המעגלים מתרחבים

בשכונת בית הכרם בירושלים, סמוך לאחד הצמתים המחברים בין שניים מהרחובות הפנימיים השוקטים של השכונה, בין עצים וערוגות, מצוי לו ספסל אחד. הו, התיאור הזה רומנטי מדי. ספסל כעור, ירקרק, שאינו נוח לישיבה. במקומות אחדים ניכר בו קילוף הצבע. הוא נטוע בקצהו של מפרצון המשמש חניה לעת מצוא לאורחיהם של דיירי האזור, שעון כנגד גדר של מוסד חינוכי. כמעט כל כולו אומר עליבות. סביבתו – כמו שכונת בית הכרם – נאה ומטופחת, אבל הוא חסר חן ברמות מעליבות. הרי הוא לפניכם, לשיפוטכם.

הספסל המהולל

ומדוע אני מספר לכם על קווים לדמותו של ספסל עירייה מתכתי וכעור? מפני שאני אוהב לנסוע לשם אחת לכמה זמן, לשבת על הספסל הזה, ספציפית, ולחשוב. לא מעט מהפוסטים בבלוגיקה, בעיקר אלה התיאורטיים, נכתבו בראשי בעודי מנסה למצוא זווית נוחה, או למצער פחות לא נוחה, על הספסל. סיבותיי עמי, התאהבתי בספסל ובסביבתו, ואליו אני עולה לרגל.

עדיין לא רואים מדוע זה צריך לעניין אתכם? מיד נגיע. כדי להגיע לספסל, אני יוצא מביתי שבמבשרת ציון, נכנס למכונית, נוסע לכיוון הקסטל. פונה שמאלה בכיכר של הסטף, שמאלה בכיכר שבקצה הכביש, אל תוך שכונת עין כרם. עולה עד להר הרצל, פונה שמאלה סמוך לשכונת בית וגן אל תוך שדרות הרצל, וממשיך עד בית הכרם, עד הספסל. נסיעה בת עשר דקות, רבע שעה לכל היותר. מדי פעם – שומו שמיים והזדעקי ארץ! – אני נוסע לשם בשבת קודש. שישי בלילה, מאוחר, למשל, הוא זמן חביב עליי במיוחד. הדרך אינה עוברת בתוככי אף שכונה חרדית, ורק עוברת ליד – מגרדת את הקצוות של – שכונת בית וגן. ציר הרצל פתוח לנסיעה בשבתות, ומעולם לא היה אחרת.

מפעם לפעם, איזה בחור משועמם בשחור זועק לעברי "שאבעס!" ואני מתעלם. אם עונג השבת שלו הוא לזעוק איזה יום היום לעבר מכוניות קטנות ואדומות החולפות מולו, מי אני שאומר לו אחרת?

אבל ביום שישי האחרון לוותה זעקת "שאבעס" במה שהרמטכ"ל לשעבר היה מכנה מכה קלה בכנף. אבן, גודלה כגודל אגרוף, הושלכה לעבר מכוניתי, פגעה בחלקה הימני-אחורי וכופפה שם את הפח מעט. נזק קטן, שתי דקות עם פטיש יתקנו. לא מורגש כמעט. נכון?

תושבי בית וגן, על פי רוב, אינם מעורבים באלימות החרדית ה"רגילה". אבל בשבועות האחרונים משהו יצא מאיפוס. מהומות קרתא, התנועה האלימה לשחרור האם המתעללת, מישהו זרק אבן למים, ועכשיו לך תנסה להוציא. והנה, אבן על האוטו בפאתי בית וגן, על ציר תחבורה ראשי. אם לא הייתי רואה את התהליך הזה קורה בציר בר אילן, לא הייתי מאמין.

למים הקרים מתרגלים טיפין-טיפין. ראשית, מכניסים פנימה את בהונות הרגליים. אחר כך נכנסים עד הברך. אחר כך עד המתניים. בכל שלב מחכים קצת, נותנים לגוף להתרגל לקור. כך גם לאלימותם של העדר בשחור. בתחילה, זה פשקווילים מאיימים, מאבקים על עניינים ש"אי אפשר לוותר עליהם", הפגנות אלימות בתוך השכונות החרדיות. אחר כך זה נעשה לגיטימי – איש היום לא יבוא בטענות לחרדי שישליך אבן על מכונית הדוהרת ברחובותיה של גאולה. זו אלימות מוצדקת, מותרת.

אחר כך מהומה גדולה על כביש כזה או אחר. הפגנות בר אילן והפשרה שבעקבותיהן היו מכת המוות לתושביה החילונים האחרונים של רמת אשכול. מדי שבת היו נתונים במצור. אם היעד הבא להתחרדות הוא קריית היובל ובית הכרם, ציר הרצל הוא עוגן מרכזי. זה מתחיל מאבן בגודל אגרוף. בעוד עשר שנים יהיה מובן מאליו שאסור לנסוע משם, וזריקת אבן כזו תהפוך להיות לגיטימית. החברה שלנו מצדיקה אלימות, כי למדנו שאלימות עובדת. אני, אגב, מודיע נחרצות: אם יחסמו לי את הדרך לספסל שלי בימי שבת, אני עוקר אותו ממקומו ומציב אותו בסלון דירתי.

אבל זה בסדר, ראש העירייה החילוני של ירושלים תובב"א, אל תטריד את ראשך היפה בזוטות כגון אלו. המשך לבנות את המקווה שלך בבית הכרם, המשך למכור את הציבור שבחר בך בפשרות מבזות והסכמים קואליציוניים. המשך לתת פרסים לאלימות. בסוף זה ישתלם, בסוף היא תהיה מוצדקת. בסוף ידקרו הומוסקסואל תושב בית הכרם כי הלך ברחוב עם בן זוגו. או שמישהו ייצא למסע הרג במועדון להט"בי בתל אביב, כי היי, אלימות נגד הומוסקסואלים על רקע מצעד גאווה בירושלים זה בסדר. בסוף זה יימאס.

גן עדן לארכיאולוגים, ירושלים. מאבן אחת בגודל אגרוף על פח של רכב אפשר לראות את העתיד לבוא בבירור.