בגטאות

אקורד הסיום המופלא בפרשת השופט משה דרורי, האברך הלומד לדיינות והקופאית האתיופית היה טוב משכל מספר סיפורים יכול היה להמציא. לאחר שנדרסה פעם אחת בידי אדם שאמור להיות אמון על מצוותיה של ההלכה היהודית ופעם שניה על ידי אדם שאמור להיות אמון על חוקיה של מדינת ישראל – והעדיף, משום נאמנותם הכפולה המובנית של חובשי הכיפה, להיות אמון על חוקיה של ההלכה היהודית גם כן – כעת נדרסת היא בפעם השלישית, והפעם על ידי הממסד הרבני שהחליט לבטל את גיורה. נדרשת מידה רבה של תמימות – שלא לומר, טמטום – לחשוב שאך מקרה הוא. יש לבית הדין הרבני הרבה מאוד מה להרוויח מפסילת הגיור הזו.

למשל, כיוון שאותו נהרג באוהלה של תורה אכן הודה במעשים המיוחסים לו, לא לפני שהעיד ברעתו עד שקר, הרי שיכול לקום מי שיפקפק במידת התאמתו של הלה להיות דיין, על אף אי הרשעתו הנפשעת. אולם, אם כל מה שעשה האברך הוא לדרוס גויה, הרי שמעשהו אינו נורא כלל – אין זה סוד שההלכה של היהודים היא פרוטוקול קסנופובי ומחריד, שונא אדם, המכיל בתוכו משפטים משובבי נפש כמו

והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול^[1],

שור של ישראל שנגח לשור של נכרי פטור. ושל נכרי שנגח לשור של ישראל , בין תם בין מועד משלם נזק שלם^[2],

ההבדל שבין הנשמה הישראלית …ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק, מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה^[3]

ועוד שלל של אימרות שהיו מתחרות בקלות עם כל תורת גזע, שחלקן צוטט כאן בעבר.

או למשל, כיוון שבשל התעקשותה של אותה מתלוננת עומד כעת האברך בפני ערעור בבית המשפט העליון, וקיים סיכוי שיורשע שם ואז יקשה מאוד על אנשי בית הדין למנותו לאחד משלהם, אולי חשקה נפשה להרתיע אותה מעט, או לבקש את נקמת אנשי שלומם.

האינטרסים כאן הם כל כך רבים וברורים, שקשה לדמיין שמדובר במקרה. אני מקווה שהשופט המחוזי משה דרורי יהיה מוכן לחזור בו מדבריו על כך שהדריסה היה האירוע המכונן בחייה של הקופאית, שלאחריו התקבלה לחברה הישראלית. כמה ציני כל זה נשמע עכשיו.

[...]

ובכך, אכן, עסקנו די. אין כל הבדל בין התגייסותו של השופט המחוזי לסייע לאחד מאש"ש לבין התגייסותו של בית הדין הרבני לשם כך – להוציא העובדה שמהראשון ציפינו ליותר. אלא שמה שיש כאן הוא עוד דוגמה לכך שמוסד הגיורים הפך אל מול עינינו למוסד המנוגד לזכויות הפרט במדינת ישראל. בתוך מסגרת דמוקרטית, מנהגיה של דת מסוימת יכולים לנהוג רק בתוך המסגרת החוקית הדמוקרטית. כל דבר אחר הוא דחיית העקרונות הדמוקרטיים מפני אלו האמוניים, וזה סימנה המובהק של תיאוקרטיה.  שיעור כזה העביר לנו בית המשפט בבריטניה, שקבע שהאמונה היהודית, ככל אמונה, כבודה במקומה מונח – אולם אין היא מהווה תירוץ מספק למעבר על החוקים הדמוקרטיים.

אחת מזכויות היסוד של אדם בדמוקרטיה, שנועדה להגן על כל אדם מפני רדיפה, היא הזכות למשפט צדק, להליך הוגן. בין השאר, זה אומר שפסיקה שנתן לו בית משפט היא סופית, אלא אם כן ערערו עליה בהליך רשמי ומוגדר היטב בחוק. לא יכול להיות מצב שבו אדם מזוכה מדבר עבירה כלשהי, ואז, יום בהיר אחד, שנים אחרי, מקבל מכתב לפיו בית משפט החליט, בלי שום קשר לשום דבר, לפתוח מחדש את התיק ולהרשיע אותו. מנגד, בית הדין הרבני עושה בדיוק את זה. במקום הזה נפגעת זכות מאוד בסיסית, כזו שקיימת בכל משטר שאינו אפל, ואפילו בכמה שכן.

וזה הזמן לומר לנציגי היהדות, שמרשים לעצמם לקחת עוד ועוד סמכויות ולהתעלל באזרחי המדינה הזו, המשלמים את משכורתם, שגם אם הלכתם הגזענית מרשה להם לבטל גיורים, המדינה לא.

[...]

הבעיה עם אמירה כזו היא שגיור הוא מושג יהודי. ככזה, הוא שייך לטנקרב שרמן הרבה יותר מלקורפוס הציבורי. כלומר, מה שהופך את כל הסיפור של בתי הדין הרבניים לבעייתי מלכתחילה – העובדה שהם שופטים לפי חוקים שניתנו על ידי ריבון אחר, שאיננו אזרחי המדינה – הוא גם זה שהופך את זה לבעייתי עבור המדינה להתערב, להשקפתה. הפתרון, אם כן, הוא פשוט מאין כמוהו – המדינה צריכה להכיר בכך שאין לה יכולת, זכות או סמכות להשפיע על ההלכה של היהודים. תפקידה של המדינה הוא להגן על חוקיה שלה, מפני כל המאיים עליהם – וזה כולל את הטרור שמפעילים עליה היהדות ונציגיה.

יש להכיר בזה שזכותם של אזרחי ישראל למשפט צדק עליונה בהרבה על המושג היהודי של גיור, שדומה שהעולם האורתודוכסי עצמו לא מצליח לגבש הסכמה לגביו. מזה נובע הכול, כאן מצויה כל התשובה. ברגע שמכירים בזה – והדרך היחידה לערער על זה היא לקבוע שישראל היא תיאוקרטיה, שמוכנה לבטל זכויות אזרח בשם דת – מהלך של ביטול גיור הופך לא חוקי. היהדות, באפלתה, תוכל להמשיך לבטל גיורים על ימין ועל שמאל – מדינת ישראל תוסיף להכיר במגוירים. הדרך לעשות זאת היא להחזיר את זכויות האזרח לידי המדינה – וזה כולל גם את ענייני האישות. או אז יוכלו הרב שרמן וחבריו לחיות בגטו שתכננו עבור האחרים בעצמם, בחוקי הגיור שלהם, להנשא בינם לבינם ולחיות ככל כת דתית חסרת חשיבות, כאשר הלכותיהם שונאות האדם אינן משפיעות על איש מלבד אלו הבוחרים לקבל אותן על עצמם.

[...]

תיאור אוטופיסטי, כמובן, במדינה כמו שלנו. אנחנו התרגלנו להכפיף את אזרחי ישראל החופשיים לחוקים שלא הם בחרו, לא להם הסמכות לשנות או לפרש ואין להם הבנה מינימלית במהותם. הם נתונים לגחמותיהם של דיינים המביאים ראיות מן החרוב, עושים מעשה פנחס בזמרי בציבור, עוברים על החוק משל היו פטורים ממנו.

למשל, מרדכי אליהו. טרוריסט מורשע בעברו שמעולם לא חזר בו על כוונתו לאבד נפשות מישראל, בטעות הרב הראשי הספרדי לישראל לשעבר, ממנהיגי הבריונות הדתית המכונה בטעות "ציונות"; אדם שכל תנועה דתית שתקבל אותו כסמכות רוחנית אינה ראויה לדבר פרט לבוז עמוק. הוא נתן היתר – מה היתר, הוראה – לחיילים לסרב פקודה. ולא, כפי שכבר התרגלנו, בעניין של פינוי יישובים – הרי, כשאתם הפרשנים הבלעדיים של מערכת החוקים, אך טבעי הוא שתפרשו אותה באופן שיאפשר לכם הישגים פוליטיים – אלא בעניין פעוט בהרבה – שנאת הנשים הרגילה של היהדות. כה אמר האיש שמשמש נר לרגליהם של מאות אנשים – שנאמנותם הכפולה זועקת השמימה רק בשל כך שאדם כזה משמש נר לרגליהם:

כדאי ללכת לבית סוהר ולא לשמוע למפקד ולא לשמוע קול של אישה שרה, אישה מנגנת.

שמואל אליהו, בנו הגרוע ממנו, החרה החזיק אחרי אביו. הוא התייחס לדבריו של קצין חינוך ראשי, אלי שרמייסטר, שככל הנראה קבע כי יציאתם של חיילי צבא ה’ שמעמידים פנים שהם משרתים בצה"ל מטקסים שבהם נשמע – שומו שמיים והזדעקי ארץ! – קולן של נשים בזמרה היא תופעה מדאיגה. וכה אמר בנו של הראשון לציון:

זו פקודה בלתי חוקית בעליל. אז מה אם אתה תת-אלוף ואתה קצין חינוך ראשי? הוא בעצמו – צריכים לחנך אותו!

[...]

הנה סיטואציה נפלאה: רבנים מנהלים את צה"ל. או ליתר דיוק, רבנים נותנים פקודות משל עצמם, ועוד משתמשים בז’רגון צבאי לשם כך. והם יודעים היטב: כל חייל שיעדיף לאטום את אזניו ולהשפט ולא להשמע למפקדיו הוא עוד חייל שאנחנו, אזרחי המדינה, מכשירים ומציידים על מנת שיהיה חבר במליציה שלהם ליום פקודה. יותר טוב מיוסי גורביץ אינני יכול לכתוב זאת, אבל הדברים צריכים להשמע ולהשמע בטון התקיף ביותר: מרדכי אליהו, שהוכיח בעברו הפלילי שאין לו כל עכבות כשזה מגיע לפגיעה בבטחונה של המדינה, בחוקיה ובשלמות גופם ורכושם של אזרחיה, מציב עצמו מעל שרשרת הפיקוד הצה"לית ומגייס לעצמו מליציה. והוא לא לבד: עמו נצבים כל גברתני היהדות.

כשהם מתחילים להעסיק עצמם בזוטי דברים כגון השתתפות בטקסים, אנחנו יודעים שהם בטוחים שעיקרי הדברים שלהם מזמן. אם מחר הוראות הפתיחה באש של צה"ל יהיו מנוגדות לפסיקה של דב ליאור, המליציה עשויה לפתוח באש. אם נרצה לפנות יישובים, נמצא עצמנו מול שוקת שבורה.
ולשם כך הם זקוקים לנו כנועים וצייתנים, נזקקים לשירותיהם ולחסדיהם, מתדפקים על דלתותיהם כדי להנשא, להתגרש ולזכות לזכויות בסיסיות. הם זקוקים ללגיטימציה של הציבור הרחב לכך שאמונתם היא זכות יסוד העולה על זכויות היסוד של, למשל, נשים בצה"ל, או של חילונים, או של כל אחד אחר. והם מצליחים. צעד אחר צעד, הם כופים את הפרוטוקולים הרצחניים שלהם, ההלכה נוטפת השנאה שלהם, על הציבור. באלימות, בחקיקה מתחכמת, בכפיה ובלהט משיחי הם הופכים את מה שהייתה אמורה להיות דמוקרטיה עברית לחופי הים התיכון לתיאוקרטיה יהודית שונאת אדם.

אמר לייבוביץ’, ואמר זאת מזמן: אם מתחילים להכניס חוקים מההלכה תחת המדינה הדמוקרטית שמקור סמכותה הוא חילוני לחלוטין, מקבלים אחד משני הדברים: או שההלכה הופכת להיות כפופה למדינה ויכולה לחיות רק בגבולותיה – מצב העניינים הרצוי בכל דמוקרטיה, והשיעור שלעולם לא נלמד מהבריטים כי נהיה עסוקים מדי בלזעוק שהם נוצרים אנטישמיים שאונסים את היהדות – או שהמדינה הופכת להיות כפופה להלכה ויכולה להתקיים רק בגבולותיה, וזה הכיוון שאנו הולכים אליו. ונראה שמאוחר מדי לנווט את הספינה הזו אחורה. גטו של גיור לא רק שלא יוקם, אלא שאנחנו נוסיף להקים לנו גטאות של לא-מגוירים או כאלה שגיורם נפסל, נעקר מתוכן את תחולתו של חוק השבות גם על בניו או נכדיו של יהודי, נכפה חוקים דתיים על אנשים שכל חטאם הוא שאמם יהודיה ונקיים מערכת אישות אפרטהיידיסטית הנתונה בידי הגרועים שבגזענים.

כל מי ששותק בעת הזו צריך להתחיל לדקלם, שכשבאו לקחת את הרוסים, שתקתי, כי לא הייתי רוסי. וכשבאו לקחת את האתיופים שתקתי, כי לא הייתי אתיופי. וכשהם יבואו לקחת אותנו, אזרחי המדינה שנותרו חופשיים מכבליה של דת שרואה עצמה כביולוגית, כשהם יבואו לקחת את מי מאתנו שיישאר, לפגוע בזכויות האזרח שלנו ולהכניס אותנו לגטאות, מחוץ לחברה הישראלית, כשיאזנו את נאמנותם הכפולה על ידי התאמת המדינה לדת, כבר לא יהיה מי שיזדעק. לפני מצעד הגאווה הירושלמי, עובדיה יוסף צוטט כאומר "כולנו פנחס". אם כן, אם הם כולם פנחס, אני כבר יודע היטב מה יהיה גורלי. בעוורון גזעני יהפכו הבוגדים הללו את ישראל לממלכת חשמונאי השניה, וגורלה יהיה דומה; זה העונש על שום שלא למדנו לומר שרצוננו – הרצון הכללי של העם הריבון במדינה הדמוקרטית – גדול וחזק יותר מרצון האל, על שום שלא השלכנו את האורתודוכסיה היהודית אל מחוץ לקיום הציבורי. הסרטן פושה בקרבנו, ואין מזור נראה באופק. אכן גדול ונורא הוא יהוה – הוא מנצח את הדמוקרטיה הישראלית ללא כל קושי.

1. משנה תורה, ממרים ג’ ב’ [↩]
2. משנה, בבא קמא ד’ ג’ [↩]
3. אורות ישראל לרב קוק, פרק ה’ פסקה י’ [↩]