הציבור הוא גַיס, העולה במספרו על כל האנשים יחד, אולם הגיס הזה לעולם לא יעמוד לביקורת. למעשה לא יכול להיות לו אפילו נציג אחד, משום שהוא עצמו הפשטה. (ס. קירקגור, "העת הזאת", תרגום מ. איתן, עמ’ 65)

תחנת האוטובוס ברחוב שטראוס, על פי רוב מלאה באנשים בשעות כאלה, הייתה שוממת לחלוטין ונראתה לא טבעית באור הכחול המהבהב של ניידת המשטרה שחסמה את הרחוב. התחלתי ללכת במורד הרחוב, לכיוון התחנה הבאה במסלול, מקווה שהאוטובוס יגיע ממסלול חלופי. בצומת הבאה עשן סמיך קיבל את פניי. אש בערה ברחובות, עגלות אשפה בוערות סגרו כל צומת, והעשן היתמר וכיסה את השכונה כולה. רעשי ההתפרעות עוד לא שככו לחלוטין – חרדי ירושלים יצאו לעוד מפגן כוח.


וכשחרדים יוצאים לאחד ממפגני הכוח שלהם, שלרוב כוללים הצתת עגלות אשפה, השלכה של טינופת, רצוי בוערת, לרחוב, שיתוק של חלק נכבד מהתחבורה הציבורית לחלקה הצפוני של העיר ובאופן עקרוני השחתה של רחובות הבירה, הם מפסיקים להיות פרטים. הם מפסיקים אפילו להיות קהילה. הם הופכים להיות ציבור. והציבור? הציבור הוא ריקני ומסוכן. כי ברור לנו לגמרי שמי שמשתייך לציבור הישראלי רשאי לגנוב ברזים, מי שמשתייך לציבור החרדי רשאי לשרוף פחים, מי שמשתייך לציבור בבוני בית"ר ירושלים רשאי לרמוס נערים בדרכו הבזויה אל כר הדשא ולנהום נהמות גזעניות, מי שמשתייך לציבור המתנחלים רשאי לחסום כבישים – זה הגיוני, זה חלק ממה שהציבור הזה עושה – ולפרט אין כל אפשרות שלא לעשות את שהציבור שהוא משתייך אליו עושה.  אנחנו מכירים את התופעה הזו ממשפטים כמו "אחד על אחד הם דווקא בסדר גמור" – כי ציבור הוא לא סך כל פרטיו, הוא הרבה יותר מזה – כל כך הרבה שהוא כלום.
הפוגרומצ’יקים מפסגת זאב, בעלי הדם היהודי הגאה, היו ציבור. המשטרה עצרה 11 חשודים. כולם שוחררו, כפי שמשוחררים המתפרעים במשחקי הכדורגל, כפי שמשוחררים משליכי האבנים על מכוניות ביום הכיפורים**, כפי שמשוחררים, אם בכלל נעצרים, מבעירי עגלות האשפה הכרוניים, מכי השוטרים ושאר המתפרעים שהתפרעו כהמון, כאספסוף – כציבור. כי חברי הציבור הם חסרי פנים ושם, גם כאשר עוצרים אנשים בעלי פנים ושם. הם נתפשים כמייצגים משהו גדול מהם, ברגים קטנים במערכת גדולה. והמערכת הגדולה הזו לעולם אינה אשמה – היא ציבור. והציבור, אותה ישות עלומה, זו שמצדיקה הכול ושמה תו תקן על כל התנהגות, בהמית ככל שתהיה, זו ההופכת גניבה למעשה קונדס, קטטה ברחבת מועדון הלילה לחלק מהבילוי, את הציבור לא ניתן להאשים בכלום, כי הציבור איננו. הציבור הוא, אכן, אפס מפלצתי.
בהערת אגב ניתן לומר שהלינצ’רים מרמאללה לא נתפשו כציבור, אלא כפרטים, וצה"ל עשה עניין מיוחד מלתפוס אותם, אחד אחד. את הלינצ’רים שלנו בית המשפט משחרר.
ההתפרעות החרדית הפעם היא בכלל סיפור נפלא. משטרת ישראל רצתה לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופתו של דוד וילינגר המנוח, שנהרג בתאונת דרכים ביום שני. זק"א, אותם מלקטי נבלות מטעם עצמם, מתנגדים לנתיחה, והם שלחו את ההמון המשולהב שלהם לרחובות, כדי לגרום למשטרה להתקפל. אז מאתמול אש משתוללת ברחובות מאה שערים וגאולה, והיא התחדשה היום בעקבות פסיקת בית המשפט לאפשר את הנתיחה. כי החלטות בית משפט הרי לא באמת מחייבות, אם חושבים בהנהגה שניתן באלימות לקפל את המשטרה. זה חסר סיכון – הציבור ממילא לא יואשם בדבר. אולי אפילו, כדי לא להרגיז את ה"ציבור", זה יעבוד.
לפני כשנתיים התרעתי על ההשלכות שיש כשנותנים לאלימות החרדית (ובאמת, לכל אלימות שהיא) לנצח. כתבתי אז:

על כל אזרח הרוצה שבסיס הקיום הזה יישמר, ולא יוחלף בבסיס אלים, עליו להצטרף לצועדים. לא בשם זכויות להומוסקסואלים. בשם הזכות שלנו לחיות.

ובאמת, מי שקיבל את האלימות של ה"ציבור" חובש הכיפה כנגד צועדי מצעד הגאווה בירושלים, מקבל אותה עכשיו כנגד המשטרה, כנגד פלשתינים בפסגת זאב וכנגד ספרים באור יהודה.

מאחד הרחובות הצדדיים הגיח לפתע נחיל אנושי, אם אפשר לכנות חבורה שאין בה פרטים, רק נחיל, "אנושית", מסיע עגלת אשפה גדולה. העגלה נהפכה אל הכביש ושולחה בה אש. אש אחזה בשרוול חולצתו של אחד הנערים, שלפתע ניעור מטראנס ההמון שהיה שקוע בו, מבט של אימה על פניו. הוא חבט את זרועו בקיר, מכבה את האש. מיד כשכובתה כובה האינדיבידום, והוא חזר אל הנחיל ונבלע בו. התמונה הזו תלווה אותי עוד שנים ארוכות.

כשמגיעה הקריאה, הציבור מתייצב – לא פרטים הם שיוצאים לרחובות, אלא המון, אספסוף, קהל – ציבור, הנאסף en masse in corpore. הביטוי העברי הוא "עד אחד", אבל הוא אינו הולם כאן, כי אין "אחד" בקהל. הביטוי צריך היה להיות "עד המון", עד שנוצר המון חסר פנים, כזה שאינו אחראי למעשיו. בפעם הבאה שפוליטיקאי כזה או אחר, לרוב מאותה החברה המקדשת את הציבור ומדכאת את האינדיבידום, יאמר לכם שהוא עושה את מעשיו כדי להגן על הציבור – כדאי לחשוב האם באמת אנחנו רוצים להגן על הישות המחרידה הזו.

*כמו קטעים נרחבים בפוסט, הכותרת לקוחה מס. קירקגור, "העת הזאת" בתרגום מ. איתן, ובייחוד הקטע העוסק בציבור, עמ’ 63-69 במהדורה בהוצאת כרמל מ-2008.
**חשבתי לכלול את העובדה שאבנים מושלכות גם על רכבי חירום, אבל בעצם – מה זה משנה?