי עבור אזרחי ישראל הערבים.

דמיינו, למשל, את התרחיש הבא: בעוד מספר שנים מתחיל צה"ל בריטואל הקבוע של רטינה על ירידה במוטיבציה. חיש-קל נמצאים האשמים: לא, חלילה, הריבוי הטבעי המוגבר של החרדים, כי אם צעירים חילוניים בריאים שעושים שירות לאומי במקום שירות צבאי. מישהו יעיר, בצדק, שאלה אותם האנשים שלפני מספר שנים הוקעו כמשתמטים, ואם היום הם עושים שירות לאומי, הרי שלא הכול שחור, אבל הציבור ממילא מקשיב ליללותיו של צה"ל. בממשלה ממהרים לתפוס טרמפ על הפאניקה הציבורית מירידה בכוחו של צה"ל, ומעבירים בחוק כי גבר צעיר המעוניין לעשות שירות לאומי חייב לחתום לחמש  שנים. שמונה. עשר. מתי המעט שהם "המשתמטים" – אין סיבה להניח שאחוזיהם בציבור ישתנו – ירטנו, אולם בפניהם תעמוד האופציה לשירות צבאי. החרדים, מתוקפו של לחץ קואליציוני, לא יהיו מחוייבים בכך. מי נשאר?

זמן קצר לאחר מכן נואם שר הפנים דוד רותם מישראל ביתנו בכנסת, ואומר כי לנוכח הנתונים המדאיגים על ירידה חדה בנתוני השירות הלאומי של ערביי ישראל, אין מנוס מהחלת חוק הנאמנות.

אפשרי? בהחלט. מסוכן? עד לאין שיעור.

[...]

אי אפשר שלא למתוח קווי דימיון בין הנדריק פרוורד לבין אביגדור ליברמן, כמו גם בין קווי המדיניות שלהם. שניהם מהגרים שהגיעו כבני העם השולט למדינה שנתנה להם זכויות יתר, ובמהרה צברו עצמה פוליטית מתוך עמדות לאומניות קיצוניות. פרוורד חלם על דרום אפריקה לבנה לחלוטין, גדולה ומשגשגת לצד אוטונומיה אסירת תודה של שחורים. חלום זה בחר להגשים דרך התכנית המפורטת אותה הגה לשלילת אזרחותם של השחורים במדינתו.

ליברמן חולם – די להסתכל במצע מפלגתו (למעשה, די להסתכל בשמה) – על ישראל יהודית לחלוטין (מכאן, למשל, תמיכתו בחילופי אוכלוסיה במסגרת הסדר קבע עם הפלשתינאים), גדולה ומשגשגת שלצידה אוטונומיה אסירת תודה של פלשתינאים. הוא לא זקוק לתכניות של עשרות שנים לשם כך. התפישה של ערביי ישראל כאויב עשתה את שלה. כל מה שהוא צריך זו חקיקה שתאפשר לו להתחיל להעיף אותם החוצה. כזה הוא חוק הנכבה, כזה הוא חוק הנאמנות, וכאלה הולכים להיות החוקים הבאים שישראל ביתנו תנסה להעביר. חוק הנכבה וחוקים הדומים לו ינסו להצר את צעדיהם של ערביי ישראל במישור האידאולוגי על מנת להביאם להתקוממות. חוק הנאמנות ייתן את הכלי לנצל את ההתקוממות הזו לצורך סילוקם של ערביי ישראל מהמשחק הפוליטי. אחר כך יהיה השלטון היהודי אדון מוחלט על הציבור הערבי נטול האזרחות. ואז לא ניתן יהיה עוד להבחין בין ישראל של המאה העשרים ואחת ובין דרום אפריקה האפרטהיידיסטית. לא יהיה עוד שום קו מפריד.

מי שחושב שזה רק משבר חולף, שהדברים האלה לא יעברו בג"ץ, שיהיה בסדר, משקר לעצמו לגבי גודל הסכנה. המטרה צוירה על ידי שר החוץ מראש. המסלול לשם מותווה בימים אלה. השמש כבר שוקעת, עוד מעט קט לא נראה אותה עוד.

[...]

הערה קצרה על חוק הנכבה

בשולי הדברים, מי שהצביע למפלגת העבודה זכה לשמוע את אהוד ברק מסרב לדבר נגד חוק הנכבה ומודיע שזה לא עניין מהותי, וצריך להתעסק בדברים החשובים באמת. זוטות כמו דמוקרטיה אינן מעניינו של שר הביטחון.

מנגד, בני בגין – יריב אידאולוגי מר, אבל איש עקרונות אמיתי – אמר היום כדברים האלה בהביעו התנגדות לחוק:

מבחנו של חופש הביטוי הוא דווקא ביכולת לשמוע ולראות דברים מרגיזים ועל כך נתנו דעתם פעמים רבות בתי המשפט בישראל.

כך נשמע דמוקרט. שמעת, אהוד?

  1. מתועב מכדי לתת לינק [↩]
  2. דרא"פ, נ.א. [↩]
  3. תרגום שלי [↩]