זמרים, אנשי טלוויזיה ושאר סלבריטאים הם פעמים רבות קרבנות של קהל המעריצים שלהם, שחושבים שאם הם קנו דיסק, או אפילו שלחו להם סמס בכוכב נולד, אז הם יכלים לתבוע שיתנהג כפי שנראה להם לנכון – אחרי הכול, הם עובדים אצלם, לא? אבל במקרה של מאיה בוסקילה, בר רפאלי וג’קו אייזנברג, אפילו התופעה הזו עוברת גבול מכוער.
אולי יותר מכולם, בר רפאלי היא הדוגמה הקלאסית לטיפוס חדש של אונס – אונס ציבורי. הייתי חייל כשפרשיית הגיוס של רפאלי התחילה, ומסביבי חיילים רעשו וגעשו. אנשים לא הצליחו להבין למה שמישהי לא תשים בצד קריירה של מאות אלפי דולרים ותבוא לערבב קפה, וסביר להניח שגם להיות מוטרדת מינית, למשך שנתיים.


הרי לו הייתה רפאלי מתגייסת, הפסטיבל סביבה לא היה נורא פחות – אני עוד זוכר איך נכנסנו להרגלי המקלחת של אגם רודברג ולימי החופש של רוני דואני – וסביר להניח שהיא הייתה מפסידה סכום כסף שרוב חיילי הבקו"ם לא ירוויחו בכל ימי חייהם. האם לגיטימי לדרוש את זה ממנה? אולי. מה שבטוח, לציבור הרחב אין את הזכות לדרוש את זה – הזכות לדרוש שירות צבאי שמורה לשלטונות הצבא, כמו גם הזכות לפטור אנשים משירות. הכתף הקרה, הבוז והכניסה לחייה האישיים של רפאלי בהקשר הזה חרגה מכל טעם טוב.
והנה, בשנה וחצי האחרונות צה"ל התחיל לשחרר ולבכות, ופתאום יש "משתמטים". כבר אמרתי בעבר שאין חיה כזו. יש אנשים שצה"ל שחרר. אבל בשם התחושה הקולקטיבית של ההמון ההיסטרי שלא דפקו אותו, צה"ל התחיל לרדוף את מי שהוא שחרר. זה התחיל מעברי לידר ועבר לעליהום רבתי על כל מי שצה"ל שחרר והיום הוא סלב.
במאמר מוסגר אני אגיד שאף חייל לא נדרש להקריב את מה שהם דורשים מהאמנים ושאר המפורסתמים שלנו להקריב. אף חייל לא נדרש להקריב קריירה, פרנסה, חוויות – אתם יודעים, הדברים החשובים באמת. נורא קל להגיד לבר רפאלי שכולם נדרשים לתרום והיא לא בסדר אם היא לא תורמת כמו כולם; כמובן שלו הייתה מתגייסת היא הייתה מקריבה, לא תורמת, הרבה יותר מכל אחד אחר, את זה כנראה נוח לשכוח. אבל אם אני לא נהנה – אף אחד לא צריך ליהנות, אליבא דישראל ישראלי.
והנה, נמצאה האישה להעלות קרבן למולך ההמונים – הזמרת מאיה בוסקילה,  ילידת 1977 (כן, בדיוק), התגייסה לשירות סדיר בצה"ל. יהיה מי שיגיד שהמהלך הזה מסריח מפופוליזם זול. אולי, זה לא מעניין אותי כל כך. בוסקילה היא זמרת פופ שפרנסתה תלויה בלהיות, וול, פופולרית. פופוליזם זול הוא לחם חוקה, וזה בסדר. ההאשמה הזו טובה למהלכים מדיניים, לא לראיונות של זמרים. העניין כאן הוא שהפופולום – הציבור הנרחב שלנו – מרגיש צורך שהמפורסמים שלו ישרתו בצבא. וזה העניין בגלל שני דברים – קודם כל, בגלל שאם אלה האנשים שאנחנו ממצבים כמודלים לחיקוי, כנראה שעם סגולה אנחנו כבר לא ושנית, כי שירות צבאי הוא לא ערך – הוא חובה חוקית, הוא אולי אפילו כורח המציאות, אבל הוא ממש לא ערך עליון ויחידי ולא מעיד על אופיו של אדם.
נתחיל מהראשון. בוסקילה, רפאלי או אייזנברג הם לא מודלים לחיקוי. הם זמרים, דוגמניות, אנשי "פנאי פלוס" וגיא פינס. עצם הדרישה ממנה להוות מודל לחיקוי היא קבלה של בוסקילה ככזו. במקום להגיד לילדים שלנו שזה בסדר לחשוב שזמר הוא מוכשר (גם אם לא תמיד אנחנו מבינים למה), אבל שלהפוך אותו לדמות שיש לחקות זו הגזמה, אנחנו מעדיפים לקחת את הדמות ולזרוק אותה למדים בגיל שלושים. מה זה אומר עלינו? שאנחנו לא לגמרי בטוחים איך להתמודד עם הילדים שלנו (ולכן נחסום את האינטרנט לכולם), שאנחנו לא יודעים להציב להם מודלים אחרים, טובים יותר, לחיקוי, שאנחנו מצפים מאנשים מצליחים לחלוק בהצלחה שלהם עם ה"קולקטיב" הישראלי, שתמיד היה יותר מראית עין של קולקטיב מאשר קולקטיב אמתי – הכול נכון. השאלה הגדולה היא למה זה נותן לנו לגיטימציה להעלות מפורסמים על המוקד.
ומראית עין של קולקטיב זה בדיוק העניין השני. ה"ערך" שבשירות הצבאי, אם תרצו, מנומק פעמים רבות בשם "כור ההיתוך" – רעיון שאני תומך בו, אבל לצערי לא מקוים בישראל של 2008 על ידי אף אחד – כשבעצם מה שמתכוונים זה שאם הבן של יוכבד השכנה נדפק שלוש שנים, אין שום סיבה שאייזנברג יוכל לפתח קריירה בזמן הזה. ובגלל שישראל בשנתה הששים יכולה באופן רשמי להוסיף לשמה את המילה "אירוניה", זה בדיוק ההפך מכור היתוך. כור היתוך לא אומר שכולם עושים הכול ביחד, אלא שכולם מכילים את כולם וחיים בחברה רבגונית שלאט-לאט הופכת לאחידה במרקם התרבותי שלה. רעיון העוועים של הגמד משדה בוקר להפוך את הצבא למכנה משותף הוא הגפרור שמצית את האש מתחת לרגליהם של המפורסמים שצה"ל שחרר בזמן שהציבור קושר אותם למוקד.
רדיפת שלום היא ערך. שאיפה למלחמה היא ערך. ציות לחוק הוא ערך. שירות צבאי הוא חובה חוקית שחלה על כל מי שהחוק מגדיר. אם השירות הצבאי לא היה מוגדר בחוק כחובה, אפשר היה, אולי, לדבר על הערכיות שבשירות. גם עם זה היה לי וויכוח – זה היה נכנס תחת "תרומה לקהילה,, וגם זה בקושי – אבל בדיוק כפי שזה לא ערך לשלם מסים או לעצור ברמזור אדום, זה לא ערך לשרת בצה"ל – זה הצד השני של המטבע כשקןבעים משהו בחוק.
יש משהו ברברי כמעט בלהיטות הישראלית הזו להלביש את הנוער במחלצות חאקי ולשלוח אותם לעקידה; יש משהו סתירתי במוכנות של אותו ציבור לחסוך בחיי חיילים גם על חשבון חיי אזרחים. הסתירה הזו נובעת בדיוק מהמקום של "ערכיות" מזויפת של השירות בצה"ל.
אז מה יש לנו בסיפור הזה? זמרת בת שלושים שנאנסת על ידי ההמון, בשל הצלחתה בלבד – הרי אף אחד לא לוחץ על אף בת שלושים אחרת ללכת ולהשלים שירות – לעלות על מדים בשם היותה מודל לחיקוי לאומה שלא מצליחה למצוא מודלים טובים יותר, בשם ערכיות מזויפת שבאה לשרת תחושת קולקטיביות שמזמן איננה במדינה שיש בה שתי מערכות חינוך "ממלכתיות" נפרדות. אולי אם נפסיק לשחק ב"נדמה לי", נפעל לפי מודלים אמתיים לחיקוי ונשתמש ביותר ממדים ונשק כדי ליצור סולידריות, אולי אז יהיה כאן קולקטיב. בינתיים, הרבה יותר נוח להתעמר במפורסמים שלנו על שהעזו להצליח.

*על דרך המשל, כמובן.