שוטים

בקרוב מאד יוסרו כל מיני צווים אוויליים, כולנו נרעש ונגעש מסביב לסיפור והוויכוח שהתחיל אחרי פשע השנאה בברנוער יחזור ויתלהט. מצד אחד של המתרס יעמדו אלה שהתחייבו לומר אמת, גם אם היא אינה נעימה, ויגידו – שוב – שישנה קבוצת אוכלוסיה בישראל שאחראית על מרבית מקרי האלימות על רקע פוליטי בישראל, ושזה לא מקרה, אלא חלק מתפישת עולמם. מצדו השני יעמדו אנשי הקבוצה הזו, שותפיהם לדרך הפוליטית והאידיוטים המועילים שעל הגדר ויגידו לנו שאל לנו להכליל, אלה רק כמה עשבים שוטים. בכל חברה יש כאלה, והם אינם מעידים על הכלל במעשיהם.
אבל הם לא עשבים שוטים, לא בכלל. ההפך הוא הנכון – הם הפרחים היפים ביותר בגן, הם טופלו ביד חמה, רגישה ואוהבת וכשנגמר מס השפתיים, הם הופכים לגיבורים.

אחרי הרצח בברנוער נשמעו כמעט מיד קולות שקראו לא להכליל, לא להאשים את חובשי הכיפה לפני שנתפס הרוצח. נסים זאב צוטט כאומר "אני לא בטוח שהרצח נעשה בגלל העניין של ההשתייכות של האוכלוסיה הזו. יכול להיות שמי שירה גם שייך לאותה אוכלוסיה", למשל. אנשים רבים, טובים יותר ופחות, אמרו שעד שלא ייתפס הרוצח ויוכח כי הוא נמנה על קהל חסידי יהוה, אין להפנות אצבע מאשימה כלפי הציבור הדתי-חרדי.

כמובן, בעצם האמירה הזו מוסווית ההודאה, שאם אכן הרוצח ייתפס ואם אכן כיפה מעטרת את קודקודו והקב"ה מנחה את אצבעו אשר על ההדק, הרי שיש מקום להפניית אצבע מאשימה כזו כלפי הציבור אליו הוא משתייך. אבל אל חשש, ההנחה הזו תקפה רק כל עוד הרוצח לא נמצא. מרגע שיימצא, ויתברר – הו, ההלם – שאכן גם הוא נמנה על הכת היהודיסטית, תמיד יוכלו לומר אל נוכח האצבע המאשימה שאין לה מקום, שמדובר בסך הכול באדם אחד שפעל על דעת עצמו ולא במייצג של ציבור, ושבכלל, הכללה כזו על כלל הציבור של אותו רוצח היא בפני עצמה הסתה.

[...]

אם הפרסומים הזרים נכונים, הרי שבקרוב מאד תשמעו את זעקות הבכי הללו. וכשתקראו את נסים זאב ואת היללן התורן מגוש אמונים מייללים את היללה הרגילה, נסו לשאול את עצמכם שאלה אחת: אם לכם היו עשבים שוטים בגינה, האם לא הייתם עושים מאמץ אקטיבי לנכש אותם?

[...]

מנהיגיו של הציבור הדתי – ובייחוד של הציבור החרד"לי-חרדי – טיפחו את השנאה לקהילה הגאה במשך שנים. הם טיפחו את ההתנגדות האלימה למצעדים, האשימו את בני הקהילה במחלות ואסונות טבע, קראו להמונים להתגייס למאבק בכל פעם והשמיעו פעם אחר פעם אחר פעם אמירות מסיתות, הקוראות במפורש לפגיעה בבני הקהילה הלהט"בית. הם עשו זאת למרות שהם ידעו שצאן מרעיתם עלול לבצע את מה שהם אומרים – עובדה, הם המשיכו לעשות כן גם אחרי שחרדי צעיר בשם ישי שליסל דקר צועדים במצעד הגאווה הירושלמי. עשב שוטה, כמובן.

אנחנו זוכרים את העשב השוטה ההוא, מ-1995. עשב שוטה שצמח באוניברסיטת בר-אילן, שדיבר על כוונותיו בגלוי עם חברים חובשי כיפה, שקיבל הבטחות לסיוע באמל"ח מתלמידי הסדר. עשב שוטה שזוכה לדפוסי הערצה חולניים, ושתנועה הולכת וגדלה קוראת לשחרורו המיידי מהכלא. עשב שוטה, שצמחים רבים בגן נושאים אליו עיניים.

כשהרב יואל בן-נון חשף, באותו כנס חשבון הנפש שערכו המפד"ל ומימ"ד, שידוע לו על רבנים שפסקו דין רודף על רבין הי"ד, הוא נרדף בעצמו ונאלץ לעזוב את מקום מגוריו בעפרה. הוא הפריע לתיאוריית העשבים השוטים.

[...]

שיעור היסטוריה:

ב-1949 נכנס אברהם צרפתי, עולה מאיראן, אל הכנסת (שאז עוד הייתה במקום משכנה בתל אביב) ומכוון תת מקלע לכיוון שולחן הממשלה. סדרן השתלט עליו בטרם הספיק לירות, ולחוקריו מסר שרצה לשכנע את הממשלה להקים בית מקדש שלישי. הוא מוגדר כחולה נפש.

ב-1954 מחתרת עג’מי, קבוצת חרדים שתכננה להפיל את הממשלה, נעצרת ומשוחררת מיד.

באותה שנה נחשפת ברית הקנאים, אותה מחתרת שבה היה חבר גם מרדכי אליהו המכונה בטעות "רב", שזממה, בין השאר, להניח מטען בפתח משרד החינוך.

ב-1957 שלושה אנשי ימין דתי – זאב אקשטיין, יוסף מנקס ודן שמר – ניגשים לישראל קסטנר, מוודאים את זהותו ויורים בו מטווח קצר.

ב-29 באוקטובר 1957 משליך אחד, משה דואק, רימון למליאת הכנסת. משה שפירא, שר הדתות, נפצע קשה; גולדה מאיר ודוד בן גוריון נפגעים מרסיסים. לדואק היו בידו עוד שני רימונים שלא הספיק להשליך. גם הוא מוגדר כמעורער בנפשו. ההגדרה הזו לא משתנה כאשר הפסיכיאטר הממונה קובע שהוא כשיר לעמוד לדין, וגם לא כאשר לאחר שחרורו, בשנת 1988, הוא מקים מפלגה ("זעם-תרשיש", ההיא עם תשדיר הבחירות הנהדר "נוער-נוער-נוער") ומנסה לחדור לכנסת שוב.

באוקטובר 1967 מנסה אברהם בן-משה, עוד אחד עם כיפה, לדקור את ח"כ מאיר וילנר.

בפברואר 1983 משליך יונה אברושמי רימון לעבר הפגנת שלום עכשיו. מהפיצוץ נפצעים תשעה מפגינים (בהם גם אברהם בורג) ונהרג אחד – אמיל גרינצוויג. באוגוסט 2005 עלה החייל החרד"לי עדן נתן-זאדה, שערק מצה"ל בעקבות ההתנתקות, על קו 165 בשפרעם ורצח ארבעה מנוסעי האוטובוס. וכל הרשימה הזו, מבלי שציינו חובשי כיפה שפגעו בפלסטינים על דעת עצמם. למשל, שבועיים אחרי שהחייל הבוגד נתן-זאדה שוחט באזרחי ישראל עליהם נשבע להגן, מגיע תושב שבות רחל בשם אשר ויזגן לאיזור התעשייה בשילה, ופותח במסע הרג שגבה את חייהם של ארבעה פלסטינים. הפעולה הזו, אגב, הייתה בעלת אופי פוליטי מובהק: היא נעשתה במחאה על ההתנתקות. וישנם ברוך גולדשטיין (הידוע גם בכינויו "ברוך הגבר", בגלל שהחברה הדתית מתנערת ממנו והוא רק עשב שוטה), נחשון וולס, גור האמל – הרשימה ארוכה, ואת קודקודה מעטרת כיפה.

[...]

אני יודע מה אתם הולכים להגיד. שלמרות שמדובר ברשימה ארוכה ומרשימה למדי, וברוב מובהק של חובשי כיפה מבין מפעילי האלימות הפוליטית בישראל, זה עדיין לא מכתים ציבור שלם – הם עדיין יכולים להחשב לעשבים שוטים. ובכן, זה רק נכון אם בביטוי "עשבים שוטים" אנחנו מבינים "מעט מאוד אנשים", וזו פשוט לא משמעותו.

באופן טבעי, מתוך קהילה אידאולוגית כלשהי, רק מתי מעט עושים יותר מלהאמין באידאולוגיה המשותפת ולדבר עליה. רק מעטים מבצעים, רק יחידי סגולה מוציאים לפועל. בייחוד הדברים אמורים כאשר ההוצאה לפועל הזו איננה חוקית וטומנת בחובה סכנה של ממש – כליאה ארוכה, למשל – עבור המבצע. קל מאוד לשכנע אנשים ש"כך צריך להיעשות". קשה יותר לגרום להם לצאת לרחוב ולהפגין. עוד פחות אנשים ייענו לקריאה למחאה בסגנון שביתת רעב או חרם צרכנים. עוד פחות מהם ייענו לקריאה לתרום כסף למאבק, או ללכת לרסס גראפיטי בשלוש בבוקר. אם כן, למצוא את הבודדים שיהיו מוכנים לאחוז בשלח ולעשות בו שימוש, תוך סיכון משמעותי לעצמם ולמשפחתם ותוך עשיית מעשה שמוסריותו מפוקפקת, זו משימה קשה למדי. מעצם העובדה שמדובר בבודדים – ותמיד אלימות על רקע אידאולוגי היא נחלתם של בודדים – עדיין אין ראיה שמדובר בעשבים שוטים. כי עשבים שוטים הם כאלה שאינם מייצגים את החברה אליה הם משתייכים ועקרונותיה, שדיעותיהם ומעשיהם אינם רצויים וראויים לגינוי בעיני מרבית אותה קבוצה חברתית, ושהשתייכותם לחברה זו נכפתה על שאר החברים בה הר כגיגית.

חישבו לרגע על מושא ההשוואה: עשב שוטה הוא עשב שאינו רצוי בגינה אליה בה הוא צומח. הוא לא נשתל שם, הוא לא חלק מהגינה, הוא הגיע לשם בעצמו והוא אינו רצוי. בעלי גינות משקיעים ממון רב ומאמץ רב בניסיונות להפטר מהיבלית. הם מנסים למנוע את הגעתה, ומשהגיעה, הם ינכשו אותה החוצה ללא רחמים, בטרם תתפשט. עשב שוטה הוא נטע זר.

[...]

האם באמת מעשי האלימות הפוליטית שתוארו לעיל, כמו גם פשע השנאה המחריד בברנוער, נעשו על ידי אנשים שאינם מייצגים את הציבור אליו הם משתייכים? האין מנהיגיו הרוחניים והפוליטיים של הציבור הזה, ברובם הגדול, מעודדים – או מסכימים בשתיקה עם – אלימות אידאולוגית? האם אין בגוש אמונים מדיניות "תג מחיר", שקובעת שעל אכיפת חוקי המדינה בשטחים תהיה תגובה אלימה כנגד פלסטינים? האם אין תרבות של פולחן סביב חלק מהפושעים שתוארו קודם? האין הרב אליהו אחד מהרבנים המרכזיים ביותר של החרד"לים והדתיים הלאומיים? דמיינתי את בכורו של הרב עובדיה "כולנו פנחס" יוסף, יעקב יוסף, מורה לצאן מרעיתו לומר בסיום קריאת מגילת אסתר "ארור המן, ארור יוסי שריד" (שטיק ש, אגב, למד מאביו, שבמרץ 2000 אמר בדיוק את אותו דבר מפני ששריד, אז שר חינוך, היה מסוכסך עם סגנו משולם נהרי)? האם לא הוסיף ואמר – הדברים נאמרו רק במרץ השנה! – כי "השמאל אינו תמים, השמאל אינו תינוק שנשבה, השמאל מסכן את אזרחי המדינה"? וצריך לזכור, שאותו שריד בדיוק כבר עבר ניסיון אחד לפגיעה בשלמות גופו מידיו של אחד, אוהד ברט, לימים ברשימת המפד"ל לכנסת. עשב שוטה, בוודאי.

[...]

וצדיק אחד בסדום אין. לא זכור לי רב אחד שיצא באופן פומבי כנגד המתקפות האלה ואחרות. לא זכור לי רב אחד שיצא בפומבי כנגד מסע ההסתה ב-1995. לא זכור לי רב אחד שיצא בפומבי כנגד מסע ההסתה המתחולל זה שנים נגד הקהילה הגאה בישראל. מועצת יש"ע פרסמה ב-2006 את הדברים הבאים:

חובה עלינו להילחם בביזוי הרוחני, שממנו גם עלולה לנבוע היחלשות אחיזתנו בארץ. מצעד הגאווה הוא ביטוי לרעידת אדמה המזעזעת יסודות ארץ ועולם[...]מצעד עזות המצח, המבזה את ערכי ישראל כבירת ישראל, עיר הקודש והמקדש, אמור לקומם כל יהודי.

איה הרב ה"מתון" שדיבר אז על הצורך להמנע מאלימות? איפה המיינסטרים הסובלני שמתחייב כתוצאה מהוקעתם של האלימים כ"עשבים שוטים"?

[...]

מנהיגיו הרוחניים והפוליטיים של הציבור הדתי-חרדי בישראל יודעים ידוע-היטב שחלק מצאן מרעיתם מסוגלים לקום ולעשות מעשה של קנאות אמונית בעקבות הדברים שהם אומרים. הם ראו את זה קורה ב-1995, הם ראו את זה קורה בכל אחד מהמקרים שתוארו בתחילת הדברים, הם ראו את זה קורה עם ישי שליסל במצעד הגאווה הירושלמי ב-2005. ובכל זאת, ההסתה לא שככה לרגע. למעשה, ב-2007 הציע אלי ישי למשרד המשפטים לחון מחבלים יהודיים לרגל שנת השישים. שמו של שליסל, כמובן, היה ברשימה.

ואיך אפשר בלי הקתדרלה על שם המוהל הכושל, נסים זאב? מבחר קטן:

הומו, על פי ההלכה, גרוע מבהמה.

לטפל בהומואים כמו בשפעת העופות.

הומואים מחדירים רעל לחברה.

ההומואים מבצעים השמדה עצמית של החברה הישראלית.

לבער הזוהמה הזו מקרבנו – שלא נמצא עצמנו נגועים באיידס כמו מדינות אפריקה.

(מקור)

ובשום מקום אין איש יוצא כנגד שטף השנאה המחריד הזה, אין איש פוצה פה ומצפצף. כלום באמת ניתן לומר שפנחס שהניף את הרומח בידו הוא עשב שוטה שאינו מייצג את החברה בה צמח?

[...]

הם ידברו על עשבים שוטים, ומייד ישובו להסית. אחרי רצח רבין, היה לפחות סוג של ניסיון לחשבון נפש – גם אם לטווח מוגבל מאוד – בקרב חלקים מהציבור הדתי-חרדי. הדוגמה הבולטת – אך לא היחידה – היא כמובן דבריו של הרב אהרון ליכטנשטיין המתון מאוד^[1], שאמר אז:

אבל כמובן, שתחושת הכלימה והבושה, אופפת, וחייבת לאפוף, את הציבור שלנו במיוחד. עד כמה שכל אדם מישראל הוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, הרי שבמקרה דנן, ביחס לציבור המכונה "דתי לאומי" – שאנו גאים להיות חלק ממנו – קביעה זו נכונה במיוחד ובמישרין.
מדובר באדם שטופח במיטב מוסדותינו. לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה, כסיפור שכולנו היינו מתגאים בו[...] לפני עשרה ימים, היינו רצים לחילוניים ואומרים להם: "חבר’ה, תראו איך אתם נראים, היכן מבלים הצעירים שלכם, איזו תרבות או תת-תרבות או חוסר תרבות, ואצלנו – תראו: "איזה גידולים גידלנו!".
המשנה בכתובות אומרת שסוקלים נערה מאורסה (שזינתה) על פתח בית אביה משום זיקתה להוריה: "ראו גידולים שגידלתם". עתה נשמעים בקרבנו קולות, "מה זה ‘גידלתם’, אנחנו גידלנו? חס וחלילה! איזה עשב שוטה, פרח בר, אחד שגדל שם בשולי הערוגה, מהמנודים והמוחרמים: אנחנו גידלנו?!" אבל, רבותי, לא ייתכן שמי שמוכן לקחת קרדיט כשהשמש זורחת, יתנער פתאום כשמתחיל לרדת גשם. אם לפני עשרה ימים היינו מנפנפים בגאווה בצעיר – "ראו גידולים שגידלנו" – עלינו לדעת גם היום לומר "ראו גידולים שגידלנו".
אחרי פרשת המחתרת, לפני כ-12 שנה, פרסמתי מאמר ב"מעריב" תחת הכותרת "היכן שגינו?". תמצית המאמר – קריאה לחשבון נפש אחרי הדברים שהיו, והדגשת העובדה שלא מדובר באנשים שבאו מהשוליים, אלא בקבוצת אנשים שהם מטובי בחורינו, ושבל נשלה את עצמנו לחשוב שיש כאן משהו שולי בפריפריה שניתן להתנער ממנו, אלא שיש לערוך בדק בית אמיתי ורציני, בו רואים לא רק את הענפים, אלא גם את השורשים.
אם כך היה אז, הרי שהיום על אחת כמה וכמה. נשמעים קולות של התנערות, "עשב שוטה" וכדומה; אולם, עלינו לראות את הדברים בפרספקטיבה של חז"ל. בפרספקטיבה של חז"ל יש כאן דברים איומים ונוראים. אני כמעט פוחד להוציא אותם מהפה. איני אומר, חס וחלילה, ליישם את הדברים כמשמעם, אך עלינו להבין מאיזו זווית ומאיזו תחושה חז"ל ניגשו למקרים כה חמורים. אחרי פרשת המולך, נאמר [...] שאם הציבור לא ידאג לבער את הנגע, לבער את הרע מקרבו ולהעניש את החוטא, אז "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו". שואלת הגמרא בשבועות (לט): "אמר ר’ שמעון: אם הוא חטא משפחתו מה חטאת? לומר לך, אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו". בל נשלה את עצמנו. במידה רבה ואמיתית – אנחנו המשפחה. חיפוי מתקיים בשתי בחינות. יש חיפוי ששומרים על אדם שלא יתגלה ושלא תופעלנה סנקציות נגדו. במובן זה, החיפוי הוא לאחר המעשה. אבל אנחנו מכירים בהלכה גם חיפוי שהוא טרם-מעשה, חיפוי שמאפשר את הגידול ואת ההתפתחות:[...] וכאן במידה מסוימת, לצערנו הרב – אבל אם לא נצטער לא נעמוד על האמת – יש מידה של חיפוי שאיפשרה ושטיפחה את הגידול. הלוואי שיכולנו לומר שמה שאירע, לא נעשה בגלל הדרך והחינוך שקיבל הנער, אלא למרות. אך עלינו לשאול את עצמנו "האמנם?!"[...] אבל שם^[2] היה ברור, וכך גם כיום, שאם יוצא בחור מחלל שבת מאיזו ישיבה תיכונית או ישיבה גבוהה, מקרים אלו הם למרות החינוך. כאן נשאל את עצמנו האם הכול למרות, או בחלקו גם בגלל. [...]לעתים הגענו והגיעו חניכינו למצבים שבהם הוודאות המוחלטת הפכה להיות תחושה של התנשאות. התנשאות שהביאה לכך שלא ראינו את עצמנו כאחראים לציבורים אחרים, ולעתים אף לא לערכים אחרים. זכורני לפני עשר שנים, עת הייתי חבר בוועדת בדיקה פנימית, בין יתר האנשים שהופיעו בפניה היה אדם התופס מקום נכבד בתוך הציבור שלנו. הציבור אותו הוא מייצג, שיושב במקומות בהם הוא יושב, כך קבע, הוא כל כך נפלא – "אין ציבור כמותו בעולם" – שבעצם אין בכלל מי שראוי להיות מושלו ושליטו. יצאתי מזועזע. במשך העשור החולף, הנימה הזאת של "אנחנו והם" – אנחנו הטובים, אנחנו הדואגים, אנחנו בעלי הערכים – רק הולכת וגוברת, לצערי. שנית, לעתים חינכנו לפשטנות באורח החשיבה. פשטנות, שמצד אחד היה בה כדי לשלהב ולהלהיב. [...] שלישית, לא פעם חינכנו חלקים לא מבוטלים מהציבור שלנו, אולי מתוך כוונות טובות, להתייחסות מזלזלת וחשדנית כלפי אחרים. מי שלא חושב כמונו, מי שלא פועל כמונו, אינו מוצג כשוגה או כטועה, אלא כאיש זדון[...]מאורחות חשיבה כאלה, מתוך מסרים שמעבירים ומסרים שלא מעבירים, ניתן להגיע לדברים איומים ונוראים[...]ישנן גם שאלות קשות ונוקבות לגבי הובלת המערכת ומנהיגותה. איני רוצה להיכנס כאן לשאלות כמו "מה אמר פלוני", "מה אמר אלמוני", שיסיטו קצת את הדיון ואת חשבון הנפש ממסלולם המתבקש, אבל גם אם נתעלם מהרובד הזה, הרי שצריכה לנקר בתודעתנו אותה נקודה המופיעה בחז"ל בהקשרים שונים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (הציטוט המדויק הוא מהניסוח החד והברור של הגמרא בשבת נד:). עד כמה מי שהיה בידו למחות, מיחה או לא מיחה, יחשוב כל אחד לעצמו ויעשה את החשבון האישי. אבל דומני שלא אחטא אם אומר – ואני כולל את עצמי בכלל – שברור לגמרי שלא היתה מידת המחאה שנתבקשה.

[...]

נדמה שברור היום כי דבריו נפלו על אזניים ערלות, אולם הם דברים נכונים מאין כמוהם. לא ניתן לטפח את הגידול, ואח"כ לטעון שהוא שוטה. וגם מנפילתם על אזניים ערלות ניתן ללמוד משהו על המיינסטרים.

ישאל עצמו הקורא, מה הסיכויים שנקרא בקרוב, לצד הדיבורים על עשבים שוטים, טקסט כזה?

[...]

החברה הדתית-חרדית לא תיקח אחריות, ומנהיגיה, יש להניח, יוסיפו להטיף את דברי שנאתם. במקום הזה, צריכה הייתה המדינה להתערב; לחקור רבנים ומנהיגים מסיתים בדיוק כפי שהיא עוצרת מפעם לפעם את השייח’ ראאד סלאח, למצות את הדין עם מסיתים ולגלות מדיניות של אפס סובלנות כלפי ההסתה החוזרת ונשנית, בעוצמות הולכות וגדלות, באחד הציבורים המרכזיים בארץ. אולם המדינה לא מפעילה כוחה, ונוח לה לתת לחובשי הכיפה להסתתר תחת טיעון העשבים השוטים, בזמן שהשטורמאבטיילונג של גוש אמונים מוסיף להטיל חתתו על אזרחי המדינה כולה. כל עוד לא נכיר בסכנה האורבת לנו מאי אכיפת החוק על ביטויי תפישת העולם של הקנאים לדבר האל, כל עוד לא נחיל את החוק על מי שבמילותיהם ומעשיהם מכשירים אלימות אידאולוגית, יוסיפו אזרחי ישראל הסוברים אחרת מהם להיות תחת איום טרור מתמיד.

[...]

כשהיללות הרגילות יתחילו, כשידברו על הסתה נגד ציבור שלם בשל עשב שוטה אחד, נזכור: העשב השוטה הזה גדל בגינה מחבקת ואוהבת, בידי גננים מסורים ומיומנים.

1. איש נתיבות שלום [↩]
2. בוולוז’ין, נ.א. [↩]