לאחר המבול

כשאני חושב על מאורעות הבלוגיקה בשבוע החולף, אני נדהם מהסימביוזה של אמצעי מדיה שונים שהשתתפו בה. הכול התחיל בציוץ הזה של מ. שאילתא, הבלוגרית והכול יכולה שמאחורי בלוג האלטרנטיב-אינפורמציה שאילתא, שבכלל עשתה ריטוויט למיכאל זילברמן, שגם הוא בלוגר – הוא מפעיל, בין היתר, את הבלוג ההיסטורי המצוין טופס 630. הציוץ הכיל קישור לכתבה של רותי סיני בכלכליסט, על הפסיקה השערורייתית של השופט המחוזי משה דרורי, שנמנע מלהרשיע אברך ממשפחה מיוחסת שדרס קופאית ממוצא אתיופי.

הכתבה הרתיחה את דמי, וממנה נולד הפוסט הקודם. מה שקרה מאז היה סחרור בלתי רגיל, שנתן לי הרבה חומר למחשבה על המשך דרכי כבלוגר ובכלל, ונתן לי פרספקטיבה אחרת לחלוטין על המפעל הזה.

פרסמתי את הפוסט ההוא בשעה עשר וחצי בלילה. בשתיים בצהריים ביום למחרת הוא עבר כבר את חמש מאות הכניסות. מאז זרם המבקרים הלך וגבר. כתום 24 שעות, מעל 1,500 קורא וקוראת כבר עברו על הפוסט^[1]. לאחר 48 שעות, כמעט כפול.

בזמן הזה, בלוגרים אחרים החלו לכתוב על הנושא – בין אם קישרו לכאן ובין אם לאו. אמיתי סנדי, רן יניב הרטשטיין, אתר חופש. כניסות החלו להגיע ממספר פורומים בתפוז, מאוניבריסטאות שונות בארץ; אנשים שיתפו את הקישור בפייסבוק, במייל, בכל מקום.

דורה קישינבסקי נתקלה באותה הכתבה, עשתה תחקיר מעמיק משלי ופרסמה אף היא פוסט מפורט בנושא, לא לפני שהיא צייצה ציוץ שקיבל ריטוויט אחרי ריטוויט.

כתבתה של רותי סיני – שכפי שרן יניב הרטשטיין אבחן יפה, התחילה את כדור השלג הזה^[2] – הפכה להיות כתבה בעמוד הראשי של וויינט, ואחריו בשאר אמצעי התקשורת. עדה, קוראת מסורה, שלחה את הפוסט שלי לקול ישראל – ודיון בנושא נפתח בתכנית "הכל דיבורים".

[...]

ביום רביעי נאלצתי לשלם לחברת האכסון שלי עוד כמה גרושים עבור רוחב פס גדול יותר, אחרי שהבלוגיקה הפכה לא זמינה לסירוגין במשך כמה שעות. אחד מתוספי הסטטיסטיקה התחיל להציג תוצאות לא אמיתיות, והאחר פשוט לא נטען. רק הקליינט של Woopra הוסיף לעבוד.

אי אלו אנשים סיפרו לי שהם הפיצו את הפוסט במייל. מעט אחר כך, התחלתי אני לקבל אותו מחברים. ביום חמישי סיפרה לי שרונג – שהיה ממש נחמד מצדה לטרוח ולספר לי – שגם אליה הגיע אחד המיילים. במילותיה, הפוסט שלי נהיה ויראלי.

ולא רק. גם הפוסט של דורה הופץ בפייסבוק ובכל מקום אחר, וגם זה של אמיתי סנדי, וגם אחרים.

[...]

היה בתהליך הזה משהו שלרגע נתן היגיון בבליל הזה של הרשת הישראלית. דווקא טשטוש הגבולות בין העיתונות המקוונת הממוסדת לבלוגספירה נתן לרגע תחושה של סדר. הבלוגספירה ניזונה מהתקשורת ומעצמה; הקוראים הקבועים – חלקם בלוגרים בעצמם, חלקם משתמשים כבדים יותר ברשת – העבירו הלאה את הבשורה. כאן נכנסו הרשתות החברתיות לתמונה: קוראים הפיצו לקוראים נוספים – בפורומים, במייל, בפייסבוק ובטוויטר – וגם משתמשים שבימים כתיקונם לא מבינים למה הבלוגים האלה טובים בכלל נחשפו לסיפור. בתורם, המשתמשים הללו הפיצו הלאה את הבשורה – ויראלי, כפי שנאמר – ויחד עם זה גם התחילו להגיב ולהפרות את הדיונים. להבדיל מהדיונים באתרי החדשות, משהו במבנה הטוקבקים בבלוגספירה – אם זה הידיעה שכותב הרשומה הוא גם זה שמאשר את התגובות, אם זה השיח הבלתי אמצעי עם הכותבים, אם זה הצורך לנשאיר מייל ברוב האתרים ואם זו האווירה האינטימית – מזמין דיון פורה בהרבה ולא הצהרתי.

התעוררות הדיון ליבתה עוד את השיח האיטרנטי, שבתורו הזין – כפי שאבחנה יפה נועה רז – את אתרי החדשות הממוסדים. כי מעיתון באת ואל עיתון תשוב – אבל איזה קאמבק מפואר!

היה ברור, לרגע, שאתרי החדשות, הבלוגספירה, הרשתות החברתיות והקוראים הם מערכת שלמה אחת, שכל גורם בה משפיע על הגורמים האחרים ומושפע מהם. הבלוגספירה הוכיחה כאן כוח אמיתי – כוח, שאפשר היה להתחיל לחוש בו בבחירות המוניציפאליות בת"א ובבחירות הארציות – הטמון ביכולתה להיות שופר ממוקד שפונה לקהל קוראים פעיל ומקושר מאד, שבתורו יכול להפעיל קהלי קוראים אחרים. אין לבלוגים התפוצה של אתרי החדשות – אבל יש להם הפוטנציאל להניע טרנדים מקוונים, ולהגיע לקהלים גדולים מאוד.

[...]

התקשורת הממוסדת פנתה אליי מספר פעמים בשבוע האחרון על מנת שאתראיין. סירבתי בנימוס. אני זונה של תשומת לב, אבל לא רציתי שהסיפור הזה, של השופט המחוזי משה דרורי, ימוסגר בתור רעש של "הבלוגים האלה". הפעם, השכילה העיתונות הקלאסית שלא למסגר את הסיפור בתוך "מה הטריד את הבלוגים השבוע", אלא להרים את הסיפור שהיא עצמה הפילה, מנופח כדבעי בעזרתה של הבלוגספירה, ולרוץ איתו ככזה, ולא כקוריוז של "סערה ברשת". כל כך שמחתי שזה קרה, ובאמת שלא רציתי לשלם על עלייה לשידור בת חמש דקות את המחיר של הפסד הגישה הזו וחזרה למסגור הממלכד כל-כך של "זה מה שהבלוגרים עוסקים בו".

יחד עם זאת, אני חושב שיש מקום ללמידה והפקת לקחים גם של התקשורת הממוסדת. יפה עשו שם כשהתרכזו בסיפור עצמו ולא ברעש הבלוגספירי סביבו. אולם טוב היו עושים אילו בכל זאת היו מצביעים גם על הרעש ברשת, ומפנים למקורות שונים ברשת – ואין הכוונה רק לכאן.

הבלוגספירה הרימה את הפרי הבשל של רותי סיני, קילפה אותו והתחילה לחלק אותו. התקשורת הממוסדת נהנתה מהתוצאות, אולם לא טרחה לחלק חזרה. בגיע הזמן שהתקשורת בישראל תתבגר: אתם מתחרים אחד בשני, לא בבלוגספירה. בלוגרים אינם כותבים למטרות רווח, ועל כן אין להם היכולת לבצע תחקירים עיתונאיים מקיפים. אין בלוגספירה פוליטית-חברתית בלי אמצעי התקשורת הממוסדים. כולנו מייצרים תוכן שבתורו מייצר טראפיק, מאחד לשני. הבלוגרים כותבים ללא כוונת רווח, ואין להם כל בעיה לייצר טראפיק לאתרי החדשות. נראה שבפרשה הזו הוכיחה הבלוגספירה שיש ביכולתה להיות שופר רב עצמה שמוביל תהליך שבסופו כתבה סטנדרטית בכלכליסט נכנסת לסלון של כל משפחה ישראלית. כשהעיתונות הסטנדרטית תתחיל להתייחס לבלוגים בצורה כזו, ולא להתבייש לקשר אליהם ולהסתמך עליהם ולצטט מתוכם, הלגיטימציה הציבורית של השופר הזה תגדל. הבלוגספירה תחדל להיות חבורה של אקסהביציוניסטים חסרי חיים בעיניי הציבור, ותהפוך להיות מקור תוכן נוסף. זו הפריה הדדית למופת, וכדאי שכלי התקשורת ידעו לראות זאת ולעשות את השימוש הנכון בה.

[...]

נועה רז, מנקודת המבט שלה כעורכת ב-ווינט וכבלוגרית, זקפה לזכותי יותר קרדיט משאני הייתי זוקף לזכותי בפרשה הזו. המגיב אילן מצביע על זה כשהוא מזכיר את תרומתה האדירה של דורה להתגלגלות הפרשה, אולם דומה שגם הוא פוסח על שני הסעיפים. הקרדיט בסיפור הזה צריך להיות של גוף שלם שפעל ביחד – רשת, אם תרצו. כל מי שהגיב, הפיץ, שלח פקס/מכתב/אימייל לגופים הרלוונטיים, שיתף בפייסבוק שלח במייל, קישר, כתב, צייץ וכיו"ב, כל מי שהיה שותף להפצה של הסיפור ראוי לקרדיט על הפיכתה של כתבה סטנדרטית בכלכליסט לכתבת שער באתרי האקטואליה המובילים.

וכל אחד ואחת שעשו כן יכולים גם קצת לטפוח לעצמם על השכם כשנודע אמש (א’) שגלעד ארדן החליט להסיר את תמיכתו במועמדותו של השופט משה דרורי לבית המשפט העליון. אמנם, זהו נצחון קטן: בעולם מושלם, היה השופט מודח מתפקידו – ויש לקוות שאכן כך זה ייגמר – וארדן לבדו לא ימנע את המינוי (אם כי, בהנתן הרכבה של הוועדה למינוי שופטים, המהלך הזה הוא בעל פוטנציאל לטרפד את המינוי); ויש מי שמגלה סקפטיות אפילו לגבי זה. אבל, גם נצחון קטן הוא בכל זאת נצחון. משותף, לכלב השמירה הפורמאלי של הדמוקרטיה, ולכלב הרחוב התועה שהוא הבלוגספירה.

[...]

ארדן העניק לי את מתנת יום ההולדת^[3] הטובה ביותר שיכולתי לבקש – התחושה שהיה לי חלק במשהו שיכול לשפר, ולו במקצת, את פניה של המדינה שאני חי בה. אני מאחל את התחושה הזו לכל בלוגר ובלוגרית באשר הם שם. אני חושב שכל מי שעשה או עשתה להפצתו של הסיפור יכולים לחוש כך גם.

1. נספרו רק משתמשים ששהו בדף הפוסט מעל לשתי דקות [↩]
2. גם אם אני חולק על רן לגבי הנימה וחלק מהתוכן של דבריו [↩]
3. כן, זה היום [↩]