לפני שלושה ימים הייתי גוש שיער. פאות לחיים עצומות, זקן צרפתי שמציג שפם אדירים, כזה שנכנס לפה עם האוכל, וסבך של שיערות מדובללות שנמשך מהסנטר ומטה. סיבותיי עמי, החלטתי להתגלח. וכשאני אומר סיבותיי עמי, אני מתכוון שניסיתי לסדר וזה יצא יותר עקום מהנשים שפיקאסו יצא אתן, אז הורדתי ואני מתחיל מחדש.
זה מוזר, הקטע הזה עם הגילוח. קודם כל, אנשים כמוני, עם פרצוף עגול, תמיד נראים צעירים יותר ממה שהם כשהם מגולחים. רוצה לומר, אני נראה כמו ילד. מצד שני, אני לא נראה כמו גוש שיער לא ברור, שמתוכו תווי פנים בולטים.

הרומן שלי עם שיער-פנים התחיל בתיכון. יול ואני היינו מסתובבים במסדרונות בית הספר עם זקן צרפתי וקרחת, והמורה הדאחקיונר שלנו לתנ"ך היה קורא לנו סינים. כן, הוא היה די דביל. אגב, אותו מורה היה נראה כמו גרסה חיה של מר סופר, כך שהקרקע המוסרית שלו לדבר הייתה, איך לומר, מעורערת.
מכל מקום, הזקן שלי ואני ידענו עליות ומורדות רבות. גילחתי אותו לא אחת למען כל מיני גופים מפוקפקים – צה"ל, נשים, דברים כאלה – אבל פיאות הלחיים שלי היו אתי מאז. אמנם באורכים משתנים, אבל הן היו שם. לא מכוח בחירה בהכרח, יותר מתוך ברירת מחדל. עד יום שני.

עכשיו יש לי החשש שאני יוצא מתוך הכתוב כמו אחד מהגברים האלה שמבלים ארבע שעות ביום מול המראה, שיודעים מה זה ילנג ילנג ושתמיד לובשים חולצות מכובסות, ואני רוצה רק להודיע שזה לא נכון. לא הייתי מגיע למצב של אדם זאב מוחלט אם הייתי כזה.
אז זה אני עכשיו. יותר עדיף, לא?