החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית כמרקחה. המתרגל הנערץ שהיה בשנה האחרונה למורה הנערץ, ד"ר רן ברץ, לא ישוב ללמד את הקורס הזה, או בכלל, באוניברסיטה העברית. עלתה הטענה, אין לי שום מושג על ידי מי, שברץ לא ימשיך בתפקידו בגלל שהוא איש ימין, ציוני, אוחז בדעות הפוליטיות הלא נכונות. "פיטוריו" הגיעו לתקשורת, אם אפשר לקרוא לעתון מעליב ולאתר האינטרנט שלו "תקשורת". שם לא טרחו לציין כמה עובדות פשוטות. אותן עובדות פשוטות שתלמידיו של ברץ, שחלקם בתמימות וחלקם שלא בתמימות הצטרפו להתארגנות פייסבוקית לביטול הגזירה, לא רוצים לדעת, ואפילו תשלח להם האוניברסיטה מכתבים ממ"מ ראש החוג וממרצה נערץ אחר, ותסביר להם את הדברים לאשורם.

מעולם לא היה לי דבר פרט לכבוד עמוק והערכה גדולה לרן ברץ. אינני מסכים עם עמדותיו הפוליטיות, אבל זה תמיד היה לא רלוונטי להערכתי אותו כמורה וכאדם. היה לי העונג להיות תלמידו בתרגולי פילוסופיה יוונית בשנה א’, ואין לי שום ספק שרן ברץ הוא מורה נפלא. הוא נגיש, ידען, מסביר היטב, ויודע להתמודד בקלות עם שאלות קשות ומורכבות. ד"ר ברץ אדם כריזמטי ורציני, הופעתו החיצונית מרשימה, וכל כולו אומר אצילות ובטחון עצמי. ואולם, עובדות צריכות להיאמר: העובדה שד"ר ברץ הוא מורה נהדר ואדם משכמו ומעלה לא הופכת אותו אוטומטית למועמד המוביל בהתמודדות על תקן קבוע של חוקר.

לעניין הטענות לפוליטיזציה בהליך המינוי, ראוי ראשית להתחיל את הדיון מהמקום הראוי לו, כלומר, מתוך הבנה שאווירה ציבורית מסוימת כנגד האקדמיה איננה בהכרח מחייבת שזה בהכרח מה שמתרחש, או במילים אחרות: זה שטוענים שהאקדמיה היא אנטי ציונית עוד לא הופך את זה לנכון, בטח שלא במקרה דנן, ולכן מראש שאלת ההטייה הפוליטית איננה רלוונטית. אני מכיר היטב את המרצים והחוקרים בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, וקשה להאשים את החוג הזה בהטייה אנטי-ציונית. פרופ’ אלחנן יקירה, מחבר הספר פוסט ציונות, פוסט שואה, המבקר את השימוש הפוסט ואנטי ציוני בשואה, היה עד לא מכבר ראש החוג והנו מרצה מן המניין. ד"ר מאיר בוזגלו, מהמרצים הנערצים בחוג גם הוא, הוא ממנסחיה של אמנת כנרת, ומקדיש חלק ניכר ממרצו האקדמי ליצירת פרוטוטיפ פוזיטיבי של יהודי מסורתי. ספרו האחרון, שפה לנאמנים, הוא קריאת חובה לכל מי שמוטרד בשאלות של זהות יהודית. מורי ורבי, פרופ’ יעקב גולומב, המופקד על הקתדרה ע"ש אחד העם והקדיש חלק נכבד ממחקרו הענף להגות הציונית ושספרו האחרון, ניטשה העברי, עוסק בשאלת החיבור בין פרידריך ניטשה לבין הוגי הציונות המוצגים באור חיובי ביותר, גם אותו אי אפשר להאשים באנטי-ציונות. אם כן, החוג לפילוסופיה באוניבריטה העברית אחראי על פרסומם של כמה מהכתבים המרתקים והחשובים ביותר בהגנה – ישירה או עקיפה – על הציונות בשנים האחרונות. לא בדיוק מושבה אנטי ופוסט ציונית מובהקת.

כמו כן, ראוי להתעכב על טיעון עובדתי נוסף: ד"ר ברץ לא פוטר. הוא העביר כמרצה מן החוץ את הקורס בפילוסופיה יוונית לאחר שפרופ’ שמואל שקולניקוב פרש מתפקידו, ועד שיינתן האישור התקציבי למלא את התקן ששקולניקוב הותיר אחריו. מרגע שנפתח התקן לחוקר בפילוסופיה יוונית, היה ברור שמי שיזכה במכרז הזה ילמד גם את קורס המבוא שאותו לימד ברץ בשנת הלימודים האחרונה. ברץ מראש הועסק כמרצה מן החוץ לשנה אחת לקורס אחד. הוא ציפה לקבל את התקן ואיתו קביעות. ככל הידוע לי ולפי טענת מ"מ ראש החוג, האתיקן פרופ’ דוד הד, העסקתו של ברץ הסתיימה בסוף הקורס – כלומר, בסוף סמסטר א’ – ונמסרה לו הודעה שייתכן ויזדקקו לשירותיו הטובים גם בשנה הבאה, אולם כמובן, משרת החקר טרפה את הקלפים הללו. הפסקת העסקה ידועה מראש אינה עומדת במקום אחד כמו פיטורים. רן ברץ לא פוטר – הוא פשוט לא התקבל למשרת החוקר שהוצעה. מיד נגיע גם לכך.

[...]

תפקידה העיקרי של האוניברסיטה הוא מחקר. הוראה והכשרת סטודנטים הם חשובים, אבל אינם יחידים ואפילו לא עיקריים. ד"ר רן ברץ אינו חוקר: אין לו אפילו פרסום אקדמי אחד לרפואה. כך, לפי מכתבו של פרופ’ דוד אנוך לתלמידי החוג. היותו מורה טוב אינו מוטל בספק, אבל אוניברסיטה איננה מכללה, והוראה של שעתיים עד שש שעות בשבוע אינה יכולה להוות שיקול מכריע בהעסקתו של חוקר. זאת ועוד: אפילו היו המצויינות המחקרית וההוראה שוות במידת ההכרעה שלהן, עדיין אדם חסר מצויינות מחקרית לא יכול היה להיחשב למועמד מוביל.

מחויבותה של האוניברסיטה היא לתלמידיה: לתת להם ללמוד מהשמות הגדולים ביותר שאפשר בתחום, ולאפשר להם לבנות רזומה אקדמי מרשים. כמובן, רצוי שהללו יהיו גם מורים טובים, אולם אין זה מתחייב – העולם האקדמי הוא מקום תחרותי למדי, ואם האוניברסיטה העברית לא תדע להציע לדוקטורנטים תכנית לימודים שתאפשר להם להתקבל להוראה ומחקר ברחבי הארץ והעולם, הם לא ילמדו שם. אם החוקרים באוניברסיטה לא יהיו ברמה מסוימת, התואר שלה לא יוכר על ידי אוניברסיטאות בעולם.

מחויבותה של האוניברסיטה היא גם למממניה – המדינה ותורמים. האוניברסיטה לא מקבלת תקציב רק כדי לנפק סטודנטים, אלא כדי לחקור, להביא לגילויים חדשים, לפרסם מאמרים, לקנות שם בין לאומי ולקדם את האנושות. כן, גם ממדעי הרוח מצופה לנפק תובנות חדשות ורעיונות חדשים. אקדמיה בעלת שם היא מכרה זהב – היא מושכת תלמידי חו"ל בחילופי סטודנטים ובכלל, היא מייצרת סביבה ערי אקדמיה – מה שפעם, לפני איזה שנתיים, איזה ראש עירייה שהפך אכזבה אטומית ניסה לעשות מירושלים – ומייצרת מוניטין שמושך תורמים ומשקיעים, כמו גם כוח עבודה איכותי. ברור שהאקדמיה לא יכולה להשיג את כל אלה אם היא מעסיקה אנשים שהם מורים מצויינים, אבל אין להם כל רקורד מחקרי. המצויינות המחקרית חייבת להוביל. ובסעיף הזה, לד"ר רן ברץ אין מה להציע.

[...]

תומכיו של ברץ – רובם תלמידיו לשעבר שטועים לחשוב שהעסקתו לא הומשכה בשל עמדותיו הפוליטיות – יודעים את העובדות הללו. הם יודעים אותן, כי הן הופצו במכתביהם של פרופ’ דוד הד ופרופ’ דוד אנוך שיצאו לכל תלמידי החוג^[1]. יש להם את טיעוניהם שלהם מנגד, וראוי להקדיש כמה ורות למענה עליהם.

1. ד"ר רן ברץ קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית, ושימש בה כמורה מן החוץ. על האוניברסיטה לתת יתרון לתלמידיה שלה על פני אלו שמקרוב באו ממקומות אחרים.

קשה לראות את הטיעון הזה כמשהו אחר מקריאה גלויה וברורה לנפוטיזם. ברי, כי האוניברסיטה העברית אינה האקדמיה המובילה בעולם, ולבוגריה אין יתרון על פני בוגרי אוניברסיטאות טובות הימנה. הקריאה למתן יתרון לבוגרי האוניברסיטה על פני מועמדים ראויים מהם – ונדמה לי שלאור העובדות: קרי, שלברץ אין כל פרסום אקדמי ושמדובר במשרת מחקר, ושמי שהתקבל תחתיו הוא בעל רקורד אקדמי מרשים בכל קנה מידה, המועמד שנתקבל הוא ראוי מברץ – כמוה כקריאה לדשדש בבינוניות. ברץ למד בחוג שכלל את דוד הד בוגר אוקספורד, יעקב גולומב שלמד בין השאר במינכן ובאוניברסיטת מקגיל הקנדית^[2], דוד אנוך בוגר אוניברסיטת ניו יורק ואחרים, שלמדו בשלל מקומות. כל אחד ואחת מהם הביאו עמם את המטען הנוסף הנרכש בלימודים בחוגים טובים מאלה של האוניברסיטה העברית. מפליא שסטודנטים לתואר ראשון רוצים פחות לעצמם. אלו מהם החולמים על קריירה באקדמיה ודאי ירוויחו יותר מהיכולת לציין שהיו תלמידיו של חוקר בעל שם מאשר תלמידיו של מורה נהדר ששמו נשאר בין כותלי החוג.

בקצרה, אוי לה לאוניברסיטה שתעדיף מועמד גרוע יותר רק כי הוא "משלה". מחויבותה של האוניברסיטה היא לא רק לד"ר ברץ, אלא לכל התלמידים, ומחויבות זו קוראת לה להביא את החוקר הטוב ביותר לתפקיד.

2. ד"ר ברץ היה תלמידו של שקולניקוב והעביר את קורס המבוא לפילוסופיה יוונית בשנה החולפת. יש לשמר המשכיות.

המשכיות היא עניין חשוב, אבל לא יחידי, ואפילו לא נחוץ תמידית. רצוי וראוי מפעם לפעם לרענן, להביא רעיונות חדשים. פרופ’ שקולניקוב, כבודו במקומו מונח, אבל וודאי גם הוא לא יתנגד להוספה של רעיון או שניים לתכנית הלימודים. ודאי שהמשכיות איננה סיבה מספקת לקבל מועמד טוב פחות.

3. ד"ר רן ברץ הוא מורה מצויין, המוביל בסקרי הערכת הוראה ויש לתגמל אותו על כך – לא ייתכן שהאוניברסיטה לא תתחשב ביכולות ההוראה כלל וכלל.

ראשית, איננו יודעים (למעשה, אנחנו יודעים. סקרי הערכת ההוראה של המרצה שהתקבל היו טובים מאוד) עד כמה ברץ מורה טוב יותר מהאיש שהתקבל לתפקיד. הרי לא ייתכן שהסטודנטים סבורים שברץ הוא המורה הטוב בעולם ולא ייתכן מורה טוב כמוהו. כמו כן, ברור שלנוכח ההבדל בין ההישגים האקדמיים של ברץ ושל המועמד שהתקבל, אפילו הייתה ההוראה מקבלת משקל גדול מאוד, עדיין היה ברץ המועמד הראוי פחות. פרופ’ אנוך ציין במכתבו כי בהיעדר כל פרסום אקדמי, ד"ר ברץ לא היה יכול להתקבל למשרת חוקר אפילו אילו היה מועמד יחיד ותקנים היו מצויים בשפע. והוא צודק.

זאת ועוד: היה לי העונג ללמוד השנה קורס על מושג האמת אצל ד"ר מיכאל רובק. רובק נמצא בעיצומו של מחקר בנושא, ועבודתו מתגבשת בימים אלה, וייתכן שבעוד שנה שנתיים היא תהפוך לסדרת מאמרים, אולי אף ספר. הקורס היה מרתק. אני לא חושב שיש הרבה תלמידים לתואר ראשון שזוכים לקורס שכל כולו ממוקד במושג פילוסופי כה חשוב אחד, לאורך שני צירים תמטיים. היה לי גם העונג להשתתף בסמינר של פרופ’ יעקב גולומב המסכם את מחקרו האחרון על הקשר בין ההגות הציונית בראשית דרכה לבין פרידריך ניטשה. שוב, מרתק ומחכים, ואני יודע בוודאות שקורס כזה לא נלמד בשום מקום בעולם – כי זה מחקר יחודי של פרופ’ גולומב. זכיתי גם להשתתף בסמינר בפילוסופיה פוליטית של פרופ’ יקירה שהועבר בעת כתיבת ספרו. השנה העביר ד"ר מאיר בוזגלו קורס על הרמב"ם שמתפלמס עם ספרו האחרון. ומכל זה אנו למדים שלחוקר יש ערך מוסף גבוה מאוד לתת לתלמידיו. חוקר יכול לתת להם מה שמורה שאינו חוקר לעולם לא יוכל – צוהר לעשייה פילוסופית עכשווית, לתהליך המחקר, לטרנדים במחקר הפילוסופי ולדברים שלא נלמדים בשום מקום אחר. מכאן שגם במשבצת ההוראה, לאדם עם רקורד מחקרי יש אוטומטית יותר מה להעניק מלאדם חסר רקורד כזה. וזה, כמובן, גם משפיע על הקורסים והסמינרים שאותם אפשר להציע, ולזה כבר יש השלכות תקציביות.

4. פרסומים אינם הכול. ברץ סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטור שלו, להבדיל מהמועמד שהתקבל.

ובכן, ראשית יש לציין שהמועמד שהתקבל סיים את לימודי הדוקטורט שלו בתכנית לפילוסופיה עתיקה באוניברסיטת פרינסטון, שם אין דבר כזה "לסיים בהצטיינות". דוקטורט מקבל ציון עובר או נכשל. שנית, כדי לקבל משרת חוקר, עבודת דוקטורט, טובה ככל שתהיה, אינה מספקת.

וישנו את עניין האגואיזם. סטודנטים לתואר ראשון, תלמידיו של ברץ המובילים את המאבק, באים לשלוש שנים ויוצאים עם תואר. בודדים מהם ימשיכו לתואר שני. אחד או שניים ימשיכו לדוקטורט. הרכב מקרי של תלמידים לא יכול לקבוע את זהותו של מחזיק במשרה קבועה שילמד דורות של סטודנטים. מחויבותה של האוניברסיטה לספק לסטודנטים הבאים את הטוב ביותר שהיא יכולה למצוא. תלמידי בית ספר לא בוחרים את מוריהם, פציינטים בבית חולים לא בוחרים את רופאיהם וסטודנטים לא בוחרים מי יקבל משרות קבועות באוניברסיטה. הבעת דעה היא טובה וחשובה. הרעיון שהסטודנטים יכולים להפעיל לחץ – חיצוני ולא הגון – כדי לקבוע את זהות המורים באוניברסיטה לוקה באגואיזם ילדותי.

[...]

האקדמיה הפוסט-ציונית אנטי-ישראלית תוקעת-סכין-בגב-האומה מסננת-ימנים-ומזרחים הפכה להיות כמו הפוליטיקאים המושחתים, הבג"ץ השמאלני או הכדורגלנים הטפשים: כולם יודעים שזה כך ואיש לא זקוק עוד להוכחה או ראיה. כדי כך, שאם מרצה בעל דעות ימניות לא מתקבל למשרת מחקר, לא יכול להיות שיש לכך סיבות ענייניות – זה חייב להיות חלק מהמאפיה האקדמית האנטי-ישראלית וגו’. ד"ר רן ברץ, במטריה האקדמית שסיפק לדו"ח המצחיק של אם תרצו^[3], הוא במידת מה אחראי לאווירה הציבורית הזו. אותה אווירה ציבורית שכעת, הפלא ופלא, מביאה את עניין המשך העסקתו לועדת החינוך של הכנסת, תוך חיזוק אותה האווירה בדיוק. אינני יודע מדוע ניגש ברץ למכרז, הרי ידע את כל שאנו יודעים. אם יש כאן תום לב אם לאו, ישפוט הקורא בעצמו, לא לי לקבוע. אבל דבר אחד אני יודע: אל לנו לתת לדימוי להחליף את המציאות. העובדות הן כפי שהובאו כאן. לאורן, ברי כי ד"ר רן ברץ לא היה מתקבל למשרת חוקר בשום מקום שמכבד את עצמו. ואכן, הוא נדחה מאותה המשרה בדיוק גם באוניברסיטת בן גוריון.

וישנו עוד עניין. אם יש אמת בטענות, והחוג לפילוסופיה מעוניין להצר את צעדיו של ברץ רק על שום דעותיו הפוליטיות, כיצד זה קיבל דוקטורט בהצטיינות? כיצד הועסק כמורה מן החוץ בהמשך? הלא ישנם אנשים נוספים היכולים ללמד את קורס המבוא בפילוסופיה יוונית. לי אישית היה הכבוד ללמוד את הקורס הזה מפיה של פרופ’ אביטל וולמן, שבוודאי יכולה הייתה לעשות זאת שוב. בוודאי אפשר היה להביא מרצה אחר מן החוץ לצורך הקורס האחד הזה. מדוע, אם כן, זה לא נעשה? איה הייתה הרדיפה הפוליטית אז?

[...]

ד"ר רן ברץ הוא אדם חריף, חד מחשבה, בעל הבנה מעמיקה ויכולת הפשטה והבהרה של טקסטים פילוסופיים מורכבים. לו יקדיש עצמו למחקר, יוכל ביום מן הימים להיות, לעניות דעתי, חוקר נפלא ונכס לכל אוניברסיטה שתעסיק אותו. ראוי שאם קריירה אקדמית היא עניינו, יקדיש את מרצו לכך ולא לפוליטיקה.

פוליטיקוס is a post from: בלוגיקה

1. עותק שמור במערכת
2. עם הפילוסוף צ’ארלס טיילור
3. הו לא, מלמדים את ג’ון רולס!

יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה^[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.

צריך להיות ברור מדוע ההדחה היא ביזיון של האוניברסיטה הדרומית, אבל נדמה שאין הדבר כך. בשורה התחתונה, מדובר במרצה שבשיעור אתיקה הביע דעה שנויה במחלוקת. שהדעה המדוברת היא חשוכה ובלתי נאורה בעליל, המוצאת בדיכוי הנפש איזושהי גדלות ומכניסה שיפוט מוסרי למהותם של פרטים – אין ספק. קוראיי הקבועים יודעים כבר עד כמה אני בז לעמדות כאלה, עד כמה אני רואה בהן עמדות המשתקות את הפרט ופוגעות ביכולתנו, כבני אנוש, להביא את עצמנו לידי ביטוי חופשי ומקסימלי. לא פעם כתבתי כאן כנגד עמדות כאלה בכלל, וכנגד עמדות כאלה המופנות כלפי הומוסקסואלים בפרט.

אולם, אני יודע היטב שהעובדה שדעה מסוימת שנואה עליי ונראית לי שגויה והרת נזק בבסיסה, אין משמעה שיש לאסור או להטיל סנקציות על השמעת עמדה זו. ההגנה על חירותו של אדם לאחוז בעמדה שאינני מסכים עמה ולהביע אותה כרצונו היא אינטרס עליון שלי ושל כל אדם בעל דעה, משתי סיבות: ראשית, משום שמי שאינו מגן על חירות הביטוי של ברי הפלוגתא שלו שומט את הקרקע המוסרית תחת חירות הביטוי שלו עצמו, ולא יוכל לומר דבר אם ברי הפלוגתא שלו ישללו את חירות הביטוי שלו. ושנית, מפני שאם דעה קיימת ואינה נאמרת, הרי שלא ניתן להתמודד מולה, להפריך אותה, להראות לאילו עקרונות ואילו ערכים היא מחייבת אותנו על מנת לשכנע אחרים במשגה שהיא. כשם שהאדם ההיגליאני זקוק להכרתה של תודעה זרה בטרם יוכל להיות לתודעה עצמית, כך גם עמדות ודעות זקוקות לסימביוזה שבוויכוח ובדיון, ועל אחת כמה וכמה עמדות אתיות כלליות וערטילאיות. לא בכדי כתב אפלטון את הפילוסופיה שלו כולה בצורה של דיאלוגים: יש שעמדה מתחדדת, מתבהרת ויוצאת נשכרת מעצם התשובה שהיא מעמידה לעמדות אחרות, נגדיות ומקבילות. אין סכין מתחדדת אלא בירך רעותה.

ועל כן, אפשר וצריך להתעלם, ולו לרגע קט, מתכנם החשוך של הדברים שאמר ד"ר לויט, ולראות שמדובר כאן במרצה שהביע עמדה שנויה במחלוקת. באותה המידה יכול היה המרצה לומר שצעירים מבולבלים עשויים להיות מושפעים מאורח חיים דתי מוחצן, או שזוגות מרובי ילדים עשויים לגדל ילדים מחונכים פחות בשל מגבלות תשומת הלב של הוריהם, או שיש למנוע משני אנשים הלוקים בשכלם להביא ילדים בצוותא ועוד כהנה וכהנה דעות שנויות במחלוקת שניתן לדון עליהן. חלק מהדעות הללו חשוכות לא פחות, וחלקן מערערות על תפישת עולמם של כל מיני סוגי אנשים. חלקן אף יימצאו פוגעניות עבור חלק מהאנשים – למשל, כאלה שיש להם הרבה ילדים. זה, כמובן, בסדר גמור: אם אנחנו מגבילים את עצמנו לומר רק דברים שלא יפגעו באיש, אנחנו מצמצמים את מה שאנחנו יכולים לומר לכדי כלום. להט"בים, בעניין הזה, אינם שונים מכל קבוצת אוכלוסיה או פרט אחרים: אין להם חסינות מפני אמירות של אחרים שהם עשויים למצוא פוגעניים. כאמור, על אף שאנשים חושבים יתקוממו בכל מאודם כנגד אמירות הומופוביות וחשוכות, לאנשים המחזיקים בעמדות האלה יש חופש מלא לבטא את דעותיהם, והחירות הזו, כפי שהובהר כבר, היא הכרחית.

התקדמות מדעית, פילוסופית ואתית לא תתכן בלי הדיון החופשי. לא יכולנו להגיע לתוכנית החלל אם קפלר לא היה מטיל ספק בתורות העתיקות על נתיבות כוכבי הלכת. לא היינו מגיעים לתורת האבולוציה המודרנית אם למארק ודרווין לא הטילו ספקות על הדעה המקובלת שכל זן ומין נבראו בנפרד. מה עוד ואווירה אשר מרצים שונים מלמדים דעות שונות וגם נוגדות היא אווירה הכרחית להתפתחות האינטלקטואלית של התלמיד. על ידי התמודדות עם דעות שונות ונוגדות הוא לומד לסלול את דרכו הוא ולהתבגר לחוקר אמתי.^[2]

על אחת כמה וכמה הדברים אמורים כשמדובר באקדמיה: מחקרים והגות גם יחד לא יכולים להתקיים בסביבה הדורשת מהם לדרוך על ביצים. לחוקרים והוגים שמורה הזכות להיות שנויים במחלוקת, שערורייתיים וראדיקליים – בלי הזכות הזו, היכולת שלהם לקדם את החשיבה האנושית באמצעות המחקר וההגות שלהם נפגעת. ייתכן, שדווקא מרעיונות שחלקים באוכלוסיה מוצאים פוגעניים תמצא האנושות נשכרת. מעולם לא קנינו לנו את הזכות לומר לאיש האקדמיה מה לחקור או לאילו מסקנות להגיע. איננו יכולים לכפות את הפוליטיקה שלנו על הידע או הרעיונות, מפני שאלו נשארים טובים – או גרועים – גם אם נאטום את אזנינו אליהם ונסרב לשמוע אותם. כמה מההוגים הגדולים ביותר הביעו עמדות שנויות במחלוקת, בלשון המעטה. חירותם לעשות כן קידמה את האנושות שנות אור קדימה.

אריסטו, למשל, חשב שמבנה של תא משפחתי חייב להיות מורכב מאם ואב. האם עולה על דעתו של מישהו להפסיק ללמד את האתיקה של אריסטו, שעד ימינו אנו היא מסמך מוסרי מתקדם ומהפכני בחלקו, ושרבות מתפישות הטוב והרע שלנו מושתתות על הרעיונות שבו? לו אריסטו היה פועל היום, כלום היינו צריכים לוודא שלעולם לא יעבוד בכל אקדמיה שהיא? ומה לגבי מורו של אריסטו, אפלטון, שהיה תומך נלהב במשטר מריטוקרטי טוטאליטרי ולא דמוקרטי בעליל, כלום עלינו להוציא את הפוליטיאה שלו מתכנית הלימודים בפילוסופיה פוליטית? ומה לגבי ההוגה המשפיע ביותר של המאה ה-19, פרידריך ניטשה, שערער על כל תפישות המוסר והחברה המקובלות בגרמניה בת זמנו – ובהרבה מובנים גם בימינו אנו? כשלהט"ב יטען, ובצדק, כנגד לויט, שלאדם יש את הזכות להיות למה שהוא, משוחרר מכבלים חברתיים ומסורתיים, הוא יתבסס על רעיונותיו של אותו פרידריך ניטשה. על מה היה מתבסס אילו הייתה האקדמיה הגרמנית מקיאה אותו משורותיה על דעותיו הקיצוניות? מה לגבי דארווין, אדם סמית’, ניוטון, לייבוביץ’? האם באמת צריך להזכיר את חשיבותה של החירות האקדמית?

[...]

אם כן, על אף שאינני מסכים עם ד"ר לויט כלל ועיקר, אין אני רואה כל סיבה לא לאפשר לו להביע את דעתו. זו תעודת עניות לאקדמיה הדרומית שלנו שהחליטה לפטרו בשל התבטאות שנויה במחלוקת, חשוכה, בעייתית – אבל כזו שנופלת היטב בתוך חופש הביטוי שלו. ראשיה של אוניברסיטת בן-גוריון יודעים זאת: לא מכבר הם הבטיחו לניב גורדון, שהביע עמדה שנויה במחלוקת, שמעמדו כאיש סגל אקדמי לא ייפגע, ורק קראו לו להתפטר.

אבל לא רק קברניטיה של אוניברסיטת בן-גוריון צריכים להתבייש בעצמם. גם נציגים של אותה קהילה שאמורה לדעת היטב כמה סכנה יש בהשתקה, בהדרה של דעות, באי-עמידה לצד חופש הביטוי. ובעיקר, צריך להתבייש בעצמו יונתן גר, מנכ"ל הבית הפתוח בירושלים – ארגון שיודע דבר או שניים על השתקה – על המאמר הזה שכתב, שכותרתו, לא שאלה של חופש ביטוי מעידה מראש על הפליק-פלאקים הלוגים המרהיבים שייעשו בו, שכן צריך להיות לוליין מוכשר במיוחד כדי לטעון ששאלת זכותו של מרצה להביע עמדה בשיעור אינה שאלה של חופש הביטוי.

כותרת המשנה של המאמר הזה לוקה כבר בתחילתה בשתי שגיאות – האחת לוגית, השניה עובדתית. גר כותב:

הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו כדי להיות מסוגלים לומר שלהצהיר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם זה לא מדעי ולא לגיטימי

ובכן, נתחיל מהעובדות. ד"ר לויט לא טען "שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם". זה אובר-סימפליפיקציה של טענה שהיא מורכבת בהרבה ונוגעת לשאלה מוסרית ראשונה במעלה: שאלת משילתנו בדחפינו. ד"ר לויט טען שנטייה מינית, כמו כל דבר אחר, ניתנת לשליטה, שתאווה ניתנת לכיבוש, שדחפים ניתנים לריסון. זו טענה בסיסית למדי, של "מותר האדם". אריסטו, אנסלמוס, ניטשה וסארטר חשבו כמוהו^[3].

מהטענה הזו מסיק ד"ר לויט שגם נטיה מינית ניתנת לריסון, ושמתוך הרגל הריסון האדם מתעצב באופן שונה משהיה מתעצב בלעדיו. זו טענה פסיכולוגית בסיסית למדי. אבל אין פה שום דבר שאנחנו לא מכירים כבר, שום רעיון חדש ופוגעני. בסך הכול החלה של כללים שמקובלים, בסופו של דבר, על רובנו: שלאדם יש שליטה על דחפיו.

כמובן, העובדה שאדם יכול לחיות חיי פרישות מלאים ולעולם לא לעסוק בכל פעילות מינית, כפי שעושים גברים ונשים מכל הנטיות במנזרים ברחבי העולם, אינה אומרת שעליו בהכרח לעשות זאת. גם אם מקבלים את נקודת המוצא של ד"ר לויט, שניתן לחלוק עליה^[4], אפשר לומר שגם אם אנו מקבלים שאדם יכול לרסן את תשוקותיו המיניות, אין משמעות הדבר שעליו לעשות כן בהקשר הזה, או שריסון כזה עדיף מוסרית על היעדרו. כלומר, להכיר בזה שיכול להיות שהדברים של ד"ר לויט מבוססים על רעיון שאינו לגמרי שגוי – זה שקובע שלאנשים יש את היכולת לבחור להיות מה שהם – עדיין אין פירושו להסכים עם ד"ר לויט במסקנתו הסופית, לא בכלל.

מה שמביא אותי לשגיאה הלוגית. לומר שהצהרה כזו או אחרת איננה לגיטימית לא מעידה, כפי שכותב גר בטעות, על בטחון עצמי. להיפך. על בטחון עצמי הייתה מעידה האמירה הגאה שההומו בוחר להגשים את עצמו ככזה, גם אל נוכח אפשרויות אחרות במידה שכאלה אכן קיימות. הטענה כאילו אין להומו ברירה והוא נולד כזה היא טענה אפולוגטית להחריד, לא בטוחה בעצמה. הטענה כי ההומו, בלי קשר לברירה שיש לו, בוחר להגדיר את עצמו ככזה חזקה עשרות מונים ממנה, והיא הטענה הבטוחה בעצמה. לא בטחון עצמי הריץ את ציד המכשפות הזה, לא אמירה גאה, אלא אפולוגטיקה שקטה, "אין לנו ברירה" מתנצל ושפוף.

נמשיך. לאחר פסקת פתיחה בה מספר לנו גר שהוא חולק על עמדתם של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ושל האגודה לזכויות האזרח, שני ארגונים שגילו יושרה והתנגדו לפיטורים, קובע גר:

אין ספק, חופש הביטוי הוא ערך עליון במדינה דמוקרטית. מבחנו האמיתי של הדמוקרט הוא ביכולתו לצאת למאבק למען חופש הביטוי של אדם עם דעה הפוכה משלו – גם אם אותה דעה מנוגדת לדמוקרטיה עצמה.

מוסכם. חבל רק ש, כפי שנראה בהמשך, גר נכשל בבחינה הזו.
הפסקה הבאה מכילה את אחת הטענות המדהימות שיצא לי לקרוא אי פעם:

אלא שהדיון כאן איננו על חופש הביטוי. השיעור שבמסגרתו לימד ד"ר לויט, כי ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול (או עשוי – בהתאם לנקודת המבט) להיות מושפע מנטיית הוריו, וכן, כי נטייה מינית ניתנת לריסון לא היה שיעור פילוסופיה, ספרות, אולי סוציולוגיה – זירות הגיוניות לתפיסות עולם רבות ומתנגשות, מחוזותיו של חופש הביטוי. הדברים נאמרו, כאמור, בקורס לאתיקה רפואית, במסגרת לימודי רוקחות. עולמו של המדע.

ובכן. ראשית, אני רוצה לחשוב שגר שגה כשהציג את דבריו של ד"ר לויט, ולא, חלילה, שהוא סילף אותם במתכוון. אמירתו של ד"ר לויט, לפי הפרסומים בתקשורת כמו גם לפי דבריו שלו עצמו, לא היתה ש"ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול[...]להיות מושפע מנטיית הוריו". זה פשוט שגוי. עמדתו של ד"ר לויט הייתה:

אני מודאג בקשר לאנשים גבוליים אשר הפילוסופיה של התנועה של ההומוסקסואלים עשויה להשפיע עליהם ולמנוע מעצמם את השמחה של ילדים ונכדים.

הטענה כללית בהרבה: חברה שמאפשרת חיים חד מיניים מוחצנים, טוען ד"ר לויט, עלולה להשפיע על צעירים שאינם בטוחים באשר לנטייתם המינית.

כמובן, זו עמדה בעייתית בשתי רמות שונות: ראשית, משום שגם אם היא נכונה, אנחנו לא יכולים לדרוש מאנשים שלא להיות מי ומה שהם רק כי אנחנו חוששים שבני נוער מבולבלים יחליטו לנסות זאת גם; ושנית, כי היא מניחה מראש שבחירה בדרך חיים לא הומוסקסואלית טובה יותר מבחירה בדרך חיים הומוסקסואלית, ולכן אותו נער מבולבל היפותטי ייפגע כתוצאה מבחירה כזו – שזו, כמובן, עמדה שמניחה מראש את המבוקש. אבל בדיוק כשם שקל להצביע על הבעייתיות בעמדה הזו, כך היא גם לגיטימית. ושוב – גם אם אינני מסכים עם ד"ר לויט, אני מכיר בזכותו לחשוב כך.

שנית, הטענה המדהימה כי אתיקה רפואית איננה פילוסופיה, אלא "עולמו של המדע". אתיקה היא פילוסופיה. אתיקה רפואית, העוסקת בשאלות מוסריות ממעלה ראשונה כמו רביה, הפלות, השתלות איברים, הפריה חוץ גופית, המתות חסד וכיו"ב, איננה מדע. היא תחום של דעה ודעה נגדית, של שיטות מוסריות מחייבות ועקרונות וערכים שהן נובעות מהם. אף מחקר אמפירי לא ידע לתת לנו את התשובה לשאלה המוסרית של המתת חסד או הפלה. השאלה האם ביצית מופרית היא כבר תחילתם האימננטית של חיים ויש להתייחס אליה כאל חי לכל דבר איננה שאלה מדעית, שניתן לחקור בכלים אמפיריים. היא שאלה אתית, ואנו מטפלים בה באמצעות שיטות, רעיונות ודעות. יש יסוד סביר להניח שגר יודע זאת. שיעור אתיקה רפואית לרוקחים אינו שיעור של הרכב החומר בתרופה כזו או אחרת, הוא אינו שיעור אמפירי. הניסיון לטעון אחרת, הניסיון לטעון שמדובר בתחום מדעי, או שנעשה בתום לב – ואז הוא מעיד על בורות; או, גרוע מכך, נעשה במתכוון – ואז הוא מכשיל את גר במבחן שהוא עצמו הציב.

נמשיך:

קורס זה הוא אכן מקום לפולמוס ולמגוון דעות – בתחום המתות החסד, למשל, או (להבדיל) בתחום ההפלות. המרצה המוכשר ינצל את הפלטפורמה כדי לפתוח שאלות, להוביל את תלמידיו לחשיבה אתית יותר בבואם להתמודד עם סוגיות רפואיות. אך בעולם המדע, אין זה מקומו של המרצה לקבוע קביעות – בוודאי כאלה המגובות בסמכותו כמחנך וכאיש מקצוע למוד ניסיון – הסותרות את המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה. בין זה לבין חופש הביטוי אין דבר.

ראשית, זכותו של כל אדם, בוודאי מרצה, בוודאי איש מדע אחר, לחלוק על קונספציה או תיאוריה מדעית כזו או אחרת. מה זכותו, חובתו, אם הוא חושב שזה המצב. במשך שנים הושמו חולי עגבת שהגיעו לשלב השלישי של המחלה ופתחו עגבת המוח במוסד לחולי רוח, עד שהתברר שטיפול בפניצילין מרפא את השגעון הזה. הפסיכיאטריה נהגה להפריד את אונותיהם של פציינטים אלימים. לומר, שלאיש אקדמיה אסור לומר דברים שאינם עולים בקנה אחד עם הטון המרכזי בתחום מחקר כלשהו, זו אמירה שעושה צחוק מכל הרעיון של חופש אקדמי ככלי לצבירת ידע. אם הפסיכולוגיה יודעת לענות לביקורת, תעשה זאת; אם לא, התורות שלה יתחדדו. אם הטון המרכזי בפסיכולוגיה היה שהומוסקסואליות היא הפרעה נפשית, כלום היה גר ממלא פיו מים פשוט על מנת לא לסתור את "המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה"? כלום היה צריך?

יתירה מכך: הבה נניח שאכן, ד"ר לויט התבטא מתוך בורות גמורה, והדברים שאמר הוכחו זה מכבר באורח בלתי ניתן לערעור או הפרכה כשטויות. אז מה? חופש הביטוי כולל גם את החירות שלי לומר שהירח עשוי מגבינה, או שתינוקות באים מהחסידה. מרצה לפיזיקה יכול לטעון – בסתירה מלאה לחלק מהמחקרים במדע המדינה – ששיטת המשטר הנשיאותית היא השיטה הדמוקרטית הטובה ביותר; נועם חומסקי מתבטא כדרך שבשגרה התבטאויות שעשויות להמצא פוגעניות שאינן בתחום הדעת שלו; וכן הלאה. אף אחד מתלמידיו של ד"ר לויט לא חושב שהוא מומחה בפסיכולוגיה, ואני משוכנע כי מעולם לא הציג את עצמו ככזה. נכון, הוא "איש מקצוע למוד ניסיון" – אולם אין משמעות הדבר שמי מתלמידיו יימצא סובר שיש להאזין לו לגבי שרברבות, פיסול בשיש או פסיכולוגיה. ככה זה: חופש הביטוי הוא גם החופש לומר שטויות, וגם בתחום הזה חופש הביטוי של ד"ר לויט אינו נופל מזה של גר.

שנית, האמירה הבסיסית של ד"ר לויט, לפיה בני אדם יכולים להשתנות מתוך פעילות לכיבוש יצרם (והקורא חד העין ישים לב שאינני מתייחס, כרגע, ליישום השגוי שעשה ד"ר לויט ליצר ההומוסקסואלי דווקא), לא רק שאינה עומדת בסתירה למדע הפסיכולוגיה, היא נשמת אפו והבסיס של קיומו. הסיבה שהיישום על הומוסקסואליות הוא שגוי מעקרו היא מקור הוויכוח.

נקודה שלישית היא שאם הקורס הוא, אכן, "מקום לפולמוס ולמגוון דעות" אזי הוא כזה גם עבור המרצה – ודעות אנחנו מקבלים גם אם הן סותרות, לעתים, את המדע.

ולבסוף, שאלת הילדים לזוגות חד מיניים היא שאלה מוסרית ממעלה ראשונה, לא פחות משאלת ההפלות או שאלת המתות החסד. מעבר לדילמות המוסריות הברורות שהיא מעלה באופן מיידי – כמו דילמות מוסריות הנוגעות לניצול רחמן של נשים ממדינות עולם שלישי כדי לספק ילדים עבור זוגות במערב – היא מעלה שאלות חבריות מוסריות נוקבות, כמו למשל השאלה בדבר מבנה המשפחה המסורתי. אישית, אני סבור שמדובר במבנה שאבד עליו הכלח, אבל לא הייתי חולם לטעון שאין שום מקום לדיון בנושא. השאלה הזו מעלה בהחלט דילמות מוסריות, גם מתחום האתיקה הרפואית, ולהתעלם ממנה פירושו לפגוע בהגות האתית ולבצע פוליטיזציה של תורת המוסר.

ממשיך גר וכותב:

מוסכמה שכבר התקבעה במקומות ובזמנים שמרניים משלנו היא שבמסגרת שיעור תנ"ך אפשר לדבר על בריאת העולם, אך לבריאתנות אין מקום בשיעור ביולוגיה. שוב אין זו שאלה של חופש הביטוי, אלא של הגיון בריא (ולא בריאתני).

ובכן, הדבר הראשון שניתן לומר הוא שמוסכמות שהתקבעו אין פירושן סוף הדיון, ושמנכ"ל הבית הפתוח הוא האחרון שחשבתי שאצטרך להזכיר לו את זה. יהיו שיחלקו על הצורך לדבר על בריאת העולם בשיעורי תנ"ך, או אפילו על קיומם של שיעורי תנ"ך ככלל. כמובן, עמדה זו תהיה לגיטימית לחלוטין על אף המוסכמה החברתית. גם על מקומה של הבריאתנות בשיעורי ביולוגיה מתנהל דיון נוקב, שהגיע עד לבתי המשפט וטרם הסתיים. כמובן, איש לא יעלה על דעתו לפטר מרצה שיתבטא בעד התיאוריה הבריאתנית, ואפילו יהיה איש מדע.

זאת ועוד, עצם ההשוואה בין מרצה לקהל בגירים באוניברסיטה לבין תכנית לימודים לקהל שבוי של קטינים בבתי ספר מקוממת ודמגוגית. אין לי שום בעיה, ואני מקווה שגם לגר לא, עם הצגת התיאוריה הבריאתנית לסטודנטים לתואר ראשון. ההנחה היא שהם יכולים להתמודד עם התוצאות. מרצה נוצרי לביולוגיה שמביע עמדה בעד התיאוריה הבריאתנית עלול לספוג קיתונות של בוז כאיש מקצוע, מהסטודנטים ומאחרים – ובצדק – אבל איש לא יעלה על דעתו לפטרו משום שהביע דעה כזו. חופש הביטוי כולל גם את החופש לומר שטויות, כזכור.

עוד כותב גר:

לו היה המרצה משתמש באותה סמכותיות רפואית להוציא מפיו את המשפט "בני הגזע ה-X הם…” או "בנות המין ה-Y הן…”, אזי לא הייתה למאן דהוא שום שאלה.

רגע, מה? סמכותיות רפואית? בשיעור אתיקה? סמכותיות רפואית יכולה להיות בשיעור נפרולוגיה. סמכותיות רפואית יש לרופא שממליץ על ניתוח. רופא שאומר שלדעתו אין זה מוסרי להרוג כדי להציל את חייך אינו סמכותי יותר מעורך דין, שרברב או כבאי שאומרים דברים אחרים. האם גר ממעיט בערכם של הרוקחים לעתיד כדי כך, שהוא חושב שהם לא יודעים להבדיל בין דברים שאומר אדם במסגרת דיון אתי לבין עובדות שאומר להם המרצה שלהם במסגרת שיעור רפואי מקצועי?

לו היה המרצה אומר שלדעתו, טובת הילדים מחייבת שאמם תישאר איתם בבית, הוא היה סופג ביקורת קשה – אבל יש יסוד סביר להניח שלא היה מודח. ככה זה כשאנחנו סובלניים מספיק כדי לאפשר לאחר לטעות ללא סנקציות.

אמנם בזכות חופש הביטוי, בעמל רב שנים, הגענו לאן שהגענו (ועוד ארוכה הדרך), אך הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו, במיניותנו ובתפיסות המקצועיות לגבינו כדי להיות מסוגלים להצהיר שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות.

אני מתקשה לקרוא את הפסקה הזו כאומרת משהו אחר מ"חופש הביטוי חשוב לנו, אבל אנחנו לא חייבים לספק אותו לאחרים", אבל אני אנסה: מעבר להפשטת היתר של מה שנאמר, שוב, האמירה שדבר מה הוא "בריאתנות" לא הופך אותו לאסור או פסול או עילה לפיטורים. בתור מנכ"ל הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, אלו כבר שתי דעות שיש עליהן פולמוס ציבורי נרחב שהוא מוציא מכלל הגנתו של חופש הביטוי – לא דוגמה קלאסית לסובלנות. בשיעור אתיקה של החינוך, למשל, הייתי מצפה מהמרצה להעלות את שאלת הבריאתנות, ואף לנקוט עמדה פוזיטיבית אם הוא רוצה.

לא ברור לי מה בהצהרה "שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות" מעיד על בטחון עצמי שעליו גר מדבר. בעיניי, זה מעיד על התרפסות והתבטלות בפני דעות חשוכות למדי. מדובר, בצורה הפשוטה ביותר, בטענה לנכות. בסיסה של הטענה הוא שאין ללהט"בים שליטה על מי ומה שהם, ואין להם אפשרות להשתנות, ועל כן על החברה לקבל אותם כמו שהם. כאילו הייתה הלהט"ביות פגם, אבל כזה שאין לנו ברירה אלא לקבל. מין משיכה אפולוגטית בכתפיים, "אנחנו לא יכולים להיות כמוכם, באמת". אני הייתי מצפה, והייתי אומר שבהחלט הגיע הזמן, שלהט"בים יהיו מספיק בטוחים בעצמם ובמיניות שלהם כדי לומר שזה בכלל לא משנה אם הם יכולים או לא להשתנות – השאלה היחידה שמשנה היא האם הם רוצים להשתנות, והאם הם צריכים להשתנות. ואם אני לא מקבל – ואני לא מקבל, ואני משוכנע שגם גר לא מקבל – את ההנחה שהומואים צריכים להשתנות, שלהיות הומו זה פחות טוב, זה לא רצוי; אם אני לא מקבל את ההנחה הזו אז מלכתחילה אינני נזקק לטענה שלהט"בים אינם יכולים להשתנות. לשון אחר, בטחון עצמי יהיה לטעון כי אורח החיים הלהט"בי אינו עדיף יותר או פחות מאורח החיים ההטרוסקסואלי, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו, וממילא הדיון ביכולתם להשתנות הופך לעקר. כדי להלחם בגזענות נגד להט"בים לא צריך לאמץ את הנחות היסוד של הגזענות הזו, יש להלחם בהן. חד, חלק וברור.

הטענה צריכה להיות ברורה ופשוטה: לסבית, הומו, פאנסקסואל/ית, ביסקסואל/ית, טרנסג’נדר/ית וכיו"ב הם אנשים, שווי ערך להטרוסקסואלים בכול. הם מנהלים אורח חיים מיני שאינו הטרוסקסואלי, שכולל יחסי מין בהסכמה מדעת בין שני בגירים^[5] הכשירים להסכים^[6]. לאורח החיים הזה, שאינו שונה מאורח חיים הטרוסקסואלי סאדו מאזוכיסטי, למשל, ואינו עדיף יותר או פחות מאורח חיים הטרוסקסואלי, אין כל השלכה חברתית שלילית. מעשיהם של מבוגרים מסכימים מדעת בפרטיות ביתם הוא עניינם, ועניינם בלבד. כיוון שכך, אין כל פסול באורח החיים הזה, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו – כשם שאין צורך שהטרוסקסואלים ישתנו. הקבוצות הללו שוות ברמתן המוסרית. ומכיוון שאין צורך, אין שום מקום לדון ביכולת. אף אחד לא מדבר על יכולתם של הטרוסקסואלים לשנות את נטייתם המינית, פשוט מפני שאף אחד לא חושב שהם צריכים. ובכן, זו צריכה להיות הטענה, זו תהיה טענה בטוחה בעצמה. הטענה של גר לא מעידה על בטחון עצמי. היא מעידה על אפולוגטיות ומאמצת קטגוריות חשיבה בהן יש להלחם.

זאת ועוד – טענת חוסר היכולת היא מדרון חלקלק. אנשים שהחברה חושבת שצריכים לשנות את נטייתם המינית – פדופילים היא דוגמה פופולארית במיוחד – החברה תלחץ לשנות אותה גם בכפיה (סירוס כימי, למשל). עד לא מכבר זה היה מקובל לסרס הומואים כימית – המדען וגיבור המלחמה הבריטי אלן טיורינג, האיש שהצוות שלו פיצח את הקוד של האניגמה הגרמנית, עבר טיפול כזה. כי אם זה מה שצריך להיעשות, שאלת הנזק הנגרם למסורס הופכת לפחות רלוונטית. ועל כן, טענת חוסר היכולת היא לחלוטין בלתי רלוונטית לקייס הלהט"בי.

גר מוסיף:

זאת, לאחר שאיגוד הפסיכולוגים האמריקני, שהחלטותיו מקובלות ברחבי העולם, קבע שניסיון ליישם את אותו "כוח רצון" עלול להוביל לפגיעה ואיננו אתי (עמדה שאומצה גם על ידי הסתדרות הפסיכולוגים בישראל). בנוסף, כל מחקר רלוונטי לגבי ילדים הגדלים במשפחה בת שני הורים מאותו המין מצא שאם יש איזשהו הבדל בין ילדים אלה לאחרים, זה מתבטא רק בבריאותם הנפשית הרבה יותר של הילדים להורים בני אותו המין.

כלל אצבע: אם כדי להבהיר נקודה נזקק הכותב לסילופים קטנים של המציאות, יש סיכוי טוב שהוא טועה ומטעה. על כותביו של פשקוויל ברחובות החרדים איש לא יחשוב להגיד שהם עברו על תקנון האתיקה העיתונאית. איגוד הפסיכולוגים האמריקאי – והישראלי – מורה על צורת ההתנהגות והפרקטיקה הרצויה של פסיכולוגים, לא של מרצים לאתיקה. זה שפסיכולוגים לא צריכים לעסוק בהמרת הומוסקסואלים – כמו גם בהמרת דת, בהטפה להתאבדות או בהמלצה לקיום יחסי מין בלתי מוגנים עם פרטנרים מרובים – זה נכון, וזו אכן המלצתו של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי. אלא שהמלצה זו אין משמעותה בשום צורה שאנשים לא יכולים לנסות לשנות את עצמם בעצמם (שהוא הדבר ש, בהפשטה מסוימת, הציע ד"ר לויט) או באמצעות אדם שאינו פסיכולוג (למשל, כהן דת). בוודאי שאין משמעותה שמרצה לאתיקה שחושב שההמלצה שגויה צריך נצור את לשונו. יותר מזה, האיגוד עוסק במתן הנחיות מעשיות לפסיכולוגים מתפקדים, לא במחקר או ביקורת, ועל כן הוא בוודאי לא מביא לידי ביטוי את כל זרמי המחקר בתחום, אלא את המיינסטרים המקובל בתחום חדש יחסית בלבד. זאת ועוד, המלצותיו של איגוד כזה עשויות להשתנות. על כן, אין די בהן כדי לבסס אפילו את הטענה שהתבטאותו של ד"ר לויט סותרת את המדע – שלא לדבר על המרחק הרב שיש לעבור כדי להגיע מהטענה הזו לפיטוריו של הד"ר, כפי שכבר פורט.

כמו כן, אני משוכנע שגר יסלח לי גם אם אומר שלאור כמה הטיות במאמר הזה, הוא יסלח לי אם אני חשדן מראש כשהוא כבר מסנן עבורי אילו מחקרים הם רלוונטיים ואילו אינם. מעבר לעובדה שבריאותם הנפשית של ילדים להורים בני אותו מין היא טענה לא רלוונטית לחלוטין -ד"ר  לויט מעולם לא טען אחרת – במקרה הזה הטענה מלווה בסייג "כל מחקר רלוונטי". לא יכול הקורא שלא לתהות האם כל מחקר שיאמר ההיפך ייעשה, באחת, לבלתי רלוונטי.

אם הדובר הוא ח"כ ממפלגה מסוימת, הוא יכול לטעון אחרת בראיון בטלוויזיה, למשל. וגם אז, אני מייחל ליום שמי שיתקן אותו יהיה המנחה ולא המרואיין שכנגד. עם זאת, אדם לא יכול לטעון אחרת במסגרת לימודי רפואה, כאשר הוא בעל תפקיד סמכותי המלווה בתואר דוקטור, שאם אתה, כסטודנט, לא מקבל אותו – אתה מוזמן לצאת החוצה ולאבד את הנקודות בקורס

ראשית, אני די המום מכך שגר סבור כי לחבר כנסת המתראיין בטלוויזיה לקהל גדול ובלתי מאופיין שמורה הזכות לומר דברים שלמרצה לאתיקה המדבר לקהל קטן של תלמידי רוקחות אסור. חבר כנסת הוא "בעל תפקיד סמכותי", הוא פונה לקהל גדול בהרבה והוא משפיע על המונים. מרצה הוא בסך הכול מרצה. השפעתו מוגבלת בהרבה. יתירה מכך, אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני שומע שיש אנשי מקצוע מסוימים שחופש הביטוי לא חל על דעותיהם, אלא אם כן הם חברי כנסת. ועוד, יש משהו אנטי-אקדמי לחלוטין בטענה שחירותו של הפוליטיקאי שונה מזו של החוקר.

שנית, אותו כלל אצבע לגבי אי-דיוקים תקף גם כאן: ד"ר לויט דיבר עם תלמידי רוקחות, לא "במסגרת לימודי רפואה". הוא העביר קורס על אתיקה, לא קורס בעל משמעות מקצועית. וכן, אם הטענה של גר היא שאנו לא בוחרים את המרצים שלנו והם עלולים להיות אנשים שאיננו מסכימים עמם, הרי שזה נכון בכל מקרה. זה אפילו בסדר. יש סיכוי שנלמד משהו, אולי נפתח את הראש לדעות אחרות. חשבתי שזה מה שהבית הפתוח מנסה לעשות.

בפסקה האחרונה, כותב גר את הדברים האלה:

תפקידו של המחנך לאתיקה לשאול שאלות ולא לקבוע קביעות, ונדמה לי שזו המחשבה שהנחתה בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות באוניברסיטת בן גוריון.

כמובן, נראה מיותר לומר שד"ר לויט אינו מחנך, הוא מרצה. תפקידה של האקדמיה, להבדיל מבית הספר, הוא ללמד, לא לחנך. לימוד האתיקה נעשה גם דרך דיונים בשאלות, הצגת כל העמדות האפשריות והעלאת שאלות. אולם אין משמעות הדבר כי המרצה לאתיקה חייב להישאר נטול דעה משל עצמו. דעה כזו איננה "קביעה", היא הבעת עמדה. יותר מזה: אני סבור שחובה על מרצה לאתיקה להביע את עמדתו. רק כך יוכלו תלמידיו לדעת לאילו כיוונים הוא נוטה, במודע או שלא במודע, ולהישמר מן ההטיה הזו. נוסף על כך, דומני שגר מזלזל זלזול עמוק בסטודנטים לרוקחות באוניברסיטת בן גוריון, אם הוא חושב שהם ישמעו את דברי המרצה לאתיקה ויאמרו עליהם אמן וינהגו כאילו זו האמת היחידה מרגע שהמרצה אמר כך. המרצה, בוודאי כאשר מדובר באתיקה ולא בעובדות מקצועיות, איננו דברי ה’ חיים, והסטודנטים יודעים זאת.
את מאמרו חותם גר בדברים הללו:

ד"ר לויט – במקרה גם אדם דתי – בחר בשיחתו עם מנהליו לדבוק בתפיסת עולמו ולא לשנות את דרכו החינוכית. משכך, טוב שהאוניברסיטה החליטה כפי שהחליטה, לא רק מפני שד"ר לויט הוא הומופוב, אלא גם, כי הוא פשוט מורה גרוע.

תלמידיו של ד"ר לויט חשו אי נוחות מדבריו. הם לא קיבלו אותם כפשוטם, אלא התווכחו מולו, ואף פעלו כדי להלין עליו. דומני, שדי בעובדות אלה כדי לקבוע שד"ר לויט איננו מורה כה גרוע לאתיקה, ושבכל מקרה הטענה לפיה קביעה שקובע המרצה תתקבל כאמת צרופה על ידי תלמידיו היא מופרכת.

[...]

התגובה הזו לפיטורים היא תעודת עניות לקהילה שנאבקת כבר שנים מאבק יפה וצודק לשוויון ולמען חירויותיה. הקהילה צריכה הייתה לעמוד על רגליה האחוריות ולהתנער מהפיטורים הללו. הם היו קונים בכך את עולמם. הם בחרו אחרת. לי, באופן אישי, יהיה קשה מהרגיל להצטרף אל חבריי, ידידיי ובני משפחתי הלהט"בים במצעד הגאווה והסובלנות של הבית הפתוח הירושלמי השנה. קשה, כי כעת אני יודע שבראש הבית הפתוח עומד אדם שמוכן להצדיק פגיעה גסה בחירות הביטוי של אדם הסובר אחרת ממנו, ומשדר בכך תמונת מראה של אותה התכונה בחברה הישראלית שמצעד הגאווה והבית הפתוח מנסים לשנות.

ליקיאון is a post from: בלוגיקה

1. אתיקה רפואית
2. ד"ר ירוחם לויט, אתר סרוגים
3. או שמא היה זה להיפך?
4. למשל, תוך שימוש במודל של היידגר – גדול ההוגים במאה העשרים וחבר במפלגה הנאצית, אגב – לגבי תנאי הקיום הבסיסיים והלא משתנים שלנו
5. או יותר
6. מה שמכונה בלע"ז Consenting adults

מיליוני בני אדם חושבים המתינו השבוע למוצא זרועותיו של תמנון קטן העונה לשם פול. שתי קופסאות הונחתו למימיו של הקלמארי, על האחת הוטבע דגלה של ספרד, ועל האחר, דגלה של הולנד. בתוך כל אחת מהקופסאות הונחו דברי מתיקה עבור המפלצת הקטנה. פול הסתער על הקופסה הימנית, פתח אותה ונכנס לתוכה, על מנת להביא את האוכל. בכך הוא קבע: ספרד תנצח במשחק גמר גביע העולם בכדורגל.

היחס לפול היה כאל נביא, לאחר שניבא בהצלחה בשיטה שתוארה לעיל את כל שמונת המשחקים שנתנו לו לנבא (שבעת משחקיה של גרמניה – שלושה בשלב הבתים, אחד בשלב שמינית הגמר, אחד בשלב רבע הגמר, אחד בשלב חצי הגמר ואחד על המקום השלישי – ומשחק גמר הגביע בין ספרד והולנד). מה הסיכויים, שאלו אותי אנשים באירוע חברתי, שהוא יצליח לנחש את כל המשחקים נכון? חייב להיות פה איזה משהו "על טבעי", איזושהי נבואה.

הסיכוי? בר חישוב. הסיכוי לכל משחק בשלושת המשחקים הראשונים היה אחד לשלוש (תיקו, נצחון לקבוצה א’ או נצחון לקבוצה ב’) ולכל משחק בחמשת המשחקים האחרים אחד לשניים (משלב שמינית הגמר אין יותר אפשרות לסיים משחק בתיקו). תשלפו מחשבון, זה די קל מכאן, אם מניחים שהתמנון בוחר אקראית. סיכוי גבוה בהרבה מהסיכוי שתמלאו 16 משחקים נכונים בטוטו, וזה קורה כמעט כל שבוע. סיכוי גבוה בהרבה מהסיכוי שתלדו שלישיה – בכמה שלישיות נתקלתם, אתם באופן אישי, בימי חייכם? סיכוי שבהחלט משאיר מקום מכובד וסביר למדי להנחה שמדובר, בסך הכול, במזל שכזה.

כמובן, כל זאת אם נניח שהתפלץ בוחר באופן רנדומאלי. מה אם ישנה חוקיות? או-אז, חישובי הסיכויים שלנו יורדים לטמיון. אם פול תמיד נכנס, למשל, לקופסה הקרובה אליו, אנחנו יכולים לדעת לאן ייכנס לפי מיקומו בעת הורדת הקופסאות. אלא שאז, מיקומו הוא רנדומאלי, וחישובי הסיכוי שלנו נותרים תקפים. כמו כן, ייתכן שבעליו של פול יודע כיצד לגרום לו להכנס לקופסה מסוימת, ואז אין בהישג הזה של פול שום דבר מרשים – איש שמנחש נכונה תוצאת שמונה משחקים מכונה בפינו "מישהו שלא הצליח לזכות בטוטו, אפילו לא קרוב". יכול להיות גם שפול נמשך לצבע הכתום שבדגל, או כל דבר אחר. אז, הסיכויים משתנים בהתאם לאותו קריטריון – למשל, פול תמיד יבחר בספרד אם ייאלץ לבחור בין ספרד ויפן אם צבע הדגל הוא הקובע.

אבל זה שבני אדם קוראים "נס" למשהו שלמעשה יש לו הסבר פשוט בהרבה, לזאת כבר התרגלנו. ובכל זאת, אני חושב שפול מצביע על משהו עמוק יותר, תפישה שעצם קיומה היא בעייתית לניסיון לקיים חיים אנושיים במשותף. כן, פול הוא פוליטי. או ליתר דיוק, עצם האמונה שיכולה להיות יכולת לנבא את העתיד מחייבת אותנו לעמדה שמונעת מאיתנו להתקיים בצוותא. והרי פוסט פול-וסופי, בגרוש לפחות.

[...]

כשפול נכנס לקופסה שלו ולאחר מספר ימים מתברר שנבחרת המדינה שדגלה היה על הקופסה אכן ניצחה במשחק, הכותרות מספרות לנו על יכולתו של התמנון לנבא. ואנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו; המושג הזה, "נבואה", טבוע בנו עמוק כל כך שאנחנו מתעלמים ממה שהוא מייצג, ממה שהוא מחייב אותנו אליו.
אבל הרעיון של הנבואה מניח משהו שכמעט כולנו מתנגדים לו, שמנוגד לכל אינטואיציה אנושית בסיסית שלנו, שהיינו דוחים בשאט נפש בכל זמן אחר, ואנחנו מתחייבים לו בשמחה בכל פעם שאנחנו פותחים את עמודי האצטגנינים בעתון, פותחים קלפי טארוט, קוראים בעלי תה או מתייחסים ברצינות לאיזה סיאנס. הוא מניח שהעתיד בר-ידיעה מראש, באמצעי כלשהו. כלומר, שהעתיד כתוב מראש איכשהו, וכל שנותר לנו לעשות זה לפצח את השיטה – לתקשר עם המתים, לקרוא בכוכבים, להוריד קופסאות זכוכית עם דגל עליהן לאקווריום של תפלץ בעל שמונה זרועות – כדי לקבל הצצה אליו. ואם העתיד כבר ידוע, כבר ניתן לידיעה, כבר ישנו ורק מחכה להתממש – הרי שאנחנו נטולי השפעה לחלוטין.

יש כאן שתי תפישות שאינן ברות יישוב בהקשר של שאלת קריאת העתיד. אם יש יכולת נבואית, הרי שאין לנו יכולת להשפיע על העתיד שלנו. הוא יקרה, מעצם זה שיש יכולת לחזות אותו. הולנד לא יכולה הייתה לנצח את ספרד, מעצם ההנחה שהתמנון יודע מה יקרה בעתיד. אילו הייתה יכולה הולנד לנצח את ספרד, אילו היינו מכירים בסיכוי של הולנד לנצח, לא היינו אומרים שהתמנון מנבא את העתיד, היינו אומרים שהוא מנחש. לא היינו מדברים בכלל על יכולת לנבא את העתיד, שהרי זה תלוי במעשיהם החופשיים של הנוגעים בדבר, ואלה – מעצם הגדרתם כחופשיים – אינם ניתנים לניבוי. זו או-או חריף במיוחד: אם העתיד שלי ידוע מראש, אינני פועל חופשי – אני פוסע במסלול דטרמיניסטי מותווה מראש. ואם אני פועל חופשי, אין כל משמעות למושג של נבואה, אלא ניחוש בלבד.

[...]

והאחריות האישית כולה מתנדפת, כמובן. זו גרסה קיצונית של דטרמיניזם. תיאוריות פועל למיניהן מניחות איזושהי דרגה של רצון חופשי, שמתחיל, קוטע או משנה שרשראות סיבתיות דטרמיניסטיות. הפעולות הללו עומדות בניגוד לרעיון הנבואי, מפני שהן מגדירות מסלולים דטרמיניסטיים אלטרנטיביים. בהנחת היתכנות הנבואה המלאה חבויה התכחשות טוטאלית לאחריות אישית. העתיד קבוע ויציב – ניתן או לא ניתן לידיעה מראש, אין זה משנה כלל – והאדם הוא יש נטול בחירה שמיטלטל לאורך הדרך. רובן לא אשם שלא הבקיע במצב של אחד על אחד, פעמיים. הוא לא יכול היה. זה נקבע מראש.

אלא שכדי לקיים חברה אנושית, אנחנו צריכים להניח מידה של אחריות אישית. אנחנו צריכים להניח את זה גם מפני שבהיעדר אחריות, נעדרת גם הסולידריות – אם אינני אחראי למעשיי, בוודאי אינני אחראי למעשיה של החברה שאני חי בה ולפרטים שבה – וגם מפני שבהיעדר אחריות, בהיעדר שליטה, האדם הוא לעצמו ולגורלו הקבוע מראש בלבד. הוא לא זקוק לאחרים, והוא בוודאי לא מתחבט בשאלות על מוסר או חוק. מה זה משנה? בכל מקרה הכול מכתוב. אם גנבתי, זה כי לכך נועדתי. וכך הלאה.
למעשה, דטרמיניזם כזה מוריד לחלוטין כל תפישה של אשמה. ככה זה, אדם לא אשם בדברים שאינם בשליטתו, וכל התפישה של אשמה מחייבת אחריות אישית, מחייבת רצון חופשי.

[...]

ויותר מזה: יש לנו אינטואיציה של רצון חופשי. אולי היא שגויה, אבל היא מצויה בכולנו, ומאות שנים של מאבק בעבדות יעידו. אנחנו מרגישים, מנחשים, חשים שיש לנו רצון חופשי. שכשאנחנו מרימים את יד שמאל זה כי אנחנו רוצים להרים את יד שמאל וחופשיים לעשות כן. ולכן הרעיון הזה של נבואה, שנראה מלכתחילה כפורט על רעיונות אינטואיטיביים, הוא למעשה קאונטר-אינטואיטיבי להחריד. הוא יוצא כנגד אחת האינטואיציות הבסיסיות ביותר שלנו לגבי מי ומה שאנחנו, לגבי מהותנו. הוא יוצא כנגד הבחירה החופשית שלנו, כנגד אנושיותינו. הקלות שבה אנחנו בולעים רעיונות קלים כאלה תחת הסוואה קלה בלבד היא הקלות שבה אנחנו מוותרים על הבחירה שלנו, על עצמיותנו. מי שמסתכל על התמנון מאוברהוזן וחושב שזהו זה, עתידות המשחקים נגלו בפניו, מאבד עצמו לדעת, מבלי דעת.

[...]

שתי עמדות מנוגדות לעמדה המובאת פה עלולות לעלות. שלוש, אם אני מחשיב את העמדה שבסוף הדברים האלה. עמדה אחת תטען שאפשר ליישב את השניים: שהעובדה שהעתיד הוא בר חיזוי אינה אומרת דבר על יכולתנו לשנותו. ייתכן שאנחנו יכולים לנבא משהו בדרגת סבירות גבוהה, או לחלופין, ייתכן שהפרדוקס הזה – הכל צפוי והרשות נתונה – יכול להתקיים בעולם. לטענה הראשונה אענה שנבואה בדרגת סבירות גבוהה איננה נבואה. אני מנבא שמחר תזרח השמש מעל ישראל במזרח, או שאם אזרוק מנטוס לדיאט קולה היא תתפרץ. אני לא יודע את זה בוודאות – תיאוריות מדעיות הן תמיד רק תיאוריה – ובכל זאת, אני מוכן לומר בכל ערב אם השמש תזרח או לא מחר בבוקר, ואם יימצא שכן, הרי אחרי מספר רב של פעמים אוכל לשמש לכם כנביא השמש. מאה אחוזי הצלחה. לטענה השניה רק אענה שפרדוקסים מתקיימים במוחם של בני האדם, והם מבססים עליהם דתות. בעולם האמיתי, אם הרשות נתונה, לא הכול יכול להיות צפוי. בני אדם עשויים להשתמש ברשות כדי לפעול – ואז הצפי צריך להשתנות. נבואה מחייבת הכרעה בפרדוקס.

עמדה מנוגדת אחרת יכולה לומר שבעצם, איננו יודעים לא רק מה ילד יום, אלא גם מה קורה עכשיו. איננו יודעים דבר. לכן, האמונה בנבואה אינה יותר או פחות רציונלית מהאמונה בכאב בכף הרגל אחרי שצנח עליה פטיש. אבל מה לעשות, כאשר אנחנו טוענים דבר מה ("פול הוא הנביא הגדול בעולם! ממשה עד משה לא קם כפול!") אנחנו לא יכולים להשיב לביקורת ב"טוב, אז גם אתה עלול להיות טועה". זה פשוט לא מוכיח דבר ממה שבאת להוכיח.

[...]

ויש עמדה שלישית – זו שאומרת "נו, נודניק, תן ליהנות מהתמנון, זה קצת כיף לא מזיק". מעבר לטעותם לגבי הנזק, שדווקא נגרם, ייתכן שהם צודקים לגמרי.

קראקן is a post from: בלוגיקה

אנחנו יצורים סופיים, קטנים וחסרי חשיבות. נולדנו עם היכולת לשגות, ואנו מנצלים אותה היטב. קל לראות מדוע, אם אדם מאמין שישנה ישות נצחית, אינסופית וכל-יכולה, הכללים שאנחנו קובעים לעצמנו נראים לו בטלים ומבוטלים אל נוכח חוקיה של אותה ישות. אולם העובדה שקל להבין זאת, אין משמעה שעלינו לקבל זאת עלינו כמנוי ומוגמר. חירותנו הטבעית, הנתונה לנו מעצם יכולתנו לשאוף אליה ולהשיג אותה, עומדת תמיד מעל לאלו המבקשים להגבילה בתואנות שונות ומשונות. כן, גם אם הטענה היא אלוהים בכבודו ובעצמו – מהתלמוד למדנו כי "לא בשמים היא".

אכן, לו היה להם אך ניצוץ של אור אלוהי לא היו שוגים כל כך בגאוותם, אלא היו לומדים לעבוד אלוהים ביתר דעת והיו מצטיינים על פני שאר הבריות באהבה כשם שהם מצטיינים עתה בשנאה; ולא היו רודפים באיבת-נפש את בעלי הדעות האחרות (אם, אמנם, חרדים הם לתשועתם של אלה ולא להצלחת עצמם).^[1].

אפשר היה לומר מספר דברים לגבי הסגרגציה שהונהגה בבית הספר בעמנואל, סגרגציה משולשת, באשר היא מפרידה יהודים וערבים; בנים ובנות; וספרדיות ואשכנזיות. רק להפרדה האחרונה נתן הציבור את הדעת, מפני שההפרדות האחרות קיימות בכל מקום, עד כי אנו עוורים אליהן, ואולי אף מצדיקים את חלקן – וייתכן שאף במידת מה של צדק – אולם זו האחרונה היא שזכתה לתשומת הלב, משום שאינה נהוגה ואינה מקובלת על הציבור – אותו הציבור הנדרש לתת את ממונו עבור המוסד החינוכי הזה, וחש שבכך יש לו גם מקום לאמירת לאו.

אפשר היה להתפלפל, כפי שאוהבים אלה שגדלו על התלמוד או על מיני פילוסופיות, האם מדובר באפליה על רקע גזעני או על רקע דתי. אל מול הטענה כי מדובר בתקנון המפלה על רקע אדיקות דתית היה ניצב תומר פרסיקו וטוען כי לא היא, ומוכיח זאת היטב מהכתוב.

אלא שמאז קראו מנהיגים בציבור החרדי קריאת מלחמה על עצם הקיום הישראלי כפי שהוא, ומי שעוד טורח להתעכב על שאלת הגזענות בעמנואל כמוהו כפקח חניה המצמיד דו"ח לשמשת מכוניתו של שודד בנק. אנחנו פוסעים מסביב לקונפליקט הזה כבר זמן רב, ונוכחים פעם אחר פעם שהוא מוביל אותנו לפיצוץ – אולי הגיע הזמן לתת לו להתפוצץ.

מגוון מרשים של אישי ציבור חרדים, רבנים וחברי כנסת, קראו תגר על המערכת הדמוקרטית האזרחית הישראלית כולה. החל בעובדיה יוסף שפסק שלבנו אין מקום בעולם הבא משום שפנה ל"ערכאות" – בכך השווה המטורלל יוסף את מוסדות המשפט של מדינת ישראל לערכאות הגויים כפי שהם בהלכה – וכלה בהורים מעמנואל שאמרו ללא כחל ושרק "דין תורה מעל דין המדינה בכל מקום ובכל זמן" ורואים בהליכתם לבית האסורים על סירובם למלא אחר הוראות החוק "קידוש השם", בזמן שכל מי שלא נסחף בטירוף הזה של ראיית היהדות כגזענית פרופר תוך ציות עיוור לה לא יכול היה שלא להשתומם לנוכח חילול שם שמים כמו גם זעקת הקרב הזו.

וזו קריאת קרב מהדהדת, “מי לה’ אליי", שקוראים חלקים בציבור ירא השמים כנגד עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, כנגד עצם החזון הציוני, כנגד עצם קיומנו כאן כפי שהוא. כל מי שקורא את המילים הללו בשבת צריך לדעת שקריאת הקרב הזו כוונה כנגד עצם זכותו לעשות כן, כנגד עצם חירותו לנהוג בחייו כפי שהיה רוצה, כנגד עצם הזכות לטעות.

[…]

כרגיל בעולם הפוסט-מודרני, אבירי החירות הגדולים ביותר היו אלה שקמו להגן על תפישת העולם החרדית לפיה אין לבית המשפט כל סמכות עליהם, מפני שהם מודרכים על ידי האור הגנוז, ו"האור הזה הוא המעיד בנו כי בני אלוהים אנחנו". כך, עלו לשיח שלל השוואות דמגוגיות וחסרות: ההורים הגזענים מעמנואל הושוו לסרבני מצפון, עברייני אידאולוגיה המפגינים בשטח צבאי סגור וכיו"ב. נדב כתב – בפוסט מעולה – כדברים הללו:

התפיסה שאומרת שהמדינה יכולה לכפות את דעתה בכל מצב, מעבר לעובדה שהיא ממש לא מאפיינת עמדות שמאליות, היא גם פשוט לא נכונה. לשימוש בכוח יש עלות, ועליו להישמר למקרים הקיצוניים ביותר. אם נפתח כאן תרבות של עימות בין המשטרה לחרדים, החרדים ישחקו- אבל גם המשטרה. מה ששריד ובורג ידעו להגיד כל כך יפה על האינתיפאדה הראשונה – שאי אפשר לדכא מאבק חברתי רק באמצעות כוח – יפה גם להפגנות החרדים. חברה זה דבר מורכב ומסובך הרבה יותר מאשר ‘המשטרה בצד שלי. אני מנצח’.

לפני שלוש וחצי שנים דיברתי על ההבדל בין גישה מלחמתית להבדלים תרבותיים, לבין הגישה הרב תרבותית שמבקשת לאפשר לקהילות לחיות בהתאם להבנתן, תחת אוסף מוגבל של כללים משותפים. נדמה שהיום אנחנו יכולים לראות את חוסר תוחלתה של הגישה הקרבית.

הדברים יפים ומבוססים, אלא שההשוואה הבסיסית אינה עומדת. מאבקם של החרדים אינו – להבדיל מהאינתיפאדה – מאבק למען חירותם המלאה שלהם ושחרור מלא מעריצות הכיבוש של הפוליטיאה היהודית, הוא מאבק למען חירותם מביקורת החוק ככלל, תוך שמירה על מעמדם כאזרחי ישראל השותפים בהליך החקיקה. הם רוצים להיות מעבר ומעל לקונסטיטוציה, מעבר ומעל לחקיקה – כפי שהם רואים את חוקי ההלכה שהם מקבלים על עצמם. המאבק הוא לא למען חירותם, הוא נגד חירותנו. על כן, התפישה איננה, כפי שנדב מציג אותה, שהמדינה יכולה לכפות את דעתה בכל מצב, אלא שהמדינה יכולה לכפות את דעתה במצבים מסויימים – אותם המצבים שבהם על הדמוקרטיה לחייב את השותפים בה לכבד את המבנה הדמוקרטי כולו; בלי כפיה במצבים הללו אין לדמוקרטיה זכות קיום: דמוקרטיה לא יכולה להתקיים כאשר בתוכה פועלים מיעוטים המבקשים להפילה ומוכנים לצאת למאבק אלים כנגד עיקריה, אם היא אינה נכונה להפעיל כוח חזרה.

אשר על כן, מאבקם של המטורללים מעמנואל איננו מאבק חברתי, הוא מאבק אנטי-חברתי: הוא מאבקו של מיעוט לפטור עצמו מכלל עול החוקים הדמוקרטי, תוך ניסיון להכפיף את החברה כולהו לכללים שהוא מקבל על עצמו. במדינה לא יכולים להיות שני סטים של חוקים, אחד עבור מיעוט ואחר עבור הרוב. אם הם מורדים בעצם הלגיטימציה של דינא דמלכותה לחול עליהם, הם מורדים בעצם הלגיטימציה של הקונסטיטוציה היהודית. הם מורדים בחירות שלי ושל נדב לנהל את חיינו חופשיים מדברי אלוהים חיים. זאת ועוד – עמדות שמאליות לרוב נוטות לחפש שוויון, ושוויון צריך שיתחיל בחוק החל על כולם ללא יוצא מהכלל. אשר על כן, העמידה לצד שלטון החוק כל עוד החוקים מתקבלים באופן דמוקרטי וחלים על כולם, מאפיינת עמדות שמאליות בהחלט, ולא כפי שנדב טען.

ולבסוף, הפסקה האחרונה: אני מולטיקולטורליסט גרוע במיוחד. אני חושב שאי אפשר להצדיק אפליה, דיכוי, שלילת חירויות ועבדות באמצעות תרבות. אני חושב שהתרבות המערבית ביטלה את העבדות, נתנה שוויון זכויות (או לפחות, נמצאת על המסלול למתן שוויון זכויות) לנשים ולמיעוטים ופתחה סובלנות המאפשרת (כמעט) לכל אדם להיות חלק מהמארג החברתי. בעיניי ועל פי עולם הערכים שלי, תרבות זו נעלה לאין שיעור על תרבויות המדכאות נשים, מעסיקות עבדים ואף פוגעות באנשים פיזית. בזמן שאני מבין ומקבל את הצורך של אנשים להזדהות עם השורשים הפרימורדיאליים של התרבות והאתנוס שלהם, אני חושב שדמוקרטיה מערבית צריכה לשים גבולות ברורים מאד לתרבויות השונות בה, כאשר מעבר להם היא כופה את ערכיה – ולו בשם מחויבותה לכלל אזרחיה. כך, אני חושב שדמוקרטיה מערבית צריכה לאסור בחוק על FGM (מילת נשים), גם אם היא מקובלת על תרבויות מסויימות של מיעוטים בתחומה, מפני שמחוייבותה להגן על הנשים החיות בתוך תת-הקבוצה הזו מפני השחתה גופנית גדולה ממחויבותה לשמר ערכי דת. ואם יבוא מאן דהוא ויאמר שניתן בנימוקים דומים לאסור גם על מילת גברים – ובכן, ראשית, מה טוב; אלא ששנית, לצערי אין זה המצב: נזקי ה-FGM חמורים לאין ערוך, ועצם ההשוואה מקוממת.

או בקיצור, לא כל מעשה נבלה ניתן להצדיק באמצעות פתיחות תרבותית שמעלה את נפגעיו של מעשה הנבלה קרבן על מזבח הנאורות המזויפת.

אולם, אפילו נדב כותב שגם נקודת המוצא המולטיקולטורליסטית מדברת על אוסף של כללים משותפים. נקודה זו היא נקודת התורפה של הטיעון כולו – הפגנות החרדים והתבטאויותיהם של אנשי הציבור שלהם קראו תגר בדיוק על אותו אוסף של כללים משותפים. המתקפה החרדית הייתה מכוונת בדיוק כנגד אותו אוסף כללים משותפים. על ידי אי קבלתם של הכללים המשותפים, החרדים מוציאים מכלל אפשרות כל התכנות לחיים משותפים. הם קוראים תגר על עצם היכולת לקבל כללים משותפים שאינם כלליהם שלהם – וזו תפישה שלא מאפשרת אפילו את הגרסה הרזה ביותר של חיים משותפים תחת מסגרת מולטיקולטורליסטית. אם תרבות אחת מוכנה לקבל ככללים משותפים רק את כלליה שלה, הרי שכל שאר התרבויות חייבות להכפיף עצמם אליה. לתמוך בעמדה כזו פירושו להיות מולטיקולטורליסט גרוע אף יותר ממני.

[…]

והיו שדיברו על בגידתה של ש"ס במצביעיה. אלה אנשים שמעדיפים להתייחס לש"ס כמה שהיא לא, ולהתעלם מעצם מהותה של המפלגה הזו. המפלגה הזו הוקמה מתוך האפליה במגזר החרדי, אבל לא על מנת להלחם בגזענות ולייצר אינטגרציה, אלא על מנת להצל את הגזענות כדי להשלים סגרגציה מושלמת. תשובתה של ש"ס לגזענות של החרדים האשכנזים מעולם לא הייתה חיוב של שוויון ואחדות, אלא יצירת מסגרות אלטרנטיביות לחרדים ספרדים. זו תמיד הייתה מטרתה. לא בכדי אני טוען כבר שנים שש"ס היא המפלגה הגזענית ביותר בכנסת היום: עצם קבלתה ללא כחל ושרק את הצורך בייצוג נפרד לספרדים היא שימור של עולם מושגים גזעני שצריך להיעקר מהעולם. אלי ישי התבכיין לא מכבר על כך שראש המפלגה הספרדי היחיד בכנסת היום הוא אלי ישי עצמו. הוא שוכח כמה מהר כינה את רשימת מפלגת העבודה לכנסת בראשותו של עמיר פרץ "גפילטע פיש" – מפני שששת המקומות שבין עמיר פרץ לאיתן כבל (מספר 7 דאז) אוישו באשכנזים. כמובן, מדובר באמירה גזענית, ואילו מאן-דהוא היה מכנה את רשימת ש"ס לכנסת "מופלטה", ודאי היה חוטף על הראש. הוא שוכח גם שהמפלגות האחרות הצליחו להביא ספרדים לתפקידים בכירים בהרבה מאלה שש"ס הצליחה להשיג – בין השאר, שרי חוץ, בטחון ונשיאי מדינה. בין השאר, מתוך התעלמות מהעובדה שמדובר בספרדים ומתוך אי קבלה מוחלטת של החלוקה הזו, שיש להותיר אותה הרחק בגלות. ש"ס, שהביאה לנו במו הצבעתה את משה קצב כנשיא מדינה ואפילו לא התביישה לתרץ זאת בכך שקצב הוא מזרחי ופרס, שהתמודד מולו, אשכנזי, לא יכולה להטיף לאיש מוסר על גזענות. זאת ועוד, ש"ס היא המפלגה היחידה היום שיש לה אינטרס לשמר את אותה אפליה מבנית עליה נדב מדבר – כל עוד האפליה הזו קיימת, לש"ס יש אלקטורט.

למעשה, אפילו בהתבטאות הזו שלו ישי לא מצליח להמנע מגזענותו הרגילה. בבית המשפט העליון, טען, 14 שופטים אשכנזים ורק אחד (אדמונד לוי) ספרדי. מעבר לחוסר הרלוונטיות של הטענה הזו – נדב ענה לה יפה – זו, כמובן, טעות: מאז 2003 מכהן סלים ג’ובראן כשופט בבית המשפט העליון, והוא, בעוונותיו, ערבי. בבית המשפט העליון מכהנים, אם כן, 15 שופטים, מהם 13 אשכנזים, אחד ספרדי ואחד ערבי. אבל אלי ישי לא סופר לא-יהודים.

מי שמצפה מש"ס להתקומם כנגד הגזענות כמוהו כמי שמצפה ממוכרי הטלוויזיות להתקומם כנגד המונדיאל – וצפוי לאכזבה דומה.

[…]

כשפסק בית המשפט לערעורים בבריטניה בסוגיית ה-JFS כי קריטריון הקבלה שלו מפלה ועל כן לא חוקי, על אף שזה הקריטריון הדתי המקובל, הוא אמר דבר פשוט: העובדה שקבוצה של אנשים מאמינה במשהו לא שם את הדבר הזה מעל לחוק המקובל. ראשי הקהילה היהודית בבריטניה התקוממו כנגד הפסיקה, הודיעו כי יערערו עליה – אבל במקביל צייתו לה. הם ידעו משהו שמי שחי בארץ לא תמיד זוכר: שאם אתה רוצה לשמור על זכויותיך, עליך לשמר את העקרון הדמוקרטי הבסיסי – שאנשים הם שקובעים את חוקיהם בעצמם ובמשותף, ובזמן שמותר להיאבק בחוקים, אסור להתכחש להם מכל וכל, כי מרגע שאתה מוציא את עצמך מהכלל הדמוקרטי, שוב אין לך כל נחלה בחירויות שהדמוקרטיה מעניקה. זו עסקת חבילה, והגיע הזמן שנזכיר זאת גם לציבורים בארץ שרוצים ליהנות מכל הזכויות – ואף מזכויות יתר – מבלי לעמוד בחובה הבסיסית ביותר של קבלת הבסיס שעליו ניתנו להם הזכויות הללו.

[…]

הערה מנהלתית: עקב חיפושי דירה (ומציאתה!) היה פה שקט לאחרונה. אני יודע, ואני עושה כמיטב יכולתי למצוא זמן לכתוב. עם קוראיי הקבועים הסליחה.

ויקרא is a post from: בלוגיקה

1. בנדיקט שפינוזה, מאמר תאולוגי-מדיני, ס’ 8

משמעות המילה ציונות היום בשיח הרווח היא שונה לחלוטין ממשמעותה של המילה ציונות כפי שהשתמשו בה הרצל, נורדאו, אחד העם, ברדיצ’בסקי וצייטלין, למשל. לא בכדי יש איזו תנועת ימין רועשת שמדברת על "מהפכה ציונית שניה" – הראשונה פשוט אינה ציונית דיה בשבילה. קשה לחשוב על תנועה פוסט ציונית יותר מאם תרצו, במשמעות הבסיסית ביותר של "פוסט" – תנועה הנשענת על הציונות, שוללת חלק גדול מהדיאלקטיקה שלה, ובונה על גבי השאריות שיטה חדשה.

המנהג הזה, של ניכוס של הציונות, הופך להיות נפוץ יותר ויותר, אבל במצע הרעיוני של אף תנועה הוא לא בולט כמו בזה של אם תרצו, שהופכת את הציונות לסיבת עצמה ומטרת עצמה, מבלי כל תכלית חיצונית לה לבד מהיותה בלבד, ובכך מרוקנת אותה מכל תוכן ממשי ומותירה אותה כלי רטורי ריק, מסמן שאין לו מסומן, המצביעה – במקרה הטוב – על הלך רוח מסוים בקרב ישראלים באספקטים מצומצמים מאוד של חייהם, ותו לא.

אתה לא ברווז

ראשית, יש להתייחס לנקודה שולית, אבל כזו שבוודאי תעלה – לתנועות פוסט מודרניות יש אדווקטים פוסט מודרניסטים, על פי רוב – והיא שהתנועה מגדירה עצמה כציונית, ומי בכלל שם אותי לקבוע מה ציוני ומה לא. מעבר לעובדה שאם תרצו מתיימרת למתוח גבולות כאלה, מבלי לנמק – מבלי אפילו להסביר מהי ציונות עבורה, מתוך תפישה שברור ומובן מאליו שדרך מחשבה מסוימת היא ציונית ודרך מחשבה אחרת איננה – ועל כן התנועה איננה בעמדה לטעון כנגד מי שמותח גבולות אחרים, ובפרט אם הוא מנמק זאת, כפי שאני מתעתד לעשות, מעבר לעובדה הזו עומדת גם אמת פשוטה: אם אדם מכריז על עצמו בתור ברווז, עדיין אין פירוש הדבר שהוא ברווז. רובנו נחשוב שהוא השתגע, או שאינו מבין עד הסוף מהו ברווז או מי הוא. גם אם נכיר בזכותו לראות את עצמו כברווז ואפילו בחובתנו כלפיו לנהוג בו משל היה ברווז, עדיין אין פירוש הדבר שעלינו למתוח את ההגדרה שלנו ל"ברווז" כך שתכלול את כל מי שמכריז על עצמו כברווז. והדברים ברורים די הצורך, לטעמי. אם כן, אם תנועה שניתן, בכלים אמפיריים פשוטים, להוכיח שאיננה ציונית במהותה וברעיונות שהיא מקדמת, ושאין בין האג’נדה שלה לבין הציונות דבר; ויותר מזה, ניתן להראות שהתנועה הזו נבנית מתוך דיאלקטיקה ציונית תוך שהיא מעקרת ממנה עניינים מהותיים ובונה על גביה תורה חדשה, כך שניתן להראות במובהק שהיא פוסט ציונית, אם תנועה כזו מכריזה על עצמה שהיא ציונית, עלינו להניח או שהעומדים בראשה משוגעים, או שאינם מבינים די הצורך מהי ציונות או מה משמעות המצע הרעיוני של תנועתם, או – אפשרות שלישית וקיימת – שהם מסלפים במכוון את משמעות המילה ציונות על מנת לעשות בה שימוש רטורי ולמשוך אנשים אל מטרות שאינן בהכרח או בכלל ציוניות. ודי בדברים הללו כדי לקבוע שזה שאם תרצו מכריזה על עצמה כעל תנועה ציונית, אין בכך די כדי לקבוע שאכן היא כזו.

[...]

אם תרצו כתנועת ימין

אנשי אם תרצו חוזרים ואומרים שהם תנועת מרכז, שמחלקת מחדש את המפה הפוליטית ל"ציוני" ו"לא-ציוני" ופוסחת על ההגדרות של ימין ושמאל. לעתים, הם אומרים זאת תחת איומים משפטיים. אולם, בדיוק כמו אותו אדם הטוען שהוא ברווז, אין כל סיבה לקבוע שאם תרצו היא תנועת מרכז רק מפני שקברניטיה טוענים כך. אם מסתכלים על רשימת פעולותיה של אם תרצו, הן כוללות בעיקר מפגני תמיכה בחיילי צה"ל מול מפגיני שמאל, פעולות התנגדות לגורמים המממנים של ארגוני שמאל מסוימים, הפגנות נגד ארגונים של תאים פוליטיים ערביים וכד’. הפעילות נדמית כמכוונת כלפי צד אחד של המפה הפוליטית, וצד זה בלבד. כך, הפגינו פעילי אם תרצו בתמיכה בחיילי צה"ל מול ההפגנה השבועית בבלעין, אולם לא הלכו להפגין כנגד מתנחלים הפוגעים בחיילים.

קברניטיה של התנועה הזו מגיעים, באופן מובהק, מהימין הפוליטי בישראל. רונן שובל, יו"ר התנועה, היה חבר ב"תא כתום" בירושלים. הוא פעיל פוליטי ימני ותיק. ארז תדמור, הצלע השניה בראש, הוא מתנחל, איש ימין קיצוני מובהק. הוא מגדיר את עצמו כך.
כאשר אם תרצו מופיעים עם חברי כנסת ושרים, הם לרוב מופיעים עם חברי כנסת ושרים מהימין – גדעון סער, ציפי חוטבלי וכיו"ב.
כמו כן, מימונה של התנועה, כפי שחשף יוסי גורביץ, נעשה דרך ארגון ימין מובהק.

אם כל פעולותיה של תנועה מוכוונות לשלילה של ארגוני שמאל בלבד, מבלי לטפל באף ארגון ימין (או אפילו חרדים המציתים את דגלי ישראל); וכל קברניטיה של התנועה מגיעים מהימין; ותומכיהם הפוליטיים נמצאים בימין; ומימונם נעשה דרך צינור המממן ארכוני ימין, נדמה לי שקל לטעון שזה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז ועל כן – זו כנראה תנועת ימין.

יש יסוד של הונאה בהתעקשות להציג את אם תרצו כתנועת מרכז. אחד מהשניים: או שהתפישה של אם תרצו היא שהעמדה הקלאסית של הימין היא תפישת מרכז, ואז לא ברור מהו הימין, או שאם תרצו מניחים שאם יתייגו עצמם כתנועת מרכז, יוכלו למשוך יותר אנשים. אולם ברור למדי שבמציאות הפוליטית של היום, העמדות שאם תרצו מייצגת, אופיין החד צדדי של פעולותיה ויניקתה החד משמעית מתכני ימין, מדובר בתנועת ימין.

ככזו, אין פירוש הדבר שהתנועה איננה ציונית – כמו השמאל, גם הימין יכול להיות ציוני לעילא ולעילא. אבל נדמה שברור שכאשר תנועה מציגה מצג-שווא של מה היא ומי היא, היא מעוררת חשד שמא היא מציגה מצג שווא כזה גם בהגדרות אחרות: כלומר, אם היא מגדירה עצמה כתנועת מרכז כאשר היא תנועת ימין, אולי היא גם מציגה עצמה כתנועה ציונית כאשר למעשה איננה כזו. יתירה מכך, כיוון שהתנועה מתיימרת לבצע חלוקה מחדש של המפה הפוליטית לציוני ולא-ציוני, ואנו יודעים שיש בתנועה הזו מי שמסלף מושגים כמו "מרכז" כדי להחילם על התנועה, אזי "ציונות" – מונח שהגדרתו קשיחה הרבה פחות ונתונה לויכוח ודיון – הוא מושג שעלול ליפול קרבן לאותו הסילוף.

מכאן ואילך, אם כן, אתייחס לאם תרצו כתנועת ימין. גם אם לא השתכנעתם מכל שאמרתי עד כה, הרי שדי לי אם אשתמש בטיעונו של רכז המדיה הארצי של התנועה, אייל אשכול, שטען כי ההוכחה הטובה ביותר שהביקורת שלי על דו"ח אם תרצו בעניין מעורבות הקרן החדשה לישראל בדו"ח גולדסטון אינה נכונה, היא מפני שאילו הייתה נכונה הייתה כבר הקרן תובעת את אם תרצו, ואומר כך: אילולא הייתה אם תרצו תנועת ימין, כבר הייתה תובעת אותי, ואם תתבע – אשמח לקבל בבית דין גושפנקא רשמית לכך שאמת דיברתי. וכיוון שהלך הטיעון הזה מקובל על יריביי לפולמוס כאשר הם משתמשים בו, די לי בו כדי לנמק מולם, וביתר הנימוקים שהבאתי כדי לנמק מול היתר.

ודי בכך. כעת, לליבה של הטענה שאם תרצו היא תנועה פוסט ציונית.

[...]

תודעה אנטיקווארית מול תודעה מונומנטלית

הציונות, ובעיקר זו המדינית, יצרה טיפוס חדש יש מאין: אין זה מקרה שמוביליה היו אותם "יהודי שוליים" מערב אירופאיים, שנטשו את הגטו היהודי ואת אורחות החיים הדתיים, רק כדי לסגור סביבם את שערי "הגטו החדש", כשם מחזהו של הרצל: גטו רוחני, שבו הם אינם נמצאים לא פה ולא שם. זו הייתה התעוררות של ניתוק מאותם דפוסי המחשבה הישנים של העולם השמרני-תלמודי-דתי שסביבם, שלא היה להם מקום במה שמרטין בובר כינה "הרנסאנס היהודי". התודעה ההיסטורית הישנה, האנטיקווארית, המתרפקת על גבי עבר מפואר ללא שמץ ביקורתיות ומבלי לנסות לחולל עוד דבר גדול, הושלכה לפח. את מקומה תפסה אותה תודעה היסטורית מונומנטלית, השואפת למעשים גדולים של היחיד, התודעה המייצרת נפילים, מערערת סדרי עולם, מוציאה יש מאין זהות לאומית ואחרת.

אכן, גם האנטי ציוניים המובהקים ביותר מוכרחים להודות שהציונות עשתה מעשה רב! הציונות יצרה מהפכה לא רק בתפישה של היהודים את עצמם, אלא גם בתפישה של העמים האחרים את היהודים. היא שאפה להנתק מהתלות בעבר מפואר וליצור עתיד מפואר לעם היהודי. לטוב ולרע, הציונות שינתה את מהלך ההיסטוריה, והציונים – ובייחוד דור הנפילים שלהם – היטו את הכף; הם לא קראו על ההיסטוריה, הם כתבו אותה.

תנועה מהפכנית, היוצרת יש מאין, מאחדת יהודים מכל העולם למטרה משותפת, מתנתקת מהשורשים הכובלים אל הקרקע ומייצרת את גאולתה בעצמה, מבלי להמתין לה עוד. כזו הייתה הציונות. נדמה שעל העובדות הללו, אף אחד אינו יכול לחלוק.

מנגד, עומדת לנו אם תרצו, המכריזה על יצירת מהפכה ציונית שנייה. אולם אם תרצו איננה תנועה מהפכנית, היא תנועה שמרנית; היא לא יוצרת דבר מה חדש דרך שינוי תודעתי, אלא תנועה ריאקציונרית; היא לא מאחדת יהודים למטרה משותפת, היא מוציאה חריגים (לשיטתה) מהשיח; היא לא מייצרת גאולה בעצמה, אלא תולה את הגאולה בגופים שלטוניים, היא לא עושה היסטוריה, היא מעוררת היסטריה.

מעניין לראות: אם תרצו טוענים בה בעת שהם מחוללים את המהפיכה הציונית השניה, וגם שהם מייצגים את מרבית העם. הבעת עמדה קונסנזואלית היא לעתים רחוקות מהפכנית. למעשה, העיסוק המתמיד והקבוע בסוגיות שמרבית הציבור הישראלי לא נחלק בהן אינו מהפכני כלל – הוא שמרני פאר אקסלנס. שמרנות היא העמדה המבקשת להגן על מערכי כוחות ועמדות אידאולוגיות קיימות מפני שינוי או דיון מחודש. אילו היו הרצל ונורדאו מבקשים להגן על הלכי הרוח הרווחים ביותר בקרב יהודי תקופתם מפני תפישות אחרות, מהפכניות, ראדיקליות ולא קונסנזואליות, באזל לעולם לא הייתה נכנסת לדפי ההיסטוריה. בחינה מדוקדקת ומתמידה של המציאות והשתנות תמידית לפיה, אבולוציה רעיונית ורבולוציה עומדות בבסיסה העקרוני של התנועה הציונית כתנועה יחידה במינה בהיסטוריה. כמה רחוקה אם תרצו מהעמדה המהפכנית הזו!

אם תרצו לא יוצרים תודעה חדשה – גם כי הם מבטאים את קולו הרועם של הקונסנזוס, גם כי הם מבטאים תודעה היסטורית אנטיקוורית של התרפקות על "ארץ ישראל הישנה והטובה" וגם, בעיקר, מפני שהם חסרים תוכן פוזיטיבי: הם תנועה ריאקציונרית, שיודעת להגיב לאידאולוגיות אחרות ולמעשיהם של אחרים, אבל לעולם לא נוטלת את היוזמה. הם קיימים במימד אירוני, בו כל קיומם תלוי באופן מוחלט בקיומם של יריבים אידאולוגיים אותם הם מבקשים להוריד מהשיח, במגמה התאבדותית. שימו לב לאופן שבו מנסח במהירות בדיון בויקיפדיה רונן שובל, יו"ר התנועה, את העמדות שאם תרצו מייצגת:

אין ל"אם תרצו" עמדה בעניין יו"ש/מאחזים. כמו כן אם תרצו לא תומכת באף מפלגה וכו’[...]עמדות המביעות תמיכה בחיילי צה"ל, התנגדות להסתה, שמירה על זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית.

כל שלוש העמדות הללו הן מעצם ניסוחן עמדות ריאקציונריות, מפריכות, נטולות סאבסטנס פוזיטיבי: תמיכה בחיילי צה"ל יש להביע רק אל מול ביקורת – נדיר לשמוע על מי שמספק תמיכה למי שכולם בעדו; התנגדות להסתה^[1] היא, מעצם הפועל "התנגדות", ריאקציונרית; ו"שמירה על זכות" נדרשת רק כאשר הזכות הזו מעורערת מבחוץ. אם כן, אם תרצו לא מציעים לנו תודעה חדשה, מעשה רב – הם מציעים רק תגובת-נגד. מה שונה הגישה הזו מגישתה היוזמת, הפעילה, יוצרת המציאות של הציונות!

כשתנועה מעקרת רעיון מבסיסיו העקרוניים והזרמים המניעים שבתחתיתו, ובונים מעל השאריות שלו גישה הפוכה לגישה המקורית, הרי שמדובר בתנועת פוסט טיפוסית. דובי כבר העיר לפניי ש:

פוסט-ציונים, לפיכך, אמורים להיות אלו שמציעים אם מה שבא אחרי הציונות. מעצם הגדרתם הם אינם שוללים את הציונות בזמנה, אלא חושבים שהגיע הזמן להחליפה במשהו אחר.

מחולליה של "המהפכה הציונית השניה", שהיא בסך הכול תגובה ריאקציונרית שמרנית ותו לא, הם אם כן פוסט ציוניים טיפוסיים.

[...]

ללא בחירה

עניין שנדחק לקרן זווית כאשר דנים על ציונות הוא שהציונות מחייבת דמוקרטיה. היא מחייבת דמוקרטיה משלוש סיבות שהן למעשה אחת. ראשית, הציונות לא יכולה להיות מנותקת מהקונטקסט שלה: ההתעוררות הלאומית באירופה המודרנית. ההתעוררות הזו הייתה כזו שמבוססת על פרטים: הלאומיות הוגדרה מחדש, או הומצאה – תלוי את מי שואלים – כעניין של הגדרה עצמית. הזכות להגדרה עצמית היא זכות השמורה לפרטים, והריבונות שזו מחייבת היא ריבונותם של פרטים על גורלם.  הררים של מלל כבר נשפכו על אותה אמת פשוטה: הדמוקרטיה היא מנגנון למימוש מלא ככל הניתן של הזכות להגדרה עצמית. תחת כל משטר אחר, יחדל הפרט להיות ריבון לגורלו ולא יממש את זכותו הטבעית להגדרה עצמית. מילים אלה נכתבו בהכרזת העצמאות: זו זכותו הטבעית של העם היהודי, להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. עומד ברשות עצמו. עם לעולם עומד ברשות עצמו רק כאשר העם כולו שותף בריבונות – רק בדמוקרטיה. הרי זו הטענה הציונית במלוא הדרה: שאין סתירה מובנית בין יהודית ודמוקרטית – שכן כל עוד רוב האזרחים הם יהודים, הם יבחרו לנוח בחגי ישראל ולדבר בעברית וללמוד תנ"ך בבתי הספר, למשל.

הסיבה השניה שהציונות מחייבת דמוקרטיה היא שהציונות התיימרה, ראשית לכל, להסיר מעל היהודי ריבונות זרה. ריבונות זרה אין פירושה רק ריבונות של גויים, פירושה בעיקר ריבונות שאין לו חלק בה. השאיפה הזו מחייבת דמוקרטיה, מפני שזו השיטה היחידה שבה הפרט לוקח חלק בריבונות.

והסיבה השלישית שהציונות מחייבת דמוקרטיה היא שמרגע שקיבלנו שליהודי זכות להיות ריבון לגורלו, שוב לא ניתן להציב תכתיבים – ואפילו יהיו תכתיבים "ציוניים" נוסח אם תרצו – מעל לרצונותיו. המדינה שתוקם עבור היהודים חייבת להיות כזו שמבטאת את הדינאמיות שברצון המשותף של עם. רק דמוקרטיה מבטיחה דינאמיות שכזו.

האם אם תרצו מעלה על נס את הדמוקרטיה? בקושי. כאשר אם תרצו מכנים עמדות שהם לא מסכימים עמן "הסתה אנטי ציונית" הם פועלים להשתקה של עמדות של אנשים שהמדינה אמורה לקבל גם את רצונם לתוך סך הרצון הכללי. כשהם מנסים לסתום פיות ולעשות דה-לגיטימציה לעמדות שונות משלהם, הם לא פועלים באופן דמוקרטי, ולא נותנים מקום לאותו רעיון ציוני של זכותו של היהודי לריבונות על גורלו. הם עושים זאת באמצעות היפוך של הציונות, מאמצעי למטרה, אבל בכך כמובטח אגע בהמשך.

כפי שהראתה עדיגי, במצע המקורי של אם תרצו המילה "דמוקרטית" נשמטה. סעיף 10 של עקרונות התנועה היה מדינת ישראל היא מדינה יהודית. לאחרונה הוא שונה, וכעת כתוב בו מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית. שימו לב: לא יהודית ודמוקרטית, יהודית-דמוקרטית. קודם כל יהודית, אחר כך, אם נשאר משהו – דמוקרטית. בלא תמיכה בלתי מתפשרת בדמוקרטיה ובעקרונותיה – בין השאר, חופש הביטוי, גם של ארגונים כמו בצלם ועדאלה – אף תנועה לא יכולה לכנות את עצמה ציונית. כשאם תירצו מעקרת את הדמוקרטיה מהציונות, המהותית לה, היא מבטאת בהכרח אידאולוגיה פוסט ציונית.

[...]

אלוהים כבר ישמור

הרעיון של גאולה עצמית חייב לבוא מתוך הכרה בכך שגם אם ישנו מי שיגאל, אין לו שום כוונה לעשות זאת בקרוב. מכאן נולדה הביקורת החרדית על הציונות, שהיא "דחיקת הקץ", ותשובתו השנונה של הרב קוק "אין אנו דוחקים את הקץ, הקץ דוחק בנו". ההכרה הזו, שהאדם חייב לקחת את גורלו בידיו, ולהניח לרגע לשכינה, עומדת בבסיסה של המהפכה הרוחנית הציונית, ואין זה פלא שמוליכי התנועה הזו באו מאותה קבוצת יהודי שוליים מתפקרים ומתבוללים. ההבנה, שהאדם דואג לגורלו כעת, דורשת גישה פרגמטית למציאות. אם ממתינים לגאולה האלוהית, אפשר לדרוש ממנה הכול או לא כלום. אולם מרגע שהאדם, בכוחותיו המוגבלים, מנסה לגאול עצמו, עליו להיות פרגמטי, לנסות להשיג את המקסימום שהוא יכול, ולוותר בלב כבד על השאר.

מההכרה הזו נולדה, למשל, תכנית אוגנדה, של האיש שמשפט המפתח שלו מעטר את שם התנועה. התפישה, שהריבונות העצמית היהודית מקדימה את האדמה המקודשת בארץ ישראל, הנחתה את התכנית הזו. מה שאפשר להשיג היום, יש להשיג. זו גישה פרגמטית לעילא, והציונות המדינית לכל אורך חייה הצטיינה בכך: מתכנית אוגנדה ועד הקבלה של תכנית החלוקה כלשונה; ובהמשך החיים במשך 19 שנים – מקום המדינה ועד יוני 1967 – עם ירושלים מחולקת בליבה.

תפישת העולם הזו, של הגאולה העצמית, מחייבת גם ויתור על רעיון העם הנבחר: על היהודים לנהל את המשא ומתן על עצמאותם המדינית מול אומות העולם השוות להם, ולא מתוך עמדת הכוח של אל גואל מאחוריהם. משום כך לא נרתע הרצל מלחזר על הפתחים בניסיון למצוא סיוע לתכניתו השאפתנית, משום כך אנו מציינים עד היום את הצהרת בלפור ואת ה-29 בנובמבר, מועד קבלת תכנית החלוקה באו"ם, משום כך נכתב במגילת העצמאות להיות ככל עם ועם.

אם תרצו אינם מחזיקים בעמדות פרגמטיות. בנושאים המעטים שבהם הם מתבטאים, הם מבטאים עמדה שמייצגת את ההיפך הגמור מהגישה הציונית המתבטאת בשני האסקפטים הללו. כך, למשל, בשלילתם המוחלטת כל ביקורת בין לאומית, כמו גם מבית, כלפי חיילי צה"ל הם הלכה למעשה מוציאים את ישראל ממשפחת העמים, קובעים שהצבא הישראלי – ובמשתמע, מדינת ישראל המפעילה אותו – פטורים מעולם של דיני המלחמה. שני הדו"חות המצחיקים שהוציאו נגד הקרן החדשה לישראל מוכיחים זאת: הדו"חות לא עוסקים כלל בשאלה האם דברי הביקורת כנגד צה"ל ומדיניותה של ממשלת ישראל הם נכונים: מעצם קיומם הם פסולים בעיני התנועה, ואפילו יהיו אמת צרופה. היהודים אינם ככל עם ועם – יש להם זכויות יתר. זו עמדה לא פרגמטית: היא מגבירה את הכעס והשנאה העולמית כלפי ישראל, והיא גם גאולית להחריד – היא מניחה איזה ייחוד בעם היהודי שהופך אותו לנעלה על העמים האחרים, וייחוד כזה יכול לבוא רק עם בואו של משיח.

או הבה ניקח כדוגמה את עמדתה של אם תרצו כלפי ירושלים, אחת העמדות היחידות שהיא מעזה להביע: אם תרצו מתנגדת להקפאת הבניה במזרח ירושלים (עוד על השקר של מה שאנו מכנים מזרח ירושלים, כאן) גם במחיר של משבר ביחסים עם ארצות הברית. גם כן, לא עמדה פרגמטית במיוחד. הטיעון, שציונות לא יכולה להיות ללא ציון, מעיד על בורות עמוקה: הציונות, לפחות בתחילת דרכה בארץ ישראל – התנערה מירושלים. בתל-אביב, הקרויה על שם ספרו של בנימין זאב הרצל "אלטנוילנד", ראתה את תקוותה הגדולה – העיר העברית הראשונה, סמל ליהודי החדש. כנסת ישראל הראשונה ישבה בתל אביב. מרכזה הכלכלי של ישראל ב"אלטנוילנד" עצמו היה בכלל חיפה. בירושלים היה מרכז רוחני משותף. ישראל הציונית של קום המדינה כל כך לא יכולה הייתה לסבול את הפיצול בלב ירושלים, שהיא השלימה עמו בשקט במשך 19 שנים.

[...]

אם אשכחך

למעשה, סוגיית ירושלים – כאמור, הסוגיה הבוערת היחידה שאם תרצו מביעה לגביה עמדה רשמית – מוכיחה כעשרות עדים עד כמה אם תרצו היא תנועה פוסט ציונית מובהקת. המאמר הזה, של שני אנשי הימין העומדים בראש התנועה, מוכיח זאת כאלף עדים. להלן קיצור הטענות שבו, שהן אחת-אחת ניגוד מוחלט של הציונות המדינית אותה מתיימרים אם תרצו לייצג:

1.

ירושלים היא הסמל המובהק ביותר של רעיון שיבת ציון והיא האתוס החזק והמובהק ביותר שמבטא את השאיפות בנות אלפי השנים של העם היהודי לשוב למולדתו ולכונן בה חיים עצמאיים וריבוניים.

ירושלים איננה הסמל המובהק ביותר של הציונות. נהפוך הוא, רבים בציונות ראו בה סרח עודף. הציונים תלו את תקוותיהם בהתיישבות חדשה וביצירת "יהודי חדש" בארץ ישראל – כזה שאינו כבול על ידי התודעה ההיסטורית המאלצת אותו – יחד עם הערגה לירושלים – להמתין לגאולה חיצונית. היהודי נוסח, למשל, בובר ופינסקר, מייצר את ההיסטוריה שלו תחת ההתרפקות על ההיסטוריה שלו. לא בכדי אמר פינסקר:

לא ארץ קדשנו צריכה כעת להיות מטרת כיסופינו אלא ארץ שלנו… ארץ שתהיה פתוחה לפנינו ועם זאת מסוגלת לתת ליהודים החייבים לצאת מארץ מגוריהם מקלט בטוח, בלתי מעורער ומפרנס את בעליו.

הסמל המובהק ביותר של הציונות – ובעיקר הציונות המדינית והמעשית – היה היצירה של ריבונות יהודית מחודשת, ולא הקרקע ההיסטורית. האמירה, כי ירושלים היא הסמל המובהק ביותר של הציונות, והמבטא המובהק ביותר של שאיפתו לריבונות, איננה אמירה המבוססת על עקרונות ציוניים, אלא על עקרונות פרימורדיאליים-גאולתיים. ועל כך כבר אמר ברדיצ’בסקי:^[2]

כדי לכונן מקדש צריך להרוס מקדש.

2.

ירושלים היא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, היא המקום אליו התפללנו וערגנו אלפי שנים, היא המקום בו התעצבה דמותנו וזהותנו כעם יותר מכל[...]היא המקום שבשמו שבנו לציון לאחר קרוב לאלפיים שנים והיא העומדת בבסיס תביעתנו לזכות על ארץ ישראל.

קדושתה של ירושלים היא בעלת משמעות דתית, אך לא בהכרח ציונית. הציונות, בזרמיה המרכזיים, כלל לא ראתה ערך ב"קדושה", אותו מושג דתי. היא שאפה לכונן מדינה המבוססת על לאום, לא על דת, והקדושה היא מעיקרה מושג דתי. הניסיון להכניס אותו כטיעון לאומי מבוסס על טעות באשר למהותו של "יהודי" על פי הציונות – לא דת ישראל, אלא הלאום היהודי, הם שעמדו בבסיסה של הציונות. השיבה לציון, לאחר אלפיים שנות, לא נעשתה בשם ירושלים אלא בשמה של הזכות לריבונות. כל דבר המערער – או עשוי לערער – על זכותם של היהודים לריבונות על שטחם הוא מנוגד לציונות, ובכלל כך גם ירושלים. לא בכדי קיבלו מנהיגי היישוב היהודי בשמחה את הצעת החלוקה – שלא כללה, כזכור, את ירושלים: עבור מנהיגי הציונות, הריבונות היהודית הייתה חשובה מירושלים, או מכל מקום אחר. עבור הציונות המדינית – להבדיל מזו המעשית – הציונות הזו כוללת את הצורך בקבלת גושפנקא מעמי העולם – עוד על כך בהמשך. להבדיל מאצל תדמור ושובל, אצל ראשוני הציונים בבסיס תביעת העם היהודי על ארץ ישראל עומדת זכותו הלאומית לריבונות במולדתו ההיסטורית – לאו דווקא בירושלים. מבחינת זרמים ציוניים אחרים, כמו זה שמייצג ז’בוטינסקי, זכות זו היא מהים ועד המדבר. כך או כך, לא ירושלים היא בסיסה של הזכות הזו. העמדתה של הציונות על הרגל של ירושלים, כאשר זו בהחלט לא העמידה את ירושלים כעמוד תווך כה מרכזי, זה רעיון פוסט ציוני למהדרין.

3.

מדינת ישראל התקיימה 19 שנים כשירושלים שסועה, אולם היא לא ויתרה על זכותו של העם היהודי על ירושלים, אלא נכשלה ולא הצליחה לממשה. ויתור רוחני-מוסרי על הזכות הרסני לאתוס הציוני ולקיום היהודי עשרות מונים מכשלון פיזי או צבאי.

ראשית, מדינת ישראל ויתרה על זכותה על ירושלים. היא עשתה זאת כאשר מנהיגות היישוב היהודי – ציונים ללא כל ספק – קיבלו כלשונה את הצעת החלוקה, המוציאה את ירושלים כולה (ולא רק את מזרחה) מריבונות יהודית. היא עשתה זאת שוב כאשר לא הזכירה את ירושלים ולו פעם אחת בהצהרת העצמאות שלה, שניתנה בתל אביב. היא עשתה זאת שוב כאשר קבעה את מושבה של הכנסת הראשונה בתל אביב. היא עשתה זאת שוב כאשר חתמה על סכמי שביתת הנשק שסיימו את מלחמת העצמאות. היא עשתה זאת שוב כאשר ב-1956 יצאה למלחמה לא על ירושלים אלא על סיני. ושוב כאשר במשך 19 שנה חייתה בשלום ובשלווה עם העיר השסועה.

שנית, העקרון התשיעי מתוך עשרת עקרונות אם תרצו קובע:

זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. בסוגיה זו חשוב להבהיר כי שאלת מימוש זכות היא שאלה נפרדת אך הנחת המוצא בשאלה כיצד יוכרעו שאלות טריטוריאליות בארץ ישראל היא שלעם היהודי זכות היסטורית מוסרית על הארץ הגוברת על טענות מתחרות.

מהעקרון הזה עולה כי לדעת אנשי אם תרצו עצמם, ויתור טריטוריאלי לא גורר ויתור על זכות. משום כך, אם תרצו סותרים את עצמם כשהם טוענים שויתור טריטוריאלי בירושלים יגרור את הקטסטרופה שהם חוזים כתוצאה מויתור על הזכות היהודית על הטריטוריה. אחרי הכול, זו לא שאלה של זכויות, אלא של מימוש הזכות.

4.

בעבור העם היהודי ובעבור הציונות ירושלים חשובה יותר מכל לחץ בינלאומי, קושי תקציבי, נטל דמוגראפי ואפילו יותר מהסכמי שלום. בלא ירושלים נשמט הבסיס המוסרי של הציונות והתנועה הלאומית היהודית הופכת באמת לתנועה קולוניאליסטית.

מי שמגדירים עצמם כתנועה הדוגלת בערכי היסוד של הציונות המדינית שוכחים שציונות זו ביקשה ראשית כל הכרה בינלאומית. האמירה, כאילו יש ערך שבשלו על ישראל לוותר על הכרה בינלאומית, על חיים בתוך משפחת העמים, אינם מציגים תפישת עולם ציונית. הם מציגים תפישת עולם גאולית, המעמידה את העם היהודי, ריבונותו על גורלו ויכולתו לתפקד במשפחת העמים תחת עקרון מטאפיזי המושל בו. זה היפוך מוחלט של הציונות, השואפת לשחרר את היהודי להיות ריבון אמיתי לגורלו.

ראו דוגמה: מרטין בובר, מי שהיה עורכו של השבועון הציוני הרשמי "העולם", איש העליה החמישית ומי שהשתתף וסייע בארגונם של מספר קונגרסים ציוניים, היה ממקימיה של האוניברסיטה העברית, זוכה פרס ישראל 1958, קבע, למשל, ששלום עם הערבים החיים בא"י הינו הכרח של התנועה הציונית.

אילו היינו נותנים לה לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיות יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עמו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה.

את הדברים כתב ב-1938.

והנה, באים רונן שובל וארז תדמור, וקובעים כי בובר היה, ככל הנראה, פוסט ציוני. אולי "מודחק". את חירותו של בובר לפעול לבניין הארץ ולהכווין את גורלו בדרך הנראית לו, להיות ריבון על הפוקד אותו, הם מחליפים בשלשלאות שהמילה ירושלים כתובה עליהם, ובעשותם זאת הם מרחיקים את ירושלים ממרכז הרעיון הציוני עוד יותר, באופן אירוני.

5.

התנועה הלאומית הפלסטינית מעוניינת בהכרזה ישראלית, חתומה בידי המנהיגות הנבחרת של העם היהודי, כי אפילו במקום בו תביעתו לזכות על הארץ היא המוסרית והצודקת ביותר, אפילו בו גוברת זכותם של הפלסטינים – "הילידים", על זכותם של היהודים – "הקולוניאליסטים" על הארץ.

ראשית, נקדים ונאמר שאין מקום שבו תביעתו של העם היהודי על הארץ "צודקת ומוסרית" יותר מבמקום אחר. אם תרצו עצמם מחזיקים בעקרון לפיו זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ. לא ברור מדוע טענת הזכות מקבלת מימד אחר בירושלים, לבד מאותו יסוד פרימורדיאלי-גאולי שהוזכר כבר, וכבר הוקע כלא-ציוני בעליל. שנית, כפי שכבר נדון לעיל, ויתור טריטוריאלי בירושלים אינו מחייב ויתור על הזכות היהודית על ירושלים, כפי שטוענים אם תרצו עצמם. שלישית, וחשוב עשרות מונים, אם תרצו למעשה טוענים שישנו עקרון – לבד מעקרון ההסכמה הבינלאומית או עקרון ההחלטה של היהודים עצמם (ונזכיר, תדמור ושובל מדברים על מנהיגות ישראלית נבחרת) – שלפיו בעלות יהודית על שטח היא "מוסרית וצודקת". כלומר, משהו עומד מעל זכותם של היהודים לריבונות על גורלם, כמו גם מעל ההחלטות הבינלאומיות שאבות הציונות המדינית חיזרו על הפתחים כדי להשיג – ואולי היו פוסט ציונים מודחקים – והמשהו הזה הוא… אותו הדבר ממנו ניסו הציונים, ובעיקר אלה המעשיים והמדיניים, להתנתק – שליטתה של ההיסטוריה בעתיד היהודי. ולבסוף, הטענה הזו מתעלמת מכך שמזרח ירושלים הוצעה לפלסטינים כחלק מהסדר שלום שכולל הכרה פלסטינית בישראל בגבולות מוסכמים, ולכן את סיום הדיון על צידוק להיאחזות בארץ. אין דבר שמייצג יותר את הציונות המדינית מהרעיון של השגת הסכמה בינלאומית על שטחיה של מדינה יהודית ריבונית. הרעיון הזה הופך, אצל אם תרצו, לסיוט פוסט ציוני. איזה בלבול מושגי.

6.

חיים לאומיים וקיומה הפיזי של אומה מתבססים קודם כל על אתוסים ומיתוסים מכוננים. עמים, לאומים ותרבויות מתקיימים קודם כל על בסיס ערכים וסמלים משותפים שלאורם הם מגבשים את תקוותיהם וחזונם.

הבסיס הפרימורדיאלי של התנועה הלאומית אינו, בשום פנים ואופן, סוף הפסוק המוחלט בהחלט של התנועה הלאומית. אילו כך היה, לא היה צורך בהתעוררות הלאומית כלל. אילו היה די ב"אתוסים ומיתוסים מכוננים", הרי שהעם היהודי צריך היה להוסיף לינוק ממורשתו הפרימורדיאלית הדתית בעיקרה, ולהמתין לגאולה שתבוא בטרם יחזור לארצו השלמה תחת הנהגתו של מלך משושלת בית דוד. האתוסים והמיתוסים הללו מכוננים דבר מה – זהות לאומית, נניח – שממנה מתפתח יצור חדש, מחדש ומהפכני. השאיפה לחזור לערכים הפרימורדיאליים מבטאת, כפי שהוטעם לעיל, תודעה היסטורית אנטיקווארית ושמרנית שאינה עולה בקנה אחד עם המונומנטליות המהפכנית של הציונות. והוא העניין בכל תנועה לאומית.

7.

אם בירושלים יכריז העם היהודי שזכותו פחותה מזכותם של הפלסטינים, כיצד יוכל לטעון לזכות על יתר חלקי הארץ?

הרצל, נורדאו, פינסקר, ויצמן, סוקולוב ועוד רבים וטובים ממנהיגיה של הציונות סברו כי הציונות חייבת להשיג צ’רטר בין לאומי להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. פועלם בתחום היה זה שהביא, בסופו של יום, להקמתה של מדינה כזו. במציאות הפוליטית הבינלאומית של היום, צ’רטר כזה מחייב הסכמה בינלאומית על גבולותיה של ישראל. חלוקת ירושלים תמיד עולה רק כחלק מהסכם שלום על הפלסטינים, בו ייקבעו גבולותיה של ישראל ויאושררו על ידי אומות העולם. כך תיקנה הזכות על שאר המקומות בארץ, באותו האופן בו רצתה הציונות לעשות זאת, באותו האופן המופיע בעקרון הרביעי של תכנית בזל, השגתו של משפט הכלל. הטענה, שחלוקת ירושלים במסגרת הסכם שלום שכזה איננה ציונית הופכת את כל האישים לעיל, אמונותיהם ושיטתם ללא ציוניים. עוד ארחיב גם על כך בהמשך.

8.

ויתור על ירושלים הוא ויתור על עצמנו, ויתור המייתר את עצם קיומו של מפעל שיבת ציון. ויתר^[3] על ירושלים פירושו הפיכת המפעל הציוני למפעל קולוניאליסטי.

קשה לחשוב על רעיון יותר פוסט ציוני מהרעיון הקובע כי יש התנהגות כלשהי של העם היהודי שתשלול את זכותו – זו שאם תרצו קובעים שהיא נעלה מכל זכות – על הארץ ומייתרת את המפעל הציוני כולו. מעבר לזה שהאמירה הזו שקולה לאמירה שניצול של החירות שריבונות יהודית מאפשרת מייתרת, באופן מסוים, את עצם השאיפה לריבונות הזו, יש כאן אמירה של "הכול או כלום", בו אם תרצו מודיעים שחלוקת ירושלים, גם תמורת שלום אמת, גבולות קבועים והכרה בינלאומית – ולתזכורת, היו אלה האדווקטים של אם תרצו שטענו שירושלים חשובה מכל הסכם שלום – מייתרת את הציונות. זו לא יכולה להיות אמירה ציונית, בטח שלא כזו של מי שמגדירים עצמם ממשיכי דרכה של הציונות המדינית.

יש עוד, אולם דומני שדי בדברים הללו להדגמה של מה שביקשתי להדגים. יש לשים לב: אינני אומר שהתנגדות לחלוקת ירושלים היא פוסט ציונית, או אפילו לא-ציונית. אני אומר שההנמקה של אם תרצו היא פוסט ציונית.

[...]

עם לבדד ישכון

תכנית בזל, מצעה של התנועה הציונית שגובש עוד בקונגרס הציוני הראשון, קבעה לעצמה מטרה:

הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל

אילו היו מסתפקים אבותיה המייסדים של התנועה הציונית ברישא של המשפט, הרי שלא היו פועלים להשגת הסכמתן של אומות העולם לריבונות עצמית יהודית בארץ ישראל, לא היו משיגים את הצהרת בלפור, לא את תכנית החלוקה, לא את אישרורה ולא היו מגיעים, 50 שנים לאחר שהחלו להניע את גלגלי המהפכה, למעמד שבו בן גוריון מכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אבל התנועה הציונית – שהייתה, כאמור, פרגמטית למדי, כחלק ממהותה כתנועת שחרור עצמי – ראתה רחוק. היא לא שאפה להקים בית מתוך תפישה של זכות יתירה. היא קיבלה על עצמה את הזכות להגדרה עצמית לאומית כזכות יסוד אנושית, הכירה בזכותו של היהודי להגדיר עצמו ככזה ודרשה הכרה דומה ממדינות העולם. היא לא ביקשה את מה שאין לכל אחד אחר: רק את מה שמגיע ליהודים כפי שהוא מגיע לכל עם אחר.

בכך, קשרה עצמה הציונות למשפט הכלל – משפט העמים, וחייבה את עצמה לכללים הנהוגים במשפחת העמים. גם בהכרזת העצמאות שלה, המשיכה ישראל ואישררה את אותו הרעיון של חברות אמיצה במשפחת העמים ומחויבות לערכים הבינלאומיים של האומות המאוחדות:

זכות זו [של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו] הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב’ בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי[...]חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים[...]במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות[...]זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל[...][מדינת ישראל] תהיה  נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה. אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.^[4].

להבדיל, למשל, מירושלים, שלא מופיעה בהכרזה הזו ולו פעם אחת, בולטים בה ומודגשים פעמים רבות הרעיון שמדינת ישראל קמה מתוקפה של הכרתן של אומות העולם ורצונה להיות חברה מן המניין במשפחת האומות ולשתף פעולה עם המוסדות הבינלאומיים וחוקיהן. הרעיון, שהעם היהודי איננו בעל זכות יתר אלא הוא בעל זכות שווה לשאר העמים, ושמדינת ישראל רואה עצמה מחויבת למוסדות הבינלאומיים בהם היא שואפת להיות חברה שוות זכויות הוא רעיון בסיסי בציונות המדינית ובציונות הסינטתית, שראו חשיבות עליונה בהשגת הסכמה בינלאומית לתחייתו המדינית-לאומית של העם היהודי במולדתו.

הקמפיינים של אם תרצו יוצאים נגד הרעיון הזה, של עם ככל עמים, ומתיימרים לתת זכויות-יתר – או, למצער, לפטור מחלק מהחובות – לעם היהודי ולמדינתו הלאומית. כך בעניין ההתעלמות מהחלטות האו"ם בנושא ירושלים והשטחים הכבושים בכלל, כך בהתנגדותם הנחרצת להחלת כללי המלחמה הבינלאומיים – גם אלה המופיעים באמנות שמדינת ישראל חתמה עליהן מרצונה החופשי – על חיילי צה"ל; כך באופן שבו הם דוחים א-פריורית כל טענה לגבי פשעי מלחמה, כולל אלו שלא נבדקו או אלו שנבדקו, נמצאו כאמיתיות ולא נעשה בעניינן מאום.

לטעמם של אנשי אם תרצו, תמיכה בארגונים כמו בצלם או הועד למניעת עינויים, הפועלים כדי להתריע בפני הציבור הישראלי על מעשים הנעשים בשמו, היא אנטי ציונית, ומכלל לאו אתה שומע הן: הציונות לדידם היא לשתוק, להעלים עין, אי ציות לכללים שלהם מחוייבת כל אומה ואומה ובעיקר לנסות לעבוד על העולם. כמה שונה החזון הזה מהחזון הציוני-מדיני, להיות עם ככל העמים.

היציאה של אם תרצו כנגד הקרן החדשה לישראל וכנגד מקורות המימון שלה מנסים למנוע מעורבות בינלאומית במתרחש כאן: את העולם והיהודים בגולה הם מוכנים לקבל רק אם אלה רואים את העולם כמותם ומחליטים החלטות התומכות בדעותיהם הקודמות; אבל הם אינם רואים עצמם מחויבים להחלטות או"ם אחרות או ליהודים בגולה הסוברים אחרת מהם. מעתה אמור: הייגי כן, העמותה שמעבירה כספים לג’ק טייטל כן, ג’ייסטריט לא. הכול טוב ויפה, אבל כיצד בדיוק הדברים מתיישבים עם השקפה ציונית-מדינית? לאם תרצו פתרונים.

[...]

באין חזון יפרע העם

על שלל זרמיה, הציונות הציע חזון למדינה שבדרך. מהמדינה הרב לאומית שבחזונו של הרצל באלטנוילנד ועד הזונה העבריה והגנב העברי של ביאליק, מיהדות השרירים של נורדאו ועד דת העבודה של א.ד. גורדון, מהגורל המשותף עם ערביי הארץ של מרטין בובר ועד ישראל מהים עם המדבר של ז’בוטינסקי, ממחיקת העולם היהודי הישן של מיכה יוסף ברד’יצבסקי ועד הבסיס הרוחני למהפכה הציונית של ברל כצנלסון. כולם הציעו רעיון, חזון, כיוון שאליו צריכים המדינה היהודית והעם היהודי לכוון את עצמם, כדי לממש את ריבונותם במולדתם ולהקים חברת מופת. מטרת העל של הציונות הייתה אותה חברת מופת. מעבר לעובדה, שהובאה כבר בראשית הדברים, שהציונות מעולם לא הייתה מטרת עצמה – כלומר, היא לא שאפה להקמת מדינה ציונית או עם ציוני, אלא להקמת מדינה יהודית ולחדש את הלאום היהודי, ושיא מטרתה ריבונותו של היהודי על גורלו ולא ציוניותו של היהודי (ועוד אגע בנקודה זו), מעבר לעובדה זו, היא שאפה להביא לריבונותו של העם היהודי במולדתו ולהפוך מדינה ריבונית זו לחברת מופת. באף אחד מהחזונות הללו – אפילו לא זה של נורדאו – לא היה הצבא העניין המרכזי ביותר של הקיום היהודי-ריבוני, ובוודאי שלא הועלה לדרגת קדושה כלשהי.

הצבא, בראיה ציונית, הוא אינסטרומנט לשמירתה של הריבונות היהודית. רונן שובל וכנופייתו הופכים את התמיכה בחיילי צה"ל לעיקר ציוני שמתעלה, במידת הצורך, אפילו על עקרון הריבונות היהודית. כך, כאשר מובאים מסמכים המעידים על כך שצה"ל מתעלם מחוקי המדינה ומדלג על פסיקת בג"ץ – ויש לציין, שבין אם מסכימים עם הפסיקה ובין אם לאו, אנחנו מחויבים לה ומחויבים לשמור שצבאנו ינהג לפי החוק – אם תרצו מזדרזים לכנות את חושפי המסמכים הללו "אנטי ציונים". כך, הם מבצעים את ההיפוך המושלם: אלו המעוניינים לשמר את ריבונותה של המדינה, ריבונותו של העם על הצבא, הם הופכים אנטי ציוניים, בשעה שאם תרצו המביעים תמיכה בלתי מסויגת בצבא גם כאשר זה פועל כנגד עקרון הריבונות, העקרון המרכזי ביותר של הציונות, מגדירים עצמם כציוניים. פוסט מודרניזם במיטבו? על כך בסעיף הבא והאחרון.

[...]

פוסט מודרנה

הציונות היא תוצר ישיר של המודרנה, חלק מההתעוררות הלאומית הכללית שהמודרנה הביאה, ותנועה מודרנית לכל דבר ועניין. היא קובעת עקרונות מוחלטים בהם היא מאמינה ונמנעת מלתלות עובדות ועמדות יסוד בשיח. סיבותיה אינן סיבות של דיאלקטיקה, הן נימוקים אבסולוטיים. אם תרצו, לעומת זאת, היא תנועה פוסט מודרנית פאר אקסלנס. הד לכך ניתן למצוא בדבריו של רונן שובל, יו"ר התנועה, כפי שהוא כתב אותם בויקיפדיה הישראלית בדיון ההוא:

אני מסכים שאנחנו חיים בעולם פוסט-מודרני שבה^[5] קשה לתפוס את המציאות כפי שהיא, ואת ה"אמת" הטהורה בפני עצמה. יחד עם זאת, נדמה לי שאם האמת איננה נגישה, ראוי שויקיפדיה תייצג את הדרך שבה כל אחד משתדל לתפוס את עצמו.

כלומר, שובל מקבל את זה שתנועתו נולדה מתוך הפוסט מודרנה, ומבקש להחיל עליה עקרונות פוסט מודרניסטיים מובהקים. יצויין, שזה לחלוטין קונסיסטנטי עם דברים אחרים שהוא כותב באותו העמוד:

אנו מבקשים לכונן שיח אחר. הצורך הפסיכולוגי למתג תנועות כימין מול שמאל מובן וברור, אבל במקרה שלנו הוא חוטא לאמת וחוטא למטרה… הקמתי את "אם תרצו" על מנת להשנות את השיח הציבורי מימין VS שמאל, לציוני VS אנטי-ציוני.

מטרתה של אם תרצו הוא השיח ושינויו, עניינה היחיד הוא בדיאלקטיקה. משום כך אינה מביעה כל עמדה אמיתית בנושאים הבוערים, משום כך היא יוצרת מצג שווא של "תנועת מרכז" – ומהדהדים היטב דבריו של ארז תדמור בנושא: במקום המאבק בין הקוטב הימני והשמאלי, שבמרכזו ניצב מרכז חסר מהות כמו קדימה, יש לגבש קוטב שלישי שימוקם במרכז הפוליטי – זו יצירה של מרכז "חדש", וזו הרי התעסקות דיאלקטית פוסט מודרנית במיטבה.

המהפך שמבצעים אם תרצו – זה שמעקר את הציונות ממטרותיה והופך אותה למטרת עצמה, ding an sich אידאי שהוא העיקר, אתוס שהוא המטרה – זה, כמובן, היפוך מוחלט של הציונות, שקבעה ששום רעיון אידאי איננו חזק יותר מזכותם המלאה של יהודים לריבונות על גורלם. לצורך זה הייתה הציונות תנועה מכלילה, וניתן היה למצוא בה את כל מגוון הדיעות, מבובר ועד ז’בוטינסקי. בעולמם ההפוך של תדמור ושובל, הציונות היא קונספט מדיר, ואם תרצו מאשימים את כל מי שאינם מסכימים עם מעשיו באנטי ציונות, פוסט ציונות, פוסט ציונות סמויה או פוסט ציונות מודחקת, שני מושגים שהגו השניים כדי לשנות את השיח – בזמן שהם יושבים על ידיהם בכל מה שקשור לשינוי המציאות.

כך, היהודים לא יכולים להחליט לפנות שטחים אם יש בכך פגיעה ב"אתוס הציוני" – והאתוס הציוני הוא חשוב יותר מריבונותם של היהודים, שהיא מטרתו של האתוס הציוני. מבולבלים? גם הם.

השוו, למשל, את דבריו של ארז תדמור כאן:

הפתרון לאיומים העומדים אם כן בפני הציונות הוא פשוט: ניסוח ברור וחד של עקרונות הציונות, מטרותיה, דרכי פעולתה והאינטרסים שלה. מרגע שיובררו כל אלו ותפיסת העולם הציונית תיהפך לבהירה, תיחלש הדקדנטיות המאפשרת את פריחת פוסט הציונות ‘המודחקת’ ו’המשתמעת’.

עם דבריו של רונן שובל באותו ויכוח ויקיפדי:

במסגרת זו אני חבר אגב במכון לאסטרטגיה ציונית על מנת לברר לעומק מה המשמעות של הציונות.

כלומר, אם תרצו מציעים לנו רק שאלות ועוד שאלות: יש לנסח את עקרונות הציונות בבירור – אנחנו בדיוק עכשיו מנסים לברר מה זה. בינתיים, אנחנו משתמשים בזה בססמאות שלנו. נו, באמת.

רלטיביזם גם מאפיין את התנועה הזו. התנועה, שמדברת גם על "התנועה הלאומית הפלסטינית" כקיימת, וגם מחזיקה בעקרון עיקרון הלאומיות הוא עיקרון נכון, צודק ומוסרי אשר על פיו יש לחלק את העולם (במידת האפשר) וגם בעקרון זכותו של העם היהודי למדינה בארצו גוברת על טענת הזכות של יושבי הארץ נוקטת רלטיביזם מוסרי מוחלט. גם האמירה של שובל, שביקורת על מתנחלים היא גזענות אידאולוגית, בזמן שהוא מציג את נעמי חזן עם קרן אנטישמית על מצחה, היא, איך לומר, רלטיביסטית משהו. ולא חסרות דוגמאות נוספות.

ההתמקדות בדיאלקטיקה, העמדת האידאולוגיה הקוראת לריבונות מעל הריבונות עצמה, הדחיקה של רגלי אחרים מהשיח שאם תרצו מייצרים, שהיא דיאלקטיקה מוציאה, המיתוג השקרי המתייחס למציאות כנזילה, הרלטיביזם המוסרי, ההיפוך שהם מבצעים ברעיונות המונחים לפתחם, כל אלה די בהם כדי למתג את אם תרצו כתנועה היונקת משורשים פוסט מודרניים מובהקים. ההפשטה של חלק מהעקרונות של הציונות לשלל גווניה, הוצאתם והחלפתם באחרים, תוך החדרה של עקרונות חדשים לתוך המטריה של "ציונות" אף שאלו מעולם לא היו תחתיה, כל אלה הופכים את אם תרצו לתנועה פוסט ציונית קלאסית, שמעקרת את מושג הציונות מחלק מעיקריו, מכניסה לתוכו חדשים ומוכרת אותו בתור המוצר עצמו והעתיד הנחוץ לעם היהודי. וכיוון שאין דבר שהכנופיה הזו מתעבת יותר מפוסט ציונות, הרי שאם תרצו מעצם קיומה שוללת כל צידוק לקיומה. ואם זה המצב, ראוי שהם יפסיקו לבכות שהם נרדפים על ידי אחרים. איש אינו רודף אחרי אם תרצו זולת אם תרצו עצמה.

אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות is a post from: בלוגיקה

1. כן, האימוץ שלהם את השיר של עמיר בניון אכן גורם להרמת גבה
2. תוך שהוא מצטט את ניטשה, אגב
3. SIC
4. מתוך מגילת העצמאות, כל ההדגשות שלי
5. SIC

דיסקליימר: אלה הולכות להיות מחשבות פזורות על שואה, זיכרון, אנושיות וצדק, מחשבות מבולבלות מפני שאי אפשר אחרת. אולי ניתן היה, באמצעות חליטה ארוכה, תמצות וסינון, לחלץ מכאן איזו אמת, איזו תובנה, איזה טיעון שנון שימלא פיסקה באיזה פוסט כזה או אחר; אולי צריך לתת להן לשקוע, לעמוד בבחינה המדוקדקת אותה אני מעביר מחשבות אחרות, לשטוף היטב לפני ההגשה, משהו. אבל אלה רוצות החוצה, מפוזרות כפי שהן, ואין בי להתנגד להן.

אלוהים היה בשואה באותו המקום שהוא נמצא בו בחיי היומיום: עבור אלו שאינם מאמינים בו, הוא לא היה. לא רק בשואה, בכלל. עבור אלה המאמינים בו, הוא היה, בשואה כמו בכל זמן אחר: בהסתר פנים, בדרכו שלו, מבלי להיות חייב במעשיהם של בני תמותה. בזמן שמאורע קשה יכול לעורר שאלות אמוניות בקרב אלה המאמינים בישות השומרת ומגינה עליהם, ומאורעות השואה – על אחת כמה וכמה; ובעוד שמאורעות קשים כאלה עשויים לעורר בקרב אנשים הבטוחים שהם "עם נבחר" שאלות קשות לגבי מהותה של הבחירה או של הבוחר; הרי אמת אחת פשוטה נותרת: בסיסה של האמונה המונותאיסטית על שלל גווניה הוא שהאל שופט את האדם ומעשיו, ולא להיפך. השואה, על זוועותיה, אינה מהווה יותר הוכחה להיעדרו של אל מכל אירוע אחר, ומי שאומר "אילו היה אלוהים, לא היה נותן שתהיה שואה" אינו נבדל, מהותית, ממי שטוען בחום כי אילו היה אלוהים, לא היה נותן שיקבל דו"ח חניה. עבור רוב הדתות המונותאיסטיות עצם הניסיון להבין את האל, לקלוע להלך רוחו ולפרשו הוא תחילתה של כפירה.

תמיד עצוב לי לשמוע הסברים אמוניים שאינם מניחים את הדעת ולוקים באותה הבעיה בדיוק: שמדובר בניסיון, או באסון כתוצאה מחטאים, או כל שטות ממין זה. אלוהים, אם מאמינים בו, פשוט עשה את מה שהוא עושה תמיד, בלי לשאול את בני האדם. השאלה המפורסמת, איפה היה האל בשואה, היא בסך הכול מקרה פרטי של תהייתו של אפיקורוס, הנוגעת לקיומו של רוע בעולם אל נוכח תפישת עולם אתית דתית: אם האל יכול ורוצה למנוע את הרוע בעולם, מנין בא הרוע? אם רוצה אך אינו יכול, איננו כל יכול. אם יכול ואיננו רוצה, הוא מרושע. ואם אינו רוצה ואינו יכול, מדוע לקרוא לו אלוהים? השאלה הזו, אין די בה כדי להפריך קיומו של אל ואפילו לא ניתן לה תשובה טובה, או בכלל. ונדמה לי שדי בכך.

אם כן, הסיפור האמיתי של השואה, הזוועה האמיתית ומי שבאמת מאבד קרדיט איננו האלוהים. זה האדם.

[...]

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע[...] הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.^[1]

גם תחת האמונה באל, האדם שומר על אחריות מלאה למעשיו, ולא פחות מכך – למחדליו. ההבדל העיקרי הוא שתחת האמונה באל מהות הבחירה הזו ברורה: הרע הוא רע בוודאות, הטוב הוא טוב תמיד. בלעדיה, הבחירה הזו קשה יותר. אבל היא תמיד בחירה, תמיד שלנו. תמיד נשפט בסוף לפי מה שעשינו, לא לפי ההתלבטות שלנו. לכל היותר, יוכלו מבקרינו העתידיים להבין את מערכת השיקולים שלנו, אולי לגמול לנו את החסד שבאי-האשמה.

ותמיד יהיו דילמות שנקבל בהן את ההחלטה הלא נכונה, ולו רק בגלל שיש דילמות שאין בהן החלטה נכונה, או שאין לנו שום סיכוי לראות את ההחלטה הנכונה בה. גרמני שרואה את שכניו היהודים נלקחים לטרנספורט – האם עליו לסכן את שלומו ושלום בני משפחתו כדי לנסות להצילם? האם אנחנו היינו עושים זאת? כמה בלה פרוינד מסתובבות בינינו, נכונות להגן בגופן על מחבל מפני לינץ’? כמה ילוו סכום כסף שהם יכולים להרשות לעצמם לשכן שעומד להיות מפונה מביתו?

מה שאנו מכנים צלם אנוש אינו צלם אנוש כלל ועיקר. רוצים לראות צלם אנוש אמיתי, הביטו בבסטיה הבלונדינית, ריינהרד היידריך. הביטו בסרטונים המתארים את השטורמאבטיילונג, בחולצותיהם החומות, כשהם פושטים כנחיל על מי שנקלע לדרכם.  זה צלם האנוש: פראי, בהמי, עדרי. "קילוח הדם הוא שירה. אין לעצור אותו".

יום יום אנו נאבקים בצלם האנוש. לפחות חלקנו. מנסים להתעלות מעליו. משתמשים במושגים מעורפלים כמו "מוסר" ומנסים להמנע מאותו מצב מחריד של Homo homini lupus est. לרסן. למשול. לשייף בקצה. ומדי פעם חלקנו מקבלים הטפות מוסר על ההחלקה הזו, על הדיכוי התמידי הזה של היצר החייתי שבנו, של הזאבת השוכנת בכולנו.

[...]

מדי פעם יש מי שמנסה להחזיר אותנו ליצרים. פעם הלהטתי מורה להיסטוריה, כאשר ערב יום השואה, בשיעור על התהליכים שקדמו למלחמת העולם השניה, אמרתי שקיימת סתירה בין הבוז לנוויל צ’מברליין על מדיניותו הבלתי לוחמנית לבין התיעוב לכוחנות הברברית המיוצגת על ידי הנאצים ובעלי בריתם. מי שיכול לראות את הרוע הצרוף שבו ריבנטרופ, מולוטוב ועוזריהם היו צריכים ללקות כדי לחלק ביניהם אדמה ודם פולניים ומשוכנע שרוע דומה היה צריך לפעם בליבם של "כוחות האור" הבריטים והצרפתים – מבלי להבין שרוע דומה כזה היה הופך אותם ליריבים, לא למושיעים – מתעלם מאי התאמה מהותית בתוך הביקורת שלו, שהיא אידאית כלפי צד אחד ופרגמטית-אמפירית כלפי הצד השני. כמובן, אז לא ידעתי לנסח זאת כך, אז אמרתי "סתירה", והמילה שימשה אותי היטב. לשווא ניסיתי להסביר שאינני טוען שלא היה צריך להילחם בנאצים, ובעוצמה. כעת אולי אוכל.

את הטענה הזו אפשר לנסח במספר צורות, אולם כולן רוקדות כצללים על קיר מערה, ולא מצליחות לכלוא את התמצית שאני מחפש. אפשר להשתמש בסלוגן דוגמת "אין נלחמים באש באמצעות אש", אבל זו לא הטענה: באש הנאצית היה צריך להלחם בכל אש קיימת, בעצם שלהבתה של רוח החירות האנושית. תחת זאת, אני טוען שאין לבקר את המדיניות הבלתי לוחמנית כמדיניות שגויה, אין לטעון שאל נוכח מפלצות יש להפוך מפלצת. שהטענה, כאילו אכזריותן של מלחמת העולם השניה ושל השואה היא תוצר של מדיניותו הרופסת של צ’מברליין היא בבחינת Post hoc, ergo propter hoc. לעתים תוצאות טראגיות קורות כשאנו עושים את הדבר הנכון, ולעתים אין דבר נכון. אובדנה של צ’כיה על מזבח רדיפת השלום של צ’מברליין היה אכן טראגי, אולם ודאי שאין להאשים את מי שלא הבין את עומק הרוע שמולו, מפני שאין אנו מאשימים קורבנות, ואפילו איפשרו בקרבנותם את קירבונם של אחרים, חלשים מהם. ייתכן כי דווקא ווינסטון צ’רצ’יל ניסח זאת בצורה הטובה ביותר:

נפל בחלקו של נוויל צ’מברליין, בשעת אחד המשברים החמורים ביותר שידע העולם, להיסתר על ידי האירועים, להתאכזב בתקוותיו, להיות מרומה ומוטעה על ידי אדם מרושע. אולם מה היו התקוות הללו שאכזבו אותו? מה היו המשאלות שתסכלו אותו? מה הייתה האמונה שנוצלה? וודאי היו בין האינסטינקטים האציליים והטובים ביותר של הלב האנושי – אהבת השלום, השאיפה לשלום, החתירה לשלום, גם תחת סכנה חמורה, ובוודאי תוך בוז לפופלריות ולהמוניות. מה שלא תספר לנו עוד ההיסטוריה על השנים הנוראות והעצומות הללו, אנו יכולים להיות בטוחים שנוויל צ’מברליין פעל בכנות מלאה לפי האורות המנחים שלו, ושאף בכל יכולתו וסמכותו, שהיו רבות עוצמה, להציל את העולם מהמאבק הנורא, המכלה, שבו אנו כעת נתונים. דבר זה לבדו יעמיד אותו במקום מוצלח בכל הנוגע למה שמכונה "משפט ההיסטוריה".

אבל אם המסר שאנו לומדים הוא, שדי לנו בחשש שהצד השני מסוגל לשקר לנו על מנת לאטום אזנינו, למנוע מאתנו לקחת סיכונים למען הפשרה ולגרום לנו לפתוח באש, הרי שתחת תיקונו של עולם כדי שלא יהיה עוד היטלר, אנחנו מתיישרים, לאט אך בטוח, לפי אותו הרוע. הסכנה של הרוע, של הטרור, של האלימות אינה רק השלכותיהם המיידיות. הסכנה היא אותו שינוי שהם מחוללים בתוך חברה, בתוך פרטים. היא מעוררת בנו את אותו הרגש המסוכן מכל רגש, הברברי והנמוך, האנושי, אנושי מדי: הפחד.

[...]

הפחד הקיומי מעמיד אותנו עם הגב לקיר, גורם לנו להגיב בתוקפנות, מוציא מאיתנו את אותם אינסטינקטים הישרדותיים, משנה אותנו. זו התהום שאנו בוהים בה. כבני אדם, אנו חיים בחרדה (Angst) מתמדת, ומנסים להתמודד מולה. אנשים בעלי פוביות מוצאים אותן, עפ"ר, מגבילות, ואילו נפש האנוש מנסה לעוף מעלה, לפרוץ את הגבולות. היידגר, למשל, מנסה לשכנע אותנו שלא לפחד מהמוות, אותו פחד המלווה אותנו מלידה. מצד שני, תמיד יש משהו מורבידי בחבר המפלגה הנאצית שמשכנע אותנו לא לחשוש מהמוות; ומורבידיות מאפשר לך להישאר שפוי, אבל המחיר שלה הוא גבוה.
כל כך הרבה דיאלקטיקה של פחד מסביב. מניפסטים שלמים שמזהירים אותנו מפני קטסטרופה. דומה שמדינת היהודים כולה – על הפוליטיקאים שלה בהווה ובעתיד – מושתתת על סוכני פחד והפחדה. האם באמת מנהיגינו אינם רואים שהפחד גורם לנו לאבד את אותו הדבר שבנו, שבגינו אנחנו ראויים?

[...]

ואולי רק זאת: כשאומרים "לעולם לא עוד", האם הכוונה היא שנעשה כל שלאל ידנו, בכוח אם צריך, כדי למנוע מעשי זוועה כאלה? האם זו התחייבות שלנו כלפי הנרדפים בדארפור, הנתונים למרות החונטה בבורמה, בנותיו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, אזרחי צפון קוריאה? האם הכוונה היא – לעולם לא עוד ליהודים? האם משאבינו ומשאבי העולם כולו צריכים להיות מוקדשים באופן גורף להגנה מלאה על כל יהודי באשר הוא, והעמים האחרים צריכים להמתין לשואה משל עצמם? או שמא הכוונה היא – ננסה בכל מאודנו לבנות עולם כזה, שבו לעולם לא יקום עוד אדם שירשה לעצמו, שבה אלימות שכזו היא פסולה. עולם של "יפי נפש", "בוגדים אנטי פטריוטים", "רכיכות חסרות יצר הישרדות" – שנמנעים בשיטתיות מרגיזה מהרג של האחר? כי לכך תמיד אני כיוונתי, ואם לא לכך הכוונה, אז אנו אומרים לעולם לא עוד – ומאפשרים, אולי גם רוצים, עוד.

ראו, אדם. חטאיו, אכזריותו, שפיכות הדמים. גבולותיו. יכולתו להתעלות מעל לטבעו. בגיאיות ההריגה, במחנות המוות, בשילוחים, במדי אס-אס ובכתונת אסיר – אדם. רק צריך לראות.

Ecce Homo is a post from: בלוגיקה

1. דברים ל’ 11-19

קודם כל, נקריב אותה. מימין על מזבח הנאמנות למדינה ותרבות הקריצה, ומשמאל על מזבח הרדיפה והמשטר הצבאי. ננפנף בה כבדגל, נצלוב אותה – מימין לקול מצהלות, משמאל בדמעה. אחר כך היא תהיה סמל – לבוגדנותו של השמאל ולכוחנויתה של המדינה. אבל לפני הכול, עליה לעלות לעולה. מערכת הבטחון הישראלית מצאה לעצמה את מי להעלות קרבן על שרשרת חטאים שאת סופה מי ישורנו. אנחנו, מימין ומשמאל, מקבלים את הקרבן באהבה.

קצינים בצבא ההגנה שלנו, קצינים בכירים ורמי מעלה, ביודעין ובמזיד, עברו על חוקי המדינה והתעלמו מפסיקת בית המשפט שלה. זה היה צריך לעלות בראשים. גבי אשכנזי ויאיר נווה היו צריכים להיות מורדים לדרגת טוראי ומודחים בבושת פנים מצה"ל, אולי אף מועמדים לדין. אף מדינה – זולת מדינות הנתונות תחת משטר צבאי – לא יכולה להרשות לעצמה צבא שמפקדיו מעמידים את עצמם מעל לחוק. זו מרידה של הצבא בסמכויות שמעליו, חד וחלק, ויש מקום לשקול להעמיד את הצמד חמד לדין לפי סעיף 97 א’ של חוק העונשין:

מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, דינו – מיתה או מאסר עולם.

המעשה של השניים מסוכן לשלומם של אזרחי המדינה, מסוכן מאוד: היום, הצבא מתעלם מהחוק בנוגע לפסיקת בג"ץ לגבי פלסטינים. מחר, לגבי מפגינים נגד הגדר. מחרתיים, לגבי מתנחלים. בעוד שבוע, לגבי סתם אזרחים. צבא, כל צבא, זו מערכת בעלת עוצמה ופוליטיקה פנימית, וכאשר כוחה הוא אבסולוטי ומעמדה הוא אקסטרה-לגאלי, אין איש שיכול לחוש בטוח. מי שמתעלם היום מפסיקות בג"ץ יתעלם מחר מהוראות ממשלה – ואז אין עוד הצבא כפוף לאיש. כשמפקדו הבכיר ביותר של הצבא והפודל שלו בפיקוד מרכז דאז עוברים על החוק ביודעין, אולי אף מתוך אידאולוגיה, הם מורדים בסמכות שלה הם כפופים – החוק במדינת ישראל.

[...]

הקוזאקים הנגזלים, כשגילו שעבריינותם נחשפה ברבים, מייד פתחו בחקירה לבדוק מי הפר את הקוד האתי של הגנבים – מי גנב מהמרצחים. החקירה התנהלה תחת שרביט המנצחים של האיש שהודיע קבל עם ועדה שהוא לא יהסס לפגוע גם בפעילות חוקית אם הוא רואה בה "חתרנית" – או במילים אחרות, שהוא הופך את שירות הבטחון הכללי לשטאזי. החתרנית נתפסה, והיא מואשמת בהאשמות חמורות, לא לפני שהועלמה כלא הייתה והושמה במעצר בית חסר פרופורציה למשך ארבעה חודשים. לשטאזי דרכים משלו לשבור צעירות בחקירתן.

ביום פרסום הפרשה, כשכבר היה ברור שאין כל אפשרות לשמור אותה בסוד, ואולי אפילו טיפה אחר כך, תדרך ראש השטאזי את העיתונאים. הוא שלט בקצב הפרסום ובתוכנו באופן מלא וגורף. כך, יכול היה להציג את השה לעולה כבוגדת, עוכרת ישראל, מרגלת רצחנית שמעשיה הופכים את כולנו לחשופים לאיום ממשי. אף אחד לא אוהב להיות חשוף לאיום ממשי, ואם דיסקין אמר, דיסקין יודע. השטאזי הפך את המלשינה לאויבת העם, והעם לא אכזב – הקלשונים והלפידים יצאו ממחבואם.

[...]

ישנן חברות מופת – לרוב כאלו שמתנגדות לכיבוש הישראלי הממושך בשטחים ולכן הופכות בדעת הקהל הישראלית אוטומטית לאנטישמיות – שבהן מספקים מטרית הגנה ציבורית ואחרת לחושפי שחיתויות. חברות שבהן הייתה ענת קם מוזמנת לחקירה לא במרתפי השב"כ אלא במצ"ח, מתוך כוונה לאסוף את המידע שבידה ולהשתמש בו במשפט כנגד הקצונה הבכירה המצפצפת על החוק. אולי אף הייתה מוזמנת לעדות. מטריית ההגנה ניתנת לחושפי שחיתויות מתוך הכרה בכך ש"מלשינים" כאלה הם הכרח אם רוצים לשמור על המערכות שלנו נקיות. מי שרוצה להיאחז בכך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם חייב לעודד את אותם אלה המתריעים בקול רם וצלול כאשר צה"ל פועל בניגוד לחוק – לא רק שהם מסייעים לסתום פירצה ספציפית, אלא שבעצם קיומם והעידוד הציבורי לקיומם הם גורמים לקצינים לחשוש שמא מעשה לא חוקי ייחשף, ובכך מהווים גורם ממשמע. רוצה לומר, אילו מעשים כמו אלה של קם היו מעודדים על ידי החברה הישראלית, יש סבירות לא רעה שלא היה בהם צורך.

מטריית ההגנה הזו מסופקת, במקומות אחרים, לחושפי שחיתויות לא רק מפני רדיפה של השלטונות אלא גם – ובעיקר – מפני החוק, אם נאלצים חושפי השחיתויות לפרוע אותו בדרכם. כשם שברור לכל בר דעת כי החוק האוסר על רעש אחרי אחת עשרה בלילה אינו תקף לאותו אדם המזהיר בקול רם את שכניו מפני שריפה, כך כאשר אנו מזהים עבירה על החוק עלינו לשאול האם העבירה הזו נעשתה לתכלית ראויה. על אף שאישומי ריגול לא דורשים כזו מבחינה חוקית ופורמלית, הרי שכחברה עלינו לשאול את עצמנו האם לענת קם הייתה איזושהי כוונה להעמיד מי מאזרחי ישראל בסכנה כלשהי. הרי – כפי שהעיר היטב ידידי יוסי גורביץ – קם לא נפגשה עם אף סוכן זר ולא הייתה לה כל כוונה לעשות כן. בניגוד לאותו סמרטוט אומלל שמערכת הבטחון מוסיפה להתעלל בו לאחר שריצה את עונשו, מרדכי ואנונו, קם אפילו לא מסרה את המידע שבידיה לעיתונאי זר: היא מסרה אותו לעיתונאי הארץ, שממילא כפוף לצנזורה הצבאית בכל אשר הוא מפרסם ולכן ממילא אין בידו לפרסם כל מידע שעלול לפגוע בבטחונם של אזרחי ישראל. משום כך, ובניגוד למה שיוסי כותב, החלה של תקדים שמגר בפרשת ואנונו לנושא זה תהיה מתיחה מוגזמת של כל הגבולות: גם אם ניתן לקבל, באופן חלקי מאוד, את הטענה לפיה מסירת מידע לכלי תקשורת זר כמוהו כמתן הידיעות "בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל" – ושעל כן מדובר בריגול, קפיצה לוגית לא פשוטה כלל ועיקר – הרי שאת אותה הטענה בדיוק לגבי כלי תקשורת בארץ אי אפשר אפילו להתחיל בלי לשגות. אם יש משהו שמעצר בן ארבעה חודשים של עיתונאית מבלי שמילה תתפרסם על כך בארץ יכול להוכיח, זה שהתקשורת הישראלית לא יכולה להביא לידיעת הציבור בארץ שום דבר שמערכת הבטחון לא רוצה שהיא תביא לידיעת הציבור, או לכל הפחות שום דבר שמערכת המשפט לא מאשרת. על כן, מסירת מידע לעיתונאי הישראלי, הכפוף לצנזורה הישראלית, לא מסכנת במאום את בטחונם של אזרחי ישראל – ממילא מערכת הבטחון תוכל למנוע את הפרסום של כל מידע שיש בו כדי לסכן את בטחונם של האזרחים.

משום כך, ובהיעדר כוונה לפגוע באזרחי ישראל, נדמה כי מעשיה של קם נעשו, לכאורה – ויש לציין שכל שאנו יודעים הוא מה שראש השטאזי היה מוכן לומר לנו, ולשטאזי – שוב גורביץ – יש נטיה לשקר, ולכן כל מה שאנו יודעים על מעשיה של קם הוא לכאורה בלבד – לשם נשיפה במשרוקית, סימונם של עבריינים מסוכנים בצמרת הצבא המורדים בסמכות שמעליהם. כלומר, לטובתם של כלל אזרחי ישראל.

[...]

כנגד זה, יטענו מיני מיליטנטים שעצם החזקת המידע באופן שאינו מוגן ומחוץ לרשות הצבא חושפת אותו להאקרים של האויב ועלולה להביא לחשיפתו, ושהסיכון כאן אינו מידתי ביחס לשחיתות שנחשפה. אנשים אלה חוטאים להיקפה של השחיתות שנחשפה – כאמור, לא מדובר כאן "רק" בהחלטה לחסל כמה פלסטינים, מדובר כאן בעבירה ביודעין של מפקדיו הבכירים של הצבא על החוק, בהתקוממות צבאית כנגד הסמכות הפוליטית והשיפוטית. אולם נדמה כי אנשים אלה חוטאים גם להיקפה של הסכנה בה העמידו קם ובלאו את אזרחי ישראל. כמעט כעניין שבשגרה מאבדים קצינים בכירים לפטופים ואמצעי אחסון מידע צבאיים, הנגנבים מרכביהם או אובדים בנסיבות אחרות. ראש המוסד לשעבר פרסם מסמך סודי בספר, וראש ממשלתנו הקריא מסמך סודי, את מסמך שטאובר – כשהוא נתון תחת חסינות מהותית ולא כפוף לאף צנזורה, בניגוד לבלאו – מעל בימת הכנסת. סגן ראש המוסד, לפי האמור כאן, מסר מידע סודי לעיתונאי. ראש אמ"ן לשעבר, אלי זעירא, חשף בספרו סוכן מוסד במצרים. אשרף מרוואן כבר איננו בין החיים, ומי יודע עד כמה דמו על ידיו של זעירא. מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום. אלעזר שטרן מסר מידע סודי על חייל ל (נו, נגיד) עיתונאי, וכולנו אולצנו לשלם את הקנס שלו. הוא לא הועמד לדין על ריגול.

אם המידע שהיה, לכאורה, בדיסק הקשיח של קם מסכן את בטחונם של אזרחי מדינת ישראל מעצם היותו שם, הרי שגם המידע שהיה בלפטופ של סגן אלוף שנגנב מרכבו מסכן את בטחונם של אזרחי מדינת ישראל, מאותם סיבות ובאותה העצמה. ובכל זאת, ציוד מחשב המכיל מידע סודי אובד כדבר שבשגרה, ואיננו רואים את הצבא פועל במלוא העצמה כדי להפסיק את התופעה. כיוון שכך, אין לנו אלא להסיק כי מערכת הבטחון שלנו מעידה על עצמה במעשיה כי היא נכונה לספוג את הנזק שבאבדנם של מסמכים כאלה במקרה של סגן אלוף רשלן שמחשבו נגנב ונמצא בידי גורמים עברייניים – מדוע, אם כן, שנחשוב שאבדן של מסמכים בהיקף כזה גורם יותר נזק בידיה של חיילת לשעבר או עיתונאי הכפוף למגבלות הצנזורה?

זאת ועוד: אילו היה המידע כה מסווג עד שסוכני אויב, כפי שהגדיר זאת ראש השטאזי, מריירים עליו וחולמים עליו בלילה – מדוע היה המידע כה זמין עד כי כל פקידה יכולה הייתה להעתיק אותו בנקל – לכאורה – לדיסק קשיח? מדוע לא נשמר על מחשב שאיו לו יציאות חיצוניות, או באופן שבו לא ניתן להעתיקו החוצה אלא באמצעות סיסמה, או באמצעות איזשהו מיגון? הרי סוכני האויב מנסים באופן אקטיבי להגיע למידע – בוודאי לכזה שהם חולמים עליו בחלומותיהם הרטובים ביותר – ולא מן הנמנע שינסו להגיע למידע זה בשלל דרכים, החל בשוחד לחיילים וכלה בהחדרה של סוס טרויאני למערכת. מיגונו של מידע זה – גם ובעיקר בתוך מחשב צה"לי – צריך היה להיות מבוצר, אם חשיבותו היא כה גדולה כפי שהגדיר אותה ראש השב"כ. האחריות לשמור מידע סודי כל כך נחה על כתפיהם של המפקדים שהכניסו אותו למחשב, והייתה זו גם אחריותם – כלפי כל אזרחי ישראל – לשמור על מידע שחשיפתו עלולה לסכן כל אחד מאיתנו גם מפני פקידות בלשכתם. כך שאם נכונות טענותיו של דיסקין, אחריותם של אותו שליח נקלה של המתנחלים בתקן של אלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה, ושל המפקדים האחרים בלשכתו לשמירה על המידע הייתה כפולה ומכופלת, ויש לבדוק בדיוק כיצד נתנו שהמידע יוכל להיות מועתק כה בקלות – במקרה זה, בידי חיילת, במקרה רע יותר, בידי סוכן אויב.

ונקודה שלישית – איזה תכניות לחימה "סופר מסווגות" מחזיק צה"ל בפיקוד מרכז, בדיוק? הרי דיסקין טוען שמדובר במידע כה סודי ורגיש, שאויבנו יכולים רק לחלום על השגתו. תכניות מיגון מטילים מצויות בפיקוד העורף, על פי רוב. תכניות לחימה הנוגעות לסוריה וללבנון מקומן בפיקוד צפון, וגזרת עזה נמצאת בפיקוד דרום. פיקוד מרכז חולש על גבול של שלום עם ירדן ועל התנחלויות ושטחי הגדה המערבית, שקשה לראות את הסכנה הבטחונית הנוראית, הקטסטרופה המודיעינית הצפויה לאזרחי ישראל ממנה בזמן הקרוב ובכלל. האם באמת מידע הנוגע למשטר הצבאי ברש"פ הוא כזה שאויבנו מריירים עליו בחלומותיהם? כחייל מילואים השייך לפיקוד מרכז נחשפתי לחלק מההערכויות שלו – האם עליי לחפש סוכנים איראניים מאחורי גבי? אין בכך לומר שאין כל סיכוי שמדובר במידע רגיש בצורה בלתי רגילה, אלא רק שהסיכויים שדיסקין מדייק בתיאורו אינם חד משמעיים. התסריט היחידי שאני מצליח לשוות לנגד עיניי שעונה להגדרה של דיסקין הוא אם יש במידע כדי לחולל נזק תדמיתי לישראל ולצבא – ואם זה המצב, אז אור השמש הוא מקומו היחידי של מידע כזה.

אם כן, טענותיהם של בטחוניסטים בשקל ומאדירי צה"ל לגבי סיכון בטחוני צריכות להלקח עם יותר מגרגיר מלח: צה"ל מתמודד עם אובדן של מידע רגיש כמעט באופן יומיומי, ולא נראה כעושה מאמצים כנים ומלאים להפסיק זאת, המידע ממילא נלקח מהפיקוד הכי משעמם בארץ ובכל מקרה, מי שהשאיר את המידע פרוץ צריך לשאת באחריות לא פחות מהש.ג. – משהו אומר לי שדחוח הלוי לא ימהר לקרוא להעמיד את יאיר נווה לדין בגין הפקרת המידע הזה – ואולי שלא בצדק.

[...]

כמובן, כל הדברים האלה ישחקו מעט מאוד תפקיד בשיח הציבורי בקרוב. הימין ימהר להכתיר את ענת קם כבוגדת, ידרוש עונש מוות, יפנטז על סוכני מוסד שיתנקשו באורי בלאו ויצלוב את הבוגדת. השמאל יעלוז במרטירית החדשה שלו, ייתן לה לסבול על הצלב למען הוכחת צדקתו, יגיש אותה על מזבח לחימתו המאספת על הדמוקרטיה הרעועה הישראלית. בסופו של דבר, איש לא יעניק לנושפת במשרוקית הזו את מטריית ההגנה לה היא ראויה, וכותרת קטנה בעיתון תבשר על סיום משפטה שבו תורשע – ככל הנראה ועל סמך ניסיון העבר – בעבירות פחותות בהרבה משיוחסו לה בתקשורת בהרחבה. ובפעם הבאה איש לא ינשוף במשרוקית. צליבתה הציבורית של ענת קם חיונית לצה"ל – היא תאפשר לו להשלים את ההפיכה השקטה שלו, את המרידה שלו בחוק, לקעקע עוד יותר את סמכותו של בג"ץ עליו, באין מפריע. ללא קשר לתוצאות החקירה והמשפט, צה"ל ניצח בסיבוב הזה, לא את ענת קם – אלא את כל אזרחי ישראל החפצים בדמוקרטיה.

המרטירית is a post from: בלוגיקה

קצר:

אורי קציר כותב את "אפלטון" מאז ימי הורדוס, פחות או יותר, ומדי שנה הוא מפרסם רשימה של 25 בלוגים אהובים עליו (שלבלוגיקה היה הכבוד להמנות עליה בשנה שעברה). כעת, בשל לוח זמנים דוחק, הוא מבקש את עזרתנו.

שילחו לאורי מייל עם קישורים לבלוגים האהובים עליכם תוך הסבר מדוע אתם אוהבים אותם. אפשר להשאיר טוקבק לפוסט המקושר למעלה, לשלוח לאורי מייל (מופיע בתחתית הבלוג שלו) או אפילו להשאיר את הלינקים כאן ואני אדאג להעבירם לו. מיותר לומר שאורי כבר מכיר את הבלוגיקה ואין טעם להעביר לו קישור לכאן. הפיצו את הבשורה בין חבריכם, שישלחו גם הם.

רשימת 25 הבלוגים השנתית של אורי היא מוסד, ולא בכדי – היא דרך נהדרת להכיר בלוגים חדשים, מרתקים וטובים. עכשיו יהיה זמן טוב לעזור לאורי להמשיך אותה באיכות שלה התרגלנו ממנו.כל שזה דורש מאתנו זה מייל עם המלצות.

עת קציר is a post from: בלוגיקה

למערכת הגיע מכתב נוגע ללב. ערכתי החוצה פרטים לא רלוונטיים או מזהים, והרי הוא לעיונכם. הוא חשוב. גם לדברים הכתובים כאן התכוונתי כשכתבתי

יש שגבר אחד אונס אישה אחת והחברה כולה – אני, אתה, את, השכן מלמטה, נהג המונית, ראש הממשלה – נמצאת עמם בחדר, מעודדת אותו, מניחה אצבעות קרות ממוות על פיה להחריש את הזעקות.

בין השאר, הכותבת שאלה אותי במכתבה

אתה רוצה שאני אספר מאיפה זה מגיע? לאן זה מתפתח? שאני אנופף בסיפור שלי כאות אזהרה, למען תדע כל אם עברייה? ניסיתי, אין מי שיקשיב.

ביקשתי את רשותה של הכותבת להוכיח אחרת, לספר את הסיפור שלה – למען ידע כל אב עברי. היא ניאותה, ועל כך תודתי נתונה לה. רשות הדיבור לה:

בבלוג שלך פרסמת קריאה לנשים שנפגעו מאותו אדם שיצר גלים ברשת בתקופה האחרונה. זו קריאה חשובה פשוט כי היא נותנת לנשים הללו את התחושה שהן לא לבד ושמאמינים להן. אבל בהקשר רחב יותר, מאד קל להשמיע קריאה נגד אונס. המצב, ואת המשפט הבא קח בערבון מוגבל וביחס לשאר המכתב, די ברור – נערה תמה ותכולת עיניים נאנסה על ידי גבר מרושע שהגיח מהשיחים. הגינוי הציבורי גדול, הדמעות המרצדות בעיניה של הקרבן פוטוגניות כל כך בעדשת המצלמה. השופט פוסק עונש (ואז מקל בגלל הנסיבות, נו, מסכן האנס, בגיל שש הוא לא קיבל את האוטו שלט רחוק שכל כך רצה). הצדק הושג, הסדר שב על כנו, קתרזיס, סוף.

אבל כל הדרמה הזאת לא פתרה שום דבר.

בעיני החלק הראשון של הפוסט שלך הוא החלק החשוב באמת, כי הוא מצביע על בעיה רחבה ועמוקה הרבה יותר, שהאונס הוא פשוט התוצר הסופי שלה, והשורש שלה מצוי ביחס החברתי לנשים, ויש לחפש אותו בתחום הביניים העכור שאנחנו קוראים לו "נורמטיביות".

היא מתחילה בילדה קטנה שהחברה מלמדת אותה מגיל צעיר שלהיות אישה טובה זה להיות בובת מין, ושאין שום כישור אחר שהיא יכולה להצטיין בו. הרי לא יכול להיות שאשה היא, רחמנא לצלן, חכמה או חזקה ואסרטיבית, או מוכשרת. לעד היא תהיה חנונית (וחנוניות, כידוע, זה לא מוכר), בוצ’ית (ובוצ’ית, כידוע, זה לא סקסי), או כוסית שבמקרה יודעת גם <השלם את החסר> (וכוסית, כידוע, לא באמת מצליחה כי היא מוכשרת ב <השלם את החסר>, אלא כי היא מצצה לכל הגברים הנכונים בדרך). והיא ממשיכה בנערה צעירה, שכמו כולם, רוצה שיאהבו אותה ורוצה להשתייך ורוצה לקבל תשומת לב, אז היא עושה מה שהיא יודעת.

אבל כשכל מה שאת יודעת זה להיות בובת מין, תשומת לב מינית היא תשומת הלב היחידה שתקבלי.

אז את נהיית מינית, ואת נהיית מינית בגיל מאד צעיר ובצורה מאד בוטה כי זה הדבר היחיד שמותר לך להצטיין בו. ואת נהיית מאד מינית בגיל מאד צעיר, כשאת עדיין לא מבינה מה זו מיניות ומה המשמעות שלה, והמיניות נעשית גרוטסקית כי את לא באמת יודעת בגיל כזה איך להיות מינית, וכי מיניות מעולם לא נועדה להיות מוצגת על ילדות בנות 13.

<עדות ראייה> וככה אתה מקבל, מהלכת ברחובות תל אביב, ילדה בת 13 עם מיני פצפון, חולצה שכל כך נצמדת לזוג שדיים צעירים שלא סיימו להתפתח, עד שנתן לעשות ממנה מודל אנטומי, זוג עגילי חישוק ענקיים ואיפור כבד שמככב בו אייליינר שחור ואודם אדום זעקני. </עדות ראייה>

בת 13^[1].

אני תמיד אומרת שמי שמחפש משהו, מוצא אותו.

אז את מקבלת את תשומת הלב שלך, ובגלל שזו תשומת הלב היחידה שלמדת לקבל, היא נראית לך חיובית, ופתאום דברים שלא היו אמורים להראות לך לגיטימיים, נראים לך לגיטימיים. פתאום נראה לך לגיטימי שמישהו זורק לך הערה ברחוב, לעזאזל, זה מחמיא לך! את מוצאת את עצמך מפלרטטת עם גברים שהיו יכולים להיות אבא שלך, ומחייכת לגברים שמסתכלים לך על החזה לפני שהם מסתכלים לך בעיניים ואומרים לך שלום.

ועד שקיבלת את כל תשומת הלב הזו, זו שכל כך חיכית לה, את כבר לא מסוגלת להבין שהבדיחה היא בעצם עלייך.

ולאט לאט המצב נעשה קיצוני יותר. וגם אנשים ש"מתחילים איתך" על ידי כך שהם גוררים אותך לסמטה נראים כמו משהו לגיטימי, כי כל כך התרגלת לקבל כל תשומת לב מינית מכל סוג, שאת כבר לא יודעת איך אומרים "לא". ואז יום אחד את אומרת לא, ומרוב שלא אמרת לא לכלום כל כך הרבה זמן, את כבר בכלל לא יודעת אם את מאמינה ללא של עצמך, ואם בכלל מותר לך להגיד אותו. ואם האדם שמולך טיפה יתעקש הוא כבר ימצא דרך ללכת מסביב, מעל או דרך הלא הזה.

וכל זה נראה מאד טבעי ומאד נורמלי, אבל מה שלא ברור זה למה בבוקר נשאר לך כזה טעם רע בפה.

וככה אתה מקבל כל מיני בנות 13.5 שהן "לא תמות".

ואני אומרת שמיניות לא מגיעה עם ספר הוראות, ואם היא מגיעה עם משהו, אלה רק החצים לכל הכפתורים הלא נכונים.

ואין לנו, הנשים ש"ביקשו את זה", הנשים ה"לא תמות", הנשים ששתו לשכרה, שלא היו מספיק בטוחות בלא שלהן, שהתלבשו בצורה חשופה, שפלירטטו, שחשבו שמין זה אהבה, אין לנו "זכות" אמיתית להתלונן. הייתי שם. היה לי מחשוף, פלירטטתי כי זו הדרך היחידה שבה ידעתי ליצור קשר, הייתי צריכה את החיוך הזה כי הייתי בדכאון ושתיתי כי כשהייתי בדכאון הייתי שותה. אמרתי לא, ושוב לא ושוב לא, אבל עשיתי את זה עם חיוך. כשהתעוררתי מהעלפון של האלכוהול הוא היה באמצע מה שהיה, וחבר שלו צילם. היינו מוקפים בחברים שלי.

זו היתה הנקודה הכי משפילה בחיים שלי.

ובבוקר אפילו לא ידעתי לקרוא לזה בשם. חשבתי על זה כמו על כל מפגש מיני אקראי, התקלחתי בגועל ותהיתי אם אני אמורה להרגיש טוב. וזה נראה לי באותו הרגע כל כך לגיטימי.

כשסיפרתי לאנשים, אנשים קרובים אלי – כאלו שאכפת להם ממני, התגובות נעו על הציר שבין "למה ציפית?!", דרך "אז מה?" פשוט וחלק, ועד משיכת כתפיים אגבית.

אני את הלקחים שלי הבנתי מהסיפור הזה - הבנתי שאני אמורה לשתוק. שאני לא מספיק קרבן. שאם הציצים שלי מספיק גדולים, כדאי מאד שאני לא אלבש חולצה עם מחשוף, ושאם יש לי מחשוף כל מה שקורה לי לגיטימי.

כי אני "לא תמה".

אבל בינינו, אף אחת לא מוטרדת מינית כי היא "לא תמה", אולי רק כי היא "תמה מידי".

אנחנו פשוט מותחים את גבולות הלגיטימיות. מרחיבים אותם כל כך עד שכל אישה צריכה לשאול את עצמה אם היא "מספיק קרבן" בשביל להיות מסוגלת לקום ולהתלונן. אז על מה אתה מבקש ממני למחות, נמרוד אבישר? על הלך רוח? על מבט? על רמיזות ושיחות בין חברים? על המבט החולף שאנשים במשרד מעבירים על החזה שלי כשאני נכנסת לחדר? על חיבוק "אבהי" ומחמאה שאני סקסית? על משמוש אקראי מגבר זר בבריכה?

אני לא מסוגלת להיות מספיק קרבן בשביל זה.

אתה רוצה שאני אספר מאיפה זה מגיע? לאן זה מתפתח? שאני אנופף בסיפור שלי כאות אזהרה, למען תדע כל אם עברייה? ניסיתי, אין מי שיקשיב.

נשים הן הראשונות להתנער מהזעקה הזאת.

בשיחה שהיתה לי לא מזמן עם מישהי על נושא ההטרדה המינית, היא מיהרה להכריז על עצמה שה"דברים הקטנים" האלה לא מפריעים לה. ואני שמעתי בין השורות את הקול הצייתני של האשה הטובה, שנראה לה מאד לגיטימי שמישהו מחייך אל המחשוף שלה ושוכח שיש בן אדם 30 סנטימטר למעלה, בלי שהיא מבינה שהסלחנות הזו וה"חברמניות" שלה היא השמן שעליו נחליק במורד המדרון אל עתיד שבו הבנות שלה ירדו לחבורת נערים בפארק כדי להיות פופולריות.

וגברים?

גברים לא מבינים את זה. גם הגברים הנאורים ביותר שנמצאים סביבי צוחקים כשהם רואים אותי קוראת ספרות פמיניסטית. אני טרחנית בעיניהם. גברים שאמרו לי ש"אין נשים מקצועיות", ש"מה שרוב הנשים רוצות זה לשבת בבית ולטפל בילדים", ש"אין מה לעשות, גבר תמיד יסתכל לך על החזה כשתכנסי לחדר", גברים שחושבים שזה היה נורא מחמיא להם אם זה היה קורה להם בלי להבין שעבור אשה זה איום קיומי, גברים שאת אומרת להם שקשה לך והם אומרים לך שאת מדמיינת ושהחלטת מראש ושאין שום אפליה ושום סטראוטיפים ושום דעות קדומות, גברים שמסכימים שהטרדה מינית זו בעיה, אבל לא מבינים שהאמירות שלהם והתפיסות שהם מקבלים כמובן מאליו הן מה שמאמלל את החיים של הנשים שחשובות להם.

אלו לא ניאנדרטלים. מדובר בחברה טובים – מיטב התוצרת, בציר שנות השמונים. משכילים, אנשי היי טק, נולדו אחרי שלנשים היתה זכות בחירה.

בגלל זה פוסטים כמו שלך הם חשובים בעיני. אולי לגבר גברים יקשיבו. אני והיא והן תמיד נהיה "הצד השני", תמיד נהיה הצד ההיסטרי, הצד המגזים. האנשים שהכי חשוב לנו שיקבלו אותנו – בני זוג, הורים, החברים שלנו וגם הנשים שמקיפות אותנו שהפנימו את אותם רעיונות- בלתי אפשרי לשכנע אותם במצוקה שלך בלי לכתוב להם אונס באותיות של דם מול הפנים, כאילו לא קיימים עוד אלפי עוולות קטנים לפני האונס על הסקאלה.

לפעמים אני מרגישה שאני כועסת ובוכה וצורחת ומתפרקת מול קירות.

אתה יכול לזרוק עלי נעל וירטואלית כי אני מניחה שהפסקה הבאה לא תהיה נעימה לך, אבל בגלל זה אתה יקר לי. כי החוויה האיומה שעברת אכן העבירה אותך אל ארץ הדממה שלנו. כי אתה גבר שיכול להבין אותי. כי לפעמים אני מייחלת לגבר, גבר, שאני אוכל לגרום לו להבין כמה זה כואב, כמה זה כאב לי, להיות אשה.

אלפי עוולות קטנות – מכתב is a post from: בלוגיקה

1. סיפור מעניין ששמעתי בהקשר הזה היה על סשן צילומים עם דוגמנית לתלמידי צילום אליו הביאו ילדה בסביבות גיל 13. בעוד שהצלם בסיפור ניסה להוציא מהדוגמנית פוזה טבעית ונחמדה, האמא מאחורה עודדה את אותה בצעקות ובהוראות בזמן שהיא נמרחת בצורה פתיינית בסט. בסוף הצילומים האמא נגשה לצלם ושאלה "נכון, נכון שהיא סקסית?!". ראיתי את התמונות – היא לא נראית בת 13. המעניין כאן הוא שאפילו ההורים שבויים ברעיון שהבנות שלהם צריכות להיות בובות מין כבר בגיל 13. אבל ברצינות, 13?!

אחד הטיעונים המעניינים נגד היתרים לפתיחתם של בתי עסק בשבת הוא הפגיעה בתחרות: אם אדם שומר מצוות, הרי שהוא לא יכול להתמודד עם העסק המתחרה, כשהכלל הוא שככל שעסק פתוח זמן רב יותר, כך הוא יכול להכניס יותר. זאת ועוד – שומר מצוות לא יכול להיות מועסק בעסק שפתוח בשבת. זה טיעון שעולה מפעם לפעם – המכתב המתבכיין הזה לטמקא הוא דוגמה נאה – והוא משתייך לאותו סוג מאוד מסוים של טיעונים, שמנסה להתאים את השוביניזם^[1] חסר הבושה לתוך התבנית של החשיבה המערבית-ליברלית, ולכסות על דרישה לזכויות-יתר במה שמתחזה לשיח של זכויות. על הסוג הזה של טיעונים, למשל, נמנה גם הטיעון המפורסם נגד ה"הקפאה" הלא-קיימת: שזו אפליה לאסור על יהודים לבנות. כמובן, די לנו בשאלה האם האנשים המוחים נגד אפליה בכזה מרץ מוחים נגדה גם כאשר מדובר באפלייתם לטובה: למשל, בליווי החמוש לבתי הספר או בסיוע הצה"לי בגזל אדמות, או שמא הם מוחים רק כאשר הם מפסיקים להיות מופלים לטובה – ואז ברור שלא האפליה היא שמטרידה אותם, כלל ועיקר. כלומר, אם העקרון שבשמו הם מוחים הוא עקרון השוויון, הרי שכדי לקבל את עמדתם במלואה עלינו להנהיג שוויון מלא. משהו אומר לי, שלשוויון מלא בין יהודי וערביי השטחים יהודי השטחים יתנגדו.

כך גם אותו אדם שומר מצוות, הסבור שבשל העובדה שהוא קיבל על עצמו מצוות מסוימות, הרי שעל אחרים לקבלן גם – לפחות במידה בה הוא לא ייאלץ לסבול בשל בחירתו. לכאורה, הוא מדבר על זכויות, אולם זה ציפוי דק לטיעון בדבר זכויות-היתר שלו, תחושתו הפנימית לפיה בחירתו האמונית האישית צריכה להיות בחירתם של כולם סביבו.

בערב יום הכיפורים האחרון כתב חברי אלחנן מילר, שלצד היותו אדם משכיל, צמא ידע ונבון בצורה בלתי רגילה הוא גם חובש כיפה, על חיבוטיו וחשבון הנפש שלו לנוכח המתח ההלכתי שבין ישראל לעמים, לנוכח טקסטים דוגמת "שלא עשנו כגויי הארצות" ו"כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים". בין השאר, אלחנן כותב בכנות כך:

תמיד הסברתי לעצמי שאמנם אין לי דרך לדעת מדוע בחר ה’ דווקא בנו היהודים, אבל אני כן מבין את מהותה של אותה בחירה. זו לא בחירה גזעית או אתנית, בחינת ה"פולק" הגרמני, אלא בחירה שהיא הטלת אחריות: משום מה, העם היהודי נבחר לשאת שק של חובות על הגב וכך לעבוד את בוראו. כך, בדרך פולנית משהו, גאוות הבחירה הופכת לנטל מעיק שאל לאחרים להתקנא בו. אם מישהו רוצה להצטרף לעם שלנו (ואנחנו לא ממש מבינים למה ירצה לעשות את זה), אהלן וסהלן. אם לא- לא ממש אכפת לנו.

אבל אני נוכח לגלות שפחות ופחות יהודים שותפים לפרשנותי. אולי אני טועה והיהדות היא דת גזענית חסרת תקנה? אולי כל חיי עסקתי באפולוגטיקה כדי לישון טוב יותר בלילה? האם האל "קידשנו במצוותיו וציוונו" או רק "קידשנו"? אנחנו יודעים מה הנצרות אמרה על כך, וממנה כל האנטישמיות המודרנית, אבל מה אנחנו אומרים לעצמנו?

נדמה לי שיהיה מדויק לומר שגישתו של אלחנן תהיה לצנינים בעיני חלק גדול מהממסד הדתי והחרדי בישראל. עסקניו של מגזר זה עושים יומם ולילה כדי לחייב גם את אלה שמסרבים לקבל עליהם עול מצוות לשאת בחלקים ממנו. זה בכל מקום – מהזזת השעון המסורתית טרם יום כיפור כגי לקצר את הצום, עבור בהשחתת שלטי חוצות ועד לדרישה שנשות ישראל תשבנה במושב האחורי באוטובוס והצתת חנויות המעזות למכור מיני תשמישים אלקטרוניים. לא קשה לראות שדווקא הגישה המתייחסת למצוות כאל אחריות, נטל שנישא מבחירה (של האל ביהודים ושל היהודים במצוות אלוהיהם) מעניקה מקום גדול יותר לאמונה היחידנית, שבה הפרט עובד את אלוהיו בעצמו וכשלעצמו. אם כן, אשריך, אלחנן, שיכול אתה לומר "נקי הנני". אתה יחיד סגולה.

[...]

התבשרנו היום כי כמה מטורללים הנודעים בשם "השדולה לערכי היהדות" יצאו ביוזמה חדשה ומרנינה: לבקש מבעלי עסקים בצפת המעסיקים – לא עלינו – ישמעאלים, לדרוש מעובדיהם לחתום על הצהרה לפיה הם מתחייבים לקיים את אותה תועבה המכונה "שבע מצוות בני נח", ולחתום שבאם לא יעמדו בהתחייבותם זו יפוטרו ללא פיצויים.
נוסח התצהיר כפי שהוא מובא בנרג’ מחליא:

אני הח"מ מר _____
מאשר שאני מתחייב לקיים את שבע מיצוות בני נח, כפי שיוסבר לי בע"פ, ושהם תצהיר נאמנות שלי לעם היהודי ע"פ ערכי היהדות[...]וידוע לי שאין בחתימה זו היתר גורף הלכתי שמתיר לי לגור כאן בעיר, או בכל חלק מארץ ישראל, ומשמעותו רק "לצורכי עבודה ותעסוקה".^[2]

כלומר, העובדים הערבים נדרשים לחתום על מסמך דתי שהוא בגדר הצהרת נאמנות לעם היהודי, משום מה, תוך הכרה מלאה בכך שבכל מקרה הם אינם מותרים במגורים בכל מקום בארץ ישראל. יתנו – לא יקבלו, לא יתנו – גם לא יקבלו.

מה שבמיוחד יפה בסיפור מעורר הפלצות הזה הוא שהסיפור הזה לא רק שאינו חדש – במקור, תלוי ועומד איסור על יהודי צפת להעסיק ערבים ככלל – אלא הוא גם בסך הכול הצעד ההגיוני הבא בתפישת העולם שאומרת שעל החברה כולה להתיישר סביב שמירת המצוות של חלקים ממנה. הדוגמאות רבות מספור: מפעל אינטל פועל בשבת? הפגנות מחאה המוניות ולעתים קרובות אלימות של אותם הסבורים ששמירת השבת שלהם מחייבת גם את עובדי אינטל. מצעד גאווה? מחאה קולנית ומסיתה – שכבר הובילה לשפיכות דמים יותר מפעם אחת, ודי אם אזכיר את בקבוק התבערה על מועדון השושן בירושלים ואת ישי שליסל שדקר צועדים במצעד הגאווה – מצד אותם המאמינים שמשכב זכר הוא חטא. נשים על שלטי חוצות? השחתה אלימה של קניין למחיקתן מצד אלו המאמינים שבצלם אישה על שלט מסתתר יצר הרע. שירת נשים? בני עקיבא כבר ידאגו להביך את עצמם ולהחמיץ אותה, שלא חלילה תעבור מחשבת זימה בראשם למשמע הסירנות. הרעיון מאחורי כל הדברים הללו, ועוד רבים אחרים, הוא אותו הרעיון: שמירת המצוות שלהם, בחירתם האמונית, מחייבת גם את אלה הסבורים אחרת.

[...]

שהרי זוהי מהותה של אורתודוכסיה. היא מניחה מראש וללא הוכחה – משום כך, הרי, היא אמונית – את צדקתה המלאה, ומרגע שהיא מניחה את צדקתה אין עוד כל טעם לשמוע, לקבל או להכיל כל עמדה אחרת. מובן, שאין כל טעם לתת להם מקום, ולעולם רגשותיהם, אמונותיהם ורצונותיהם של אלה שאינם מאמינים הם מוטעים, חסרי חשיבות וניתן – ואף רצוי – להכפיפם לאלה של האורתודוכס. האורתודוכסיה, על פי רוב, חסרה את תחושת הפקפוק העצמי – במקרים רבים, עצם הפקפוק נתפש ככפירה – ונדמית כאותו נהג, שגם אם מאות מכוניות יחלפו על פניו בכיוון ההפוך ימשיך לחשוב שהוא בכיוון הנכון, והם כולם טועים.

יותר ויותר נוגסת האורתודוכסיה בחירויותיהם של אלה שאינם אורתודוכסים. מבחינתה, היא משחררת אותם מטעותם. כשהאמת נתונה בידיך, שוב אין לך את הבחירה. היכולת להחזיק באמונה שכל מה שאתה מאמין בו הוא אמת שאין בלתה יחד עם הקבלה של דרכים אחרות עבור אנשים אחרים, ולהגביל את האמונה היוקדת שלך לתחומי עצמך בלבד היא יכולתם של יחידי סגולה אמיתיים, מתי מעט בטלים בשישים.

קירקגור היה דתי כזה. אמונתו בבורא המנהיג את סדרי העולם לא הייתה מוטלת בספק, אמיתותה הייתה אבסולוטית בעיניו, כמו גם אמונתו ששאר הברואים צריכים לקבל זאת על עצמם. ובכל זאת, הוא שם בפיו של פאולוס את המילים

אינני יכול ואינני מעז להכריח אותך לציית, אך באמצעות הקשר של מצפונך עם אלוהים, אני קובע שאתה אחראי לנצח לקשר שלך עם התורה.^[3]

ואכן, היה מסוכסך עם הממסד הדתי דרך קבע.
אולם קירקגור היה יחיד סגולה. והנה, בינינו מהלכים כמה אורתודוכסים שיכולים ומעזים להכריח אחרים לציית.

[...]

היום זה ערבים, אתמול זה נשים, מחר זה שמאלנים. בסוף זה אתה ואת. האורתודוכסיה לא תסתפק בפחות מנצחון מלא ומוחלט. היא לא מכירה מהלך אחר. קשה להצביע על דרך אחת להיאבק בה, אבל אפשר להתחיל מהאמירה הברורה: בחירותיי תקפות וטובות, ואיש לא יאמר לי שהן שגויות או ראויות פחות. האורתודוכוסיה היהודית לא יכולה להיות פטורה מהצורך לכבד את בחירתם של אחרים. השעה הגיעה זה מכבר שהציבור הלא-דתי בישראל יאמר את דברו בעצמה. תחת זאת, נדמה כי מרבית הציבור הלא-דתי בישראל חש, במקום כלשהו, כאילו דבר מה פגום בו מעצם אי-דתיותו, ומתייחס לחוסר הסובלנות האורתודוכסי בסלחנות מקבלת ואף מעודדת. למרבה הצער, אני בספק אם גילוי גזענות חריף כל כך כלפי ערביי ישראל יהיה מה שישנה את התמונה הזאת.

דבר אחד אני יודע: המהלך הזה שומט את הקרקע מתחת לפתרון אחר, אותו הפתרון שהרצל הגה בו בצעירותו: שהציבור החופשי בישראל יארגן התנצרות המונית. אחרי הכול, עד למהלך הנתעב הזה,  להיות חילוני אפשר היה בישראל רק אם אינך יהודי. עכשיו אפילו התירוץ הזה לא יעמוד לנו.

פטור גורף משאלות is a post from: בלוגיקה

1. במובנו הצרפתי
2. ההדגשות שלי, נ.א.
3. בין גאון לשליח