"כל עוד הילדים נהנים, הם תמיד טובים" (ס. קירקגור, או-או, כרך א’, ת’ מ. איתן).

הכתבה הזו, בה מתואר כיצד דנה ועדת הכלכלה של הכנסת בהצעת חוק שתמנע פרסום של מזון ומשקאות משמינים ולא בריאים לפני תשע בערב, עברה בשקט מוחלט. כבר התרגלנו לכך שחברי הכנסת שלנו מאמינים, יותר מכל, כי vox populi, vox Dei; תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאין "קול העם", יש קולות, כך, ברבים (ושאם כבר, vox populi, vox diabolus).

הצעת החוק הזו מקוממת מכמה סיבות. הראשונה, גם אם לא העיקרית שבהן, היא שהיא מגבילה את חופש הביטוי. כן, גם למקדונלד’ס יש חופש ביטוי, גם לדומינו’ס הזכות לפרסם. חופש הביטוי אינו, כידוע, חירות מוחלטת, אולם הוא בהחלט מהותי בדמוקרטיה חפצת חיים. מהותי – ולכן להגבלתו כדאי שתהיה סיבה טובה מאוד. ואיזו סיבה טובה מאוד הפוליטיקאים שלנו מכירים כדי להגביל את חופש הביטוי? נכון, הילדים.

בדיוק כמו במקרה של הצעת החוק 892 השימוש כאן בילדים הוא תלוש מהמציאות, שקרי ומכוער למדי. אם במקרה של הצעת החוק 892 היה קל למדי לחשוף את הבלוף (ש"ס, כזכור, התנגדה בדיון בוועדת הכנסת למתן פטור מברירת מחדל של חסימה לבתי אב נטולי ילדים ולבתי עסק), במקרה הזה אפילו לא צריך לחשוף אותו; ילדים לא קובעים את הדיאטה של עצמם לעצמם. כדי לחדד את הנקודה הזו מעט יותר, ילדים שהולכים לישון לפני תשע לא קובעים לעצמם את תפריט התזונה, ובד"כ לא מסתובבים עם כסף לארוחה במקדונלד’ס עליהם בדרך הביתה. מי שקובע את התזונה של ילדים בגיל הזה הם כמובן ההורים.

כשהזהרנו, אני ושאר מתנגדי הצעת חוק 892, מפני המדרון החלקלק שבהצעה ההיא, עניין אותי לראות, כקייס סטאדי בנושא של רטוריקה, האם המדרון הזה הוא חלקלק גם בפועל ולא גם בתיאוריה. ובכן, כשיותר ויותר הצעות חוק (לא שכחנו, למשל, את חוק הטוקבקים) מתחילים לנסות, באופן אקטיבי, להגביל את חופש הביטוי תוך שימוש ברטוריקות דומות, נדמה לי שאפשר להיאנח אנחה עצובה ולהוסיף בקצה "מ.ש.ל".

בינתיים, מדינת ישראל מפקיעה עוד ועוד סמכויות הוריות. בהתחלה, ההורה הישראלי לא היה אחראי מספיק כדי לוודא היכן ילדו גולש באינטרנט, היום ההורה הישראלי הוא כנראה כל כך גרוע, שהוא לא יכול אפילו לדאוג לתזונה של ילדו. והמדינה, כמו חותנת זעופה, עומדת מאחורי הגב, מחכה לרגע שההורה ימעד כדי לקחת ממנו את הינוקא ולגדל אותו בעצמה.

ההורים, לצערי, מפנימים את השיעור, ונותנים למדינה לקחת עוד ועוד סמכויות הוריות מהם. במקביל, הם מתחילים לראות במדינה אחראית לגידול הילד שלהם. את התוצאה מרגישים בלחץ ובאלימות היומיומיים שמורי ומורות ישראל זוכים להם מצד ההורים, שמצפים שהמורה יעשה את העבודה שלהם. מנגד, ההורה חש תסכול, כשם שיחוש כל אדם שזכויותיו מופקעות ממנו. התוצאה היא הורים המנסים בכל מחיר להגן על הילד שלהם מול בית הספר, הצבא, המדינה – להרגיש כאילו יש להם חלק בגידולו. זו התוצאה.

שריפת הספרים באור יהודה זכתה לגינוי מכל הסיבות הלא נכונות. היא גונתה כיוון ששריפת ספרי קודש מעוררת בישראלי הממוצע מחשבות על קצינים זקופי גו, מלובשים בשחור, צועקים פקודות בגרמנית בפרצוף קפוא. קובי אריאלי, דוס המחמד של התקשורת הישראלית, צדק בכל מילה שכתב במאמרו הראוי לכל גינוי. לו היה עו"ד עוזי אהרון, סגן ראש עיריית אור יהודה, מציב בכיכר העיר מגרסה וגורס את הספרים, סביר להניח שהיה זוכה לתשואות מהקסנופובים היהודים. סביר להניח, כי מתברר שחברי הכנסת שלנו בטוחים שמניעת שידור פרסומות תהיה פופולארית בהרבה מאשר, למשל, חינוך לצרכנות נבונה ולצריכה חכמה של פרסומות. זו אותה המדיניות, שגם אני, גם דובי וגם אחרים יצאנו כנגדה כבר אז, מדיניות של השתקה במקום התמודדות. הישראלים שמונעים את השמעתו של ואגנר, שהורידו בכוח לחצם הפראי את התרגום העברי לקטעים מ"מיין קאמפף" מהמדפים, שניסו (ורק בג"צ מנע זאת מהם) לסכור את פיו של עיתון "קול העם", שדרשו מהתקשורת דממה בזמן שצה"ל איבד עשתונות בדרום לבנון, הישראלים הללו לא רוצים לשמוע. הם מעדיפים לנעול את הרעיונות שמפחידים אותם, במקום להתמודד מולם. הם מעדיפים להאשים באנטישמיות – האשמה סותמת פיות, גם יותר מששים שנה אחרי – מאשר לבוא ולהסביר את הצד שלהם. אין להם הצדקות רציונאליות, רק הדממה, השקטה, הורדה למחתרת. אך טבעי הוא שאלה הם הישראלים שקולם נשמע באופן החזק ביותר – הם התרגלו לנצח בוויכוח בשיטת אל גור: כשלצידך לא עומדות העובדות ולא עומד החוק, זעק; הם התרגלו לנצח בוויכוח על ידי זה שיצעקו חזק יותר מהקולות האחרים; הם למדו כיצד עושים דה-לגיטימציה לצד השני בוויכוח (סמול, בהמות ושלל ברכות אחרות) כדי לפסול את עמדתו מניה וביה. והפוליטיקאים שלנו, שתפישת הדמוקרטיה שלהם מעט גרועה יותר מזו של ג’ורג’ בוש, התרגלו לשמוע בזעקות הללו את ה-vox populi והפכו לעושי דברו הנאמנים.

לגדל ילדים חושבים זה עסק מסוכן. הרבה יותר קל להצטייר כמי שדואגים לאינטרסים של הילדים בפני הוריהם, ולסמוך על כך שגם הילדים יהיו מטומטמים – כשהציבור מטומטם, קל הרבה יותר לשלטון הדמוקרטי להיות מושחת, קפוא ומסואב. הדבר האחרון שפוליטיקאי ממוצע רוצה זה לגדל כאן דור של אנשים שמסוגלים לחשוב באופן ביקורתי. אם הילדים ידעו כיצד להתמודד עם פרסומות של בורגר קינג, הם עלולים לדעת גם כיצד לזהות מתי הפוליטיקאי שלהם לא אומר כלום. אז מוטב להשתיק, ועל הדרך לאסוף כמה נקודות מההורים. אי אפשר להפסיד.

נדיר שרעיון מסוכן יותר מהשתקתו. ההשתקה יוצרת הילה של מסתורין סביב הרעיון והופכת אותו לאמצעי האידאלי להיאבק בממסד. זוכרים את פרשת ה"ניאו נאצים" מפתח תקווה? כמה ילדים, עולים חדשים, משולי החברה הישראלית; ילדים שיתקלו בקשיים אם ירצו להתחתן במדינתם, ילדים שעלולים להיקבר מחוץ לגדר אם ייהרגו במהלך שירות בצה"ל, ילדים שהממסד הוא אויבם הגדול, כי הוא מעמיד פנים שהוא קולט אותם, כשלמעשה הוא דן אותם לאזרחות סוג ב’, כמה ילדים כאלה החליטו לכנות עצמם "נאצים" ולעשות קצת רוח. זה מפני שהישראלים, הממסד הישראלי, הוותיקים – הם כולם פוחדים מהנאציזם כדי כך, שהם לא מוכנים אפילו לשמוע, שלא לומר להתפלמס אתו. הנאציזם, לדידו של הישראלי הממוצע, הוא לא פחות מאשר השטן בהתגלמותו, ועצם הזכרתו מסוכנת. במקום להתמודד עם רעיונות הנאציזם, שהם קלים להפרכה כדי גיחוך, נועלים אותו במרתף, בקופסה של כל מה שהוא טאבו. ומי שרוצה למרוד, הדבר שהכי קוסם לו הוא לשבור טאבו.

אתמול זה היה האינטרנט, מחר זה הפרסומות בטלוויזיה (ודוק: אם אפשר לאסור על שידור פרסומות למזון משמין, אפשר גם לאסור על שידור פרסומות בעלות רמזים מיניים), אחר כך העיתונים, הספרים שאנו קוראים, הסרטים שמותר להקרין בארץ. הכול, כמובן, לשם ההגנה על הילדים. ואת ילדינו המוגנים היטב נגדל לתוך מדינה שכבר מזמן איבדה כל אופי דמוקרטי. אם יש אל בשמיים, הם לא יסלחו לנו על כך.