המתות חסד ודילמת האדם
| אחת ההבחנות המעניינות שפילוסופים מסוימים עושים נוגעת לשאלת מהו "אדם" (Person*). בזמן שהמונח הביולוגי "בן אדם" (human או human being) קל יחסית להגדרה, המושג הפילוסופי חמקמק יותר. פריצת דרך ראשונה בנושא עשה ג'ון לוק (Locke), שטען כי האדם הוא יצור חי המודע לקיום של עצמו כנמשך לאורך זמן. כלומר, המושג "Person" מתייחס, אליבא דלוק, לבריה המודעת לכך שהיא בהווה והיא בעבר זו אותה בריה, ויש לה גם איזושהי תפישה של עתיד פוטנציאלי.
הגישה של לוק היא כנראה המשפיעה ביותר על תאוריית ה"אדמיות" (Personhood), שהיא כמעט קונסנזוס פילוסופי היום.
לוק מתאר את האדם כך:
A thinking intelligent being, that has reason and reflection, and can consider it self as it self, the same thinking thing in different times and places; which it does only by that consciousness, which is inseparable from thinking, and as it seems to me essential to it
(Essay on Humane Understanding, 2:27,9)
ההגדרה של לוק, אם כן, כוללת בתוכה מספר מרכיבים:
1. רפלקסיביות ובינה - אדם מוגדר כיצור חושב, נבון.
2. היכולת לחשוב את עצמו כשלעצמו - אדם מודע לקיומו ככזה.
3. המודעות לקיומו לאורך זמן - לאדם היכולת לזהות את קיומו ככזה ולזהות בין האני העכשווי לאני מהעבר ולאני מהעתיד.
4. המודעות שבסעיף 3 היא אינהרנטית, מהותית ונובעת רק מיכולתו הרציונאלית כיש חושב - כלומר, המודעות של האדם לקיומו ככזה לאורך זמן היא חלק בלתי נפרד ממהותו, ועל כל פנים לא חיצונית לו.
תאוריית ה"אדמיות" מציבה, בגדול, את התנאים הבאים להגדרת האדם, והקורא חד העין ישים לב, בוודאי, עד כמה הם יונקים מלוק:
1. מודעות, בדגש על מודעות עצמית לעצמו כשלעצמו.
2. תפישה של העצמי כישות זהה ביוגרפית לאורך זמן.
3. היכולת לפעול ולחשוב באופן רצוני או מכוון.
הוגים שונים שמים, כמובן, דגשים שונים בתוך התנאים האלה. פיטר אלברט דיוויד סינגר (כן, זה איש אחד), האתיקן ולוחם זכויות בעלי החיים, שם, למשל, את עיקר הדגש בשאלת האדם על המודעות לקיום לאורך זמן. מתוקף זה, הוא הכניס להגדרת האדם גם בעלי חיים מסוימים, כמו קופי אדם. למעשה, הוא לא היחיד. פרופסור פרנסואן (Francoine) הוציא ממש עכשיו ספר בשם Animals as Persons: Essays on the Abolition of Animal Exploitation.
מנגד, שיטה כזו מוציאה כמה סוגי בני אדם (במובן של מין ביולוגי) מההגדרה של Person. הדוגמה הבולטת היא אדם בא בימים, שהדימנסיה מפוררת את זכרונותיו - לצערי, אני נתקל בזה באופן יומיומי - כלומר, מודעותו לקיומו ככזה בעבר איננה. לעתים זו תופעת לוואי של אבדן תחושת זמן בכלל. עד כמה שזה נשמע קר, אני חושב שיש בזה משהו - יש איזו תחושה, כשנמצאים בקרבתו של בן אדם כזה, שלא אדם עומד לפנינו, אלא קליפת אדם.
מה ההשלכה המעשית של זה? לצערי, לא לי ולא למחקר אין תשובה חד משמעית. האם חייו של מי שלא נופל תחת ההגדרה הפילוסופית ל"אדם" חשובים פחות? לא בהכרח. אבל בשאלה אחת נדמה לי שהיא יכולה לסייע, וזו שאלת המתות החסד, או לפחות אספקט אחד שלה. אני מדבר על מקרה שבו אדם מבקש בפירוש שבמקרה שתגרם לו נכות ברמה כזו או אחרת, לא יאריכו את חייו באופן מלאכותי. מקרה אחר, קשה יותר ולכן אליו אתייחס, הוא המקרה שאדם מבקש שבמידה ולא יהיה מסוגל לסיים את חייו בעצמו עקב נכות מסוימת, מישהו מבני משפחתו יסיים אותם עבורו (מה שמכונה סיוע להתאבדות או Assisted Suicide). בשני המקרים אני יוצא מנקודת ההנחה שבקשתו של האדם המדובר נעשתה כאשר כושרו הקוגניטיבי היה תקין, לפני שהתרגשה עליו הנכות האמורה ובאופן חופשי וללא כל איום.
במקרה כזה, עומדת בפנינו בקשתו של אדם במובהק. המשמעות של זה, מתוך תפישת האדם כפי שהיא עולה עד כה, שהבקשה נעשתה מתוך תפישת עצמי מודעת המבינה את המשכיותו של האני לאורך זמן וגם לעתיד. כלומר, כשאותו אדם כתב את בקשתו, הייתה לו הכרה שהוא ישות בעלת המשכיות על ציר זמן, מעבר ועד עתיד, ובעיקר לעניין שלפנינו תפישה של אפשרת פוטנציאלית להמשך קיום של עצמו כעצמו בעתיד. לעומת זאת, הישות שניצבת לפנינו כעת, זו שאינה מסוגלת להביע רצון לסיום חייה (ובמקרים מסוימים, לא מסוגלת גם לרציה שכזו), בהינתן שהיא אינה מסוגלת לתפוש את קיומה ככזו על ציר זמן, היא אותה הישות עצמה, מופשטת מהתפישה שהייתה לה. האם במצב כזה יש מובן לטיעון הקלאסי נגד התאבדות מסויעת, שמא אותו בן אדם לא רוצה, כעת, שיסיימו את חייו, למרות בקשתו בעבר?
לעניות דעתי התשובה היא שלילית. כשבתוך הקליפה הזו התקיים אדם בעל יכולת רציה ותפישת עצמי כישות אחידה בזמן, הוא ביקש בקשה שהתייחסה במפורש למצב בו הוא עצמו לא יהיה מסוגל לבצע אותה. בהינתן שלאדם יש זכות לסיים את חייו (נושא שאפשר להתווכח עליו), הוא ביקש לממש זכות זו. בן האדם (הביולוגי) שמולנו, שאין לו את היכולת הזו, וממילא אין מובן לייחס לו רצונות מסוג זה, הנוגעים לעתיד שלו כעצמו. בעניין זה נראית לי נכונה עמדתו של קאנט:
Without sensibility no object would be given to us, and without understanding none would be thought. Thoughts without content are empty, intuitions without concepts are blind.
(Critique of Pure Reason, A51-B75)
במקרה כזה, נדמה לי, יש להעדיף את רצונו של האדם על פני הרצון המוערך (כלומר, שאנו מעריכים שישנו) לבן האדם נטול ההכרה העצמית, ולו רק מפני שלראשון יש את האפשרות לרציה כזו, הנובעת מתוך תפישתו של קיום לאורך זמן, ואילו לאחרון אין את הכלים לרציה כזו. והיות וכאשר היו בידיו הכלים הוא הביע רצון מסוים, ושוב - בהינתן שאנו מכירים בזכותו של אדם לסיים את חייו לפי רצונו, הוא ביקש לסיימם אם יגיעו למצב שבו הוא נמצא, ועשה את בקשתו זו בחופש גמור ומתוך הכרה צלולה, נדמה לי שיש לכבד רצון זה.
הדיון הזה מזכיר לי את הסיפור של ריקי ריי רקטור. זו סטייה מנושא המתות החסד, אבל בהחלט אפשר להתווכח על עניין הקונסיסטנטיות במקרים כמו זה.
בהחלט. למעשה, די מקובל וקל לטעון נגד ענישה של מי שאיבד רצף של קונסיסטנטיות הכרתית מהאדם שביצע את הפשע. אאל"ט, כל הקונספט של אי שפיות זמנית מבוסס על זה.