אחד מבתי הדין באיראן זיכה היום אדם שלפי הודאתו דרס אישה במתכוון וגרם לה לחבלה קשה. לפי ההלכה המוסלמית, פסק בית הדין, אישה לא צריכה להלך לבדה ברחוב ועל כן החבלה הקשה שעברה הגיעה לה. עוד הוסיף בית המשפט כי היות והחבלה לימדה את האישה לקח, היא עשתה לה שירות גדול.

אה, לא. רגע. התבלבלתי שוב. שופט בית המשפט המחוזי בישראל, אחד משה דרורי, החליט שלא להרשיע אברך צעיר שהודה כי דרס במתכוון קופאית בחניון; בפסיקתו השערורייתית הסתמך השופט חובש הכיפה על הרמב"ם, לא פחות.

בינואר 2006 הגיע תלמיד הכולל לחניון במרכז העיר שחוברה לה יחדיו. דא עקא, לא היה לו הממון הדרוש לתשלום עבור החניה בה עשה שימוש. הקופאית – עולה מאתיופיה – התווכחה מעט עם נושא הגחלת, ומשהבינה שבכוונתו לברוח בלי לשלם, נעמדה אל מול רכבו. בשלב זה נזכר ירא השמים כי למעשה, איסור נגיעה לא כולל את הרכב שבו הוא נוסע, ולחץ על הגז. בשלב זה נפלה הקופאית על מכסה המנוע והחלה בוכה ודורשת שיעצור. אברכנו המשיך בנסיעה עוד מספר מטרים, עד שהקופאית נפלה על הכביש, נחבטה בו בעוצמה ואף איבדה את הכרתה.

כשנעצר הצדיק הוא הכחיש הכול. "לא תענה ברעך עד שקר" לא תופס לגבי תלמידי הכולל, ככל הנראה. אולם רצה הגורל ואנחנו חיים במדינה של כופרים, המפעילים מיני תשמישים נסתרים מן העין כגון מצלמות אבטחה. כשעומת עם הצילומים, הודה.

במשפט הודה הבחור – נצר למשפחה מפוארת של דיינים ורבנים – במיוחס לו. הוא הביא מכתבי המלצה משני מליצי יושר גדולים בתורה: הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר – נו, ההוא שלא שמע מהסלון – והשר אלי ישי, שיש להרים גבה על המעשים שלהם הוא מוכן להיות מליץ יושר. עוד טען, כי אילו הייתה הקופאית מאפשרת לו לחזור, היה חוזר עם כסף וכל המבוכה הייתה נמנעת. עוד נחזור לטענה הזו.

[...]

איזה מקרה קל. משפט של שעה. אין צורך בעדויות, בהתפלפלויות, בתרגילי עורכי דין ובאובג’קשיין מהפינה. קל, פשוט ונוח. הוא דרס, הוא הודה שדרס, הביא מכתבים משועי עולם שיעידו על כמה שהוא פוצי ומוצי ורק ה’ יודע איזה שד נכנס בו – ועכשיו הוא צריך להיות מורשע ולרצות את עונשו. אבל אז שופט בית המשפט המחוזי בירושלים החליט להכניס את רמב"ם לסיפור.

[...]

ניסיתי. חיפשתי את החוקים בספר החוקים של מדינת ישראל עליהם חתום ח"כ משה בן מימון. לא מצאתי. נו, ברור: מואיסיס מיימונידס נאסף אל בוראו הטרנסצנדנטי ב-1204, 744 שנים לפני שהוקמה על שטח קטנטן במזרח התיכון פרובינציה מבוהלת. תמהתי רבות: מדוע החליט השופט המכובד, שכיפה סרוגה מעטרת את פדחתו, להשתמש בכתביו של מצרי בן המאה ה-12 כסימוכין לפסיקה בישראל של המאה ה-21? כלום ספר החוקים שנתנו לשופט זה נבחרי הציבור של העם החי בישראל אינו די? ובכן, מתברר שלא.

[...]

שלושה נימוקים עיקריים הביא השופט לפסיקתו השערורייתית, כל אחד מהם די בו כדי להביא להדחתו בכל מדינה מתוקנת, ושלושתם ביחד על אחת כמה וכמה. הנימוק הראשון הוא שרישום פלילי יפגע בסיכוייו של היהודי הטוב עם הרגל הקלה על הגז להתמנות לדיין בבית הדין הרבני – תפקיד אליו הוא לומד בימים אלה. הטיעון הזה, כמובן, איננו נכון. כלומר, אינני יודע אל-נכון האם רישום פלילי פוגע בסיכוייו של מאן דהוא להגיע לתפקיד רם המעלה של פוסק הלכה רשמי בחסות מדינת ישראל; הנימוק איננו נכון מפני שלא הרישום הפלילי, במקרה דנן, הוא שיפגע בסיכוייו של תלמיד הכולל להיות דיין, אלא המעשים שהובילו – ליתר דיוק, צריכים היו להוביל – לרישום זה. דווקא מי שאמון על שמירת החוק בישראל צריך לדעת זאת היטב: לא מערכת הענישה היא שאחראית על נזקים שיגרמו לעבריין מורשע, אלא העבריין עצמו, על שום שביצע את המעשים הללו. כל עבריין יכול לטעון שאילולא ההרשעה הפלילית, יוכל להיות משהו: עורך דין, שופט, רופא, רואה חשבון, פסיכיאטר, שר, ראש ממשלה. ומה בכך? לפחות חלק מהתפקידים הללו חשובים לא פחות מתפקידו של דיין בית הדין הרבני. כלום עלינו להפסיק להרשיע אשמים?

ההחלטה אם להרשיע לא יכולה לקחת את האשם ולהציג אותו כקורבן. מי שביצע עבירה, עליו לשלם את המחיר. להציג את המחיר כסיבה שלא להרשיע, הרי שזו הצגה מעוותת של הדברים.

[...]

אדלג רגע על הנימוק השני, ואגיע לנימוק השלישי. השופט דרורי סבור כי דריסתה של הנפגעת היטיבה עמה. שימו לב לדבריו היפים של השופט דרורי:

המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלית, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי[...]היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה שהיא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) התייחס אליה כאל כלב. בהדרגה נוכחה לדעת כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, עורכי הדין פונים אליה בנימוס, וגם מי שפגע בה מתנצל בפניה[...]היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו.

אתם מבינים? יש אנשים בישראל להם מגיע צדק, ואחרים – די להם בכך ששופט מאזין לדבריהם, עורכי הדין מדברים איתם בנימוס והפוגע בהם מביע חצי-חרטה, כדי שנקבע שמצבם החברתי השתפר לאין ערוך, ומשום שהשתפר, אין עוד צורך למצות את הדין עם הפוגע בהם.

הטקסט הזה מתחרה בכבוד על תואר הטקסט המתועב ביותר שהוציא אי פעם שופט בישראל תחת ידו – והתחרות קשה. יש כאן שלוש אמירות, ושלושתן קשות לעיכול ולתפישה: האחת, שהגזענות והקסנופוביה אינם נגע שיש להלחם בו, אלא תירוץ להקל בעונשו של הפוגע בסובלים מהם. השניה, שמי שמדוכא חברתית אינו ראוי לדין צדק, כי די לו בכך שבעצם ההליך המשפטי הפך לפחות מדוכא. השלישית, שלא נעשה כל נזק לאדם שאחר פגע בו באלימות קשה – להיפך, מצבו הוטב, רק מפני שמערכת הצדק פעלה כפי שהיא אמורה לפעול – בלי להפלות נגדו.

נדמה שהשופט המכובד סבור שכשמערכת המשפט פועלת כפי שהיא אמורה לפעול – מאזינה למתלוננים ובאי כוחה מתייחסים אליהם בכבוד – מדובר בהישג בפני עצמו. במילים פחות עדינות, השופט חושב שהוא ועורכי הדין עשו טובה למתלוננת שהסכימו להקשיב לה ולדבר איתה בנימוס. לתומי חשבתי שזוהי עבודתם עבור כל אדם, ללא משוא פנים.

[...]

אם הנימוק הראשון הוא אווילי והנימוק השלישי הוא מעשה נבלה, הנימוק השני הוא מסוכן ממש. הנימוק השני של השופט דרורי נובע ממשנתו הסדורה, שיש להכניס את עקרונות "המשפט העברי" – מושג כה אמורפי, שהחוקרים אינם בטוחים מה משמעותו, ושמשמש לכל היותר כהשפעה על ספר החוקים הישראלי – לכל עניין. כאן, טוען דרורי שלפי הנחיות רמב"ם האברך עבר בהצלחה את כל שלבי התשובה, התנצל בפני המתלוננת – ועל כן אין להרשיעו.

שופט בישראל לא אמור לשפוט לפי חוקי ההלכה. זה התפקיד של הדיינים בבתי הדין הרבניים. שופט בישראל שופט לפי ספר החוקים הישראלי, ספר חוקים של מדינה דמוקרטית שהלגיטימציה שלו ככזה הוא שהוא נקבע על ידי אותו הציבור עליו הוא מוחל. חוקי השריעה היהודית נתונים לפרשנותם של יודעי ח"ן מעטים, וניתנו על ידי אנשים פרטיים, בלתי נבחרים, לפני שנים רבות. להמנע מהרשעתו של אדם על סמך החוקים הללו – שנתונים למניפולציה מתמדת בידי קבוצה פוליטית מובחנת – הרי שזה גם אנטי דמוקרטי במובהק, גם לא הוגן וגם מסוכן ממש.

אנטי-דמוקרטי, מפני שאנשים עומדים לדין ומורשעים – או לא – על סמך חוקים שלא הייתה להם מילה בבחירתם, חוקים הנתונים ממקור ריבוני שמחוץ למדינה עצמה, מחוץ לקורפוס האזרחים. חוקים כאלה הם עניין של בחירה – רוצה אדם, ישיתו על עצמם, כל עוד אין הם עומדים בסתירה לחוקים של החברה הריבונית שסביבו – ולא של שפיטה ציבורית מחייבת-כל. בעצם הכנסתו של הטיעון הרמב"מי לעניין השופט דרורי עושה שני דברים אנטי-דמוקרטיים במובהק: האחד, הוא כופה על מערכת הצדק כולה – כלומר, על כל אזרח ישראלי – את השקפותיו האישיות כחובש כיפה; השני הוא שהוא מחיל על נשפטים בישראל מערכת של חוקים שמקורם התיאורטי אינו באזרחי ישראל, אלא בגוף ריבוני נפרד – ומעמיד ריבון נוסף מעל או לצד הריבון הדמוקרטי היחידי – העם.

לא הוגן, מפני שאדם העומד לדין או אדם המלין על אחר על מנת שזה יעמוד לדין מכיר – או עורכי הדין שלו, לפחות, מכירים – סט אחד של חוקים שעל פיהם מעמידים לדין וגוזרים דין של אנשים. אין שום אפשרות לעורכי דין – ובוודאי שלא לאדם הפשוט – לצלול בכל עמקי נפתוליו המיותרים של התלמוד ולהכיר לעומק את פסיקותיהם של רמב"ם, קארו ואחרים. כלומר, בעולם של השופט דרורי, כל הנוגעים בדבר פועלים בתוך ריק מוחלט, שבו הם אינם מכירים את המערכת על פיה הם נשפטים. אין לאף עורך דין היכולת לבנות קייס מנצח, משום שאין לאף עורך דין מושג מהו החוק שייבחר הפעם. וזה ההיפך מרעיון של משפט ללא משוא פנים והוגן, היפוכו הגמור של משפט צדק. במילים פשוטות – זה לא הוגן.

ומסוכן – מפני שאפשר למצוא בשריעה היהודית פסקי הלכה נוראיים למדי, שאינם עולים בקנה אחד עם מערכת החוקים והערכים הדמוקרטית הישראלית. באין מערכת חוקים אחת, איש הישר בעיני רבו יעשה. אנחנו עדים בימים אלה יותר ויותר לניסיונות פוטש של רבנים – מקריאה לסרבנות ועד כפירה בדמוקרטיה הישראלית. השופט דרורי תקע מסמר נוסף בארונה של זו.

קחו, למשל, את הפסיקה המופלאה הזו של הרמב"ם:

אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת:  מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה[1]

פסיקה זו אינה עולה בקנה אחד עם ספר החוקים הישראלי כלל ועיקר. השופט דרורי הכשיר את הקרקע לשימוש בפסיקה הזו בבית משפט של מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית – ולא יכול להיות לה שימוש טוב.

[...]

כדי להמחיש את האבסורד: תוך שימוש באותה סדרת נימוקים ניתן להצדיק את אי הרשעתו של רוצח ראש הממשלה רבין. הנימוק ההלכתי קיים, הנימוק של הטבה במצבו של הקורבן – מעולם לא היה רבין הי"ד פופולארי כמו בימים שאחרי רציחתו – קיים גם כן והנימוק של פגיעה בעתידו של הרוצח, סטודנט למשפטים, היה קיים אף הוא. זה לא תיאטרון האבסורד. זה בית המשפט הישראלי.

[...]

ועוד מילה שהבטחתי לגבי חרטה: השופט טען שהאברך שלנו עשה תשובה מלאה והביע חרטה. אם כן, מדוע קו ההגנה שלו כלל האשמה גסה של הקרבן? הטענה, כאילו אם הייתה מאפשרת לו לצאת היה שב עם הכסף וכל נזק לא היה נגרם, היא האשמה בוטה של הקרבן בתקיפתה. הסיבה שהקרבן נדרסה בכוחנות גסה כזו היא שהאברך דרס אותה. המחשבה, שפעולותיה – בסך הכול עשתה את עבודתה, שזה יותר משניתן להגיד על כבוד השופט – הן שהביאו עליה את התקיפה, לא נשמעת כמו הכאה על חטא.

[...]

נאמנותו הכפולה של שופט בישראל צריכה לעורר דאגה. ויותר מזה, עליה להביא להדחתו, ויפה שעה אחת קודם. כך נכון לעשות, ועל כן, במדינה שהופכת יותר ויותר יהודית ופחות ופחות דמוקרטית, יש להניח שכך לא ייעשה. הזוועה הזו שיצאה מבין כותלי בית המשפט היא הוכחה שבישראל הצדק הוא משני ליהדות, הוכחה לכך שחובשי הכיפה, המתיימרים לפטריוטיזם וציונות, מחזיקים בסטנדרטים כפולים ונאמנות לחוקי השריעה שלהם ולא למדינה, הוכחה לכך שהמדינה הזו מאבדת כיוון. את הצדק עצמו הכפיפו לקדוש ברוך הוא, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. הזכות למשפט צדק היא זכות בסיסית בדמוקרטיה. בלעדיה – נותרה רק רדיפה פוליטית באיצטלא מדומה של חוק. בדמעתה של קופאית אחת מהשוליים החברתיים של המדינה היהודית הגאה מצוי הסיפור שלנו, סיפור זוועה טראגי. נראה כי כבר מאוחר מדי לסובב את העגלה.

  1. משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, י"ב: י’ [↩]