סיוטים באספמיה

הויכוח שהתחיל בישראלפט עבר לבלוגספירה העברית, בזכות פוסט יום אולדת אצל דובי.  דובי ממשיך בקו שהציג בישראלפט, וטוען בחום בעד מדינה דו לאומית כפתרון הוגן, שבו שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים והיהודים מוגשמות תחת מסגרת פוליטית-אדמיניסטרטיבית אחת. במילותיו שלו:

השילוב בין שני המסלולים הללו – המדינה הבלתי-לאומית והלגיטימיות של הדרישה לשלטון עצמי של הקבוצה הלאומית – הוא שהביא אותי לגיבוש עמדה הדוגלת במדינה דו (או רב) לאומית "רזה", המשלבת אוטונומיה תרבותית של הקבוצות הלאומיות השונות בה, כך שאלו תוכלנה לשלוט באותם צדדים של המערכת הציבורית שקריטיים להשרדותה של התרבות היחודית שלהם. קוממיות לאומית תתקיים לא דרך מדינת הלאום, אלא דרך שלטון עצמי במסגרת המדינה האזרחית שתמשיך לתפקד כיחידה אדמיניסטרטיבית בעתיד הנראה לעין.

מה אומר? כשהתחלנו את ישראלפט, לא העליתי על דעתי שיבוא היום ואמצא את עצמי הסמן הימני בחבורה, כזה המטיף בלהט למען מדינת לאום יהודית (שלה זכות קיום אך ורק לצד מדינת לאום פלסטינית המוקמת בהסכמה הדדית) אל מול שותפים עקרוניים שטוענים ש"הרעיון הזה [של מדינת לאום, נ.א.] מנוגד באופן מהותי לעקרונות האינדיבידואליסטיים של הליברליזם".

הנדריק פרוורד, אדריכל האפרטהייד הגדול

מתחילה, הוצגה בישראלפט התנגדותי למדינה דו (או רב, או א-) לאומית מזווית הראיה הפרגמטית: המקום בו נמצאת החברה הישראלית לא נראה ככזה שבו אפשר להתוות דרך אמיתית, ברורה, ליצירה של יישות פוליטית אחודה, מוסכמת על הכול, בישראל מבלי לעבור בדרך את המשוכה ע"ש הנדריק פרוורד, אדריכל האפרטהייד הגדול^[1]. המעבר דרך אפרטהייד הוא סכנה אמיתית ומוחשית עד מאוד – גם, אם יש בכלל צורך לומר זאת, לצד המדכא. מהצד השני של האפרטהייד, לתפישתי, אכן תצא מדינה דו-לאומית; אולם גם אלה המצדיקים מדינה כזו כפתרון ההוגן ביותר לאיזור לא יכולים להתעלם משאלת המחיר במעבר הזה. זה כביש אגרה יקר למדי.

עם זאת, התנגדותי למה שדובי מכנה מדינה דו לאומית היא עקרונית בהרבה, והיא נובעת דווקא מתוך עקרונות אינדיבידואליסטיים – אם לא של הליברליזם, לפחות שלי. כלומר, הטיעון שלי איננו "מדינה דו לאומית היא פתרון יפה אך בלתי ישים ולא סביר, ולכן יש לבכר את הפתרון הפחות צודק של הפרדה", אלא "מדינה דו לאומית היא פתרון גרוע בחינת זכויות ובחינת צדק, וגם בלתי ישים, ומכל הסיבות הללו יש להעדיף פתרון נכון יותר של הפרדה".

[...]

כל יחיד, מקורי ככל שיהיה, הוא עדיין בנו של האל, בן תקופתו, בן הלאום שלו, בן משפחתו ושל חבריו, ורק באלה יוכל למצוא את האמת שלו^[2]

כיוון שזה, בסופו של פסוק, מה שאני הכי אוהב לעשות, אתחיל מהצבעה על הפירכה החריפה ביותר שעולה, בעיניי, מהרשומה של דובי: החלוקה שלו לשני מסלולים מחשבתיים נפרדים את שאלת ההצדקה של מדינת הלאום ואת שאלת מקומו של הלאום במערכת הזהויות של אדם. על עצם החלוקה הזו צריכה לעלות השאלה האם, למעשה, אין מדובר בשאלה אחת? הטענה שלי כאן היא שהצדקתה של מדינת הלאום נובעת מתוך מקומו של הלאום במערכת הזהויות של אדם, כשם שהצדקתו של מוסד המשפחה נובעת מתוך מקומה של המשפחה במערכת הזהויות של אדם. זאת מפני שהסדרים הללו בנויים מיחידות בודדות של בני אדם. אילולא הייתה המשפחה חשובה בהגדרתו העצמית של אינדיבידום אטומי, הרי שהיה נוטש אותה. אילולא הייתה הגדרה זו מרכזית אצל מרבית בני האדם, לא הייתה מתפתחת משפחה כלל ועיקר: יש שפע של דוגמאות לבעלי חיים אחרים החיים ללא תא משפחתי (הקוקיה היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה). כמו כן, בעולם שבו מרבית בני האדם אינם מייחסים חשיבות ללאום במכלול הזהות שלהם, לא הייתה נוצרת מדינת הלאום. כפי שהעיר אנתוני סמית’, הלאומיות כתנועה אידאולוגית, בניסיונה לגלות את האומה, יצרה את האומות שאת קיומן הסמוי מעין הניחה^[3].

ז'אן ז'ק רוסו

נדמה לי שהטענה שלי מחייבת דיון מעמיק מעט יותר. כשאני טוען שהלאומיות, ובעקבותיה מדינת הלאום, נובעת מהזהות העצמית של הפרט בה, אני מתייחס לסוג מאוד ספציפי של לאומיות ולסוג מאוד ספציפי של זהות. הזהות הלאומית שאני מתייחס אליה מתחילה בז’אן ז’אק רוסו, שהטיף רבות לתפישה אורגניציסטית של הלאומיות: הוא טען כי השוני בין בני לאומים שונים הוא חוק טבע אוניברסאלי^[4]. כפי שכתב, "לכל עם יש – או מן הדין שיהיה – אופי". הבסיס החברתי של רוסו מונח בקשרים קדמוניים פרימורדיאליים של אומתיות ייחודית. עם זאת, כזכור, היה רוסו אבן דרך חשובה גם בבניית גישת האמנה החברתית, ממנה עולה ניחוח של רצון וולונטרי לשייכות לאומה.

בהערת אגב חשובה – וזו כבר פרשנות שלי שניתן לקבל או לדחות – יש מקום לערער על היסוד הוולנטרי הזה בהגותו של אדם שאת הדילמה "האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים" הוא פותר באמצעות האידיום האורווליאני משהו "כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי", תפישה ששימשה מקור השראה לרובספייר.

יחד עם זאת, ישנו לפחות יסוד קל של וולנטריות שתפישת האמנה החברתית מחייבת, ולו רק לגבי דור המייסדים. התפישה האורגנית שהובאה בתחילה מושלמת על ידי תפישה של רצייה אזרחית, בה כל פרט בוחר, או למצער מאשרר, את שייכותו הלאומית^[5]. התפישה הדואליסטית הזו עומדת בבסיסה של ההשקפה הנקראת פרימורדיאליזם תרבותי. השקפה זו מצביעה על כוחם של קשרים אתניים, תרבותיים ומיתוסים משותפים, ורואה בהם את הבסיס הסובייקטיבי^[6] של הזהות הקיבוצית^[7]. דווקא גישות קונסטרוקציוניסטיות, הרואות את הלאומיות כפרי של גחמה אליטיסטית המסייעת לאליטות לתכנן מבנים חברתיים, נופלות במבחן המציאות כאשר הן מתעלמות מכך שהאומה והלאום חקוקים היטב בתודעה של פרטים רבים.

הגורמים הנחשבים ליסודות הפרימורדיאליים (ויש שיאמרו, היסודות האתניים) הם למעשה מה שמחבר את הפרט לקהילה. הגרעין הפרימורדיאלי הזה (שאינו חייב בהכרח להתבסס על היסטוריה אמיתית – האוסטרים, למשל, אימצו לעצמם את בטהובן לעיר וינה, אבל את היטלר הם נתנו לגרמנים) הוא המספק את תחושת השייכות וקושר פרטים אל קבוצה. תהליך זה, בו האומה המודרנית נולדת מתוך יסודות סימבוליים מוקדמים, מקבל פרשנות מעט שונה אצל בנדיקט אנדרסון, שמזהה בתוך תהליך זה תהליך של יצירה. הפרטים, החולקים יסודות סימבוליים של זיקה לעבר (ממשי או מדומיין) משותף יוצרים בכוח תפישתם (דמיונם) את האומה, שחבריה מעולם לא נפגשו^[8]. מה שנוצר כאן הוא יש אפיסטמי: תודעה מאגדת המחברת את חברי הקהילייה.

היש האפיסטמי אינו נטול-קיום-אונטולוגי. להבדיל מגלנר, שטען כי "הלאומיות איננה ההתעוררות של אומות לתודעה עצמית: היא ממציאה אומות במקום שהן לא קיימות"^[9], כשאנדרסון מדבר על קהילה מדומיינת הוא מדבר על קהילה שהפרטים בה מניחים זה את זה למרות שמעולם לא פגשו בכל הפרטים האחרים, ובכל זאת הם מדמים עצמם כבעלי תחושת שייכות ויוצרים תודעה לאומית משותפת. המצאת השייכות איננה הזיוף שגלנר נדמה כמחמיץ פנים אל מולו, אלא יצירה של דבר מה קיים בעולם^[10].

אנדרסון מעניק לאותה קהילה הנוצרת בכוח דמיונם של החברים בה שלושה איפיונים האינהרנטיים לה מרגע שהיא מקבלת אופי לאומי: מוגבלות – הלאומיות, מטבעה, אינה שואפת לאוניברסאליות, אלא דווקא לגבולות התוחמים בין בני הלאום לבין הברברים שמחוצה לה; קהילתיות – האומה היא אחווה עמוקה בין פרטים שווים; והריבונות – השאיפה הפוליטית הגלויה לריבונות בני הלאום על גורלם.

[...]

Gehe, verschmähe die Treue. Die Reue kommt nach^[11]

דבר אחד צף באופן ברור מולי מהדיון לעיל. מרגע שאני מניח יסוד וולנטרי כלשהו בלאומיות, אני מניח שמקורה – לפחות תיאורטית – הוא בפרטים שבתוך הקהילה הלאומית. שתי האופציות האחרות הן הטענה הקונסטרוקטורליסטית הרואה בלאומיות מכשיר שליטה של אליטות מחד, והטענה הביולוגית, הרואה בלאומיות דבר מה העובר בתורשה ומגדירה לאום באופן צר ומוזר בדם. אני מרשה לעצמי, מפאת קוצר היריעה, לפסוח על שני הסעיפים באמירה שהיסוד הוולנטרי בלאומיות מובהק מכוחן של שתי עובדות: האחת, שהלאום מניח שאיפות לאומיות (רצון לארגון פוליטי, כפי שעולה, בין השאר, מהאיפיון השלישי אצל אנדרסון), ומה שמבחין בין קבוצה אתנית כמו הדרוזים לבין הפלסטינים, למשל, הוא המוטיבציה הלאומית של בני הקבוצה, ומוטיבציות ורציות (volition) הן וולנטריות לחלוטין. השניה, שאנשים מסוגלים לנטוש את זהותם הלאומית, ואף לאמץ אחרת תחתיה. מכל מקום, נדמה לי שאינני צריך לתקוף לאומיות לא-רצונית בטווח של הדיון עם דובי; מאחר והלה כתב בפירוש:

הרצון לשלטון עצמי של בני תרבות משותפת הוא לא רק חזק מכדי להעלים אותו במחי יד – הוא גם לגיטימי לחלוטין. אין טיעון נורמטיבי שיכול לחייב את העלמותה של הזהות הלאומית באשר היא.

אם כן, מרגע שאני מקבל שבלאומיות קיים יסוד וולנטרי, הרי שהיא נובעת מהמידה בה חברים בקהילה רוצים להיות חלק מהלאום. ואם כך הוא הדבר, קשה לי לחשוב על טיעון שיכול להצדיק את המשפט "הרעיון הזה מנוגד באופן מהותי לעקרונות האינדיבידואליסטיים של הליברליזם". יכולתם – אני מתפתה לכתוב "זכותם" – של פרטים לבחור לעצמם את קבוצת הרפרנס שלהם, לפתח שאיפה פוליטית משותפת עם הקבוצה הזו ולממש את השאיפה הזו נראית לי מבוססת על עקרונות אינדיבידואליסטיים להפליא.

תומאס הובס

מזווית ראיה מעט שונה, בכל פעם שאני קורא מישהו כותב על זכותו של עם להגדרה עצמית – עיון קל במגילת העצמאות שלנו יספק שלל דוגמאות – אני חש מעט אי נוחות. יש משהו דתי כמעט במחשבה של"עם", כמושג אמורפי, יש "זכות טבעית" או אחרת. אמנם, היה הוגה פוליטי אנגלי חשוב שטען כי מושג הזכות הוא שעומד בבסיס האמנה החברתית, אולם גם הובס דיבר במפורש על זכותו של הפרט ולא על זכותו של עם. זכות, בקצרה, הוא מושג המתייחס לאדם ולא לקבוצה של אנשים. בכל מקרה שבו מדברים על זכות קבוצתית, חייבת להתקיים האפשרות לבצע רדוקציה של הזכות הזו לתכונות של הפרטים בקבוצה. אם להשתמש בדוגמה לעוסה לעייפה, זכותה של מדינה להגן על עצמה היא למעשה שם כללי לזכותם של בני אדם לשמר את חייהם, דרך הפריזמה של ראיית האדם כבעל חיים חברתי/פוליטי.
לאנשים, אם כן, יש זכות להגדרה עצמית, וזכותם הזו – שאפילו דובי מכיר בה כלגיטימית – לראות עצמם כחלק מקבוצה לאומית שהיא ולפתח שאיפות פוליטיות בתוך ומתוך הקבוצה הזו היא בדיוק הצידק ללאומיות בכלל ולמדינת הלאום בפרט.

[...]

בנקודה הזו, הייתי רוצה להתעכב עוד קצת על עוד נקודה אצל דובי:

כל מדינה חייבת להיות מדינת כל אזרחיה, וההעדפות הלאומיות של האזרח לא צריכות לשנות את מערכת היחסים בינו לבין המדינה.

כמובן, אני חותם על כל מילה. מה שלא ברור לי הוא הקשר בין מדינת לאום לבין המשפט הזה. כל מדינה דמוקרטית צריכה להיות שייכת לכל אזרחיה, בין אם הם מיעוט בין אם רוב, וכל אזרח צריך ליהנות מהטובין החברתיים באופן שווה במובן העמוק של המילה. כמובן, בישראל אין זה כך, וכתבתי ועוד אכתוב על כך ואפעל כמיטב יכולתי על מנת לשנות את התפישה הזו; יש, לצערי, אנשים בישראל שהם ישראלים רק מפני ש"חוק זה חוק".

יחד עם זאת, האפליה הזו כלל איננה אינהרנטית ללאומיות בכלל (כפי שניתן לראות מהאיפיון השני של אנדרסון) ולמדינת הלאום בפרט. מדינת לאום דמוקרטית אמיתית היא אכן "מדינת כל אזרחיה", במובן הזה שהיא שייכת לכלל אזרחיה, בין אם חברי הלאום ובין אם לאו, והפרט לא משלם בה מחיר על היותו בן ללאום אחר. לב העניין של מדינת הלום הוא בקביעת הקריטריונים להפוך להיות אזרח במדינת הלאום, המעניקה עדיפות מסוימת לבני הלאום במתן אזרחות.

[...]

השלב הבא בטיעון יהיה לומר ששאיפות לאומיות, אותו מושג חמקמק המבחין לאום מקבוצה בעלת מאפיינים אתניים-תרבותיים-היסטוריים משותפים, אינן יכולות לבוא לידי ביטוי במדינה דו או רב לאומית, ואפילו תהיה זו מדינה דו או רב לאומית "רזה" בסגנונו של דובי, בה הקבוצות השונות שומרות על אוטונומיה תרבותית תחת אדמיניסטרציה משותפת. יש לכך שתי סיבות עיקריות: המוטיבציה מאחורי הארגון הפוליטי, ועצם טיבה של האספירציה הלאומית.

המוטיבציה מאחורי המדינה הדו-לאומית של דובי היא ברורה:

אך עם הסרת התפקיד הלאומי של המדינה, תפתח הדרך בטווח הארוך לקונפדרציות בסגנון האיחוד האירופי שיעלימו לאט לאט את החלוקה המדינתית הקיימת כיום.

הסרת התפקיד הלאומי מהאדמיניסטרציה (אך העברתו ל"אוטונומיות", עניין שאגע בו בקצרה בהמשך) החיונית למדינה דו-לאומית נועדה, אליבא דדובי, להעלים באופן הדרגתי את הזהות הלאומית של מדינות, ולפרק את החלוקה הקיימת כיום. המוטיבציה הזו מוכנה להעניק זכויות לאומיות מסויימות בדרך למטרה, אולם המטרה של ביטול מדינות הלאום והורדת גדרי הלאומיות נותרת בעינה. לעומת זאת, המוטיבציה שמאחורי מדינת הלאום היא הפוכה: הרצון של בני הלאום, שכפי שאנדרסון אבחן אינם רואים בקבוצה שלהם דבר-מה שצריך להיות אוניברסאלי, להיות ריבונים על גורלם כבני הלאום. התפקיד הלאומי הוא מהותה של מדינת הלאום, התלוס^[12] אליו מכוונת השאיפה הפוליטית הלאומית: מה שמבחין בין גרמניה ואוסטריה באופן מהותי הוא שגרמניה היא מדינתם של הגרמנים ואוסטריה היא מדינתם של האוסטרים. אם לאום מוותר על האספירציה הזו, לריבונות על עצמו, "להיות עם חופשי בארצנו", הוא מוותר על עצם העניין שהמגדיר אותו כלאום. ויתור על השאיפה להגדרה עצמית הוא ויתור על הלאומיות.

אם כן, סיבה אחת ששאיפות לאומיות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת במדינה רב לאומית היא שעצם השאיפה הפוליטית ההופכת את הלאום לכזה מנוגדת למוטיבציה שעומדת מאחורי אדמיניסטרציה דו לאומית כזו. למעשה, מדובר במדינה א- או אפילו אנטי-לאומית, בדיוק מעצם אותו הרעיון.

עצם טיבה של השאיפה הלאומית, מנגד, הוא פוליטי ויחידני. ללא השאיפה הפוליטית, הלאום איננו לאום, והשאיפה הפוליטית הזו אינה מגלה רצון לחלוק את הקיום הפוליטי עם אחרים. הלאום רוצה לארגן את ענייניו במדינתו בעצמו, בלי לחלוק עם אחרים. ייתכן שכפי שדובי מציע, מדובר רק בשלב, במשהו שיחלוף מן העולם ויפסיק לתפוס מקום מרכזי בהגדרתם העצמית של בני האדם. אולם ממבט חטוף על מדינות העולם, זה לא המצב כרגע, לא בכלל.

[...]

במישור העקרוני, אם כן, אי ההסכמה שלי לפתרון הדו לאומי נובע מהתפישה שלי, לפיה לכל פרט הזכות להגדיר את עצמו, ובתוך זכות זו גם הזכות להגדיר את עצמו ביחס לקהילה – משפחה, חברה, קבוצת התייחסות תרבותית, לאום; מהתפישה שלי לפיה הגדרה עצמית של לאום שואפת לריבונות פוליטית של בני הלאום על גורלם במדינה שמבטאת את ייחודם הלאומי.

ברמה הרעיונית, נדמה לי שהמהלך שדובי מבצע כאן לוקה בחוסר מרכזי – הוא מוסיף סיבוכיות לבעיה סבוכה ממילא. דובי מדבר על יצירה של שתי ישויות אוטונומיות תחת אדמיניסטרציה מרכזית. במילותיו שלו,

קוממיות לאומית תתקיים לא דרך מדינת הלאום, אלא דרך שלטון עצמי במסגרת המדינה האזרחית שתמשיך לתפקד כיחידה אדמיניסטרטיבית בעתיד הנראה לעין.

ונשאלת השאלה – אם זהו החזון, מדוע להוסיף מעליו עוד ארגון מדיני? כלומר, אם החזון הוא יצירה של שתי אוטונומיות המביאות לידי ביטוי "קוממיות לאומית", מדוע למסגר אותן תחת שלטון-על משותף? מה תועלת בכך? האם לא עדיפות שתי יחידות מדיניות לאומיות שבהן קוממיות לאומית באה לידי ביטוי כפי שהיא באה בדרך-כלל, במדינת לאום, ולוותר על אותו שלטון מרכזי שהוא בעצם לב-לבו של העניין הדו-לאומית בפוליטיאה נוסח קננגיסר?

[...]

מה שמביא אותי לשאלות הפרקטיות, מפני שהיתרון המיידי של כל פתרון דו-לאומי הוא שהוא מבטל את הצורך בחלוקת הארץ, ונדמה שכאן מתחילה ונגמרת המחלוקת – וזו, ממילא, הייתה נקודת המוצא שלי במאמר בישראלפט. חלוקת הארץ היא הקרע הגדול ביותר בחברה הישראלית, והולכת ונעשה קשה יותר מיום ליום. היום, חיילים מקבלים תמיכה מגורמים שברגיל מהללים את צה"ל ומעלים על נס את השירות הצבאי כאשר הם מניפים את נס המרד סביב חומש, שהולכת והופכת למיתוס. כדי להצדיק את הסרבנות הפוליטית בימין פונים למקום שהימין מכיר הכי טוב, טיעוני ה"הם התחילו". לדידם, הצבא לא אמור לבצע פקודות פוליטיות. קשה להבין איך אף אחד עוד לא שאל איש ימין שטען את זה "מה-אתה-אומר?". כל שהצבא אמור לעשות הוא פקודות פוליטיות. הצבא הוא כלי שרת אופרטיבי הנתון למרותם של פוליטיקאים. הרעיון, שהצבא בוחר את משימותיו (באורח א-פוליטי, כמובן) דוקר את העין ומקומם את הלב.

והנה, רק לפני ימים מספר הסתדרו השחקנים בשורותיהם לסיבוב נוסף. נתניהו הכריז על "הקפאת בניה" לעשרה חודשים, ברק דיבר על "מבחן לדמוקרטיה", האמריקאים היללו, המתנחלים יללו, ובבוקר אחרי אישר ברק בניה של 28 מוסדות חינוך בגדה המערבית. לפעמים נדמה לי שרב המשותף בין המדינאים שלנו לבין האטרוסקיים שחזו את העתיד, והמדינאים שלנו אינם יכולים שלא לחייך כשהם מביטים זה בזה^[13]. מכל מקום, מה שיש למנהיגינו לומר על פינוי התנחלויות מאכזב כמו שלט שאתה רואה על חנות ובו כתוב "כאן מגהצים". אילו הבאת את בגדיך, היית מתבדה, שכן השלט עצמו מוצג כאן למכירה^[14].

המתנחלים ועוזריהם מקימים מהומת אלוהים על הקפאת בניה קורצת וחסרת תקומה, ומוכנים לשבור את הכלים אל מול הצבא על הצגה של פינוי מאחזים לא חוקיים. ניתן רק לשער שביום שבו תצטרך ישראל לפנות התנחלויות מבוססות וגדולות, היא תתקל בהתנגדות עזה מצד מדינת יהודה. כמובן, יש לנו רק את עצמנו להאשים.

הדו-לאומיות, לכאורה, עוקפת את הבעיה הזו, כי היא מבטלת את הצורך בחלוקה. אלא שהדו-לאומיות מבית מדרשו של דובי לא מבטלת אותה כלל ועיקר – קשה לראות כיצד ניתן להגיע לאוטונומיה תרבותית המבטאת קוממיות לאומית ללא הפרדה מסוימת. ראינו בעכו, לפני כשנה, מה קורה כאשר קיימת התנגשות בין המאויים התרבותיים-דתיים השונים של בני שני הלאומים. קשה לראות כיצד ניתן להחיל את אותה אוטונומיה ריבונית על בני אדם ולא על טריטוריה, מבלי להזדקק למנגנונים מורכבים מאין כמותם ומבלי להזיק באופן מובהק לעקרון השוויון בפני החוק. אפילו הדוגמאות הבולטות ביותר לדו או רב לאומיות – קנדה, הממלכה המאוחדת^[15], בלגיה, שוויץ – עושות זאת בתוך הפרדה גיאוגרפית (פרובינציות, קאנטונים או מחוזות). כך שבעיית ההפרדה נותרת על כנה, מה שמחזק שוב את השאלה מה הועילו חכמים בתקנתם אם הם שמים סוג של אדמיניסטרציה פדרטיבית מעל השטח המחולק-ממילא.

וראה זה פלא: אפילו בקנדה, בה דוברי הצרפתית מרוכזים ברובם בפרובינציה גדולה (הגדולה ביותר בקנדה, בחינת שטח) שפועלת תחת אוטונומיה תרבותית מלאה (קוויבק היא הפרובינציה היחידה ששפתה הרשמית היא צרפתית) ושמנהיגה טולרנטיות כמעט חסרת-תקדים (למשל, כל קנדי בכל מקום נדרש ללמוד אנגלית וצרפתית גם יחד), ישנם קולות לא חלושים כלל הקוראים להפרדות. שני משאלי עם נערכו בנושא. האחרון, ב-1995, נדחה ברוב קטן (אם כי, מן ההגינות לציין שניסוחו היה בעייתי, בלשון המעטה). ה-Parti Québécois , מפלגה המקדמת רעיונות של ריבונות לאומית עבור קוויבק והתנתקות מקנדה, זכתה בבחירות ב-2008 ל-35 אחוזי תמיכה – לא אחוז מבוטל כלל ועיקר. וזה למרות שב-2006 בית הנבחרים הקנדי קיבל הצעה לראות בקוויבקאים "אומה בתוך קנדה המאוחדת", ולמעשה הכיר בלאומיות הנפרדת של הקנדים דוברי הצרפתית. ויותר מזה: הקוויבקאים אכן חשים שהם לא מצליחים, תחת המשטר האולטרא-טולרנטי הקנדי, לקיים את תרבותם הייחודית. על אחת וכמה, אם כן, שפתרון דומה ייתקל בקשיים חריפים פי כמה במקום שבו הגבולות מטושטשים והאיבה גדולה. במקום כזה, יוגוסלביה היא דוגמה קרובה בהרבה.

[...]

מה שמוביל אותי לנקודה הבאה, היא הנקודה שהוצגה בישראלפט. דובי כותב:

הדרך למדינה דו-לאומית בת קיימה^[16] היא ארוכה ולא קלה כלל, כפי שניסיתי להבהיר ברשומה שלי בישמאל.

אכן, הדרך ארוכה ולא קלה כלל. אני טוען שהיא בלתי אפשרית מבלי לעבור בשתי תחנות מרכזיות בדרך – אפרטהייד וביטולו. כי גם אם נניח שניתן יהיה לשכנע את הישראלים, בתוך, נגיד, עשר שנים, שהפתרון הדו-לאומי נוסח קננגיסר הוא הפתרון הנכון (ואני מתכוון לעשות כל שלאל ידי כדי לשכנע אותם בהפך הגמור), גם אז צריך לקחת בחשבון שהמצב במזרח התיכון לעולם לא נותר ללא שינוי. אם מסתכלים בכיוון שנמצאים בו, הרי שסביר להניח שההתנחלויות תגדלנה, ועמן גם הסירוב לפנותן. בהתחשב בעובדה שהפוליטיקאים שלנו למדו היטב את משנתו של לואי-אדולפה טייר (Louis-Adolphe Thiers), שכשהוצע לו תפקיד שר בשנית אמר שהוא מוכן לקחת אותו כל עוד האחראי עליו יהיה שר החוץ, פעולה שדורשת לקיחת אחריות כה כבדה איננה נראית סבירה בטווח הקרוב.

בינתיים, אביגדור "הנדריק" ליברמן ודומיו יוסיפו לחלחל את האפרטהייד שמתחולל תחת היופימיזם "משטר צבאי" בשטחים גם אל תוך ישראל. האפשרויות הפיזיות לחלוקה ילכו ויקטנו ובד-בבד יותר ויותר מבני האדם המאכלסים את הארץ הזו יחיו כאזרחים סוג ב’, או כלא-אזרחים כלל. אוטונומיה מסוימת תינתן לפלסטינים בתוך תוואי גדר ההפרדה, והלכה-למעשה תקבור אותם בבנטוסטנים. בסוף, כמו דרא"פ, הלחץ הבין לאומי יעשה את שלו והאפרטהייד יתמוטט, ואותם בנטוסטנים יהפכו לאותה אוטונומיה פוליטית תחת משטר דו לאומי שדובי מדבר עליו. אבל לשלם מחיר כה כבד בדמות של משטר אפרטהייד שבוודאי יגבה דמים עבור הגעה לפתרון שהוא הרע יותר מהשניים, זו כבר ממש עסקה לא כדאית.

[...]

ובכל זאת, עם משפט אחד של דובי אני מסכים הסכמה מלאה:

אך אין בכך כדי להפחית מהתועלת שבמדיניות שתפעל להגברת שיתוף הפעולה עם ערביי ישראל, ובטווח הארוך יותר, ליצירת שותפות מלאה עם הפלסטינים במסגרת מדינה שמכירה ומאפשרת את קיומן של השאיפות הלאומיות של שתי הקבוצות גם יחד

אכן, יש להגביר את שיתוף הפעולה עם ערביי ישראל וליצור עם הפלסטינים שותפות מלאה. אלא שלב המחלוקת הוא במסגרת הזו, "שמכירה ומאפשרת את קיומן של השאיפות הלאומיות של שתי הקבוצות גם יחד". היא נקראת, בספר שלי, מסגרת שתי מדינות.

1. האפרטהייד היה גדול, לא פרוורד [↩]
2. ס. קירקגור, או-או, מאגנס, ירושלים:תשנ"ח ע’ 147 [↩]
3. א.ד. סמית’, האומה בהיסטוריה, החברה ההיסטורית הישראלית, ירושלים:2003, ע’ 7 [↩]
4. מעניין לראות עד כמה קרובים דבריו ל"הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב", כאשר חוק הטבע האוניברסאלי מחליף את הקב"ה [↩]
5. סמית’, שם [↩]
6. קרי, של הסובייקט [↩]
7. סמית’, 36-41 [↩]
8. ומכאן "קהילה מדומיינת" [↩]
9. E. Gelner,Thought and Change, Weidenfeld and Nicolson, London:1964, P. 169 [↩]
10. וראה ב. אנדרסון, קהילות מדומיינות: הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה, האוניברסיטה הפתוחה, ת"א:2000 עמ’ 36-38 [↩]
11. לך, בוז לנאמנות. החרטה בוא תבוא. גתה, ג’רי ובאטלי [↩]
12. תכלית [↩]
13. קטו אמר על מגידי העתידות האטרוסקיים, שאינו מבין כיצד יכולים הם להביט זה בזה בלי לפרוץ בצחוק, ר’ Cicero, On Divination, 2, p. 24 [↩]
14. פראפראזה, שאני מתחיל לגבול בלעשות בה שימוש רב מדי, על משפט של קירקגור [↩]
15. עבור אלו שרוצים להגדיר אותה ככזו, הגדרה בעייתית לכל הפחות [↩]
16. sic [↩]