1950. בקשר לירי רקטות ופצצות מרגמה לדרום ישראל על ידי חמושים פלסטינים[...]החמושים הפלסטינים לא הבחינו בין מטרות צבאיות לאוכלוסיה אזרחית ועצמים אזרחיים בדרום ישראל. שיגור רקטות ופצצות מרגמה, שאי אפשר לכוונן בדיוק מספק על מטרות צבאיות, עומד בניגוד לעקרון הבסיסי של הבחנה. היכן שאין יעד צבאי מטווח והרקטות ופצצות המרגמה משוגרים אל אזורים אזרחיים, הן בגדר מתקפה מכוונת כנגד אוכלוסיה אזרחית. פעולות אלה יהיו בגדר פשעי מלחמה, ועשויים להיות פשעים כנגד האנושות.
1951. [...]מתקפות הרקטות ופצצות המרגמה, ששוגרו על ידי חמושים פלסטינים הפועלים מעזה, גרמו לחרדה[1] בקרב האוכלוסיה המטווחת בדרום ישראל. מתקפות אלה גרמו לאבדן חיי אדם ולפציעות פיזיות ומנטליות לאזרחים, כמו גם לנזק לבים פרטיים, מבני דת ורכוש, ושחקו את החיים התרבותיים והכלכליים של האוכלוסיה המטווחת והשפיעו בחומרה על הכלכלה והזכויות החברתיות של האוכלוסיה.
1952. לגבי המשך החזקתו של החייל הישראלי גלעד שליט[...]כחייל המשתייך לכוחות החמושים הישראלים ושנתפס במהלך פלישת אויב לישראל, גלעד שליט עומד בכל התנאים לסטטוס של אסיר מלחמה תחת אמנת ג’נבה השלישית ויש להגן עליו, להתייחס אליו באנושיות ולאפשר לו תקשורת עם העולם שבחוץ בהתאם לאמנה זו.[2]

שלושה סעיפים אלה, בהם קובעת ועדת גולדסטון באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהחמאס אחראי על ביצוע פשעי מלחמה, שירי הרקטות לישובי הדרום גרם נזק רב, ושהחזקתו של גלעד שליט נעשית בניגוד לחוק הבינלאומי (בהמשך, בחלק ההמלצות, קוראת הועדה לשחררו מסיבות הומניטריות). כל הטענות שישראלים טוענים כל הזמן כנגד החמאס.

לא מפתיע, אם כן, שתגובתו הראשונית של החמאס הייתה לדחות את הדו"ח מכל וכל. כמו בישראל, החמאס לא ממש אוהבים שמציגים אותם כפושעי מלחמה. אחרי הכול, בדיוק כמו ישראל, הם בטוחים בצדקתם, ובטוחים בחרפתו של הצד השני. כמובן, לכל ההצהרות הללו של הנייה וכנופיתו אין זכר היום. בעקבות מעורבותו עד צוואר של אחד, מחמוד עבאס, בדחיית הדיון באו"ם על הדו"ח של השופט היהודי הדרום-אפריקני (וראו רחביה ברמן בנושא זה), חמאס תוקף את נשיאה של הרשות הפלסטינית בחריפות. ונשאלת השאלה מה קרה? איך חמאס עבר בתקופה כל כך קצרה מדחיה מכל וכל של דו"ח גולדסטון לחרפות וגידופים על ראשו של מנהיג פלסטיני שמונע דיון בו באו"ם? הלא, אם חמאס אינו מקבל את הדו"ח וחש שהוא אינו מאוזן, מדוע שירצה שהאו"ם ידון בו?

[...]

ה-Hasbara הישראלית, זה מה שקרה. בגמר אליפות אירופה בדיבייט ב-2006 קרה מקרה שיכול, אולי, להמחיש היטב מדוע:

נושא הדיבייט היה האם לאפשר למעסיקים שלא לשכור עובד על רקע היותו של העובד מעשן. הקו של הקבוצה התומכת היה, כמובן, טובת המעסיק. אחת מהנחות היסוד שהניחו הייתה שעישון איננו התמכרות – שהרי, אין להתנכל למי שמכור, אלא לסייע בידו – אלא בחירה, וככזו, על הבוחר בה להיות נכון לשלם מחיר על בחירתו. הנחת היסוד הזו נועדה לקעקע את הטענה שהם ציפו לה מצד האופוזיציה, אולם זו בחרה בקו אחר לגמרי: המתנגדים להצעה טענו שעישון הוא חוקי, וככל דבר חוקי – כמו למשל, יחסי מין סאדו-מאזוכיסטיים בהסכמה – הוא בחירה לגיטימית שאין להתנכל לעושים אותה ואין להטיל סנקציות מכל סוג שהוא על הבוחרים בה. בשלב הזה קם הדובר הראשון של התומכים ותקף, באמרו שעישון ממכר ומכורים אינם באמת נתונים לבחירה חופשית. דובר האופוזיציה רק חיכה לרגע הזה – הרבה בזכות הרגע הזה, הוא זכה בתואר הדובר המצטיין בגמר – וענה בחדות "אתה אמרת שזו בחירה, ניל. אתה אמרת שזו בחירה".

כי זאת יש להבין: זה בכלל לא משנה אם עישון הוא התמכרות או בחירה חופשית – וסביר להניח שהוא לא זה ולא זה. מה שמשנה הוא שאם אתה טוען משהו מתוך שורה של הנחות יסוד, אתה יוצר את המציאות שעליה מתדיינים. אתה לא יכול אחר כך למשוך את הנחת היסוד שלך מבלי להפיל גם את הקייס שלך, ואם הנחת היסוד שלך משרתת את הצד השני – ובכן, זה רק אומר שהפסדת בוויכוח, שהטיעונים שלך אינם משכנעים מספיק, שלא הצלחת להוכיח באופן לוגי את שביקשת להראות.

מערכת ההסברה הישראלית בניצוחו של הקוסם דובר האנגלית ושר החוץ הסובייטי שלו הצליחה לעשות בדיוק את זה: בדחייתם ההיסטרית את דו"ח גולדסטון, הם טענו השכם והערב שהדו"ח חד צדדי ומציג את ישראל כפושעת מלחמה יחידה. היות וזה מה שהם טוענים, זה הופך להיות הבסיס לדיון. החמאס הבין את השגיאה הראשונית שלו, הוריד פרופיל, וכעת הוא יכול לעשות את אבו מאזן לחוכא ואיטלולא – וככל הנראה גם לגוויה פוליטית. איש אינו זוכר שאותו הדו"ח בדיוק נדחה על ידי חמאס. כשהוא רק יצא, הוא היה רע לחמאס. כעת, אחרי שהישראלים פמפמו לכולי עלמא שהדו"ח מאשים רק את ישראל, הוא משרת את האינטרס הפלסטיני ואת האינטרס של חמאס בפרט – ואבו מאזן הוא סוג של בוגד. היסטריה היא חרב פיפיות מסוכנת.

[...]

ישראל עשתה כל טעות אפשרית עם דו"ח גולדסטון. החל מההחלטה העקרונית שלא לשתף פעולה עם הועדה – אם אינך משמיע את קולך, הוא פשוט לא נשמע; אף אדם מהוגן לא יחשוב שניתן להמלט מחקירה או דין צדק רק מפני שאתה מסרב להופיע במשטרה או בבית המשפט – וכלה בהתנגדות ההיסטרית לכל דבר שאפילו מזכיר את הדו"ח, בטענה הלא מדויקת שהוא חד צדדי (ואם לא רציתם דו"ח חד צדדי, למה לא באתם למסור את הצד שלכם?).

וזה לא שנתניהו וליברמן הם טירונים. פשוט, הרווח הפוליטי שלהם היה גדול מכדי לפספס אותו, ואם צריך למכור את מעמדו של מחמוד עבאס ברחוב הפלסטיני ואת מעמדה של ישראל בעולם, אז המחיר עדיין שווה את זה. צריך להבין: ככל שטבעת החנק סביב מדינה נסגרת, ככל שמתחדדת תחושת תושביה שהעולם כולו נגדם, שכולם צבועים שרק מחפשים לדפוק אותנו – ואצלנו, לא בלי נימה של פוביה מהעבר הלא-רחוק – כך מתחזקים גורמים לאומנים, המפמפמים את הזקפה הלאומית ומדברים על "עמידה גאה"  ועל "ריבונות" ועל "זכות". זה מעגל קסמים, שלחלק ממדינות העולם לקח שנים ארוכות לצאת ממנו. השופט גולדסטון מכיר על בשרו מעגל קסמים כזה.

כשה-Hasbara  הישראלית מדברת על אנטישמיות, קוראת לגולדסטון "יהודי שונא עצמו", טוענת להטיה מכוונת של הדו"ח מראש, פוסלת על הסף כל אפשרות שחיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, טוענת באותה הנשימה שבמידה ובוצעו כאלה הרי שהם חלק בלתי נמנע מלחימה בטרור ואין להתייחס אליהם ככאלה ופוסלת, מכל וכל, את החוק הבינ"ל כולו, כולל אמנות שישראל חתומה עליהן באופן וולנטרי לחלוטין; כשההסברה הישראלית עושה את כל אלו, היא לא מדברת אל העולם. היא מדברת אל הישראלים.

כי ההמון רוצה לשמוע שהוא צודק, שצה"ל גיבורים, שאנחנו הקרבן (שמחזיק את רצועת עזה במצור כבר למעלה משלוש שנים), שאנחנו הטובים, ושכל מי שחושב אחרת עושה זאת ממניע נסתר – אנטישמיות, שנאה עצמית, התרפסות בפני אומות העולם הפרו-ערביות וכו’.

לדוגמה: אחת הטענות האבסורדיות עד אימה שהועלו כנגד דו"ח גודלסטון הייתה שהוא לא התייחס לסוגיית השימוש במגנים אנושיים. זה, כמובן, לא נכון: אף שישראל הרשמית לא עשתה צעד אפילו כדי להעלות את הטענה בפני ועדת גולדסטון, הדו"ח דווקא מתייחס לה.

הועדה לא מצאה ראיות שמצביעות על כך שחמושים פלסטינים כיוונו אזרחים למקומות שהותקפו או שהם הכריחו אזרחים להשאר בטווח המתקפה. הועדה גם לא מצאה ראיות שחברים בארגונים הפלסטינים החמושים נכנסו לקרב בלבוש אזרחי. על אף שבתקרית אחת של מתקפה ישראלית על מסגד שהועדה חקרה נמצא שלא הייתה אינדיקציה שנעשה שימוש במסגד למטרות צבאיות או כדי לגונן על פעולות צבאיות, הועדה לא יכולה להוציא מכלל חשבון שדבר כזה אכן קרה במקרים אחרים[3]

כלומר, לפי מכלול הראיות שהובאו בפניה, ועדת גולדסטון לא מצאה עדויות לשימוש של חמאס במגנים אנושיים. אם לישראל היו כאלה, הרי שהיה עליה להציג אותן. כיוון שלא הציגה, חזקה עליה שאין. המחשבה, שועדת גולדסטון צריכה לצאת מנקודת הנחה שברור שהיו מקרים כאלו, על אף שאין בידיה עדויות כאלה, היא למעשה דרישה מועדת הבדיקה שתהא מוטה.

[...]

כהערת אגב, הדו"ח מתייחס למגנים אנושיים בעוד סעיף:

הועדה חקרה מספר תקריות בהן הכוחות החמושים הישראלים השתמשו בתושבים פלסטינים מקומיים כדי להכנס לבתים שעלולים היו להיות ממולכדים או לאכלס לוחמי אויב (נוהל זה, שבגדה המערבית מוכר כ"נוהל שכן", כונה "נוהל ג’וני" במהלך הפעולה הצבאית בעזה)[...][4].

אותי מסקרן לדעת: במידה ואכן הופעל "נוהל ג’וני" כזה בעזה – לא רעיון בלתי אמין לחלוטין, בהתחשב בעובדה שצה"ל מפעיל כזה שנים, גם לאחר פסיקת בג"ץ בנושא; בצבא שחייליו רעולי פנים, אני לא אופתע אם הסיפור הזה יתברר כאמת – ואחד השכנים מהנוהל היה אכן נהרג בכניסה לבית ממולכד, האם בציבוריות הישראלית היו מזדרזים לומר שצה"ל אשם במותו של הבלתי-מעורב הזה, באותו האופן שבו הציבוריות הישראלית ממהרת להאשים את חמאס בירי מתוך אוכלוסיה אזרחית?

[...]

הטענה המרכזית של ישראל הייתה שזכותה להגן על עצמה, ושדו"ח גולדסטון מערער על הזכות הזו. מופלא, כי זו בדיוק אותה הטעות שבטענה שדו"ח גולדסטון הוא חד צדדי – זו טענה שיוצרת מציאות.

דו"ח גולדסטון לא מטיל לרגע ספק בזכותה של ישראל להגן על עצמה. כהערת אגב חשובה, הדו"ח טוען – טענה מורכבת מדי עבור ההמון הזועם – שהועדה חושבת שתכניות המבצע כוונו גם להשגתן של מטרות שאינן הגנה עצמית – כמו רווחים פוליטיים או אחרים.

1883. בעוד הממשלה הישראלית ניסתה לתאר את הפעולות באופן מהותי כתגובה למתקפת רקטות תוך הפעלת הזכות להגנה עצמית, הועדה חושבת שהתכנית[5] הייתה מכוונת, לפחות בחלקה, למטרה אחרת: תושבי עזה ככלל.
1884. מבחינה זו, הפעולות שמשו לקדם מדיניות כללית שמורתה הענשתם של תושבי הרצועה על עמידותם ועל תמיכותם המסתברת בחמאס, וייתכן שמתוך כוונה לכפות שינוי בתמיכה הזו[...][6].

אבל אם נחזור לנושא, דו"ח גולדסטון לא עוסק בלקבוע האם לישראל הייתה סיבה מספקת לצאת ללחימה, קאזוס בלי מובהק. זה לא עניינו ולא זה המנדאט שניתן לו. דו"ח גולדסטון עוסק בחקר מאורעות הלחימה בזמן שזו התחוללה (החוק הבינ"ל מבחין בין שני הדברים – Jus Ad Bellum ו-Jus in Bello – בצורה ברורה מאוד). המנדאט של הועדה היה לבחון את שאירע בעת מבצע עופרת יצוקה, לאסוף ראיות ועדויות ולקבוע האם בוצעו פשעי מלחמה אם לאו. הטענה, כאילו מציאתה של ישראל אשמה בביצוע פשעי מלחמה במהלך המבצע שקולה לשלילת זכות ההגנה העצמית מישראל, היא למעשה הטענה שישראל לא יכולה להגן על עצמה מבלי לבצע פשעי מלחמה, וזה שקול לתביעה להרחיב את זכות ההגנה העצמית של ישראל לכלול גם פשעי מלחמה – או לכל הפחות, את הזכות שלא להיחקר בגין טענות לביצוען של כאלה. היות ואין אף אדם מהוגן שיסכים לומר שזכותה של ישראל להגנה עצמית עולה על זכותם של תושבי עזה הבלתי מעורבים לחיים, הרי שעצם הטענה הזו מערערת בכוחות עצמה את זכותה של ישראל להגנה עצמית. הקשירה הזו, בין ההאשמות בדבר ביצוע פשעי מלחמה לבין הזכות להגנה עצמית של ישראל מערערת בעצם קיומה על זכותה של ישראל להגנה עצמית. ומי שמבצע אותה זו מערכת ההסברה הישראלית.

[...]

צריך, נכון וחשוב להעביר ביקורת חריפה על דו"ח גולדסטון. הדו"ח חוטא לאמת בכמה מקומות ובכמה עניינים מהותיים – למשל, הדו"ח לא עוסק כמעט בכלל בכל סיפור הפסקת האש שהופרה והשיחות על חידושה שנכשלו, משל אלו אינם חלק מהרקע ללחימה. חשוב גם להעביר ביקורת על הגוף ששלח את הועדה, מועצת זכויות האדם של האו"ם, שבוחר בדרך קבע להטפל רק למדינות שאינן חזקות, ומתעלם מהפרות בוטות של זכויות אדם במדינות אחרות. זה מצב בלתי נסבל, בו חברי הפאלון-גונג לא זוכים להגנה ממועצת זכויות האדם של האו"ם בזמן שתושבי עזה – שמצבם אינם מוצלח, אבל עדיין ולמרות מה שהאפטונבלאדט כתב, עדיין אין מוציאים אותם להורג כדי לסחור באיבריהם – מקבלים כל כך הרבה תשומת לב מהועדה. זה אבסורד שאין שני לו. הדו"ח הזה גם ודאי אינו מכיל את כל האמת, באשר הוא ניתן במעמד צד אחד. זה לא הופך אותו לבלתי תקף או לא לגיטימי, כפי שהסברתי בתחילת הדברים, אבל זה מקטין את מהימנותו כמייצג נאמן ככל האפשר של האמת.

אבל, וזה אבל גדול – להבדיל מכל מיני אינטלקטואלים שאני דווקא מסכים עמם בימים כתיקונם, ושהפכו מרגיזים למדי לאחרונה, אינני חושב שדו"ח גולדסטון הוא התגלמות הרשע עלי אדמות. הוא עוד זווית ראיה על מלחמה, שבינתיים ישראל הרשמית היא הגורם היחיד שלא מוכן לספק את הזווית שלו עליה. הוא עוד דו"ח – בדיוק כמו זה של HRW, "שוברים שתיקה", בצלם ואחרים – שאמור להדליק נורה אדומה ולגרום לנו לתבוע במפגיע שאירועי המלחמה ייחקרו לעומק, ושאם בוצעו פשעי מלחמה בשמנו – שהאחראים יובאו לדין. כפי שגולדסטון עצמו הטעים, זה מאוד לא יהודי – ומאוד לא אנושי – להתחבא מאחורי בורות.

[...]

אבל נתניהו הלך ונאם באו"ם והצליח לגרור מחיאות כפיים כאן בארץ, ועליה בפופולריות, וההמון הזועם כבר בטוח שוב שהעולם כולו נגדנו – ואם אני השופט גולדסטון, אני נמנע מביקור בישראל בקרוב. מי שהיה צריך לגזור קופון פוליטי מהדו"ח הזה, גזר אותו. הימין הישראלי והחמאס יצאו מחוזקים כלפי פנים, אהודים ופופולריים. עת התשלום על המשחק המסוכן הזה בוא תבוא, ונשלם אותו בדם ודמעות.

[...]

עוד הערה קטנה על הדו"ח, שאינה קשורה במישרין לאמור כאן, אולם היא חשובה מאין כמוה: בכמה מקומות מצליח גולדסטון להכניס לדו"ח שלו כמה דברים חשובים מאין כמוהם, על אף שאין הם בהכרח קשורים ללחימה עצמה. במספר מקומות מתייחס גולדסטון, כיאה למוצאו, להתנהלות של ישראל בתוך תחומיה. למשל, הדו"ח מציין את המתנגדים ללחימה בחברה הישראלית ואת יחס הממשלה אליהם – כולל, למשל, ניסיונות למנוע הפגנות כאלה. וחשוב מכך, בין השאר מזכיר הדו"ח כי:

1902. הדו"ח מציין, בדאגה, שישראל לא ספקה את רמת מיגון שווה מרקטות ופצצות מרגמה לאזרחים פלסטינים בטווח כמו שהיא סיפקה לאזרחים יהודים. בייחוד, היא לא סיפקה מקלטים ציבוריים או מיגונים לבתי ספר, למשל, עבור קהילות פלסטיניות החיות ביישובים הלא מוכרים ובכמה מהכפרים המוכרים. זה אמור להיות מובן מאליו שאלפי הפלסטינים הישראלים – כולל מספר משמעותי של ילדים – החיים בטווח הטילים, ראויים לאותה הגנה שמספקת הממשלה הישראלית לאזרחיה היהודים.

אהמ. ובזה גולדסטון עוד מבין משהו.

  1. terror, נ.א. [↩]
  2. דו"ח גולדסטון, כל התרגומים מהדו"ח נעשו על ידי, נ.א. [↩]
  3. דו"ח גולדסטון, סעיף 1953 [↩]
  4. דו"ח גולדסטון, 1925 [↩]
  5. לתקיפה ברצועה, נ.א. [↩]
  6. דו"ח גולדסטון [↩]