הפיתוי האנטי-אקזיסטנציאליסטי של הורנבי – ביקורת קולנוע

עשוי להכיל ספוילרים ושברי בוטנים. עשיתי כמיטב יכולתי לסמן אותם.

מה שמשך אותי לשים פעמיי לסינמטק ירושלים ביום שישי האחרון ולצפות בסרט An Education (שתורגם לעברית תחת השם המחריד "לחנך את ג’ני"ֿֿֿֿ) היה בעיקר שם אחד: ניק הורנבי. הורנבי, סופר בריטי שאינו זר לקולנוע (שלושה מספריו – Pitch Fever, High Fidelity ו-About A Boy – עובדו לגרסה קולנועית. שלושתם, אגב, טובים יותר בדפוס), הוא מהסופרים החביבים עליי זה זמן רב: יש לו היכולת לכתוב אירוניה דקה ושנונה ולחלץ אמירה גם מסצנות בנאליות ביותר. בכמה מספריו הוא מהלך על הקרח הדק שמעל הנפילה אל הקיטש, וזו בדיוק האירוניה הזו שמצילה את הסיפור מנפילה והופכת אותו לקריאה מענגת.^[1]

הורנבי אחראי לתסריט של הסרט, שנכתב על פי האוטוביוגרפיה של העיתונאית הבריטית לין בארבר (Sunday Times). הלשון החדה של בארבר – זוכת חמישה פרסי עיתונות בריטים, בעיקר על יכולת הראיון שלה – ביחד עם האירוניה הבלתי מתפשרת של הורנבי נראו לי כמו מתכון שלא יכול להפסיד.

וזה נכון. An Education הוא סרט כתוב היטב, רווי שיחות שנונות, תוססות ואלגנטיות. הבימוי של הדנית לון שרפיג הוא טוב, גם אם נוטה מעט לכיוון הבנאלי. המשחק – בייחוד של קארי מליגן (ראיתם אותה ב"גאווה ודעה קדומה" מ-2005 בתור קיטי בנט, וגם ב-Dr. Who, עונה 3 פרק 10 בתור סאלי ספארו) בתפקיד הראשי – מרנין. כל אלה הן סיבות טובות דיין ללכת לראות סרט; אם אתם מקבלים את דעתי וטעמי האישי, אבל בכך לא מסתכמים הדברים.

העלילה, המתרחשת בראשית שנות ה-60, מציגה בפנינו את ג’ני מילר, תלמידת תיכון מאחד הפרברים בלונדון בשנתה האחרונה, שמנסה להשיג ממוצע ציונים גבוה דיו כדי להתקבל לאוניברסיטת אוקספורד, מטרה שאביה, ג’ק, דוחף אליה באגרסיביות. כבר ב"נאמנות גבוהה" מביע הורנבי בוז עמוק כלפי החיים בפרברי לונדון – הוא מתאר באופן נלעג כיצד כל הפרברים הללו נראים אותו הדבר, וכל המשפחות בהן, ממעמד בינוני, דומות ומשעממות. גם הפעם לא נחסכת הביקורת הזו: ג’ק מילר מוצג לעתים קרובות כנלעג ומגוחך, אדם שמתחפר בנוחותו שלו, וחש בה לא בנוח. האם, מרג’ורי, בעיקר שותקת, אולם תסכולה מאורח החיים הזה, והשעמום שהיא חשה, בולטים היטב.

באחד הימים פוגשת ג’ני במקרה בדיוויד גולדמן^[2], המבוגר ממנה בהרבה. דיוויד פותח בפניה עולם חדש ומלא בכל הדברים שהיא אוהבת: הוא לוקח אותה לקונצרטים, לארוחות מפוארות וכיו"ב. ג’ני נקרעת בין לימודיה ואוקספורד הממתינה ברקע לבין החיים שדיוויד מציע לה.

אכן, עלילה בנאלית להחריד. הורנבי לא התאפק, ואפילו שם את הביקורת הזו בפיה של ג’ני, שלקראת סוף הסרט מטיחה באביה "נערות צעירות מתאהבות בגברים מבוגרים כל הזמן". אבל בנאלית ככל שתהיה, הפרוורסיה (אחת מני רבות בסרט) שמערכת יחסים כזו מייצגת נותרה מרתקת כשהייתה, מאז "לוליטה" ועד היום. תיאור מערכת היחסים הזו עשוי היטב, ומצליח לחמוק מהתבנית הבנאלית באורח מרשים למדי – אם כי, כמובן, סיפור המסגרת נותר על כנו.

[...]

הדמויות והדיאלוגים הם שמצילים את הסרט מבנאליות יתירה, והופכים אותו מעוד דרמה רומנטית סוחטת דמעות לסרט בעל אמירה עמוקה על החברה הבריטית, ואולי אף יותר מזה. לי, הסרט הזה נקרא כמניפסט אנטי אקזיסטנציאליסטי, ביקורת קהילתנית מהשורה הראשונה, ובשורות הקרובות אנסה להסביר מדוע. שימו לב – הניתוח עשוי להכיל ספוילרים, אם כי אשתדל להמנע מהם. אם אתם מתכוונים לצפות בסרט (וכדאי), אולי עדיף שתסיימו את הקריאה עכשיו, ותשובו לכאן אחר כך.

דיוויד גולדמן הוא המפתה האקזיסטצניאליסטי המושלם. הוא משכנע, לפרקים, אפילו את הצופים באמיתות כוונותיו. על אף הפערים הרבים בינו ובין ג’ני – השנים, השיוך הדתי והמעמד – הוא מושך אותה אליו בקלות ובמהירות, מראה לה עולם עליו היא חלמה ומעודד אותה – במרומז, ככל מפתה טוב – למצוא, בפראפרזה על קירקגור, את אותה אמת שתהיה אמת עבורה, לנטוש את תכתיבי החברה מסביבה ואת המקובל והנכון בעולמה. הוא מציב בפניה את הקיום האותנטי – במקרה שלו, וזה כבר הכי אקזיסטנציאליסטי שאפשר, קיום חובב אמנות ומעודן – כניצב מעל למוסריות הפוריטנית, הקאנטיאנית כמעט, של המבוגרים בעולמה, מוסריות שלתוכה גדלה והתחנכה. לא אחת הזכירו לי שיטותיו לאורך הסרט את אותו המפתה הרומנטי של קירקגור מהספר "מיומנו של מפתה". גם הוריה של ג’ני נופלים בקסמיו.

ג’ני, מצדה, מתפתה בקלות, קוראת דרור לנפשה ומוצאת בעצמה את אותה האמת. היא הופכת להיות, לקראת אמצע וסוף הסרט, נושאת הלפיד האקזיסטנציאליסטי בעצמה. את מה שדיוויד מרמז, היא אומרת בקול רם וצלול. טיעוניה נראים כמוחצים את המבוגרים שסביבה – מורתה, מנהלת בית הספר, הוריה, חברותיה, כולם נותרים חסרי תשובות לטענותיה הסדורות כנגד סדר העולם שהם שבויים בו. הם נפגעים ממנה, אבל נראים חסרי קשר למציאות. למשל, [ספוילר] בזמן שג’ני שוטחת משנה סדורה כנגד ההסללה החברתית והשעמום שבא עמה, עסוקה מנהלת בית הספר שלה בתומתה של ג’ני, עיסוק אנאכרוניסטי. כשהיא שומעת על התפתחות משמעותית במערכת היחסים, כל שמעניין אותה הוא שדיוויד יהודי. "את יודעת שהם הרגו את ישו?" היא שואלת בטון מנצח (שמוביל, אגב, לאחד הדיאלוגים השנונים בסרט) [/ספוילר].

דיוויד הוא האסתטיקן המושלם, החי בשביל הנאות הרגע ומחפש את העונג המיידי בכל אשר יפנה. כאשר ג’ני מתחילה לשאת מניפסטים נלהבים כנגד השעמום ומדברת על העניין והצבע בחייה מאז שפגשה בו, היא מייצגת במובהק עמדה אקזיסטנציאליסטית אסתטית, שאינה נבדלת בהרבה מזו שנושא האסתטיקן של קירקגור בתחילת "מחזור הזריעה"^[3]:

בני אדם מנוסים סבורים כי יציאה מנקודת הנחה יסודית הנה הגיונית ביותר; אני נכנע להם ויוצא מנקודת ההנחה שכל בני האדם משעממים. או אולי יימצא מישהו, משעמם דיו כדי לסתור אותי בעניין זה? [...] מאחר והשעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. [...] אך מדוע התעכבה נפילת רומא? הכול בזכות לחם ושעשועים.^[4]

[ספוילר] כמובן, היות ודיוויד הוא האסתטיקן המושלם, הרי שגם הוא, בסופו של דבר, משתעמם. כשעליו להתמודד עם הקושי שמערכת היחסים שלו יצרה, משלל סיבות, הוא מבכר לברוח. הדרישה לעונג מיידי בכל זמן מביאה את ההחלטה לכדי כך. [/ספוילר]

[...]

[ספוילר גדול. לא לקרוא אם אתם מתכננים לראות]

אם כן, מדוע אני טוען שמדובר במניפסט אנטי-אקזיסטנציאליסטי? בגלל הסוף, כמובן. הסוף, בו דיוויד נוטש ומותיר את ג’ני מבולבלת לא רק באשר לוויתורים שעשתה ולמערכת היחסים שנגמרה, אלא בקשר לעצם הגדרתה העצמית. רק בסוף אנחנו מגלים שהסרט נעשה כטרגדיה: שיבוש, זיכוך, והשבת הסדר על כנו. השיבוש מתחיל במקום שבו ג’ני מתחילה את התיקון הקיומי המפורסם, בו היא מחפשת ומוצאת – כך נראה – את אותה אמת שתהיה אמת עבורה. השבת הסדר על כנו מתבצעת דווקא כשהיא מוותרת על התיקון הזה – ויתור מלא ומוחלט, שבו היא מוחקת מחייה את כל זכרונותיה מדיוויד – וחוזרת לתלם.

הורנבי נותן להגות הקיומית טעימה מהתרופה שלה עצמה. הוא משתמש בפיתוי, אנקדוטליות, אמנות, ליריות ואירוניה – כלי הנשק המובהקים של ההגות האקזיסטנציאלית – ומפנה אותם כנגדה, בשמה של הקהילה שהראיה האנטי-מוסרית^[5], הבסיסית כל כך להגות הקיומית באשר היא רואה את בני האדם כפרודות בודדות שלכל אחת מהן קיום אותנטי משלה, מסכנת. התפישה הקהילתנית – שהאדם לא יכול להגדיר עצמו בנפרד, שאין לו קיום אותנטי אלא כחלק מחברה המשחק לפי כלליה – היא שיוצאת וידה על העליונה בסוף. קאנט מנצח את ניטשה. והורנבי מצליח לעשות זאת דווקא באמצעות הצגה כמעט מושלמת של האקזיסטנציאליזם, ותוך הצבעה חוזרת ונשנית על הגיחוך הקיים באותה הקהילה עליה הוא מנסה להגן. ומעמדת החולשה הזו, הוא מפורר את הבסיס של ההגות הקיומית דק דק, ומשמש מעין מפתה מוסרי-קהילתני. והוא מצליח לעשות זאת בלי להיראות כמטיף.

[/ספוילר גדול]

[...]

ואת העמדה הזו, גם אם אני לחלוטין לא מסכים איתה, אני יכול רק לכבד, ואפילו להעריך, בדיוק באותה המידה שהורנבי מכבד ומעריך את העמדה אותה הוא תוקף. וזו הסיבה שהסרט מוסיף להתנגן לי בראש הרבה לאחר הצפיה בו.

(לחנך את ג’ני, מוקרן כל יום השבוע בסינמטק ירושלים, ואני מניח שבעוד מקומות).

בקשה מנהלתית: אנא, סמנו היטב ספוילרים בתגובות. תנו לאנשים ליהנות מהסרט.

1. ביקורת בוסרית-משהו על ספריו של הורנבי כתבתי פעם למגזין במה [↩]
2. פיטר סארסגארד – ראיתם אותו בתור ראול ב"האיש במסיכת הברזל" [↩]
3. יא אלעד, איפה הפוסטורח שלי? [↩]
4. או-או, כרך ראשון, תר’ מרים איתן [↩]
5. מוסר במובנו הקאנטיאני, כמובן [↩]