הפרלמנט בפוליטיאה היהודית רשם לעצמו היום אות קלון נוסף: הוא העביר בקריאה טרומית את הצעת החוק הרקורסיבית של חה"כ זבולון אורלב, שקובעת כי פרסום קריאה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם ישנה אפשרות סבירה שיביא למעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה, היא עבירה על החוק שדינה שנת מאסר.

מעצם ההצעה ברור שהמילה "דמוקרטית" נכנסה אליה בשוגג: עצם הצעת החוק היא קריאה לשלילת קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית, מפני שההצעה קובעת שיש דעות שביטויין בפומבי הוא פלילי, ומדינה נטולת שוק דעות פתוח איננה מדינה דמוקרטית – נקודה.

רגע, בואו ניתן לכל מקהלת "כהנא" לדעוך רגע. אין באמת קשר בין הדברים. במקרה של "כך" הוצאה התנועה מחוץ לחוק, לא העמדות. אף אחד לא מונע מגבירזל ומרעיהם להמשיך לבטא את דעותיהם הרעילות. כאן, החוק לא מכוון כנגד תנועה פוליטית – הוא מכוון כנגד מגוון רחב מאוד של עמדות ועלול לשמש באופן מובהק ככלי לרדיפה פוליטית.  בואו נדבר על זה קצת.

[...]

המפרסם קריאה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל פי תוכנו של הפרסום יש אפשרות סבירה שיביא לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין, דינו – מאסר שנה אחת.[1]

עכשיו, ירים את ידו מי שיכול לומר לי מהו מעשה של שנאה? מהו מעשה של בוז? מהו מעשה של אי נאמנות למדינה? הרי זהו הסייג היחיד שיש בחוק – ומכלל הן ניתן לשמוע את הלאו: אם פרסם מאן דהוא קריאה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (למשל, אם כתב שמדינה יהודית איננה יכולה להיות דמוקרטית) ואין אפשרות סבירה שהפרסום יביא לעשיית מעשה של שנאה, בוז או אי נאמנות, הרי שהפרסום מותר ואיש לא הושתק. זה הסייג היחידי שהחוק מציע לנו כדי להגן על האפשרות לפרסם דעות השוללות את קיומה של ישראל כיהודית ודמוקרטית. אז מהו הסייג הזה? האם פירושו שרק אם הכתוב מסית באופן פעיל לפעולה אלימה נגד המדינה יש לאסור את כותבו? הרי אז אין כל צורך בחוק הזה, הסתה כזו כבר אסורה לפי חוק:

המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים.[2]

אז מהו הסייג? אם יכתוב אדם מאמר המתנגד להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, וכתוצאה מהמאמר הזה קיים סיכוי שאחד מקוראיו יקלל את המדינה בזעם – כלום אז יעמוד הכותב לדין?

[...]

האמת היא שאין סייג. הצעת החוק הזו משתמשת במושגים רחבים ככל האפשר. כתבתי כאן בפוסט הקודם שהצעת החוק הזו מזכירה לי את החוק לדיכוי הקומוניזם מדרום אפריקה האפרטהיידיסטית. כזכור, החוק ההוא ההגדיר את הקומוניזם ככל פעולה שמטרתה "הבאתו של כל שינוי פוליטי, תעשייתי, חברתי או כלכלי באיחוד תוך שימוש בהפרות סדר והתפרעויות" או שמעודדת "איבה בין הגזעים האירופאיים והלא-אירופאיים באיחוד, המביאה להפרות סדר נוספות". ההגדרה הזו הייתה כל כך רחבה, שבתי הדין בדרא"פ האשימו את הנאשמים לא ב"קומוניזם" כי אם ב"קומוניזם סטטוטורי". כמובן, הבעיה בחוק רחב כל כך היא שאפשר להחיל אותו על כל יריב פוליטי: כל פעולה לשינוי חברתי – אפילו הפגנה פשוטה – הייתה יכולה להיות מתוייגת כקומוניזם (סטטוטורי, מובן שסטטוטורי) ומבצעיה היו הופכים פושעים פליליים.

במקרה של הצעת החוק של אורלב, מדובר בהצעה רחבה כזו: מה פשר שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? אם אני כותב שלדעתי יש לפתוח מסלול נישואים אזרחי ולהוציא את המונופול על הקבורה מידי ארגונו של משי-זהב, כלום שללתי את צביונה היהודי של המדינה? ואם קורא אדם לשוויון זכויות חברתי לתושבי ישראל הלא-יהודים?

[...]

האמת היא, שאפשר להאשים כמעט כל עמדה – וקל וחומר עמדות שמאל – בעבירה על החוק המוצע, משום הגדרתו הרחבה והסייג הלא-קיים שלו. ואילו הייתה הצעת החוק הזו חוטאת רק באחד משני אלה; אילו הייתה רק מוגדרת באופן שאינו מדויק מספיק, או אילו הייתה רק מציעה סייג לא ברור שאינו מאפשר טווח לגיטימי להבעת עמדה – הרי שהיה בכך די כדי שכל פרלמנט דמוקרטי חפץ חיים יגלגל אותה מכל המדרגות. וכך היה צריך לעשות גם הפרלמנט של הקונסטיטוציה הישראלית – היה עליו לדחות את ההצעה בשאט נפש, לקבוע שאין היא ראויה לזמנה של הכנסת, להוקיע אותה על מה שהיא: ייצוג נוסף של התפישה האנטי-דמוקרטית של אנשי גוש אמונים. אולם נפסדותו של התיקון המוצע לחוק לא נעצרת שם. היא גדולה בהרבה – ועל כן, גם אות הקלון לפרלמנט שהואיל לקבל אותה משמעותי בהרבה.

הצעת החוק הזו מגדירה מחדש את מושג ההסתה. הביטו בסעיפים הבאים, העוסקים בהסתה, בחוק העונשין, ונסו למצוא קו משותף ביניהם:

א. מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית, דינו – מאסר חמש שנים.
ב. מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לערוק משירותו או מפעולה צבאית, או סייע לו בעריקה, דינו – מאסר שבע שנים.
ג. מי שנתן לאדם החייב בשירות כאמור בסעיף קטן (א) מקלט או סייע להחביאו, כשהיה לו יסוד להניח שהוא עריק, דינו – מאסר שלוש שנים.
ד. מי שעבר עבירה לפי סעיף זה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים.
ה. בסעיף זה, "עריקה" – העדר מן השירות בכוח מזויין מתוך כוונה שלא לחזור.[3]

מי שהסית או שידל אדם המשרת בכוח מזויין לאי ציות לפקודה חוקית, דינו – מאסר שנה; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר חמש שנים; נעברה העבירה בתקופה שבה מתנהלות פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה, דינו – מאסר שבע שנים[4]

א. המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים.
ב. לענין סעיף זה, אין נפקא מינה אם הפרסום הביא לגזענות או לא ואם היה בו אמת או לא.[5]

א. המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים.
ב. בסעיף זה, "מעשה אלימות או טרור" – עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה.[6]

המכנה המשותף הוא שהסתה נחשבת בחוק הישראלי כקריאה או עידוד של מעשה. הצעת החוק של אורלב מגדירה הסתה כקריאה או עידוד לדעה או עמדה: שנאה, בוז או חוסר-נאמנות. ההבדל הזה מהותי: למדינה יש חובה ואחריות למנוע ניצול לרעה של חופש הביטוי על מנת להביא לפגיעה באחרים הנמצאים תחת חסותה. לעומת זאת, למדינה דמוקרטית אין זכות קונסטיטוציונית למנוע ניצול של חופש הביטוי על מנת להביא לדעה מסוימת. כל מהותו של חופש הביטוי בדמוקרטיה היא החופש לשכנע אחרים בעמדתך. להפוך את זה לבלתי חוקי זה להפוך את חופש הביטוי לאות מתה.

מכנה משותף נוסף, חשוב, בין רוב העבירות[7] שנחשבות כיום הסתה, הוא כוונת המכוון: בכל הסעיפים הללו מובלעת העמדה שדבר ההסתה צריך להיעשות מתוך כוונה להסית. בחלק מהסעיפים זה מופיע בבירור (למשל, "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות") ובאחרים במובלע (למשל, "מי שנתן לאדם החייב בשירות כאמור בסעיף קטן (א) מקלט או סייע להחביאו, כשהיה לו יסוד להניח שהוא עריק"). בהצעת החוק של אורלב כוונת המכוון כלל איננה נמצאת כאן. המשמעות של זה היא ברורה: פרסומו של מאמר דעה, אם יש מי שחושב שבעקבותיו הקוראים עלולים לעשות מעשה של אי נאמנות כנגד המדינה או מוסדותיה[8], יהיה עבירה פלילית אם תעבור הצעת החוק הרעה הזו, גם אם הכותב כלל לא התכוון לייצר שנאה, בוז או אי נאמנות. גם אם הכותב בסך הכול ניסה לומר אמת.

הצעת החוק הזו, אגב, חסרה גם סייג נוסף, המופיע באיסור על הסתה לאלימות וטרור ובאיסור על הסתה לגזענות: שני האיסורים הללו – איסורים על הסתה למעשה, לא לדעה – מתירים "פרסום דין וחשבון נכון והוגן". את חברי הכנסת שלנו דין וחשבון הוגן לא מעניין. ממילא הצעת חוק כזו רחוקה מהגינות מרחק מזרח ממערב.

[...]

לא צריך להסכים עם כולם, מר אורלב. אבל אסור להפוך את יריביך האידאולוגיים לעבריינים פליליים. זו רדיפה פוליטית – ומקומה של מציע הצעה כזו לא יכירנו בדמוקרטיה.

[...]

מכל ההבדלים הללו נשמע דבר אחד חזק וברור: מושג ההסתה עובר רוויזיה. מהיום, שימוש בחופש הביטוי עלול להיות פלילי, אם במקרה המשתמש מחזיק בעמדה שהמיינסטרים לא אוהב. ככה משתיקים אופוזיציה. ככה לא עושים דמוקרטיה.

[...]

ובנושא אחר: חשבתי על זה קצת, מר ליברמן, והגעתי למסקנה שאתה צודק, ושאני בהחלט מוכן להצהיר בשבועה על נאמנותי לישראל. עם זאת, הייתי רוצה להשבע במילותיי שלי, ולא במילים הקרות והקשיחות שהצעת החוק שלך מכתיבה. נדמה לי שהנוסח שלי ידידותי יותר, ואתה תראה שאם תעשו בו שימוש, תוכלו להחתים עליו אחוזים גדולים יותר מערביי ישראל.

[...]

הנני נשבע לשמור אמונים למדינת ישראל כמדינת לאום דמוקרטית, מדינת הלאום היהודי. אני מצהיר שאני מבין שמדינת ישראל הוקמה על ערכיה של הלאומיות היהודית המתחדשת, כחלק מההתעוררות הלאומית העולמית בעת החדשה. אני מצהיר שידוע לי כי מדינת ישראל מחויבת לערכים אלה.
אני מצהיר בשבועה כי ידוע לי שמדינת ישראל  היא דמוקרטיה אמיתית. ידוע לי כי מדינת ישראל, בהכרזת העצמאות שלה, ביססה את זכותה ההיסטורית לקיום על זכותם של עמים אחרים לתקומה גם כן. ברור לי שבאותו מסמך מכונן מדינת ישראל קבעה בפירוש שהיא תקיים שוויון זכויות מלא בשטחה.
אני נשבע לשמור אמונים לדמוקרטיה היהודית ולהגן עליה מכל אויב, מבית או מחוץ. אני נשבע להגן על הדמוקרטיה היהודית מפני הצעות חוק המגבילות את חופש הביטוי – תנאי יסוד לכל דמוקרטיה – או כאלו המנסות לפגוע באזרחי המדינה האחרים.
אני נשבע.

  1. לשון התיקון המוצע לחוק העונשין [↩]
  2. חוק העונשין, 144ד2 [↩]
  3. סעיף 109 לחוק העונשין, הסתה להשתמטות [↩]
  4. סעיף 110 לחוק העונשין, הסתה לאי ציות [↩]
  5. סעיף 144ב לחוק העונשין, איסור פרסום הסתה לגזענות [↩]
  6. סעיף 144ד2 לחוק העונשין, הסתה לאלימות או טרור [↩]
  7. להוציא הסתה לאלימות או טרור [↩]
  8. למשל, הפגנה נגד חוק הנכבה [↩]