[...] פוטרים במשפטים מפוצצים על חברה מוסרית, לרוב מגובים באד-פרבולוס חביב; אני מתחיל לחשוב שזה מפני שאין להם באמת תשובה טובה [...]

אני לא מבין איך התפישה הזו מתיישבת עם התפישה שלך שיש לחנך ילדים לצפות בפרסומות. או אולי גם זה לא?

אני לא מאמין בלימוד ילדים, אלא בלאהוב אותם.

באמת, לקח לי כמה שנים, ארבעה ספרים, המון מאמרים, הכרות עם כמה וכמה ילדים של אחרים ואחת שלי, כדי להשתכנע וכדי להבין. לפני חמש שנים חשבתי בדיוק כמוך.

אם הנושא מעניין אותך, אשמח להמשיך לכתוב ולהפנות ולענות, אבל אם אתה מעונין להתנצח, אז ברשותך ארד מהנושא.

"כדי לחנך ילד לצפייה הוגנת בפרסומות צריך לשבת לידו כשהוא ליד הטלוויזיה. כל הזמן. צריך להיות איתו." - חשבתי לתומי שאתה לא מאמין בחינוך ילדים כלל. זה הרי לא הוגן.

את הסלולרי הזכרתי כי זה מטגן את המוח, ואולי לא.

אני במצב רוח טוב היום, אז אנסה להיות אופטימי ולהאמין שזה אכן מסוג הדברים שהמחוקקים שלנו יודעים לעשות לא רע. מהכרות אישית עם כמה מהם, האמונה תדרוש מאמץ. בכל אופן, אשמח לראות את התוצה הסופית.

לשתי הפסקאות האחרונות שלך:
מי קובע מהו מזון משמין? אני מניח שמומחים לעניין, שמגיעים לועדת הכנסת.ככה בדרך כלל מתנהלים הדברים האלה. אני לא יודע איך הם יתפרו הגדרה משכנעת, נשמע לי מאוד קשה, אבל זה לא בלתי אפשרי - ודווקא זה מסוג הדברים שהמחוקקים שלנו יודעים לעשות לא רע.

למה מקדונלדס לא וסלולרי כן? כי הנזק של מקדונלדס יותר ניכר ומוסכם. הרבה יותר קל להסכים שהשמנת יתר היא בעיה, מאשר זה שילדים מבלים את זמנם בסימוסים.
וחוץ מזה, אם גם זה וגם זה גרוע, זה שמנענו אחד זה כבר טוב. לא צריך למנוע את כל הצרות בבת אחת.

אם לא יהיה פרסום, הם ילכו למקדונלדס, אבל פחות. זה לא אני חושב ככה, זה מקדונלדס

מכיוון ששמי הוזכר, אגיד את דעתי:

אני מסכים עם דרומי שילדים לא צריכים להיות יעד לפרסומות, בדיוק מאותה הסיבה שהם לא צריכים להיות יעד לחינוך: פנייה לילדים היא תמיד לא הגונה. כדי לחנך ילד לצפייה הוגנת בפרסומות צריך לשבת לידו כשהוא ליד הטלוויזיה. כל הזמן. צריך להיות איתו. מורים לא יכולים לעשות את זה. ובכל אופן, כשתהיה לנו שיטת חינוך שאכן מלמדת את ילדינו לא להאמין לפרסומות, אסכים לפרסום המכוון לילדים. אנחנו עדיין לא שם.

מצד שני, החוק המוצע הוא, בדרכם של חוקים, אידיוטי. מי קובע מה הוא מזון משמין? ועל סמך מה הוא יקבע את זה? ומי ישחד אותו שמה שהמתחרה מוכר דווקא כן משמין? ולמה מקדונלדס אסור אבל סלולרי כן?

וכמו שנמרוד אמר, ואם לא יהיה פרסום, הם לא ילכו למקדונלדס? (אבל מצד שני, אני לא מצליח להסביר למה אנשים רוצים לאכול את הבורגר המגעיל שלהם, אז אולי חוסר פרסום דווקא יעבוד)

נתחיל מדרומי (הרבה זמן לא הגבת כאן, התגעגעתי) -
"לטעמי אתה טועה כאן באותה טעות שבה טעה מודי בנושא החינוך לאזרחות: אתה מניח שחינוך הוא חינוך בהתנסות. שכדי שילד יהיה צרכן תקשורת ביקורתי, הוא צריך להיות מופצץ בתקשורת שאפשר לבקר - וככה הוא ילמד" - לא. אני באמת צריך לעבוד על להבהיר את עצמי טוב יותר. אם הילד יצפה או לא יצפה בפרסומת, וכמה שעות ביום הוא צופה בטלוויזיה ובאיזה ערוץ - זה עניין של הילד מול הוריו. כדי שילד יהיה צרכן תקשורת ביקורתי צריך להעניק לו את הכלים (ואני לא מדבר רק על ההורים, אלא גם, ואולי בעיקר, על מוריו של הילד) להיות כזה. צריך שיהיה מסוגל להבין את האינטרסים הכלכליים, את עקרונות הפרסום, את הפיתוי (האנטי-אקזיסטנציאלי) של הפרסומות. זה לא חייב להיעשות במונחים מורכבים. ילד יכול להבין שמטרתה של פרסומת היא לשכנע אותו לקנות, ולחשוב עליה בהתאם.
ומהנקודה הזו עולה גם תשובתי לפסקה השנייה של התגובה שלך. בהחלט, קיימת אחריות של המדינה (אני אשתדל להמנע מביטויים כמו "אחריות של החברה" וכיו"ב, מסיבות שהובהרו כאן ואצלך עד לזרא) על הילדים. השאלה היא כיצד מבטאים את האחריות הזו. האם את האחריות של המדינה על כך שהילדים לא יצרכו פורנוגרפיה באינטרנט (שוב, משהו שהורה אחראי ממילא בודק) אני מבטא באמצעות חסימה שרירותית של כלל התכנים, או האם אני מציע להורים אמצעים להתמודד עם האינטרנט - בין אם במעקב אחר הגלישה של הילד, בין אם בחסימה פרטנית למחשב שלו, בין אם בחינוך לשימוש נכון באינטרנט ובין אם בשילוב של אחת או יותר מההצעות האלה או אחרות. זה עניין של מידתיות, כיוון שמהצד השני ישנה הגבלה של זכות שהיא מהותית ובסיסית. הגבלתה של הזכות לפרסם היא בעייתית, כי היא מאפשרת למנגנון הפוליטי שליטה באמצעי התקשורת (בשתי רמות לפחות: האחת, שליטה במקורות המימון שלהם - נניח שפוליטיקאי יכול לאיים על ערוץ טלוויזיה מסוים שמחזיק במידע רגיש נגדו שהוא יוסיף לחוק הקיים גם את המוצר של המפרסם העיקרי באותו ערוץ; השניה, שליטה מסוימת בתכנים שמותר או אסור לשדר, כאשר המבחן של הצנזורה, המבחן שקבע בזמנו השופט אגרנט, של סכנה ברורה ומיידית, מתמסמס והופך לבלתי רלוונטי). אני לא חושב שאני צריך להכביר מילים על מדוע חופש התקשורת (ודוק: לא רק חופש העיתונות) הוא קריטי בדמוקרטיה. הפגיעה הבלתי מידתית בו, בשם הילדים, כמובן - ולנקודה הזו אתייחס בהמשך - היא לא משהו שניתן לעבור עליו בשתיקה.
"השאלה היא, כמובן, שאלה של גבול. ואז זו הופכת לשאלה אמפירית - מה הנזק של פרסומות למזון מהיר בשעות הערב המוקדמות? השאלה הזו היא שאלה מורכבת, שמצריכה הרבה ידע אמפירי כדי לענות עליה. מה היקף ההשמנה אצל ילדים? כמה ישפיע איסור הפרסומות על הצריכה? ועוד. אבל אם יוצאים מהנחה שאין כאן שוויון כוחות - צוותי מפרסמים מובחרים מול זוג הורים בודדים, שלא תמיד יש להם הכשרה מתאימה, או הכשרה כלשהי, להתמודד עם המתקפה - יכול מאוד להיות שההורים צריכים כאן סיוע" - אני יוצא מנקודת הנחה שלא נראית לי מופרכת, שילדים בגילאים הללו לא קובעים את התזונה של עצמם. אם כך, ממילא הוריהם הם אלה שחשופים לפרסומת. לגבי המשפט האחרון שלך, לית מאן דפליג שההורים זקוקים לסיוע. האם הסיוע הזה צריך להיות השתקה? אני לא חושב. אני סבור שהסיוע צריך להיות בחינוך הילדים לחשיבה ביקורתית. ואז, זה צוותי פרסום מול צוותים פדגוגיים, וזה כבר קצת יותר כוחות.

כלכלני היקר, נדמה לי שזו תגובתך הראשונה כאן - ברוך הבא. לשאלתך הראשונה: כן, אני סבור שההגבלות על פרסום מוצרי טבק הן בעייתיות. לא הייתי נהרג על כך, אבל בהחלט הייתי שמח לחיות במדינה שבה, במקום להעמיד פנים שסיגריות לא קיימות, הייתה מערכת חינוך שמאפשרת לנוער לקבל החלטה נבונה על סמך העובדות. גילוי נאות אגלה כאן, אני בעצמי מעשן מגיל צעיר, מתוך בחירה שלי בלבד. אגב, אם בכל זאת מסתכלים על מבחן התוצאה, עצם העובדה שלאחרונה ראו מחוקקינו צורך בהעברת חוק שיאסור על ממכר סיגריות לקטינים מראה שהגבלת הפרסום לא עבדה. אגב נוסף, אם אני לא טועה, בפעם האחרונה שהבטתי על הנתונים, מרבית הישראלים המעשנים החלו לעשן בצבא - מעל לגיל 18.
לשאלתך השניה: חופש הפרסום הוא חלק מחופש הביטוי. לתפישתי, חופש הביטוי כולל בתוכו בהכרח את החירות לנסות לשכנע אנשים בצדקת דבריי. מדובר לא רק בדעות - מותר לי לנסות לשכנע אנשים לקנות ממני אוטו, למשל, או לתת לי עבודה. הבדל עיקרי ומהותי הוא שפרסום דורש קהל גדול, ועל כן נדרש שיעמוד במגבלות של פרסום בפני קהל גדול בכל מה שנוגע ללשון הרע והסתה. האם למפרסם מותר לשקר? בעולם מושלם, כן - ולשלם מחיר כבד, כלכלית, כאשר השקר נחשף. בעולם שלנו, ייתכן והייתי מוסיף סייג כזה, המחייב מפרסם (ולעניין זה, מפרסם זה גם מי ששם שלט "למכירה" על הרכב) למסור פרטים אמתיים בלבד.
להערתך השלישית, אני לא יכול לומר שאני מופתע. תמיד יש אינטרס כלכלי. מי שמנסה להלחם בתופעת ההשמנה בישראל (ושוב, גילוי נאות: אני שמן) באמצעות איסור על פרסומות, משול בעיניי למי שמנסה להלחם בעבדות באמצעות הטלת מסים על החזקת עבדים - הפתרון צריך להיות כולל הרבה יותר.

כמה דברים.
ראשית, לצורך הבהרה: האם לדעתך גם ההגבלות והאיסורים השונים על פרסום מוצרי טבק הוא שגוי? (באירופה, למשל, אסור לפרסם סיגריות בכלל). ואני כמובן לא מתכוון שגוי במבחן התוצאה, אלא שגוי במבחן העקרון.
שנית, האם לדעתך קיימים או לא קיימים הבדלים בין חופש הביטוי לבין חופש הפרסום (בהנחה שיש אחד כזה)? האם חופש הפרסום כלול בתוך חופש הביטוי, או שמא הוא סובסטנציה נפרדת? ואם הוא כלול, אזי מהם הדברים מהם חופש הפרסום לא יכול ליהנות במסגרת חופש הביטוי?
שלישית, לגבי הצעת החוק הספציפית. סתם שתדע, וזה לא פורסם, אחד הגופים העומדים בצד הצעת החוק (ואני בכוונה לא כותב אחורי, על מנת שלא להיתבע) היא חברת תרופות מסוימת שמייצרת/משווקת תרופות שמסייעות בטיפול בהשמנה. סתם ככה, לידיעה.

לטעמי אתה טועה כאן באותה טעות שבה טעה מודי בנושא החינוך לאזרחות: אתה מניח שחינוך הוא חינוך בהתנסות. שכדי שילד יהיה צרכן תקשורת ביקורתי, הוא צריך להיות מופצץ בתקשורת שאפשר לבקר - וככה הוא ילמד. ולא היא. ילדים - במיוחד ילדים שהולכים לישון לפני 9 - רגישים הרבה יותר ממבוגרים למניפולציות תקשורתיות. נכון, אפשר וצריך ללמד אותם להתמודד עם מניפולציות כאלה; הדרך לעשות את זה היא לצפות ביחד איתם, בצורה מבוקרת, בכמות מדודה של טלוויזיה עם פרסומות, ולדבר איתם על מה ראינו בפרסומות ומהי האמת.
אלא שזה לא משהו שאפשר לעשות באופן יומיומי. אני רוצה לעשות עם הילדים שלי עוד דברים חוץ מצפייה ביקורתית בפרסומות, וגם כשהם רואים טלוויזיה - לא תמיד זה הדבר שהם, או אני, רוצים לעשות.
אז כמובן שהורה אחראי מבקר את הדרך שבה ילדים צורכים טלוויזיה. עבורי זה אומר (בין השאר) שהילדים שלי לא רואים ערוצי טלוויזיה שיש בהם פרסומות. אבל עם הפתרון הזה יש שתי בעיות: ראשית, למה שהילדים שלי, ושל כל הורה ביקורתי אחר, ימודרו ממה שהוא עדיין 'מדורת השבט' העיקרית של הישראלים? אני רוצה לגדל ילדים שמכירים את התרבות הישראלית, לא ילדים מנותקים שגדלים בבועה.
הבעיה השנייה היא שלא כל ההורים הם כמוני. לחלק מההורים אין את הכלים ללמד את ילדיהם צפייה ביקורתית בפרסומות; חלק אחר לא חושב שזה חשוב, או מזניח את זה מסיבות אחרות. נשאלת השאלה - האם האחריות על ילדים היא אך ורק על ההורים? בתחומים אחרים - מחוק חינוך חובה ועד חוקים למניעת התעללות - אנחנו מניחים שגם לחברה יש אחריות כלפי הילדים. למה כאן לא?
השאלה היא, כמובן, שאלה של גבול. ואז זו הופכת לשאלה אמפירית - מה הנזק של פרסומות למזון מהיר בשעות הערב המוקדמות? השאלה הזו היא שאלה מורכבת, שמצריכה הרבה ידע אמפירי כדי לענות עליה. מה היקף ההשמנה אצל ילדים? כמה ישפיע איסור הפרסומות על הצריכה? ועוד. אבל אם יוצאים מהנחה שאין כאן שוויון כוחות - צוותי מפרסמים מובחרים מול זוג הורים בודדים, שלא תמיד יש להם הכשרה מתאימה, או הכשרה כלשהי, להתמודד עם המתקפה - יכול מאוד להיות שההורים צריכים כאן סיוע.