"תעשו מה שאתם רוצים עם מי שאתם רוצים. למה אתם חייבים להתגאות בזה, לצעוד ככה בראש חוצות?" ירים את ידו מי שלא שמע/קרא/ראה את הטענה הזו, של הישראלי הממוצע, מופנית לציבור הלהט"בי. נפנה אותו אחר כבוד לקרוא את דבריו של הרב הצבאי הראשי, תא"ל אביחי "אני אישית חושב ששירות של בנות בצבא זה לא מלכתחילה" רונצקי, שפנה לראש אכ"א אבי זמיר ולקצין חינוך ראשי אלי שרמייסטר במחאה על גיליון "במחנה" שעסק בהומוסקסואלים וטען כי הנושא אינו ראוי לעיתון המשקף את ההווי בצה"ל. שזו בדיוק אותה הטענה: אנחנו מוכנים לקבל חיילים הומוסקסואלים וקצינים הומוסקסואלים, אבל אנחנו לא רוצים לשמוע על זה.

רונצקי, כמובן, לא לבד: לפני שמונה שנים הורה אלעזר "אין שכול בתל אביב" שטרן, אז קצין חינוך ראשי עם פה גדול מדי, לסגור את העיתון לשבועיים. הנימוק: כתבה על קצין מילואים שיצא מהארון. להבדיל משטרן, למכשף הראשי של צה"ל אין סמכות לעשות שום דבר אופרטיבי ל"במחנה", אבל לנעור הוא יכול, והוא עושה זאת בקול תרועה. ברכותיי צה"ל, יש לך אתון חדשה[1].

אבל לא ברונצקי עסקינן – הוא, כהרגלו בקודש, מהווה דוגמה רעה ותו לא. האמירה הזו היא כל כך מקוממת, כל כך אפלה, כל כך מרושעת, שקשה לבחור מהיכן להתחיל לטפל בה. הדחיקה הזו של הומוסקסואליות לגווניה אל הסמטה האפלה בה נמצאים השוליים המנודים של החברה, אלה שאנחנו לא רוצים לשמוע עליהם. הרמיזה החבויה, שאנשים "מן היישוב" (וכמובן ילדיהם) לא צריכים להיחשף לתופעה. העובדה שאין באמת דרך לקיים את הציווי החברתי המכוער הזה. כל הדברים האלה נמצאים באמירה אחת שאפשר היה לצמצם אותה לכדי מילה אחת שהציבור הישראלי בבובליליותו[2] צועק על הלהט"בים: סתמו.

[...]

ֿזו לא הפעם הראשונה שאני מעיר שהציבוריות הישראלית העכשווית מחליפה את חירות הדיבור בחירות המחשבה. לדידם של הישראלים, זה שלא כולאים להט"בים בישראל זה נאור מספיק. אם ניתנת להם החירות – מוגבלת, אמנם, ומותנה בזה שאף אחד לא יחליט שמתחשק לו לרסס בני נוער מנשק אוטומטי ולהיעלם אל ההשתקה הקולקטיבית – להיות להט"בים, הרי שאין כל צורך לתת להם להנות גם מהחופש לומר את שעל לבם ככאלה. זו חכמה קטנה מאוד, להכיר בלגיטימציה של להט"בים להיות כאלה בינם לבין עצמם, או בין ארבעה קירות. למעשה, זה לא להכיר בלגיטימציה שלהם כלל: זה לקחת את החופש שניתן גם לאנשים תחת הגרועה שבדיקטטורות – להיות מי שהם בפני עצמם וכל עוד אין הם נראים – ולהציג אותו כפרס שהמדינה נותנת להם, ואז לדרוש מהם לומר תודה. מתי יכולים הלהט"בים להסיר את טבעת גייגס שלהם? רק כשאין אנשים אחרים באזור, שעלולים לראות אותם?

אחד מהטיעונים המופרכים שמעלים כל מיני אנשים עם דם על הידיים לפני מצעדי גאווה במטרה למנוע אותם הוא שהמצעדים נערכים בלבה של עיר, וילדים עלולים להיחשף להם. נעזוב את זה שזה פשוט לא נכון, מפני שבגלל אותם אנשים בדיוק מצעדי גאווה מאובטחים ומתוחמים היטב. כל מי שאי פעם צעד במצעד הירושלמי מכיר את הסיפור: רדיוס אדיר של רחובות מסביב למצעד נסגר לתנועה ומגודר בברזלים משטרתיים. משתתפי המצעד עוברים כמה מעגלי אבטחה, בסופו הם מרוכזים במקום ההתכנסות כבכלוב. אחר כך המצעד צועד, כאשר הדרך כולה מגודרת בכוחות בטחון. אף אחד לא נקלע לאזור בטעות.

אבל גם אם נניח שהדבר הזה נכון, גם אם נניח שכל ילדי העולם הרכים ייקלעו לרחובה של עיר וייאלצו לצפות בהומוסקסואלים צועדים בסך. ומה בכך? כמובן, סמויה כאן ההנחה שהומוסקסואליות היא סטייה נוראית, שאסור שהילדים ייחשפו אליה. יש כאן שני דברים: האחד הוא תפישה מעוותת ומחרידה לפיה הומוסקסואליות היא עניין מדבק: אם ילדים יצפו בהם, הם עלולים לרצות גם. מנגד, אם נשתיק את התופעה, הם ילכו ויתמעט שהרי לא יוכלו לגייס אנשים נוספים לשורותיהם. הדבר השני הוא האמירה הבלתי מוסווית: לכם אין זכות להתקיים מחוץ לארון, ברחובה של עיר. אתם צריכים לעשות את שלכם בהיחבא, בשולי החברה; כמו זנות, כמו שימוש בסמים, כמו עבריינות כבדה, כמו כל דבר נתעב. הטיעון כנגד הפומבי הוא מסווה דק לטיעון כנגד התופעה עצמה, המתחזה לטיעון שקול.

זאת ועוד – הציווי הזה, להחריש, הוא לא באמת בר-ביצוע. אחותי הבכורה ממני כתבה על כך כבר טור[3], והיא ודאי מכירה את הנושא היטב כמי שחיה אותו על בשרה. ראו כיצד משימה פשוטה כמו מציאת דירת שני חדרים עבור זוג צעיר הופכת משימה בלתי אפשרית, כאשר אחותי וזוגתה (המקסימה) נאלצות לצאת מהארון בפני כל בעל בית בנפרד. אם הישראלי הממוצע שואל את עצמו למה נטייתם המינית של הלהט"בים צריכה לעניין אותו, זו התשובה המיידית. כל עוד לא מדברים על זה, כל עוד זה נעשה במסווה וחשש, כל עוד זוג חד מיני צריך לחוש קצת פחד כשהוא הולך שלוב ידיים ברחוב או נתקל בשאלות מכוערות לגבי אופי הקשר, אין באמת אפשרות לעשות את שלך ב-ד’ אמותיך.

[...]

וכאן אולי נחה הנקודה המגעילה ביותר בתוך הדרישה הזו לשקט תעשייתי. הציבור הלהט"בי מוחה על זכויותיו החסרות: בראש ובראשונה, הזכות להכרה בזוגיות שלהם, אבל לא רק: הזכות ללכת שלובי ידיים ברחוב מבלי לחשוש לשלמות גופם, הזכות להיות חופשיים מאפליה כשהם מחפשים עבודה או דירה וכיו"ב. למעשה, בהרבה מאוד מובנים להט"בים נאבקים על הזכות לעשות בדיוק את שהחברה דורשת מהם: לעשות את שלהם בשקט ובצנעה ממנה נהנה כל זוג הטרוסקסואלי; אלא שהם מוסיפים סייג חשוב: מבלי לשלם על כך מחיר חברתי. והחברה הישראלית, מנגד, שוללת מהם את הזכות להיות מה שהם, חופשיים מסנקציות, ואז מתלוננת כנגדם כאשר הם מוחים, ודורשת מהם להיות בשקט.

שזה עניין שאנחנו כבר מורגלים בו, כמובן. כך, רוב הישראלים מתנגדים להפגנות השבועיות בבילעין, למרות שהגדר שם, על פי פסיקת בג"ץ, איננה חוקית. כשמפגינים באים למחות נגד גדר בלתי חוקית מכריזים על האזור שטח צבאי סגור, מגדירים את ההפגנה כבלתי חוקית ואם צריך – יורים על מנת להרוג. כשלהט"בים מוחים כנגד אפלייתם החברתית והחוקית מכריזים שעצם המחאה מצדיקה אפליה כזו, ואם צריך – יורים על מנת להרוג. רק לא לשמוע.

איזו ברירה נותרת ללהט"בים? אם לא ימחו, האפליה כנגדם תמשך. אם ימחו, עצם המחאה שלהם ייתפש כאקט חתרני שמצדיק את האפליה. למעשה החברה הישראלית אומרת ללהט"בים שהם ימשיכו להיות מופלים, ויהי מה. אז שיהיו מופלים וישתקו.

[...]

בהערת אגב ראוי להגיד שמנגד, אותם הגורמים המבקשים להדיר את רגליהם של להט"בים מהרחוב מבקשים את אותו הרחוב לעצמם. פעם התבדחנו שיום יבוא והרחוב עצמו יחולק אצל החרדים בין נשים וגברים. זו הייתה בדיחה. צחקנו. חה חה. תראו מי צוחק עכשיו[4].  חשבתם שזה ייגמר בהומואים? מי שרוצה להדיר את הלהט"בים מהתודעה הקולקטיבית זומם לעשות את אותו הדבר לכל מה שלא מתאים לתפישת עולמו: נשים, חילונים, ערבים ועוד. עד שכל שתיוותר לנו היא הזכות לחשוב ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, אבל בשום פנים לא לומר זאת – אז נהיה עבדים.

[...]

זה בדרך כלל השלב שבו ההומופוב הממוצע חורג לטיעון המנצח שלו, שהוא בסך הכול סוג של נימוק לדרישה מהלהט"בים לסכור את פיהם: אני אוהב נשים, הוא אומר, ובכל זאת אינני צועד ברחובה של עיר כדי להראות את זה.

כמובן, התשובה הרגילה הן שהלהט"בים אינם צועדים כדי להראות שהם להט"בים, אלא במחאה על אלימות, שנאה ואפליה – גם חברתית וגם חוקית – כנגדם. מכאן, ממילא נובעים שאר ההבדלים: שלהט"בים זקוקים למצעד כל עוד יש לו מתנגדים, והטרוסקסואל שחי במיינסטרים לא צריך לצעוד כי הוא אינו מקופח או מופלה לרעה כלל ועיקר. אבל אין בתשובות הללו צורך – הטענה עצמה, כאילו ההטרוסקסואלים שומרים את בחירותיהם הרומנטיות בין ארבעה קירות, היא שקרית: ההטרוסקסואליות נדחפת לנו עמוק לתוך הגרון. זה בקולנוע, בטלוויזיה, בספרות, בחוק. בכל אשר נפנה, זוגיות הטרוסקסואלית מוצגת בפנינו כאידאל זוגי הלוקח חלק ביפה ובטוב. היא לא מוצגת כנורמה – היא מוצגת בתור הדבר היחיד האפשרי. העולם הוא עולם הטרוסקסואלי, התרבות היא הטרוסקסואלית והחברה בנויה עבור הטרוסקסואלים. אגב, מכאן הקושי הבסיסי לצאת מהארון: ברור לכל אדם שמדובר כאן בשוני. ומכאן גם חשיבותם של מקומות כמו הברנוער המותקף. מכל מקום, זוגות הטרוסקסואלים מטיילים יחד בערב שלובי זרועות או חבוקים, יושבים זה לצד זה באוטובוסים[5], מתחתנים על מרקע הטלוויזיה וחוגגים יחד עם העולם כולו את טעמה המשכר של אהבתם. והקטע הכי יפה כאן הוא שאין בזה כל רע: להפך, להטרוסקסואלים שמורה הזכות המלאה והחירות המלאה להציג את אורח חייהם ככזה, לחיות אותו ככזה, להנות בו ככזה, לכתוב אותו בספרים ככזה ולהציג אותו בקולנוע ככזה. לא רק מפני שהם הרוב, אלא פשוט מפני שהם לא עושים דבר שיש להתבייש בו; ומפני שהרחוב, הפומבי, המשותף שייך גם להם. ואם אנחנו מקבלים את זה, אם אנחנו מסכימים שלסטרייטים שמורה הזכות המלאה להיות כאלה במרחב הציבורי, להציג את מערכות היחסים שלהם במרחב הציבורי ובאופן עקרוני לאהוב לא רק ב-ד’ אמותיהם אלא גם מחוצה לו וגם בטלוויזיה וגם תמיד; אם כל זאת אמת ויציב ונכון ושריר וקיים ועומד – ועוד כדי כך, שאנחנו אפילו לא תופשים את זה כביטוי פומבי – אז אין כל נימוק לשלילת הזכות הזו מלהט"בים.

[...]

כי זו השורה התחתונה: מי שמוכן לקבל משהו מתוך הבלגה ובלבד שלא יינתן לדבר ביטוי פומבי, לא מוכן לקבל. מגבלות הסובלנות שלנו כחברה תחומים בתוך הקולות שאנחנו מוכנים לשמוע, ואצלנו, המנעד הזה הולך ומצטמצם. אם יורשה לי לצטט את עצמי:

שיח ציבורי שאינו מתנהל מתוך הכרה בזכותם של כל המשתתפים להשמע אינו ראוי לתיאור שיח, הוא הופך למונולוג ארוך של דעות שמתחזות לשונות, אבל נעות באותו טווח מצומצם שהמיינסטרים מרשה. והדבר המפחיד באמת הוא שהתרגלנו לכך עד כדי כך, שאפילו אנשים חושבים בימים כתיקונם מרשים לעצמם לקבוע מגבלות שרירותיות לגבולות הדברים שמותר להשמיע באופן אפריורי וחסר מחשבה. ההשתקה היא חרב פיפיות מסוכנת. אולי יש בכך סוג של נחמה.

ההשתקה המתחזה למקבלת תמיד מזכירה לי את ניטשה:

האם מה שבעד החלון הזה אתם רואים בעולם הוא כה יפה, עד שאתם בהחלט אינכם רוצים להביט עוד בעד שום חלון נוסף, ואפילו תנסו למנוע מאחרים לעשות כן?

  1. זכויות היוצרים לביטוי, כמובן, ליוסי גורביץ [↩]
  2. זו מילה. החלטתי [↩]
  3. בטוח למקום העבודה, הפעם [↩]
  4. תודה! יחזקאל [↩]
  5. כמובן, לא אלה הכשרים [↩]