1.6

דיסקליימר: פוסט בנושא אישי. מי שחיי הפרטיים אינם מעניינים אותו, מוזמן להמתין לפוסט הבא. מצד שני, יש כאן מוסיקה.

אז האחד ביוני הגיע. באחד ביוני לפני שנה הגיעה לסיומה הרשמי והסופי בהחלט מערכת יחסים רומנטית רבת תלאות, רצופה בעליות ובמורדות, בפרידות ובחזרות, ביני ובין מי שתמיד, על אף כל מה שקרה – או אולי לא קרה – תישאר החברה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לי, שלצורך שמירה על פרטיותה תכונה כאן פשוט "רקס" (העובדה שיש רק שני אנשים בעולם שיודעים את הסיבה לכינוי הזה ממלאת אותי בעונג).

מערכת היחסים הלא-רומנטית שלנו, לצערי, מצאה את מותה זמן קצר אחר כך. עשיתי טעויות, וגם היא. ואולי – מהיכרותי איתה, די בטוח שזה העניין – עשתה היא את הטעויות שלה מפני שחשבה שכך ייטב לי, בעוד שאני את שלי עשיתי מפני שכשאני נפגע, אני הופך קטנוני ומרושע. אם כן, mea culpa.

אבל הייתי רוצה להתעלם מאקורד הסיום הצורם. הייתי רוצה להתעלם מהעובדה שלא ראיתי את פניה כל כך הרבה זמן, שאינני יכול להעלותם בבירור בעיני רוחי, עד שאינני בטוח אם ראיתי אותם מימיי. ובכל זאת, חייב הייתי לראותם: פעמים אין ספור הבטתי בעיניה, וראיתי בהן את כל קשת הרגשות שבין תקווה וייאוש. לצורך ציון יום השנה הזה, הייתי רוצה להתעלם מהפעמים שראיתי בהן תסכול. הרי ככל שהדברים אמורים בי, סלחתי לה – וחשוב וקשה מכך, לעצמי – זה מכבר.

הבטחנו אחד לשניה ולהיפך, בשקט שאחרי הסערה-זוטא שבה נפרדנו באופן מוחלט, שבאחד ביוני נשמע דמיאן רייס – שהיה, בכל מובן שהוא, הזמר שלנו – ונזכור. אין לי דרך לדעת אם היא זוכרת את זה, ואין לי דרך לדעת אם זה עוד בעל משמעות כלשהי עבורה. סביר להניח שכן, אבל הנחות נועדו לחנויות. זה לא באמת משנה, וממילא אני משער שהסיכוי שהיא עוד קוראת כאן הוא מזערי. אני מילאתי את ההבטחה הזו כלשונה, על אף המילואים שאני שרוי בהם בימים אלה.

מילאתי את ההבטחה הזו כלשונה מפני שהיא ראויה להתמלא, מפני שלטוב ולרע, במבט לאחור האחד ביוני 2008 היה היום המוצלח בחיי – היום שבו ראיתי אותה בוכה בפעם האחרונה. יש משהו מנחם בידיעה שהיא רחוקה ממני כדי כך, שאין לי עוד את היכולת לפגוע בה, שמילותיי – לעתים חדות כתער ופוצעות כמוהו – אינן יכולות עוד לגרום לדמעות להקוות בעיניה, במתכוון ולא במתכוון.

הופמן, בעמוד שלו בבמה חדשה, כותב:

הכל בנוי מרגעים. רגעים קטנים, שבירים, נדירים. רוב הזמן אנחנו לא רואים אותם, נותנים להם לחלוף לידינו כבדרך אגב, מעדיפים להתרכז בתמונה הגדולה והכותשת שהחלטנו לקרוא לה מציאות.

רגעים, אם כן. כמה משונים ממש נחקקו בזכרוני. או אולי בדמיוני – כל כך הרבה קרה מאז, נדמה שחיים שלמים עברו, אם בכלל היו הדברים מעולם; הפרספקטיבה של הנוסטלגיה גורמת לי לתהות כמה מהסיפור הזה קרה בממש, וכמה ממנו הוא יציר דימיון. אחד מהרגעים הללו קרה באחד מערבי הבילוי שלנו. רקס שתתה קצת יותר מהרגיל, ואחרי שהורדנו את אחד מידידיה בביתו, גאתה בה הבחילה והיא הלכה הצידה להקיא. כן, זה מה שנחקק בזכרון, ומסיבה טובה. צלליתה הייתה שפופה מולי, ידיה אוחזות את שערה אסוף מעלה, אולם דברים אחרים העסיקו אותה: היא ביקשה שלא אתקרב. לא יכולתי לסרב, כמובן. אבל אני זוכר שעמדתי שם, ולא הרגשתי חמלה, או גועל, או כל רגש אחר שברגיל היה מציף אותי. אני זוכר שמחשבה אחת מילאה אותי וריתקה אותי: שאולי, למרות כל מה שאני יודע על העולם, האהבה היא דבר פשוט, אגבי כמעט.

רוב הדברים הגדולים באמת הם פשוטים. כזו הייתה גם רקס: פשוטה וגדולה באמת. וכזו הייתה האהבה שלנו – גם אם מערכת היחסים עצמה הייתה סבוכה לאין שיעור – פשוטה מאוד וגדולה מאוד: אהבה של מבטים חטופים בעיניים ובטחון שקט, אהבה של חיבוקים ארוכים ולחישות ליליות, אהבה של נשיקות ארוכות על גב חשוף. זה היה שיעור חשוב, ולמדתי אותו רק בדיעבד: כל התסבוכת הנוראה מסביב, שלא באמת היה איך להשתחרר ממנה מרגע שנכנסנו אליה, הייתה רק כיסוי לדבר פשוט, אגבי כמעט. שכזו היא האהבה: רגע של קרן שמש שמשחקת בעיניים, חצי חיוך, שמלה שגורמת לך להחסיר פעימה, פגישת אחר צהריים חפוזה בבית קפה, תזוזה קלה ימינה, לעשות מקום, כשחזרתי בארבע לפנות בוקר מהעבודה אל מיטתה.

אני יכול להמשיך ולהעלות רגעים כאלה, שבהם הכל היה פשוט וברור. למעשה, אני עושה בדיוק את זה רוב היום. אולם נדמה לי שזה ישעמם – הרגעים האלה הם בני ערך בעיקר ובשבילי – ואולי גם בשביל רקס. אם כן, עוד רגע אחד בעל משמעות ודי.

החדר שלי, אני זוכר, היה חשוך לחלוטין. התריסים היו מוגפים, הדלת הייתה סגורה, ואנחנו צחקנו והתגפפנו, דיברנו ונגענו, בעלטה שסביבנו. תחושה של שלמות נחתה עליי. הרגשתי כאילו אני מבין באופן מוחלט והרמוני לחלוטין את היצור הפלאי הזה ששוכב לידי, כאילו אני מבין את צפונותיה, יודע את שלא אמרנו. ניסיתי למצוא מילים להעביר את התחושה, הסתכלתי לכיוון המשוער שבו הייתה – כזכור, הייתה עלטה מוחלטת – ולבסוף אמרתי "אני רואה אותך", מתריס כנגד הניגוד שבין החושך לבין ההרגשה שנחתה עליי.

רקס לא שמעה טוב. היא חשבה שאמרתי משפט אחר, משפט שלא העזתי לומר בגלל המציאות שהוא יוצר, מציאות פגיעה ומפחידה. ואז היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי גם.

ואחר כך החלפנו מילות אהבה ונגענו והתחבקנו – או אולי פשוט, אהבנו. ודמיאן – בגרסת האלבום – התנגן ברקע. אז כבר ידעתי: האהבה היא דבר פשוט, אגבי כמעט.

אני לא באמת יודע איך מסיימים פוסט כזה. אני מניח ששיר של זמר אחר יועיל כאן, במיוחד אם טמונה בו עוד קריצה עדינה שרק מי שמכיר את הנפשות הפועלות יבין. אמנם, גם מערכות יחסים כאלה עלולות להסתיים בעולם שרבות בו השאלות על התשובות. אולם אהבות פשוטות כאלה, דינן לחיות לנצח. אני לא יודע איפה רקס גרה היום, מה היא עושה או מה מצבה המשפחתי. אני לא יכול, כאמור, להעלות את פניה בעיני רוחי, אם כי סביר שאזהה אותה ברחוב, וסביר שלא יהיה בי הרהב לגשת. אינני יודע כמה מחלומותיה הגשימה. אני יודע אך זאת: לעולם לא אשכח אותה. לעולם לא אפסיק לאהוב אותה. לעולם לא אפסיק לאהוב את עצמי על כך. ולמרות כל שקרה אחר כך – שעליו, כאמור, סלחתי מזמן לעצמי ולה – לעולם לא אפסיק לראות בה החברה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לי.

תוספת מאוחרת: מסתבר שהיא קראה את זה. בגלל שהיא עשויה כולה מחומר טוב משלי, היא דאגה בדרך-לא-דרך שאראה תמונה. עכשיו אני יכול לדמיין את פניה. כנראה שהם, לפחות, היו בממש.