ההתעניינות בחינוך תגבר באורח ניכר כשננטוש את האמונה באלוהים ובהשגחתו, כשם שאמנות הרפואה יכולה הייתה לפרוח רק כשחדלה האמונה בתרופות פלא. (פ. ניטשה, אנושי, אנושי מדי, א’ 242, ת’ י. גוטשלק)

תקציר הפרקים הקודמים
אני נכנס כאן בדיון שהתקדם קדימה בזמן שאני עסקתי בכל מיני עניינים חסרי חשיבות כמו חיפוש אחר פרנסה (שעוד נמשך), ומנסה למצוא את המקום שלי בו מבלי להחזיר את כל הדיון אחורה או להוריד את רמתו. הדיון התחיל מהקריאה לעשיית מעשה של דובי, המשיך בתשובה של נדב, אליה דובי הזדרז להגיב. איפשהו שם נכנס גם מודי, שאני מסכים עם כל מה שדובי כתב לו בתשובה.

כמה חברות יש כאן?


ההנחה של דובי, שיש איזה ‘חינוך’ אוניברסלי שכולם בעדו, איננה מבוססת. דובי רוצה חינוך לערכים – זה טוב ויפה. אבל השאלה אילו ערכים, ולאיזו דמוקרטיה מחנכים, היא שאלה פתוחה – ואותן המחלוקות שהיו מתגלעות בשאלות מדיניות בטחוניות יצוצו, באדרת אחרת, בשאלות של חינוך ערכי. (נדב פרץ)

למערכת החינוך בישראל לא היה סיכוי להתמודד עם חינוך לערכים, וזאת מפני שמערכת החינוך הישראלית מפוצלת מראשיתה לשני זרמים ממלכתיים. הפיצול הזה הוא יותר מפורמאלי, הוא הבסיס להחרפת הקונפליקט בין דת ומדינה, אבל לא רק. הפיצול הזה הוא בכייה לדורות גם כי הוא נתן לגיטימציה מלאה ליצירת תתי קהלים. כך נותרו עניינים חברתיים מאחדים במישור הפורמלי ו/או הסימבולי בלבד: חברי כנסת ערבים, למשל, זה משהו שאנחנו מאפשרים במישור הפורמלי, אבל שרת חינוך בישראל הרשתה לעצמה לומר מול המצלמות שיש מקום לפקפק בלגיטימיות של החלטת ועדה משום שזו עברה על חודו של קול, ואחד המצביעים בעד היה, רחמנא ליצלן, ערבי. אני לא מדבר בכלל על הרעש שעשה מינויו של שר ערבי ראשון אחרי כמעט ששים שנות קיומה של המדינה. הערבים הם לא חלק מהנוף הישראלי הטיפוסי פשוט מפני שאין כזה – יש תת חברות, כמו החברה היהודית, החברה המנתחלת, החברה החרדית (שמטבעה היא מתבדלת), החברה התל-אביבית-שינקינאית, החברה הליברלית ועוד ועוד, אין ספור תתי קבוצות שהולכות ומתפצלות הלאה, הולכות ומתפרקות. את שיאה של ההתפרקות הזו ניתן לראות בחוק נהרי, חוק שמאפשר לכל אדם* לפתוח בית ספר פרטי ולקבל מימון מהמדינה מבלי להיות מחויב ללמד כל תוכן – אם זו לא התפוררות של הרעיון של חינוך לערכים מאוחדים, אינני יודע מה כן.
היות ונוצר מצב שבו הישראליות היא סימבולית או פורמלית בלבד, הערכים החברתיים בישראל הם סימולקרות של ערכים, דימוי של דימוי. כך למשל עם השירות בצה"ל. לידתו של מושג ה"משתמט" היא פועל יוצא של הקבלה, ההטמעה בקרב הישראלים כי חרדים וערבים ממילא לא מתגייסים, ובני ישיבות הסדר ממילא מתגייסים למספר חודשים מצחיק. כל השאר, הם אומרים, כל השאר צריכים להתגייס כדי להיות ישראלי אמתי, אם להאמין לשלטים – וזה כבר מביא אותנו למחוזות האבסורד. כי ישראלי אמתי צריך להוכיח את ישראליותו רק במידה בה הוא לא משתייך לתת קבוצה מוגדרת החיה בישראל. כך גם עם הדגל על האוטו: אפשר לתלות אחד ואפשר שלא, אבל גם מי שתולה אחד, או אפילו יותר מאחד, בסופו של דבר מבצע אקט שהוא סימבולי לחלוטין. לקראת ההתנתקות לא נדיר היה לראות מכונית מכוסה דגלים וסרטים כתומים; דווקא הם, אשר היו קרובים יותר מכל להנפת נס המרד ומלחמת האזרחים, הניפו את דגל המדינה – מתוך תפישתו כדימוי המבטא את זכותה הבלעדית של ישראל על כל שעל כבוש – ונדמה לי שהדוגמה הזו ממחישה היטב איך העברנו את סמלי המדינה תהליך של ריקון ממשמעות וטעינה במשמעות חדשה.

הסיבות המדוייקות אינן חשובות. מה שחשוב הוא שלבעיות שמהן סובלת מדינת ישראל יש גם (שלא לומר – בעיקר) גורמים מבניים, הנובעים מהמבנה החברתי, הפוליטי, הכלכלי או התרבותי של המדינה ולא רק גורמים אישיותיים של אזרחיה, אותם ניתן לשנות דרך החינוך.(נדב פרץ, שם)

אני לא מסכים עם הטענה של נדב לעיל. ישראל, לפחות פורמלית, היא דמוקרטיה. המשמעות של זה היא שככל שיותר אזרחים יהיו מעורבים פוליטית, ככל שנתקן את ה"גורמים האישיותיים", כפי שהוא מכנה אותם, ישתנה גם המבנה "החברתי, הפוליטי, הכלכלי או התרבותי" של ישראל. עם זאת, אינני מסכים גם עם דובי בדברים הבאים:

התארגנות אפקטיבית תהיה כזו שתפעל לחינוך הציבור לערכים דמוקרטיים, לקבלת הזר, לדחיית הגזענות. והצעד הראשון של התארגנות חברתית שמנסה לשנות את פניה של ישראל חייב להיות פעולה ציבורית מאסיבית למען קידום מערכת החינוך בישראל.

גם לו הייתי מאמין בחינוך חברתי, סוציאליזציה של ההמון (ואני לא), את הרכבת הזו פספסנו מזמן ואין לנו איך לחזור אליה. הכשל כאן הוא שדובי מדבר על חינוך הציבור, אבל אין ציבור ישראלי (וטוב שכך). יש ציבור יהודי, בהחלט. יש ציבור דתי-לאומי, יש ציבור מתנחל, יש ציבור ערבי, יש ציבורים חרדיים, יש ציבור של מצביעי מרץ, אנשים משונים שכמותם, אבל אין ציבור ישראלי. ולא, אני לא דורש, על מנת לזכות בתואר המפוקפק "ציבור", תמימות ואחידות דעים – גם בקרב הציבורים שנמנו כאן אין כזו. אבל ציבור זקוק למכנה משותף, לתגית שתזהה אותו ותבחין אותו מציבורים אחרים, לאיזושהי סכימה של הפרטים לתוך קופסת רעיונות/מחשבות/דעות, שאותן מבקש החינוך לשנות/לחזק/להנחיל. האם ניתן ליצור ציבור ישראלי? אני בספק. כאן אאלץ להסכים עם נדב ולומר שחינוך אינו הכול, הקרעים בחברה הישראלית עמוקים ושורשיים מכדי שנוכל לשנותם, גם בטווח זמן של חמש עשרה שנים. האם צריך ליצור ציבור ישראלי? אני חושב שלא.
אז מה כן?
במקום לנסות ליצור ציבוריות ישראלית איפה שאין אחת, לא יכולה להיות אחת, לא תהיה אחת – אני מציע ללכת על כיוון של אינדיבידואליזציה. בחלק הבא אציע תכנית מעשית כדי להגיע לשם, אבל ראשית נדמה לי שעליי לבסס מעט מדוע זה הכיוון הנכון. אם כן, הסיבה העיקרית היא שאני מאמין שקולקטיב** צריך להיות בדיוק סכום פרטיו, לא יותר, לא פחות. כשהפרטים הללו חדורי תחושת חברתיות, הם מכפיפים עצמם לכלל הזרם ויוצרים את הגוף הציבורי המפלצתי שכבר יצאתי כנגדו כאן. אותו הציטוט של קירקגור עומד איתן גם כאן:

הציבור הוא גַיס, העולה במספרו על כל האנשים יחד, אולם הגיס הזה לעולם לא יעמוד לביקורת. למעשה לא יכול להיות לו אפילו נציג אחד, משום שהוא עצמו הפשטה ֿ(ס. קירקגור, "העת הזאת", ת’ מ. איתן, עמ’ 65).

זאת ועוד, חינוכו של הפרט לראות ולהגדיר עצמו כחלק מציבור יש בו מן ההכרח מיצוע – איזושהי הפשטה של ה"ציבוריות" לכדי מכנה משותף ממוצע, אליו מכוונים. המיצוע הזה הוא יריבה של ההצטיינות, של המעלה האישית ושל האותנטיות הפרטית. כדי שהפרט יוכל באמת ובתמים להגשים את עצמו כמה שהוא (As what he is).
ויתירה מכך: פילוסופיית כור ההיתוך נכשלה מפני שכור ההיתוך הישראלי מלכתחילה הדיר ציבורים שלמים מתוכו. באופן אירוני משהו, דווקא פיצול החברה לגורמיה הקטנים ביותר יכול ליצור קולקטיב המכיל את כולם. כששני פרטים נפגשים, הדבר היחיד שעומד ביניהם במהלך ההתקשרות שלהם הוא הרושם שכל אינדיבידום עושה על רעהו. כאשר הם נקיים מדעות והתנהגויות שהציבור אליו הם משתייכים מחייב אותם. כך יכול הדתי-לאומני לשבת עם הערבי-ישראלי, מפני שאף אחד מהם לא עונה להגדרה הכובלת הזו, אלא כל אחד מהם הוא פרט. נכון, עדיין יהיו פרטים שיחזיקו בהשקפות לאומניות, אולם ממילא הם יהיו פרטים כאלה ולא ציבור כזה – כלומר, הם יגיעו להשקפותיהם בכוחות עצמם ולא מתוך חינוך או היעדרו, שייכות לחברה מסוימת או הגדרה עצמית בתוך עניין פומבי. וזה הבדל לא קטן. עם הזמן גם הלאומניות תעבור מן הארץ, מפני שהיא דורשת קבוצתיות ובמקום בו אנשים מקדשים את הפרט, הקבוצתיות תלך ותיעלם. אם דובי מדבר על העידן הפוסט-לאומי, חלק מהעניין הוא לטשטש את הקהילה המתקיימת בדמיונם של האנשים.
ואיך עושים את זה?
יש שלושה צעדים שצריך לבצע על מנת להצליח לחנך פרטים ולא קבוצות. אלה אינם השלושה היחידים, הם אפילו לא תנאי מספיק – אבל בלעדיהם, לא ייתכן חינוך שכזה כלל.
1. ביטול חוק נהרי והזרם הממלכתי דתי והאחדת מערכת החינוך תחת זרם אחד: הסברתי לעיל מדוע חוק נהרי והפיצול במערכת החינוך תורמים ליצירת תתי-קבוצות וקהלים. כדי לשלוט בפירוק הזה יש להאחיד את זרם החינוך תחת קטגוריה אחת. או-אז ניתן יהיה לחנך תחת אותו הדגל את הקולקטיב כולו.
2. העלאה משמעותית בשכרם של המורים: חינוך לאינדיבידואליזם מתבסס, בין השאר, על מתן מודלים לחיקוי ודוגמה אישית של מעלות אישיות (merit).

הדרך בה תכנית הלימודים מוצגת בכיתה היא פדגוגיה, וחשיבותה לא תסולא בפז. העניין הוא לא האם המורה מעביר את החומר היטב או לא, אלא האם הוראתו מתכתבת עם התכנים הנלמדים. כשיש פער בין תוכן לפדגוגיה, ידה של הפדגוגיה תמיד על העליונה (ג. אבישר***, Pluralism and the Teaching of Particularistic Values in Israel, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור מאוניברסיטת Sussex, ת’ שלי).

3. יצירת מערכת שעות מודולרית בה כל תלמיד יכול לבחור באופן חופשי את תחומי הלימוד שלו מתוך היצע גבוה, כאשר תכני ליבה (שעליהם ניתן וצריך לדון) יילמדו בכל מקרה – אולם התלמיד רשאי לבחור את הקצב (למשל, הוא יכול לבחור ללמוד את כל החומר במתמטיקה בשנה אחת, בהנחה שמתמטיקה תהיה מקצוע ליבה). דבר זה יסייע להתפתחותו של כל פרט ככזה, כמעט באופן מובנה.

ושוב, על מנת להדגיש – ברור שאלה אינם העניינים היחידים, אולם הם הכרחיים על מנת להצליח ליצור חינוך שכזה.
או-או
מי שרוצה לראות בקולקטיב הישראלי חברה, ציבור, מי שרוצה לחברת את הדורות הבאים וליצור כאן עדה ישראלית באמצעות חינוך מקבל בהכרח גם את כל הציבוריות האחרת, את כל תתי הקבוצות, את כל הרעות החולות שפורטו כאן. אי אפשר לתמוך בציבוריות מחד ולנסות לבטל ציבורים אחרים מבלי ללקות בצביעות ובשרירות-לב, גם אם ליברלית. מנגד ניצב רק החינוך לאינדיבידואליזם. או-או. Enten/Eller. והבחירה, הבחירה היא הרי ראשית דרכו של האינדיבידום אל עצמו.

במובנו המחמיר של המושג, בכל מקום שבו קיימת שאלת האו-או, יימצא לבטח הקשר אל האתי. האו-או המוחלט היחידי היא הבחירה בין טוב לרע, אולם גם זה אתי באופן מוחלט. הבחירה האסתטית היא כולה מידית ובלתי אמצעית וככזו היא אינה בחירה… לאדם הרוצה להחליט על משימת חייו במובן האתי אין בדרך כלל מבחר כה רחב, אולם מעשה הבחירה הוא משמעותי יותר עבורו… האדם שבוחר רק באופן אסתטי לעולם לא ישיג את השינוי הזה ואת ההתמסרות הגבוהה הזו. על אף כל הלהט וההתלהבות, המקצב של נפשו ינוע רק en spiritus lenis [בתנועה אילמת] (ס. קירקגור, "או-או, כרך שני, עמ’ 139, ת’ מ. איתן)

כשקירקגור מציג את מעגל הקיום האתי שלו, הוא מדבר על בחירה אישית. להבדיל מהמעגל האסתטי,**** שהוא מיידי ולא מתווך, המעגל האתי מחייב בחירה של הפרט, בחירה אמתית וכנה: או-או. מתוך הבחירה של הפרט האדם מצטרף למוסר האוניברסלי. זה המהלך שאני מדבר עליו. מתוך אינדיבידואליזציה ופירוק של החברה הישראלית, נצליח אולי ליצור כאן קולקטיב בריא.

*החוק אמנם כוון לש"ס, אבל ניסוחו מאפשר זאת לכל אדם.
**אני משתמש במונח "קולקטיב" כדי לתאר קבוצה של פרטים, ו"חברה" או "ציבור" כדי לתאר קהל העולה על סך פרטיו, וזו בחירה שרירותית לחלוטין.
***כי קצת נפוטיזם לא הרג אף אחד.
****כשקירקגור מדבר על אסתטי, הוא מדבר על חושני, מיידי, ולאו דווקא על יפה.