תרבות הדיון הישראלית לוקה בחסר, זה כמעט נתון. כבר מזמן שהשיח הישראלי עוסק ברציונליזציה* במקום ברציונליות, ב"הוכחות" מעגליות במקום בהיפוסתזות ברות אימות, בטיעוני אד מיסריקורדיאם ואד הומינם במקום בלוגיקה. בדיון ההוא על מדע המדינה כמדע של נהגי המוניות אצל דובי המגיבים הדגימו היטב את הכשל הרטורי המכונה "בורות בלתי מנוצחת" או Truthiness – הצדקה מעגלית המסרבת להכיר בכוחם של טיעונים נגדיים, בלי קשר לאיכותם של הטיעונים. כדי כך, שבסוף הדיון החליט אחד המשתתפים לפסול את הלוגיקה עצמה: "א’ הוא א’ בתוך תחומי הלוגיקה, וזה בסדר. אך אנו עוסקים במציאות".

אני מסתכן כאן בשובם הוודאי של אנשי הדמוקרטיה הישירה, על בורותם המנצחת תמיד, ומביא את הציטוט הבא מהתגובות לפוסט הזה של אורי אמיתי (שעם קטעים נרחבים ממנו אני מסכים) בבלוג שלהם. לאחר דיון שלם בין חברי התנועה לבין עצמם על מהות המושג "ריבון", כותב המגיב "האזרח דרור" את הדברים הבאים:

"לדעתי אחת הבעיות הגודלות של מדעי המדינה היא חוסר הבהירות של מושגי יסוד – לדוגמה אתם ממשיכים להתווכח אבל לא ברור לגמרי מה זה “ריבון” ומתי גורם מסויים הוא ריבוני או לא (מדוע לא לומר בפשטות אחראי?). וגם המנוח “אוחז בכוח” הוא לא לגמרי ברור".

נתחיל מהנקודה הקלה ביותר – אין מדעי המדינה; יש מדע, אחד. אבל שימו לב לאיגנורטיו אלנכי, שלא לומר דג מלוח אדום, העולה מתוך הדברים: הרי איש מהמגיבים אינו איש מדע המדינה. למעשה, יטען הטוען, ייתכן כי לו היו אנשי מדע המדינה, היו יכולים להבהיר לעצמם מהו ריבון. אבל המגיב תולה את חוסר היכולת של רעיו להסביר מושג בסיסי בכשל של מדע המדינה, משום מה. באותה מידה יכול היה לטעון שאם שלושה אנשים בחדר לא יודעים כיצד לכרות אצבע, זהו כשל של מדע הרפואה. זה היה נכון אם ורק אם שלושת האנשים המדוברים היו רופאים.

והנה, בדיון אינטרנטי שהתפתח אצל יוסי גורביץ (זה רק אני, או שהוא פשוט הולך ומשתבח?) נקלעתי לוויכוח מול המגיב ענר רבון. אני טענתי טענה שבסופה תהיה שכוונה לענר. הוא השיב, ואני הפרכתי את תשובתו ואף הצבעתי על סתירה בדבריו. במקום ליישב את הסתירה, קיבלתי את התגובה הבאה:

"נמרוד אכזבת אותי. שוב עברת למצב צבירה של מרצה דידקטי הדבק בפלפלת במקום בעיקר. השכלה לא תמיד זהה לחכמה"

ככה. ללא נימוק – הרי לו היה מסביר מדוע, לשיטתו, דבריי הם "פלפלת", היה קונה את עולמו. במקום זאת שחרר משפט מפוצץ ונעלם אל האופק. בהמשך, מגיב אחר הביא לדיון, משום מה, את שאלת הגיל שלי. מיד קפץ ענר רבון על המציאה, וזה נראה כך:

"נמרוד – לכאורה אין טעם לענות לך, חכה כמה שנים ותבין בעצמך"

כלומר, ענר רבון טוען שמעצם זה שאני בן דקה ל-25, אני לא כשיר לנהל עמו דיון, והוא א-פריורית ובלי שום קשר לתוכן הדברים שהוא אומר, צודק. וזה אד הומינם מהסוג הגרוע ביותר, וגם התנשאות הקובעת שכל עוד אני צעיר מענר רבון (קרי, לנצח) הוא צודק ואני טועה, לא משנה מהו נשוא הדיון. וזו עוד תסמונת של מדע נהגי המוניות, אותה תופעה שדובי דיבר עליה עד שהכחילו פניו. כי ענר רבון לא היה מעז לומר לרופא בן 24 שהיבלת שהד"ר איבחן אינה יבלת, וכי כל שחסר לו הוא ניסיון חיים. אולם בתחומי דעת מסוימים, משום מה, יש המרגישים שהם יכולים לומר את כל העולה על רוחם, והם יהיו צודקים יותר מאנשי המקצוע; לפעמים אפילו יגבו את טענתם בכך שאנשי המקצוע בורים בתחום מעצם זה שהם טרחו ללמוד אותו. דוגמה נפלאה היא הציטטה הבאה, שוב מהדיון אצל דובי:

"כאשר יש מדע שבו יש הרבה פרדיגמות, והן כולן מוגבלות, כמו במדעי החברה, אזי יש צורך למצוא אלטרנטיבות"

אם השם לא היה שמור כבר לכשל לוגי אחר, הייתי מכנה את הטיעונים הללו טיעוני אד איגנורנטיום – טיעון מן הבורות.

ולא מי צודק מעסיק אותי כאן, אלא ההידרדרות של השיח. כי שיח נבון ואינטלקטואלי הוא הבסיס להתפתחות חברתית ראויה, להתנהלות חברתית הגיונית, שקולה ונכונה לקראת איזשהו עתיד. כל הביצה עסקה בשאלת "ישראל – לאן" ביום העצמאות הששים. לי נראה כי כשכל מה שנותר מהשיח הוא תקיפות אישיות, כשלים לוגיים ונפנופי ידיים מתלהמים, אין מנוס מלקבוע שביום הולדתה הששים ישראל, ובעיקר החברה הישראלית, היא בורה יותר, הגיונית פחות, מתלהמת יותר; שהתרבות הפוליטית הלקויה מחלחלת כלפי מטה; שבחרנו פופוליטיקה על פני דיון רציני. עם הספר? אולי, אבל לא הספר הנכון.

הערה: הערכים בוויקיפדיה הם בעייתיים, לפחות נכון לרגע הלינקוק. עם זאת, הם נותנים מושג כללי לא רע.
*התהליך שנקרא רציונליזציה נקרא כל בגלל טעות של ההיסטוריה; הגיוני באותה המידה לקרוא לשקר "אמתיזציה".