למה הצטרפתי לשקוף?

כשמדברים על "חופש העיתונות", נוח וקל ללכת לאיבוד. הסיבה היא, כמובן, שאין חופש עיתונות מוחלט – גם לו הייתה המדינה מעניקה לכלי התקשורת חירות מוחלטת לפרסם ככל העולה על דעתם (ורק כדי לסבר את האוזן, זה ממש אינו המצב), הרי עדיין היו אמצעי התקשורת, כגוף כלכלי, כפופים לכוחות השוק. צרכני המדיה – קרי, הקהל שקונה עיתונים, צופה בטלוויזיה, מאזין לרדיו וגולש באינטרנט – צורכים את המדיה שהם רוצים לצרוך. כדי להדגים, בואו נניח מצב בו כל העיתונות בארץ תהיה חילונית. במצב כזה תיווצר לאקונה – שוק של צרכני מדיה שאין לו היכן לרכוש את מה שהוא צריך. לאקונות לא מתקיימות זמן רב בשוק החופשי, ויגיע היזם שיחליט לנצל את השוק הזה ולתת לו מוצר שהוא מחפש.

לאחרונה צצה עמותה, שלדעתי נכנסת בלאקונה שקיימת כבר זמן רב – הלאקונה הכלכלית. הלאקונה הזו מתחילה ונגמרת במשפט שגדי טאוב אמר פעם בהרצאה באוניברסיטה העברית – טאוב טען שמכל העיתונים בארץ, "הארץ" הוא הימני ביותר. לא במובן הפוליטי, לא, במובן הכלכלי. עיתון "הארץ" לא תומך בשביתות. ברוב מוחלט של אמצעי התקשורת יש כתב כלכלי וכתב חברתי. זה משקף תפישה, לפיה העוני, הקצבאות, בתי החולים המלאים עד אפס מקום ועוד – כל אלה אינם חלק מה"כלכלה". לא, הכלכלה, לדידם של מרבית אמצעי התקשורת בישראל, היא משחקי העשירים בבורסה, רכישות של חברות במיליונים, רצועות אלכסון וגרפים מאמירים.

זה, כמובן, לא מקרי. מאחורי העיתונים עומדים גופים כלכליים רבי עצמה. כמה מהמשפחות העשירות ביותר בישראל מחזיקות עיתון, מעסיקות עיתונאים. מדיניותה הכלכלית של ממשלת ישראל בשנים האחרונות, מדיניות שלוקחת ממי שאין לו ונותנת למי שיש לו על מנת שברבות הימים מי שיש לו יעשה את ישראל עשירה מספיק לתת למי שאין לו, נוחה להן*. נחמיה שטרסלר, אותו אחד שטען שבישראל אין רעבים, הוא הכתב הכלכלי של "הארץ" – יסיק כל אחד האם הוא נבחר לתפקיד רק בשל יכולותיו העיתונאיות המרשימות והבנתו המופלגת בתחום הכלכלה, או אולי גם בשל דיעותיו. והוא רק דוגמה, סימפטום, אם תרצו. וכך, בזמן שהכתב הכלכלי מספר לנו על התעשיינים שיפסידו מיליוני שקלים בשל ירידת הדולר, הכתב החברתי יספר לנו על משפחה כלשהי מיישוב כלשהו בדרום שהמקרר שלה ריק – ואנחנו לא נראה את הקשר.

אלה שרואים את הקשר הם שוק. הם היו רוצים לפתוח עיתון ולראות כלכלן, ולא רק כתב חינוך (כשבחלק מהמקרים לא ברור מה ההבדל), עוסק בשביתת המורים – וכלכלן שלא כותב תחת לחץ של בעלי הון. הם היו רוצים לגלוש לאתר חדשות ולראות ביקורת אמתית על מדיניות האוצר, ביקורת שאינה מושמעת בתקשורת הממוסדת היום. הם אנשים שאפשר למכור להם כלי תקשורת. אז למה אף אחד לא השתלט על הלאקונה הזו מזמן? כי מי שיש לו האמצעים להחזיק אמצעי תקשורת הוא בהגדרה בעל הון. רואים את הסתירה?

אני לא מאמין גדול בתקשורת כאמצעי לשינוי חברתי. שינוי חברתי, ובנקודה הזו, לפחות, אני רואה עין בעין עם דובי, מושג באמצעות חינוך. גם מודי, שטען בדיון ההוא שתקשורת היא האמצעי הנכון להביא לשינוי חברתי, חזר בו מדבריו בתגובות. לומר שהעיתונות יכולה להניע שינוי חברתי זה כמו לומר שאוננות יכולה להביא להיריון – זה נכון רק בתנאים מאוד מאוד ספציפיים ויש לזה סיכויים נמוכים במיוחד. אני כן חושב שהתקשורת ממלאת תפקיד בדמוקרטיה, והוא תפקיד של ניטור חברתי ופוליטי. לצורך המחשה של הטענה הזו, בואו נדמיין מדינה היפותטית שבה לכל בעלי ההון אינטרס שמצב מלחמה ששורר בה יימשך, וכל העיתונים בה מצויים בשליטה של בעלי הון. מן הסתם, העיתונות כולה תדווח בחדווה גדולה על נצחונות בלחימה הזו; תעודד, במידת האפשר, הצעות חוק לוחמניות; תעלים עין מנזקי הלחימה. במצב כזה לא מתקיים ניטור אמתי, לפחות בתחום אחד. עכשיו נסו לתפוש את שני הנתונים הבאים: כשליש מהישראלים הם עניים. רק 3 מאלף כתבות עוסקות בעוני. ועכשיו ענו על השאלה – האם מתבצע כאן ניטור אמתי?

לכאורה, במדינה בה קיים חופש עיתונות, אפילו חלקי, נוצר שוק לעתונים בהתאם לעמדותיהם של קוראי העיתונים – האזרחים. אם כן, היעדרו של סיקור בתחום מסוים, ובייחוד כזה המשפיע על חלקים כה נרחבים באוכלוסיה, מעיד על אנומליה. האנומליה הזו נוצרת בדיוק בגלל האינטרס המשותף של משפחות ההון המחזיקות בעתונים. בישראל, האינטרס המשותף הזה הביא כבר לכמה וכמה עוולות – הבולטת שביניהן היא אותה "ועדת עורכים" מפוקפקת, שלה הסכם עם הצנזור הצבאי, שלמעשה מגבילה את כוחו של הצנזור עבור כלי התקשורת החברים בה, אבל רק עליהם.

את האנומליה הזו "שקוף" אמור לתקן. התיקון הוא פשוט – הקמת כלי תקשורת שממומן על ידי הציבור, כך שמחד יש לו הכסף להתחרות באתרי החדשות הגדולים, ומנגד הוא אינו מחויב לאינטרסים של בעלי ההון. אמצעי התקשורת הזה ימלא את הלאקונה המדוברת, לאקונה שאינה נורמלית ואינה בריאה לדמוקרטיה חפצת חיים.

גל מור מעביר ביקורת מעניינת וראויה על שקוף ומטרותיו. בין השאר, מור כותב:

במקום לכוון גבוה וליפול מהר, רצוי לפעול מהר ולכוון למטרה ריאלית. למה להקים גוף תקשורת חדש כאשר גוף כזה כבר קיים – אני מתכוון לאינטרנט. אגרגטור חכם שירכז את כל בעלי הדעה והפרשנים "העצמאיים", בלוג קבוצתי שישמש להשמעה של קול אלטרנטיבי חזק וברור, ישבח עיתונות טובה ויבקר עבודה עיתונאית גרועה ישפיע על סדר היום התקשורתי גם אם לא יהיה אחד מאתרי החדשות הגדולים. הבלוגוספירה הישראלית מעולם לא השפיעה באמת על סדר היום התקשורתי, גם משום שרבים מאנשי האקדמיה, החברה והפוליטיקאים כלל לא טורחים להשמיע את קולם באינטרנט.

ראשית, יש לומר שהוא צודק. יש מקום לבלוג קבוצתי שישמש להשמעה של קול אלטרנטיבי חזק וברור, ובלוגים כאלה גם זוכים להשפיע לעתים. אלא שמרבית הציבור הישראלי לא צורך חדשות ופרשנויות בבלוגים. זו מגמה שנמצאת בתהליכי שינוי, שאפשר לראות אותם, בין השאר, בהצטרפות של אנשי אקדמיה ופוליטיקאים לשיח האינטרנטי. עם זאת, לאמצעי תקשורת ממומן היטב (מכוח הציבור, כמובן) יש אפשרות טובה יותר להתחרות באתרי החדשות הגדולים, לעורר שיח ולהיות אמצעי תקשורת משמעותי. ממי פוליטיקאי מפחד יותר, מכתב של nrg או מבלוגר?

בין מקימי "שקוף" נמצאים כמה מהאנשים הנהדרים ביותר ברשת: יהונתן קלינגר, ד"ר אורי אמיתי, ד"ר איתי אשר, דניאל בלוך, הגר שקד, טל וולפסון, נדב פרץ, תמר בן יוסף ועוד. הכוונות טובות, האמצעים נראים כאילו הם יכולים לעבוד. ישראל זקוקה לאמצעי תקשורת נוסף, כזה שייתן מענה לחוסר ויוליך ניטור חברתי-פוליטי שלא קיים בתקשורת היום. הרעיון שעומד מאחורי "שקוף" באמת יכול לעבוד. מכל הסיבות האלה, הצטרפתי ל"שקוף".

*המשפט הזה הגיוני לגמרי, גם אם מסובך. תקראו שוב.