דרוש: חילון
"משלמים מחיר יקר ומחריד כאשר אין הדתות משמשות בידי הפילוסוף אמצעי לגידול וחינוך, כי אם ניתן להן לשלוט מכוח עצמן ובאורח ר י ב ו נ י, כשהן רואות עצמן כמטרות סופיות ולא עוד אמצעי בין אמצעים" (פ.ו. ניטשה, מעבר לרע ולטוב, 62).
תופעה שראוי לתת עליה את הדעת בפרשת שריפת הספרים באור יהודה היא העובדה שגם המתנגדים לשריפה עושים זאת, ברובם, מתוך "יהודיזם" - שריפת הספרים מעוררת אצלם את בלוטות השואה - ולא מתוך הומניזם - קרי, התנגדות עקרונית להשמדת רעיונות, סתימת פיות, זלזול באמונתם של אחרים ולעומת זאת ראייה של זכותו של הפרט לריבונות מלאה החלטותיו כערך*. כי החברה הישראלית - גם אם לא במדינת ישראל, וזה נתון לוויכוח - היא הרבה יותר יהודית והרבה פחות דמוקרטית.
כשקראתי שיוסי גורביץ הגיש תלונה במשטרה כנגד עו"ד עוזי אהרון, מארגן השריפה, על יסוד ס' 170 לחוק העונשין, ניסיתי לחשוב מה יקרה הלאה. בואו נניח שהמשטרה תחקור, אהרון יועמד לדין ואפילו יחוייב בדין. בפרץ של אופטימיות, בואו נניח גם שעל אהרון ייגזר העונש המקסימלי בחוק, שלוש שנות מאסר. כמה הצעות-חוק-עוקפות-בית-משפט יוצעו עד אז? כמה טורי דעה כמו זה המחפיר של קובי אריאלי ייכתבו? אני חושב שאפשר, במידה רבה של וודאות, לנבא כי יהיה זה אחד מאותם המקרים בהם בית המשפט פוסק באופן שמעורר כעס בציבור, ומקטין עוד קצת את האמון במערכת המשפט. קשה לי להאמין, פסימיסט שכמוני, שהציבור בישראל יעמוד מאחורי קביעה היפותטית של בית המשפט, שפגיעה בארטיפקטים נוצריים בישראל היא עבירה ברת ענישה. ומישהו כבר ישלוף את מנטרת ה"זאת מדינה יהודית" השחוקה, כאילו בבסיסה של היהדות עומדת התשוקה להבעיר ספרים.
"יש להביא את המדינה החילונית ואת החברה החילונית להגיד את דברן בלי חיפוי דתי מזויף - ואז יתברר אם יש להן מה להגיד כמדינה יהודית וכחברה יהודית".
(י. לייבוביץ', הפרדת הדת והמדינה, בטרם רנ"ט/ר"ס, 1959)
ישעיהו לייבוביץ', בזמנו, התנגד לאי הפרדתה של הדת מהמדינה. לראייתו, לא ניתן היה לדבר על חיבור של היהדות עם ממסד מדיני-חילוני, אלא כאשר הראשונה כפופה לשני. המדינה היא חילונית - ככזו הוקמה, כאלה הם חוקיה ומערכותיה - ולייבוביץ' סבר כי שילובם של אלמנטים דתיים מסוימים, כמו חוקי האישות, אינו דתיות אמתית וממילא מכפיף את הרבנים לפוליטיקאים ואת הממסד הדתי לממסד הפוליטי.
במובנים רבים, יש הרבה במה שלייבוביץ' אמר, במיוחד בכל הנוגע ליחסים בין ה"מדינה" כממסד פוליטי פורמלי לבין הדת. עם זאת, במובן מהותי יותר נדמה לי שדווקא ההפך קרה: החברה הישראלית מגדירה יותר ויותר מגדירה את זהותה באורח שדבוק לתפישתה את הדת היהודית - על השגיאה שבתפישה זו כאן וכאן, וגם הציטוט הבא של לייבוביץ': "דת מטעם שלטון לא-דתי היא האנטיתיזה לדת" (שם) - וכיוון שהממסד הפוליטי הוא דמוקרטי, יש חלחול של ההגדרה הזו מהציבוריות הישראלית לממסד הפוליטי.
למשל, האם באמת קשה לדמיין את הצעת החוק שבוא-תבוא, בעקבות האירועים האחרונים, שתאסור על פעילות מיסיונרית בישראל, אבל איכשהו תצליח להמנע מלכלול את דוכני הנח התפילין? אם לשפוט על פי הטוקבקים באתרי החדשות - משענת קנה רצוץ, אני יודע, ובכל זאת - הצעת חוק כזו תהנה מתמיכה ציבורית.
"מקודם ציינתי שפג תקפה של המטפיסיקה - וביקשתי להגמל ממנה. קראתי הרבה להחריד, פחות 'ספרות יפה' ויותר פילוסופיה… שפינוזה, שופנהאור וניטשה. באופן הנמרץ ביותר את שפינוזה". (A. Doblin, Autobiographische Schriften und letzte Aufzeichbubgen, 90, תורגם בידי י. גולומב, הפיתוי לעצמה, 255).
החילונות היהודית, כמו החילונות בכלל, נמצאת בין שני קצוות. מצד אחד, החילונות השפינוזיסטית, זו המחפשת להחליף את האל והדת במטפיסיקה אחרת, שתביא עמה "לנצח שמחה מתמדת שאין למעלה ממנה" (ב. שפינוזה, מאמר על תיקון השכל, תרגם נ. שפיגל, עמ' 21, סעיף 1). מנגד, החילונות הניטשיאנית, האקזיסטנציאליסטית, שדורשת התגברות על כל דבר מטאפיסי ומציאת משמעות באדם עצמו פנימה. היטב מביע ניטשה עמדה זו ב"המדע העליז": "בקיצור זה יצר החולשה…המקיים דתות, שיטות מטפיסיות…"
את שני הקצוות האלה מתאר היטב יואש מייזלר בספרו "ויהי בימי שלוט השופטים", שם מתאר מייזלר את הפיכתה של מערכת המשפט הישראלית לסקרדטום** בפני עצמו, המבקש לשלוט בשמה של ישות מטאפיסית, "חוקה" שהם, השופטים, פרשניה הבלעדיים, מהלך אותו מכנה מייזלר "חוקתנות קאנונית". כלומר, אם להרחיב מעט את התפישה של מייזלר, הממסד הפוליטי עומד כישות מטפיסית חלופית לזו הדתית.
עם זאת, המדינה, ובייחוד הדמוקרטיה, לא חייבת להיות מושג מטאפיסי מעורפל. נהפוך הוא, היא יכולה וצריכה להיות ביטוי של עשייה אמתית - פחות רפלקסיה, יותר מעשים - ושל שיתוף פעולה מעשי. ככל שהכוחות הליברליים בחברה שלנו - אלה שלא קוראים בטוקבקים ב-ynet, אלה שמבינים את חשיבותה של הביקורת השיפוטית, אלה שמתנגדים לאפילה המוסרנית שמביאות עמם, ביתר חוצפה לאחרונה, המפלגות הדתיות - הולכים לכיוון התיאורטי ומשתמשים במושגים אמורפיים ואבסטרקטיים כדי לנמק ולבאר את משנתם, כך הולכת ונעשית נכונה לגביהם גם ביקורתו של מייזלר ובעיקר ביקורתו של קירקגור:
"העת הזאת היא ביסודה תקופה נבונה, רפלקטיווית, חסרת תשוקה, המתעוררת רק בהתלהבות מלאכותית קצרת מועד ומתרווחת לה בזהירות בתוך עצלות…מצב העת הזאת כמצבו של מי שנשאר במיטה בבוקר וחולם חלומות גדולים, ואז מתחיל את שנת החורף, כשהוא מצויד בתירוץ מחוכם ושנון על שהותו במיטה…מרד או התקוממות אינם באים בחשבון. הפגנת כוח כזאת נראית מגוחכת בעיני בני הדור המפוכחים והמחושבים" (ס. קירקגור, העת הזאת, תרגום: מרים איתן).
כדי להביא למצב שבו העשייה הדמוקרטית תהיה כזו - ודמוקרטיה ממהותה היא חילונית, כי מקור הסמכות בה אינו ולא יכול להיות גורם טרנסצנדנטי-חיצוני, אלא הוא האנשים עצמם - צריך להטמיע ולחנך לנקודה, שנדמה שהיא הולכת ומתפספסת, והיא שאמונה ודת הן עניין אישי ולא עניין ציבורי. השתייכותו הדתית של אדם היא בחירה שלו וככזו היא מחייבת רק אותו - ובוודאי שאין לפוליטיקאים הסמכות לפעול בשמו כדי למגר אמונות אחרות או למנוע ממנו לעשות בחירות אחרות. מרגע שנקבל זאת, מרגע שהציבוריות הישראלית תשכיל לראות זאת, ינבע מכך גם כל השאר: שאסור שפוליטיקאים יגדירו איזה מידע מותר לנו לראות, למשל, או שמה שאדם מוכר בחנותו בשבוע של חג המצות הוא עניין שלו. לצערי, בימי הצעת חוק 892, תקצוב ממשלתי לרשתות חינוך פרטיות שלא מלמדות תכני ליבה ושריפת ספרים פומבית; בימים בהם ה"יהדות" של ישראלים רבים מסתכמת בלומר "אמן" אם רב אמר את זה; בימים בהם מוסר אוניברסלי מפסיד כאן בנוק אאוט למוסר יהודי - בימים אלה נראה שאנחנו הולכים בכיוון ההפוך.
[...] בזמן שבת ישראל הדתיה תשמור על תומתה. וזו אותה הדת שבשמה נטען שחלוקת ספרי הברית החדשה היא מיסיון. נפלא ממש. ואם אפשר לשלב חוסר קונסיסטנטיות בטקסט, [...]