חיי עברו תהפוכות לא מעטות מאז החלה רחל עזריה להיות חברת מועצת העיר ירושלים. ראשית, עזבתי את ירושלים. שנית, החלפתי עבודה. שלישית, נישאתי ולבסוף סיימתי תואר. אולם דבר אחד בחיי נותר יציב וקבוע – המיילים התקופתיים מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, המודיעים על מעשיה הטובים בשליחות הציבור שלבקשותיו אטומה היא, מבטיחים שאקיים את הדיברות ה-11 וה-12 של עמיחי:

הדיבר האחד עשר, "לא תשתנה" / והדיבר השנים עשר, "השתנה, תשתנה"^[1].

ואיזו נבחרת ציבור היא רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים! עשויה ללא חת, דבר לא ימנע ממנה את מטרתה, דבר לא יעצור אותה בדרכה הצודקת! ומה סיכוי לי, הקטן, ולבקשותיי הריקות אל מול כוח רצון שכזה, אל מול נחישות בלתי מתפשרת כמו של רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים?

מתחילה, שלחתי דואר אלקטרוני לכתובת ממנה נשלחו עדכוניה של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, וביקשתי שלא להמנות עוד על ברי המזל ועזי הלבב המקבלים מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, דיוור אלקטרוני תקופתי. מעולם, כך הטעמתי, לא ביקשתי לקבל עדכונים משולחנה של רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, וממילא אין לי חפץ להוסיף ולקבלם, ואפילו ירושלמי אינני. חטאי, חטא הכפירה וההיבריס, חטא ההנחה כי חיי יכולים להיות חיים מבלי לקבל עדכונים תקופתיים מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, נמחל לי. כמו הוחלט כי לא נדבר בכך עוד, נחת בתיבת המייל עדכון נוסף מחברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה.

תמהתי. האם ייתכן שרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, המתנאה בייצוג ציבור, תתעלם כה מבקשותיו של חבר אחד ובודד בציבור? הרי ידוע לי שכתובת המייל פעילה: הנה, רק במייל האחרון שנשלח ממנה נתבקשו אנשים המעוניינים להתנדב למיזמיה של רחל עזריה, חברת מועצת העיר בירושלים, לשלוח מייל לאותה הכתובת בדיוק!

אולם לא אמרתי נואש, מפני שזו מילה טיפשית להגיד סתם כך. וודאי איזה סייען, עוזר, מלאך או שרף שלח את ההודעה, והוא וודאי חשב שאפשר להתעלם מבקשתי המפורשת. מובטחני שאם אצליח להגיע אל ראש הפירמידה, אל חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, בכבודה ובעצמה, היא תמהר להנחית הוראה באותה הנחישות המפורסמת שלה, ולא אוסיף לקבל דיוור. אם כן, שלחתי מייל לכתובת של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, במועצת העיר ירושלים. שוב ביקשתי בכל לשון של בקשה להיות מוסר מהעדכונים השוטפים.

ושוב, כאילו לא אירע דבר, התעלמו במערכת של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, מבקשתי המפורשת. ושוב הוספתי לקבל את עדכוניה ההירואיים של חברת מועצת העיר ירושלים העשויה ללא חת, רחל עזריה.

[...]

אם כן, אם מתעקשת חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, להוסיף ולשלוח לי מעדכוניה התקופתיים המלבבים, מבקש אני לחלוק עמכם מה עשתה רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, בתקופה האחרונה:

ראשית, רחל עזריה, חברת מועצת העיר בירושלים, עוסקת כבר שלוש שנים בקמפיין ארוך:

לפני שלוש שנים, בבחירות למועצת העיר אסרו עלי לפרסם תמונה שלי על אוטובוסים, איש לא ידע שזהו בעצם תחילתו של קמפיין ארוך ועיקש להחזיר את הנשים למרחב הציבורי בירושלים. הקמפיין החל בעתירה בדרישה לפרסם תמונות נשים על אוטובוסים, בהמשך הייתי שותפה לקמפיין של המרכז לפלורליזם יהודי נגד קווי ההפרדה שבהם נשים צריכות לשבת מאחור. לפני שנה עתרתי יחד עם שותפות ושותפים נגד רחובות נפרדים, ועכשיו לאחר עתירת ההמשך נגד הרחובות הנפרדים, ועם הצטרפותם של גופים רבים למאבק להשבת תמונות של נשים למרחב הציבורי בירושלים, נראה שההצלחות מתחילות לתת את אותותיהן

חברת מועצת העיר, רחל עזריה, נמצאת במערכה עיקשת להחזיר את הנשים למרחב הציבורי בירושלים. זו הסיבה ששלוש שנים לאחר תחילת המערכה עדיין יש בירושלים אוטובוסי הפרדה, עדיין אין תמונות נשים על אוטובוסים בעיר, ועדיין יש רחובות מופרדים בחגים. הו, אכן הוגשה "עתירת המשך", שזה אכן מעשה רב! נעתור, ואם לא תעשו כרצוננו, נעתור שנית! דבר לא יעצור את העיקשים והנחושים! כמעט נשכח מלב שרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, היא חלק מהקואליציה של ראש העיר כבר שלוש שנים, ומעולם לא עזבה קואליציה זו. לעתור? בהחלט! לעזוב קואליציה שמאפשרת למצב נגדו עותרים להתקיים? לא ולא! לא כך עושים דברים אצל חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה!

נמשיך בעדכון מהנעשה:

נכון, שילמתי מחיר אישי בתקופה האחרונה, כאשר ראש העיר החליט לקחת ממני את סמכויותי בעקבות הבגץ נגד ההפרדה ברחובות מאה שערים. הלחץ של החרדים נתן את אותותיו, ולצערי ניר ברקת נכנע להם גם בעניין זה. אבל אנחנו ירושלמים שלא מוותרים והמהלכים האחרונים רק הבהירו עד כמה חשוב שבקדנציה הבאה המחנה פלורליסטי ייוצג על ידי רשימה מגובשת וגדולה של ירושלמים איכותיים ישרים ומסורים.

חברת מועצת העיר, רחל עזריה, מתייחסת ב"מחיר אישי" לכך שראש עיריית ירושלים, המשיח החילוני ניר ברקת, לקח ממנה את תיקיה החשובים – הגיל הרך והמנהלים הקהילתיים – בגלל העתירה שהוגשה. יש מה לומר על מהלכו של ברקת בעניין, אולם מי שמופתע מכניעתו המוחלטת של החבר של הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו לחרדים כנראה לא קרא כאן מעולם. אולם יש לציין שלמרות כניעותיו החוזרות ונשנות של ניר ברקת ללחץ החרדים – בחניון קרתא, במקווה בבית הכרם ועוד – נותרה חברת מועצת העיר, רחל עזריה, חלק בלתי נפרד מהקואליציה של ברקת, כראוי ל"ירושלמים שלא מוותרים" על הכסא. העובדה, שבסופו של דבר היה זה ברקת שפיטר את חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה ולא היא שהתפטרה והוציאה עצמה מקואליציה הנכנעת פעם ושוב ללחץ חרדים בניגוד גמור להבטחות לבוחר, מעידה כאלף עדים על חוסר נכונותה של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, לוותר.

בחלקו השני של הציטוט משייכת עצמה חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, למחנה הפלורליסטי, וטוענת שעל כוחו של מחנה זה, יחד איתה כמובן, לגדול. פלורליזם, כמובן, זה חשוב. אולם אין באמת – בעולם כפי שהוא נתפש על ידי מרביתנו – קשר רב בין חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, לבין פלורליזם. הרי מספר דוגמאות לפלורליזם המופלא של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה:

בימים אלו מתנהלים בירושלים ההליכים לבחירתו של רב ראשי לעיר. קשה להפריז בחשיבותם של הליכים אלה הן ברמה הלאומית, הן ברמה העירונית והן ברמה הפרטית של כל אחד מאיתנו: מעבר למישור הייצוגי והסמלי, לרב העיר ישנה השפעה רבה על מדיניות הרבנות המקומית בנושאי כשרות ושמיטה, מקוואות, מקומות קדושים, רישום לנישואין (יחס לגרים), פתיחת בתי עסק בשבת, פתיחת חניונים בשבת ועוד.

לכן כל כך חשוב שבתפקיד זה יכהן אדם ציוני, שאופייה הכלל ישראלי של ירושלים חשוב לו, ושמבין כי ירושלים צריכה להיות בית מזמין לכל יהודי באשר הוא שם, בייחוד לאור הפגנות החרדים הסוערות של אתמול. יש לנו כאן הזדמנות להשפיע מבפנים – האם יהיה לנו רב שיקדיש את זמנו למאבק בחניונים שפתוחים בשבת, או שמא יהיה לנו רב שיקרא לחיים משותפים של הקבוצות השונות בעיר ויפעל למען מטרה זו.^[2]

ביום ראשון הקרוב, ה-21/6 בשעה 19:15, נקיים כנס באולם מועצת העיר ירושלים. מטרת הכנס היא לתת לראש העיר ברקת רוח גבית בבואו לבחור את הרב הראשי ולחזק את החלטתו למנות רב ראשי ציוני.

הנוכחות של כל אחד ואחת מכם היא חשובה: חשוב שתגיעו לכנס, כדי שברקת יראה עד כמה גדול הוא המשקל של הציבור הציוני בעיר ירושלים.^[3]

ואי אפשר בלי להזכיר את הפיצול. רחל עזריה נבחרה לתפקיד חברת מועצת העיר ירושלים בסיעת "התעוררות-ירושלמים", איחוד של שתי סיעות שהתפצלו לפני כשנה וחצי. מדוע התפצלו? בשל תמיכתה של הפלורליסטית הידועה בסגירת בית הקולנוע שיוקם בבנייני האומה בשבתות. כי להיות יותר פלורליסטית מהחרדים זה קל. להיות פלורליסטית באמת – כזו שרואה גם כאלה שאינם יהודים כשייכים בירושלים, או כזו שרואה מקום לבילויי חילונים בעיר, זה מורכב יותר.

וברוח פלורליסטית זו חותמת רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, את מכתבה הבלתי רצוי:

יחד נוודא שירושלים תישאר עיר מזמינה ומאפשרת לכל יהודי באשר הוא שם, לכל תושבי מדינת ישראל, ולכל אדם

ומי שרוצה לחשוב שהסדר הוא מקרי, שיבושם לו.

[...]

שעת סיכום:

כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, חוטאת ביצירת קשר חד סטרי עם הציבור: לפנות אליו בדיוור אלקטרוני ישיר היא יכולה, לשעות לבקשה החוזרת ונשנית שלא להיות נמען על רשימת קשר זו – לא.

כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, חברה בקואליציה שמקיימת מדיניות הפוכה לזו שעזריה מעידה שהיא מאמינה בה, מבלי לפרוש מהקואליציה הזו. בכך, היא שותפה מלאה לכל מעשיה של הקואליציה הזו, כולל ההדרה וההפרדה שהיא כה מתנגדת להן.

כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, דואגת קודם כל לציבור היהודי ציוני – אולי אפילו דתי-ציוני – ורק אחר כך, אם בכלל, לשאר תושבי העיר. חברה לשעבר לסיעת התעוררות-ירושלמים אמר עליה, ולא בכדי:

העובדה שרחל עזריה, למרות הדברים האלה, בוחרת לא להתייחס לעמדות שלנו ולהמשיך לייצג איזהשהו עולם ערכים אחר, לא מאפשרת לנו להמשיך לפעול יחד.

תגובתה של עזריה, אגב, היה לבכות את החלשתו של "המחנה הציוני" בעיר. עמדותיה אלה לא מונעות ממנה להחשיב עצמה, משום מה, כ"פלורליסטית".

ולבסוף, כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר, ממשיכה לשלוח לי דואר זבל המעדכן אותי בפעילותה שאינני מסכים עמה, בעיר שאיננה עירי, חרף בקשותיי המפורשות שלא לקבל ממנה דיוור נוסף ומבלי שביקשתי להימנות על רשימת הדיוור הזו. ולי ברור, מכל הדברים הללו, שלו הייתי תושב ירושלים, בבחירות הבאות הייתי מנסה, בהצבעתי, להפסיק את חברותה של רחל עזריה במועצת העיר ירושלים. למען חיזוק המחנה הפלורליסטי האמיתי בעיר, למען ייכנסו למועצת העיר פוליטיקאים שמוכנים לשים גם את כסאם המרופד בעבור האידאולוגיה שלהם, ולא רק את עלותה של עתירה לבג"ץ ולמען ייכנסו למועצת העיר ירושלים פוליטיקאים שמוכנים לקבל "לא" – אפילו בדבר פעוט כמו חברות ברשימת תפוצה.

הספאם של חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה is a post from: בלוגיקה

1. י. עמיחי, פתוח-סגור-פתוח
2. מייל מתאריך 7.6.2009, ההדגשה שלי
3. מייל מתאריך 17.6.2009

הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה
בראש שעון אוניברסלי שבור
השעה נקראת בשלושה-עשרים מטורפים.
במותינו הצבועות מתמוטטות בכל תמונה
עת כל השחקנים קופאים בהלם בני-תמותה:
הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה.

הרחובות נסדקים בגאיות זרועי הרס
כשהעיר מוכת האבדון מתמוטטת אבן-אבן:
השעה נקראת בשלושה-עשרים מטורפים^[1]

אנשים טובים באמת, שלבם מונח במקום הנכון ודעתם איתנה אל נוכח "רוח של אלימות כזו"; אנשים שהתכוונו רק לטוב וניסו אך לשפר, הלכו בלב שלם לקלפי בבחירות המוניציפאליות והצביעו עבור ניר ברקת. כמה מהר הופכת עשייה בלב שלם למחדל ולב שבור. מילות התוכחה של גתה נותרו נכונות כל כך: החרטה בוא תבוא. מכיכר ספרא יוצאות גרורותיו של אפרטהייד מזדחל, כאשר המשיח גלוי-הראש שולח את הברברים להעמיק אחיזתם בגזל. מי שחשב שהצבעה למרצ לצד הצבעה לברקת תרסן את הטרנד המתנחל בעמדותיו הגלויות של האחרון, כפי שהוצע לי טרם הבחירות, טוב יעשה אם יכתוב מכתב לסגן ראש העיר פפה אללו וישאל אותו מדוע הוא עדיין בקואליציה, ולאיזו תכלית. ראוי שיזכיר לו שכל עוד הוא שם, ידו במעל.

כשמונה הפה של הטלפיים, דוברה של מועצת י"ש יקיר שגב, לממונה על התיק של "מזרח העיר" – במשרה חלקית, כי הוא מחזיק גם בתיק הצעירים – היה בכך כדי לגרום להרמת גבה. אבל לנוכח ההתעקשות בספרא לייהד גם כפרים ושכונות שחיים בהם רק פלסטינים, ושהם רק בתחומה המוניציפאלי של יבוס בגלל שרירות לב, הגבה חוזרת למקומה. אם הולכים להפוך את בירת ישראל להתנחלות, ראוי שמקרב מקדשי הרגבים יבוא האחראי.

ואכן, יבוס והעומדים בראשה עושים כמיטב יכולתם כדי להפוך את ירושלים לאיתמר: מה שהתחיל בהריסה מאסיבית של בתים במזרח העיר המשיך בשייח' ג'ראח, נמשך בבניה בגילה, עבור בסילוואן, דרך "בית אורות" המתרחבת וכלה – נכון לעכשיו – בשועפאט. אישורי הבניה האלה הפכו להיות עיקר פעולתם של שלטונות יבוס. בזמן שתהליכי התחרדות מזדחלים ממשיכים להתרחש בקריית היובל, והמקווה המיותר בבית הכרם מוסיף להבנות כחלק מההסכמים הקואליציוניים של התקווה החילונית הגדולה, בזמן שחרדיה של תובב"א יוצאים למפגני כוח אלימים בזה אחר זה, בזמן שילדים לא יכולים להגיע לגן הילדים שלהם באופן שאינו מסכן את בריאותם, החדשות הגדולות ביותר שיוצאות מספרא הן חדשות בניה. תמות נפשנו עם בטון.

[...]

בתקופתו של המלך לופו הראשון מונתה ועדה למתן הקלות לחייבי חשבונות מים, שהורכבה כולה מחברי קואליציה חרדים. היועץ המשפטי של העירייה נתן חוות משפטית, לפיה בכל ועדה כזו חייב לשבת לפחות נציג אופוזיציה אחד. אלי שמחיוף, אז סגן ראש העירייה, פנה לקבלת ייעוץ משפטי נגדי. העניין הזה, של עקיפת היועץ המשפטי של העירייה, הייתה דוגמה טובה לכל האלמנטים הבעיתיים בהתנהלותו של לופוליאנסקי, של המטרה המקדשת כל אמצעי.

אם כן, נותר לנו רק לחבק את האירוניה המופלאה, כאשר האביר על הסוס הכתום, שלא היסס לאכוף את החוק במזרח ירושלים כשהיה מדובר בבניה בלתי חוקית של ערבים – יצויין, בניה בלתי חוקית שנובעת במישרין ממדיניות מפלה בת שנים בכל הנוגע לאישורי בניה – פנה למשטרה באופן שהוגדר על ידי היועץ המשפטי של העירייה כלא חוקי, וביקש ממנה לעכב צווי הריסה שניתנו ל"בית יהונתן", בניה לא חוקית של אנשי "עטרת כהנים" בשכונת סילוואן. כמה נלעגים נראים דבריו של הראיס מהשנה שעברה, כשנתבקש להסביר מדוע הודיע על הריסת בתים של פלסטינים באותה השכונה:

כי חוק זה חוק. אני מצפה שהציבור ידרוש ממני להקפיד על החוק אם אין ואם יש אלטרנטיבות. אני מצפה מהסופרים הנאורים לוודא שהחוק ממומש במזרח ירושלים. אני מצהיר על כך בתוקף

בתוקף, אגב, שלטונות יבוס מנסים להעביר חקיקה מוניציפאלית שתעקוף את הצו הזה, שהיה צריך להיות מבוצע מזמן.

[...]

אך מדוע התעכבה נפילת רומא? הכול בזכות לחם ושעשועים^[2]

מילה על תקציבי תרבות: יש חלקים מתושבי ירושלים החילונים ואנשי השמאל שמאושרים. מצביעים על תקציבי התרבות הגדלים והולכים, על מסיבות רחוב ושאר אירועים. על הלחם והשעשועים. סילוואן והר הזיתים לא נמצאות בזווית הראיה שלהם, אלא אם במקרה מזדמן להם לחנות ליד הכניסה של חינוך לאוניברסיטה בהר הצופים. הם רואים ושומעים את המסיבה, בלתי מודעים לאלה הקופאים מקור מחוצה לה, אלה שלעולם לא ייכנסו אליה. מתברר, כך נראה, שטעיתי כשכתבתי:

בשוך רעשי המסיבה יעמדו החוגגים שנותרו על רגליהם על המרפסת. מישהו יצית סיגריה, ואחר יעיר כמה טובה הייתה החגיגה. מישהו אחר, אולי בעל הדירה, יביט מסביב בייאוש וישאל את עצמו מי ינקה את כל זה, אבל הוא לא יעז לבטא את המחשבה בקול, שמא יפריע להלך הרוח החגיגי. מישהו ישאל פתאום מה בעצם חגגנו, ודממה שרק עשן הסיגריה המסתלסל יפריע לה תיפול על שאריות שכרון-החושים האלכוהולי והאחר. בשוך רעשי המסיבה נגלה שלא הייתה לנו כל סיבה טובה למסיבה הזו, ושאיש לא ינקה את הבלגאן. אחר כך נתפזר בשקט. מי למרכז, מי למודיעין והסביבה. אחר כך ירושלים תיפול. רחובותיה השקטים של העיר הגדולה בישראל יתכסו אפילה, ולילה גדול ושלם ירד עליה.

טעיתי, כי לא בשוך רעשי המסיבה תיפול ירושלים. היא תיפול כאשר שאון המסיבה המתגבר מחריש את קולות הזעקה. רעש החמשושלים ומסיבות הרחוב משתיק את מילותיו החדות כתער של פטרון המסיבות, כשהוא יושב עם אנשים כמו אורי אריאל וזאב אלקין ומכנה את ערביי ירושלים סכנה אסטרטגית. כשיכבו את המוסיקה, יגלו רבים מהחוגגים כי הם גרים בהתנחלות, ואז כבר יהיה מאוחר מדי. הלחם והשעשועים, המוצגים בכל מיני בלוגים ירושלמיים כעיקר העיקרים, הם מסך עשן.

באוקטובר, נכתבו בקרנפיה הרשמית של ירושלים כדברים הללו:

כיף לי כתושב לראות ראש עיר שמבין ספורט, שעושה ספורט שנמצא באירועי ספורט. ראש עיר שמבין מה זה פיק אנד רול או דאבל פס. ראש עיר שמעודד ופטריוט של הקבוצות הייצוגיות של העיר ולא סתם בא להעניק גביע כמו פקיד אפור. זה חשוב לעיר, לדימוי שלה ולמסר שהיא משדרת. ספורט =בריאות נפשית וגופנית, גם לעיר כולה. תראו מה הספורט עשה למנצ’סטר התעשיתית, מה הוא עבור בוסטון האינטלקטואלית. ביציאה ממלחה ראיתי מתקני כושר ציבוריים חדשים שהותקנו שם בחודש יולי האחרון. אותם מתקנים שראש העיר הקודם עיכב את התקנתם בעיקר בשל החשש שגברים ונשים עלולים רחמנא ליצלן להתאמן יחדיו. כיף לראות.

התייחסות להפיכת העיר להתנחלות בחסות העירייה? ליחס הדואלי אל החוק? מצאתי אחת, קטנטנה, בשלהי דצמבר, שהתייחסה בכלל ליפו. הכול בסדר. ראש העיר מבין בספורט.

[...]

חוויה ירושלמית: אם עומדים בין הכותל, בו נעצרה אישה ונלקחה לחקירה על שום שהתפללה, לבין עיר דוד ומסתכלים מזרחה לכיוון סילוואן ניתן לשמוע, אם מקשיבים רוב קשב, את קולה המהדהד, המוכיח, של התבוסה.

מאוחר מדי לשאול אם מטרה קידשה אמצעים,
מאוחר מדי לחשב את המלאי המתמוטט:
הציפור הטיפשה מזנקת ונשענת שיכורה
השעה נקראת בשלושה-עשרים מטורפים

ציפור טיפשה is a post from: בלוגיקה

1. סילביה פלאת', Doomsday, תרגום שלי
2. סרן קירקגור, או-או חלק א'

בבלוגים ירושלמים שבהם הגבתי לפני הבחירות, מנסה לשכנע את האנשים הטובים שקוראים וכותבים בהן שהמעשה ההגון לעשותו, המעשה המוסרי, הוא להמנע מהצבעה הפעם, הואשמתי בציניקניות. קהילת "הרע במיעוטו" והמסתפקים במועט סיפרו לי שאני ציניקן, שמתנגד לכל עשיית מעשה ומוותר מראש.

ציניקן? הלוואי והייתי יכול להיות. הלוואי והייתי יכול להתבונן בגיחוך מתנשא בשעה שהבלון של "התעוררות" יתפוצץ לירושלמים בפרצוף, כאילו אינני צד מעוניין. כמו חוקר תרבויות, להתבונן מהצד ולרשום הערות, להשקיט את הלמות הלב שרוצה לבכות מאז הבחירות.

[...]

בשלהי 2005 התכנסו, כמה חברים, להרים כוסית לכבוד החורף. שוחחו על העיר ועל אלכוהול ועל העיר ועל הלימודים ועל העיר ועל פוליטיקה ומישהו אמר שאולי כדאי שהחבורה תקים רשימה ונרוץ למועצה, ותעמיד מישהו שירוץ לראשות העיריה. החברים הסתכלו עליו ושאלו אותו אם הוא שתה יותר מדי. עניתי שאני נוהג. הייתה שם אחת טיפה אאוטסיידרית, אז הייתה בת זוגו של אחד מהחברים, היום כבר לא; היא הגיעה מהמרכז, ולכן היא שאלה אותנו בתמימות מה רע בניר ברקת. אז עוד לא היו לנו הציטוטים הללו מ"הארץ", חברותו עם הרב אליהו. אז ברקת תמך בקדימה, אבל אז קדימה עוד הייתה ימין.

הוא איש ימין, ענה לה מישהו. יש לו אפס ניסיון ניהולי, ענה אחר. הקרן שעמד בראשה הייתה כשלון ולבסוף נסגרה, טענה מישהי מהפינה – טענה ש, דרך אגב, איננה רחוקה כלל ועיקר מהמציאות. "אבל הוא חילוני", הקשתה האאוטסיידרית. אז מה. על דרך האנלוגיה, ניסיתי להסביר לה שמעולם לא היה בישראל ראש ממשלה חובש כיפה, ובכל זאת המימון לרשתות יצירת המצביעים של ש"ס ולבטלני הישיבות, לטפילי ההתנחלות ולהסדר חסר ההגינות והמפלה זרם כרגיל. ניסיתי להסביר לה שהקריטריון לבחירתו של אדם לתפקיד לא יכול להיות הכיפה שיש או אין לראשו. אני לא בטוח שהיא הבינה, אבל זה לא שינה הרבה. שבועיים אחר כך היא הייתה לשעברית. שבועיים אחר כך נולדה "ירושלים שלי".

[...]

אוקיי, אז מגיע לי^[1] מינוס כמה נקודות על קופירייטינג לא מוצלח, אבל כמה נקודות פלוס על העקרון, לא? ההתארגנות התחילה. שלוש שנים לפני הבחירות המוניציפליות, ואחרי שלוש שנים תחת אורי לופוליאנסקי^[2], התנועה החלה לקרום עור וגידים. אספנו תורמים ופעילים. כתבנו אג'נדה. ישבתי במזנון הכנסת עם חברי כנסת ושרים. ביקשנו תמיכה. למשך תקופה קצרה באמת ובתמים חשבתי ששמי יתנוסס על פתק צהוב בקלפיות הירושלמיות.

ואז הגיעה הדעיכה, כמעט באותה המהירות. פעילים הפסיקו להגיע. מס' 2 ברשימה עבר למרכז, ולקח איתו את הגרסה הסופית של התכניות הכלכליות. אני עדיין מחכה שתשלח לי אותן. אני יודע שאתה קורא את זה, ולא מפריע לי בכלל אם אתה מרגיש שאתה חייב לי התנצלות. אחר כך התחילו להגיע סירובים. אחר כך אנשים אמרו שאין זמן. בפעם הרביעית שנסעתי לחלק פלאיירים של עצמי ושל רשימה לא-קיימת, חסרת אנשים, בעצמי, כי לא היה עוד אף אחד אחר; בכנס השני שאליו לא הגיעו יותר מקומץ פעילים שהצלחתי לגייס, החלטתי שדי. את כספם של ארבעת התורמים, כמה אלפי שקלים, החזרתי לתורמים. כל ההוצאות, אם כן, היו מכיסי. שקעתי במעגל העבודה-לימודים-עבודה, וקיוויתי שעד הבחירות המפלגות הגדולות יתנו לברקת מענה ראוי.

[...]

המפלגות הגדולות בגדו. ירושלים, ירושלים, ירושלים, הם מטרטרים לנו, אבל מה הם כבר עושים בשבילה? מפלגת העבודה, בצעד לא מפתיע, הצטרפה לרשימתו של האולגירך תוצרת בית. לא מפתיע, אם נזכרים שבבית שמש היא הצטרפה לש"ס. גם קדימה חברה למשיח החילוני החדש. הליכוד לא העמידו כל מועמד. פפה אללו ממרצ החליט לשחק אותה פידל קסטרו רק למועצת העירייה. רק דן בירון מהמסוממים נותר כמועמד, או כבדיחה עצובה.

אנשים הגיוניים לא רואים לפעמים שהם נוהגים בחוסר היגיון, כשהם מסומאים על ידי הנצחון, שיכורי כוח ועוורים משנאה. אנשים שלא היו מוכנים לקבל את גאידמק כראש העירייה עושים כל שלאל ידם כדי שברקת ייבחר. אין כל הבדל בין השניים. שניהם אנשי ימין, שניהם אוליגרכים עשירים שריצתם היא גילומו המכוער של חיבור ההון והשלטון. למעשה, סביר להניח שברקת עשה פחות למען ירושלים מהאיש שרכש את ביקור חולים והבטיח את הפנסיה של גמלאיו. שניהם חילונים.

[...]

גרועה מעמדתו הפוליטית הנוטה לימין היא העובדה שברקת הוא בעל הון וימין כלכלי^[3]. סביב זה סבבו הבחירות בתל אביב, הרי. ימין כלכלי לא הולך לעשות דבר כדי לשפר את מצב התחבורה הציבורית בעיר. לסגור את מרכזה לתחבורה ציבורית – צעד מתבקש שצריך היה לעשותו מזמן – פשוט לא נמצא בראש מעייניו. להיפך. ימין כלכלי לא הולך לסייע לסטודנטים. ימין כלכלי לא הולך להוריד את הארנונה. ימין כלכלי לא יתמודד עם מצוקת המגורים, שהוחרפה עקב מדיניות מוניציפלית בלתי נסבלת שאפשרה למאות צרפתים להפוך שכונות שלמות לשכונות רפאים. אלה הבעיות האמיתיות של ירושלים, וימין כלכלי לא יתקן אותן.

יש שרואים בכוונתו של ברקת לבטל את פרוייקט הרכבת הקלה – בעלות גבוהה למדי, יש לציין – סוג של תכנון אורבני ראוי. לא היא. פרוייקט הרכבת הקלה היה סוגר לכלי רכב פרטיים חלקים נרחבים במרכז העיר, הוא היה מאפשר תחבורה ציבורית מהירה וקלה, הוא היה משפר את התחבורה בעיר. רק ההכנות של אגד סביבו שיפרו את איכות החיים בקווי האוטובוס. לא הרבה, אבל גם זה משהו.

אבל הרכבת הקלה לא משרתת אינטרסים של ימין כלכלי. ורכבת שיש לה תחנה בשועפט לא משרתת אינטרסים של ימין מדיני. והנה, הנזק כבר מתחיל, בעוד הירושלמים חוגגים.

אז אם עמדותיו של ברקת דומות לאלו של גאידמק, מה הופך את ברקת לטוב מגאידמק?

[...]

אמרתי את זה בשיחה סלונית כזו או אחרת, ומייד זינק עליי אחד מהברקתאים. הוא הרעים עליי בקולו, ביקש לדעת אם אני ברצינות תומך בגאידמק. עניתי שלא – מה פשטנית היא החשיבה הסקטוריאלית. אני פשוט לא תומך בברקת, ולא רואה כל הבדל עקרוני בינו ובין גאידמק.

בכל פעם, בשבועות האחרונים, שציינתי את מגרעותיו של ברקת – היותו אוליגרך, היותו חסר ניסיון ניהולי, מושבו באופוזיציה הכושלת ביותר בישראל, התנערותם של חברי מפלגתו ממנו, אי-מחויבותו למדיניות חברתית, רצונו להפוך את עירי להתנחלות רשמית, תוך הפקעת קרקעות, חברותו עם הימין הדתי הקיצוני, כולל עם הטרורב^[4] מרדכי אליהו והסכנה שזה מביא, כפי שלמדנו בעכו; בכל פעם שהעליתי את הדברים הללו נעניתי בשאלה, האם אני חושב שפרוש טוב יותר. גם פרוש ימני, הטיחו בי, הוא אפשר את בניית הר חומה. גם חברי תנועתו של פרוש מתנערים ממנו. גם פרוש איננו חברתי, הוא דואג לאנשיו. גם פרוש שונא ערבים. גם פרוש וגם פרוש וגם פרוש.

בשיחה עם ידידה ירושלמית בעלת עמדות דומות לשלי שאלתי אם אולי אני טועה. אם כולם נוסעים נגד כיוון התנועה, יש סיכוי טוב שעשית טעות. האם אני טועה? האם אני רק מדמה שכל ה"גם פרוש" הם בסך הכול סיבה לא להצביע פרוש, לא סיבה להצביע ברקת?

אבל לברקת יש יתרון על פרוש. הוא חילוני. והם, החוגגים עכשיו שבקרוב יתעוררו עם כאב ראש משכרון החושים, מאמינים שזה מכשיר כל שרץ. ראש עיר חילוני, הם אומרים, יש לנו ראש עיר חילוני. אז? גם אולמרט היה ראש עיר חילוני. אחריו נחתה על ירושלים אפלה של שש שנים.

[...]

בקרוב נתעורר. נראה שהחרדים לא עזבו את ירושלים רק כי ברקת יושב על הכסא; נראה שהתחבורה הציבורית בעיר לא תהפוך ליעילה יותר רק כי בעל הון יושב בעירייה, להיפך; נראה שפחי זבל וחנויות בגאולה, מאה שערים וסנהדריה לא יפסיקו להצית את עצמם רק כי החרדים כבר לא בקואליציה, להיפך; מצעדי גאווה לא ייתקלו בפחות התנגדות רק כי עכשיו ראש העיר כבר לא מתנגד להם^[5], להיפך; נראה שכשממלאים את העיר בדתיים לאומנים נוסח מרכז הרב מקבלים חבית חומר נפץ; נראה שכשעיר מעורבת רוצה להפקיע אדמות פלשתיניות אנשים מתלהטים. הירושלמים בחרו בפוליטיקה של זהויות קטנוניות, ולא של מהויות. ניצחנו, אמרה העלמה עפרונית, אחד משלנו נבחר, השמענו את קולנו. החילונים הירושלמים עברו בכך לשחק באותה הצורה שהחרדים משחקים, אותה סקטוריאליות חסרת אחריות. משום כך הם גזרו על עצמם חידוד של הבדלי הזהות הקטנוניים, חידוד של המאבקים הסקטוריאליים.

אז אפשר לקרוא לי ציניקן. אפשר לומר שאני מאוכזב שההתארגנות הפוליטית שלי נכשלה, ולכן אני מתנגד לזו של אחרים. אפשר לומר את הדברים האלה, אבל הם אינם נכונים. אני סירבתי להסתפקות במועט. סירבתי לבחור בין שני רעים גדולים מי מהם פחות רע. לא סירבתי להאמין שיכול להיות טוב, אלא דווקא האמנתי, ועודני מאמין, שלירושלים מגיע טוב בהרבה מברקת או פרוש.

ולא הצבעתי, כי ידיי לא ישפכו את הדם הזה. אף אדם הגון לא היה מצביע בבחירות כאלה, ורק נבל או שוטה היה חוגג ניצחון פירוס שכזה.

[...]

טענה שהוטחה נגדי ביום הבחירות ולפניו היא שאם אני לא מצביע אני מחזק את פרוש. הגיע הזמן לפרק את הטענות הללו. ראשית, תיאורטית: אין כל דרך לדעת לפני הבחירות מי מרוויח מאחוזי הצבעה נמוכים. למעשה, אין כל דרך לדעת זאת גם אחריהן. לאיש אין יכולת בחינת כליות ולב, שהוא יכול לומר לנו כיצד היו מצביעי אלה שלא הצביעו, ולכן את מי אי-הצבעתם חיזקה. כל שכן לפני הבחירות, אז האמיה הזו מביעה משאלת לב נבואית ותו לא.

שנית, מעשית: לו הייתי מוכרח להצביע, למשל מתוקף חוק, הייתי מצביע לפרוש. כל טענה שלי כלפי ברקת נענתה ב"גם פרוש". אם כך, אם השניים זהים, לפרוש יש יתרון משמעותי בניסיון פוליטי – אמנם, הוא רק בן 54, אבל עשה קצת יותר מברקת בחייו הקצרים – ובהבאת תקציבים. ויש לו גב מפלגתי חזק. נוסף על כך, הציבור שלו הוא ציבור התחבורה הציבורית והסיוע העירוני, הציבור המשווע לדיור: פרוש היה מכוון הרבה יותר, אם כן, לפתרון הבעיות שהועלו כאן קודם. כן, הייתי מצביע לפרוש לראשות העירייה ולמרצ במועצה, ומקווה שההצבעה החילונית למועצה תחייב אותו לחבור אליהם בקואליציה ולכן תמנע ממנו סקטוריאליות יתר. בסיטואציה שנוצרה, זה הרע במיעוטו האמיתי. זה עדיין רע מאד. משום כך לא הצבעתי. אולם מה שחשוב כאן הוא שהאמירה, כאילו באי הצבעתי חיזקתי את פרוש היא פשוט לא נכונה – למעשה, ההיפך הוא הנכון; מנעתי ממנו קול.

[...]

מי שמוכר לנו שהסיכוי היחידי לשינוי הוא על ידי בחירה באדם בינוני רק כי הוא "משלנו", מי שמוכן לא רק להסתפק במועט אלא גם להיאבק עבורו כאילו הוא נאבק על מועמדות נאצלת של אדם משכמו ומעלה^[6], אלה המדברים אתנו על הרע במיעוטו, אנשי ה"גם פרוש", הם הציניקנים, הם אלה שאמונתם מוגבלת למה שיש ולא למה שאפשר, הם אלה שלא מעזים לחלום. הם מסתפקים בפוליטיקאים בינוניים שלא אומרים כלום ולכן טועים פחות – שיטת הרע במיעוטו במיטבה, הם אלה המסרבים להחליט, ובגלל ציניקנים כאלה הכנסת שלנו נראית כמו שהיא נראית, מפלגת השלטון שלנו נראית כפי שהיא נראית, המחפשים מיצוע במקום הצטיינות. במקום ללמוד מאובמה את הקמפיין שלו, היינו צריכים ללמוד ממנו את המהות: הבטחה לפוליטיקה חדשה, נקייה יותר, שמחפשת אנשים ראויים, לא רע במיעוטו. וזה שלהם יש את החוצפה לכנות אותי ציניקן, ובכן, זו רק הציניות במיטבה.

בשוך רעשי המסיבה is a post from: בלוגיקה

1. לא לנו. לי. האפיזודה כולה הייתה יוזמה שלי, רצון שלי, דחיפה שלי. החברים האחרים, והם יהיו הראשונים להסכים, היו תפאורה. הכשלון היה שלי, ולכן הקרדיט הוא גם שלי
2. תזכורת: לופו החליף את אולמרט, שהלך להיות שר התמ"ת, שנה לפני הבחירות הקודמות, וסך הכול כיהן שש שנים
3. כמה מאלה שהצביעו למשיח החילוני קראו את המצגת הזו?
4. טרוריסט ורב, כמובן
5. וגם זה לא בטוח – ל"כל העיר" אמר ברקת בזמנו כי "זה לא מתאים לעיר שלנו"
6. "ברקת אובמה"? תנו לי הפסקה

אחד המיילים האלה התייחס לבאנר של העלמה עפרונית ששמתי בצד, שקורא לאנשים לצאת להצביע, ושאל מדוע לא הלכתי עוד צעד וקראתי להם להצביע לברקת^[1]. אחר שאל "למה אתה תומך בדב חנין ולא בניר ברקת"^[2] ורמז לחוסר פטריוטיזם ירושלמי מצדי. אחרת טענה שאם ההתחרדות מפריעה לי ואני לא כותב כלום על האופציה, אני אשם בהתחרדות. הכול דברים יפים ונכונים במידת מה.

בדרך כלל התשובה שלי פשוטה: הבעת תמיכה זה פשוט לא מה שאני עושה כאן. יש לזה לא מעט סיבות, כמעט כולן קשורות למטרות שלי בבלוג הזה; אבל השורה התחתונה היא שכמעט ואין כאן עמדת "בעד", ושזה מכוון לגמרי.

אבל האמת היא שזה לא הכול. הסיבה שלא פרסמתי פוסט תמיכה בניר ברקת היא פשוטה בהרבה: אני לחלוטין לא בטוח שאני מצביע עבורו. למעשה, הבחירות המוניציפליות הן עבורי כאב ראש לא קטן, מפני שלראשונה בחיי אינני בטוח שאני יודע מיהו הרע במיעוטו. סביר להניח שאקבל את ההחלטה בעד מי להצביע רק בקלפי. אבל נתחיל מההתחלה.

[...]

אחרי שפוטרתי מעבודתי הקודמת, נכנסתי להיסטריה לכמה ימים. חיפשתי כל עבודה שהיא, כל דבר. לקחתי כמה פרוייקטים כפרילנסר, שלחתי קורות חיים לכל העולם, קיצצתי בהוצאות למינימום הכרחי. שינוי קל במצבי התעסוקתי אז, שאני עדיין מנוע מלדבר עליו, הביא לרגיעה מסוימת: ידעתי שיהיה לי מה לאכול בשבועות הקרובים. כשהרגיעה הזו הגיעה, הראש התבהר ויכולתי לשבת ולעשות קצת סדר עדיפויות: הדבר הראשון שהחלטתי היה שאני לא מעתיק את מקום מגורי בשביל עבודה; ספציפית, אני לא עובר לאיזור המרכז.

נולדתי בביה"ח הדסה, שלוחת הר הצופים. אני ירושלמי מלידה, מאוהב בעיר וברחובותיה, שכל אחד מהם עמוס בזכרונות עבורי. בחוגים חברתיים (תל אביביים) מסוימים אני ידוע כ"נמרוד ירושלים", אני מכיר את העיר ונפתוליה היטב, יודע בדיוק איפה כדאי לאכול שווארמה ואיך הכי כדאי להגיע לכל מקום בשעות העומס. ירושלים, לטוב ולרע, היא חלק מהזהות שלי; במידה שבה האדם הוא תבנית נוף הולדתו, אני ירושלים.

כך יצא ששלוש הצעות עבודה, אחת מהן מפתה מאוד בתחום ה-BI, דחיתי כי הן דרשו מעבר למרכז. הסוף ידוע: קורא אדיב במיוחד^[3] שלח לי מייל, קורות חיים שוגרו, והיום אני עובד מאושר למדי בחברת תכנה ירושלמית שכיף, באמת, לעבוד בה.

ודווקא עכשיו, אחרי כל ההתעקשות הזו, התחלתי בימים האחרונים לחפש לי דירה מחוץ לירושלים. לא, לא באיזור המרכז, אבל כן לצאת מהעיר. מודיעין-מכבים-רעות, מבשרת, איזור המזלג; אלה היעדים החדשים שלי. וזו לא החלטה קלה. אבל ייאוש קיומי ממש ממלא אותי כשאני מסתכל על העיר ועל המועמדים לראשותה; אינני רואה עתיד לעיר הזאת תחת אף אחד מהראשים המוצעים לי.

[...]

הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי הוא שאמצא דירה לפני ה-11 בנובמבר; אם לא אגור בירושלים, סביר להניח שלא ארגיש נורא אשם אם לא אלך להצביע, וההתלבטות הזו שבסופה הידיעה הארורה שבמו ידי הייתי שותף לגורל המתרגש על עיר הולדתי תיחסך ממני. "ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך", כל פתק שאשלשל לקלפי יהיה פתק שאשנא את עצמי על שאותו בחרתי.

[...]

נו, שואל הקורא, מה כל כך נורא בניר ברקת, שאפילו הרע במיעוטו אתה לא מוכן לקרוא לו?

לכבוד הוא לי לקבל את תמיכתם של אביגדור ליברמן ורשימת 'ירושלים ביתנו'. ליברמן הפגין מנהיגות ואומץ בלתי רגיל בהתמודדותו עם האתגרים בפניהם עמד, ובעמידתו האיתנה למען הערכים בהם הוא מאמין. אני מתכוון להנהיג את המערכה למענה של ירושלים בירת ישראל, לבסס את ריבונותה ולהביא עתיד טוב לתושבי העיר. אביגדור ליברמן ואני חולקים תפיסת עולם בה ישראל חייבת להיות חזקה וירושלים חזקה בליבה, אני רואה בליברמן וסיעתו שותפים בבנייתה וחיזוקה של ירושלים.^[4]

אני נרגש ומודה לרב אליהו על האמון שהוא נותן בי. במשך השנים האחרונות זכיתי לבלות שעות רבות במחיצתו של הרב, יחד פעלנו לקידום נושאים חשובים לירושלים כגון מינוי רב ראשי מהזרם הציוני לעיר. תמיכתו של הרב אליהו חשובה לי ומחייבת אותי לפעול לשמירת ירושלים המאחודת ולאחדות המחנה הציוני בה.^[5]

הרב מרדכי אליהו, שברקת מתגאה בשעות שבילה במחיצתו, היה בתחילת שנות החמישים חבר ב"ברית הקנאים", אותה מחתרת שמטרתה הייתה כפיית מדינת הלכה; חברי המחתרת, בין השאר, הציתו כלי רכב שנצפו נוסעים בשבת ותכננו להשליך רימון עשן למשכן הכנסת. על פעילותו זו ריצה הרב החרד"לי – שעוסק, בין השאר, בקבלה – עשרה חודשי מאסר. כלומר, הרב מרדכי אליהו הוא טרוריסט מורשע.

הוא גם האיש שהתנגד לחתימה על כרטיס אד"י, לבדיקת רקמות ולשירות לאומי לבנות. זה האיש שניר ברקת מעיד שתמיכתו חשובה לו. האיש שקבע שאסור לאכול טחינה וחומוס אם הוכנו על ידי נוכרים (מילה יפה, נוכרים. כמעט ולא שומעים בה את ה"ערבי") תומך בברקת: הוא כנראה יודע מה הוא עושה.

על אביגדור ליברמן, ה"אמיץ" הזה שמצע המפלגה שלו קורא ללקיחת אזרחותם של ערביי ישראל, אין טעם להכביר במילים; אם ברקת מעיד על עצמו שהוא רואה בליברמן ובסיעתו^[6] שותפים וחולק עם ליברמן תפישות עולם, אז זו בהחלט סיבה משכנעת לא להצביע עבורו.

רגע, יקפוץ הקופץ, מה חוסר הקונסיסטנטיות הזה לך? לא אמרת כאן לפני כמה שבועות שאין לעמדות פוליטיות דבר וחצי דבר עם תפקוד כראש עירייה? ובכן, הבדל מהותי נעוץ בין ריצתו של פוסט-ציוני שהוא (אחרי שהובהר שדב חנין איננו פוסט ציוני, אלא ששלי יחימוביץ' שמטה סופית את הקרקע המוסרית מתחת הקריירה הפוליטית שלה, שאני מאחל לה שתסתיים במהרה, אין טעם לחזור על השקר; לכן, הדיון כאן הוא תיאורטי בלבד באדם כלשהו שכן, להבדיל מדב חנין, מחזיק בעמדות פוסט ציוניות) לראשות עיריית תל אביב לבין ריצתו של איש ימין מובהק לראשות עיריית ירושלים. מהו?

הדרך הקלה לבחון אותו היא לראות שהטענות שהועלו נגד מי שטפלו עליו את עלילת הפוסט-ציוני, כאילו ישפיע על החינוך ויחנך לסרבנות ולאי-עמידה בתקווה, היו ונותרו מגוחכות: אין כל ספק בלבי שניר ברקת לא יחנך את הנוער לשנאת ערבים, כי לא הוא קובע את תכנית הלימודים. הבעיה כאן היא אחרת, והיא נובעת מההבדל המהותי בין ירושלים ותל אביב: האחת היא אחד ממוקדי המחלוקת בסכסוך הישראלי-פלשתיני, ואילו השניה היא עיר מעורבת שהיחידים שמציעים לתת אותה לפלשתינים הם אנשי ימין.

לפני מספר שנים סערה הבירה, עקב הבניה בהר-חומה ("חומת שמואל"). וכל כך למה? כי הר חומה תוקע טריז יהודי בתוך רצף פלשתיני. אחת השאלות המהותיות שנצטרך לדון בהן בסופו של יום תהיה חלוקת ירושלים. כבר היום, קשה עד בלתי אפשרי למצו חלוקה שתבטיח את התנאים הבאים:

א. השטח שיינתן לפלשתינים יכלול שטח מהותי מירושלים, ולא ספיחים מדולדלים ממזרחה הרחוק של העיר; הסעיף הזה הוא קריטי אם רוצים להגיע להסכם, ואין סיבה לחשוב שהם יתפשרו על פחות מזה.
ב. התנועה מכל נקודה בעיר הישראלית לכל נקודה בעיר הישראלית ומכל נקודה בעיר הפלשתינית לכל נקודה בעיר הפלשתינית תתאפשר ללא מעבר בשטח של הצד השני; כלומר, ירושלמים משני העמים לא יצטרכו לעבור מחסום או גבול בדרכם היומיומית. חלוקה שכזו נדונה לכשלון.
ג. בהתאם לסעיף ב', אבל תוך הרחבה מסוימת שלו אל נוכח פתרונות פרקטיים – ללא מובלעות.

התנאים הללו חיוניים לקיום חלוקה הוגנת. כבר היום, הרבה תודות להר-חומה, כמעט בלתי אפשרי לשרטט קו כזה. הסיבות לכך הן היסטוריות: בזמן שירושלים הערבית התפתחה מזרחה, העיר המערבית התפתחה צפונה ומזרחה. שכונות כמו מעלות דפנה, ארמון הנציב, הר חומה, פסגת זאב ונווה יעקב כבר כיום מקשות מאד על יצירת איזשהו רצף אפשרי פלשתיני.

ראש עירייה ירושלמי יכול, במחי החלטת בניה, למנוע דה פקטו כל אפשרות לחלוקה עתידית צודקת של ירושלים. כמובן, גם כאן הימין לוקה בעיוורון: אם חלוקת העיר לא תתאפשר, הפתרון היחידי יהיה בינאומה. אבל לא זה הנושא: הנושא כאן הוא שגם אם ניר ברקת יהיה ראש עירייה^[7] מעולה, לפעולותיו עלולות להיות השלכות במישור הארצי של הסכסוך, השלכות שהן לצנינים בעיניי.

אם כן, ברירה אחת שלי היא להכניס לקלפי פתק שנותן כוח לאדם שיכול להאריך את סכסוך הדמים במישור הארצי או להוביל לבינאומה של בירת ישראל שאני אוהב כל כך; שעלול, ולאור התגאותו במינוי רב "ציוני" לעיר מדובר באיום של ממש, לעשות מירושלים עכו, להפוך את עירי לעיר עם מנטליות של התנחלות; ושלכל הפחות מתגאה בתמיכתו של אדם שהיה חבר בארגון טרור שמטרתו מדינת הלכה. לא ממש ברירה נוצצת כפי שחלק מעדר החילונים מציג אותו.

מולו ניצב מאיר פרוש, עוד עסקן חרדי טיפוסי מבית היוצר של יהדות התורה. את התנגדותי לחירודה של העיר שאני עוזב הבעתי די פעמים, נראה לי מיותר להכביר על כך מילים. אלה הן שתי האפשרויות^[8]. זה מה שיש לי לבחור.

מה כאן הרע במיעוטו? אני לגמרי לא משוכנע שבבחירה בין ירושלים חרדית לירושלים התנחלותית אני בוחר באחרונה. למעשה, אני מקווה שמלכוד 22 הזה ייחסך ממני: אני ממש מקווה למצוא דירה מחוץ לעיר בקרוב. אחרי 25 שנים, אני עוזב את ירושלים. אם בכל מקרה הבירה הולכת לעזאזל, לפחות ידי לא תהיה במעל.

עוזב את העיר is a post from: בלוגיקה

1. אני חושב שיש חובה מוסרית להצביע. לא משנה לי כל כך למי
2. אגב, זה לא נכון
3. הייתי אומר מי, אולם לא לי לכפות פרסום על אדם שאינני יודע אם הוא מעוניין בכך
4. ניר ברקת, כאן
5. ניר ברקת, כאן
6. כולל, אני מניח, את אסתרינה טרטמן, ההיא שאמרה שמינוי שר ערבי הוא "התבוללות"
7. אגב, משום מה בשלטים שלו גבה הלבב הזחוח הלז מציג עצמו כ"ראש העיר"
8. גאידמק לא באמת משחק תפקיד, מסיבות מובנות

מופיעים למטה באנרים והקוד הדרוש להטמעתם. ירושלמים, זה הזמן לשים באנרים. ולצאת להצביע.
אם העלמה עפרונית או כל אחד אחר רוצה להוסיף לכאן באנרים עם אפשרות להטמעה, תרגישו חופשי לבקש – אני אשמח לתת לזה מקום.

<img src="http://nimrodavissar.com/images/vote/vote1.jpg" alt="going to vote – 11.11">

<img src="http://nimrodavissar.com/images/vote/vote3.jpg" alt="going to vote – 11.11">

<img src="http://nimrodavissar.com/images/vote/vote/going2vote%20(1).JPG" alt="Going to vote-11.11">

<img src="http://nimrodavissar.com/images/vote/vote/going2vote%20(2).JPG" alt="Going to vote-11.11">

<img src="http://nimrodavissar.com/images/vote/vote/going2vote%20(3).JPG" alt="Going to vote-11.11">

<img src="http://nimrodavissar.com/images/vote/vote/going2vote%20(5).JPG" alt="Going to vote-11.11">

<img src="http://nimrodavissar.com/images/vote/vote/going2vote%20(6).JPG" alt="Going to vote-11.11">

<img src="http://nimrodavissar.com/images/vote/vote/going2vote%20(7).JPG" alt="Going to vote-11.11">

<img src="http://nimrodavissar.com/images/vote/vote/going2vote%20(8).JPG" alt="Going to vote-11.11">

11 בנובמבר – יוצאים להצביע is a post from: בלוגיקה

כל דבר מוצלח, כל דבר גאה וחומד לצון, יופי מעל לכל, פוגע בעיניה ואוזניה של הכנסייה^[1]

הייתי מתושביה הלא-חרדים האחרונים של רמת אשכול. במו עיניי ראיתי איך מתחלפת חנות המשקאות במרכז המסחרי לחנות בגדים חרדית; איך מוקמים מולו שני מקוואות, מרחק הליכה קצר זה מזה, בתוך שבועיים; איך צירי תנועה נסגרים בשבת. ראיתי את בעל הבית שלי נעצר על ידי כמה לובשי שחורים בכניסה לבניין, בדרכו לקחת ממני כמה המחאות, איך שוחחו עמו ארוכות ואיך הגיע לדירה ושאל אם אני מתכוון לסיים את החוזה, חשש בעיניו. את הדירה השכיר אחריי לזוג צעיר מנושאי המגבעת, במחיר נמוך מששילמתי אני.
ראיתי כיצד השכונה הזו, פעם שכונה חילונית מטופחת, משתתפת לפתע בהצתות אשפה ספונטניות, רחובותיה הראשיים מתמלאים צעירים מוחים לפני מצעד הגאווה, קירותיה מתכסים פשקווילים. ראיתי כיצד בשטחים הפתוחים המעטים פחות ופחות בעלי כלבים נצפו מטיילים עם חבריהם הטובים ביותר. ראיתי במו עיניי איך מתבצע חירוד.

כל מה שאתה רואה כאן היום בשכונה נולד כרעיון אצלי לפני הרבה שנים. חשבתי אז שזה מקום שהציבור החרדי צריך להתיישב בו. בזמנו חשבו אותי לשוטה בשל המחסור שהיה אז בשכונה בגני ילדים, בתי כנסת ומקוואות. הייתה לי אז מחלוקת חריפה עם מהנדס העיר שאמר שרמת אשכול מביעה את החזון הציוני ומקשרת בין הר הצופים, שבו קמה האוניברסיטה העברית, לבין העיר הישנה. הוא רצה למנוע הרחבות בניה בשכונה ובניית מרפסות לסוכה ובתי כנסת, ואף הגדיר אותה לצורך כך כ'שכונה לשימור'. אבל אני עצרתי אותו ורק לפני כשנה ביכו את העובדה שהגן החילוני האחרון בשכונה נסגר. כיום כל הגנים ברמת אשכול הם חרדיים, והוספנו עוד 6 גני ילדים ובתי כנסת^[2]

שיר הניצחון שמשורר לעצמו הטרובדור אורי לופוליאנסקי הוא שיר הקינה שלי לירושלים, אהובתי משכבר הימים. כך הופך לופוליאנסקי את עצמו ואת הציבור שהוא מייצג לאויב שלי: כשהטריומף של האחד הוא בכיו של האחר, הם אויבים. בידיעה מלאה, תוך כיפוף אנשי המקצוע בעירייה, רמיסת המערכת המכריזה על שכונות לשימור, תוך הכרה מלאה בחשיבותה של רמת אשכול לאורח החיים בבירה, תוך יריקה על ההיסטוריה של המקום, לופוליאנסקי חירד את רמת אשכול, החזיר את הר הצופים להיות מובלעת, גירש את חילוני העיר. והוא גאה בכך, ועוד איך. "רק לפני כשנה ביכו את העובדה שהגן החילוני האחרון בשכונה נסגר", הוא מספר ל"יתד נאמן", וניתן כמעט לשמוע את החיוך על שפתיו.

פעם פרצה שריפה מאחורי הקלעים של תיאטרון. הליצן יצא והודיע על כך לקהל הנוכחים. הם חשבו שזו בדיחה ומחאו כפיים. הוא חזר על האזהרה, והם פרצו בתשואות רמות יותר. לכן אני חושב שקץ העולם יבוא בתוך פרץ תשואות של אותם חכמים החושבים שזו בדיחה.^[3]

רמת אשכול קרויה על שמו של לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים. שמות הרחובות בה ובשכונות הסמוכות לה לא מותירות מקום לספק: ששת הימים, פארן, ים סוף, חטיבת הראל, מיצרי טיראן, מדבר סיני – האזור ספוג בזכרונותיה של המלחמה ההיא. זו השכונה היהודית הראשונה שנבנתה במזרח העיר, ובנייתה החלה ב-1968, כמעט מיד לאחר תום המלחמה ההיא. ב-5 ביוני 1967 כוחות של חטיבה 55, בפיקודו של מוטה גור, פרצו את גדרות ביה"ס לשוטרים, היום המטה הארצי של משטרת ישראל הממוקם מול השכונה, וכבשו אותו. את גבעת המבתר, שעד היום בנויה כמוצב ירדני והמשקיפה מעל רמת אשכול, כבשו באותו הלילה, ואז התנקזו הכוחות אל הקרב המפורסם על גבעת התחמושת, הנמצאת בגבה של רמת אשכול, בין רמת אשכול למעלות דפנה – עוד שכונה שהתחרדה לאחרונה.

אבאבישר כתב פעם חוברת הדרכה על גבעת התחמושת. כילד, לא אחת נלקחתי להסתובב בתעלות הקשר הצרות; לשמוע כיצד הירדנים קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו; לשמוע כיצד חובר הר הצופים אל שאר ירושלים ונפרץ הקו העירוני. מעניין בתוך כמה זמן יוחלפו שמות הרחובות בשמותיהם של רבנים, כמה מהר היסטוריה חדשה מפני היסטוריה עתיקה יוציאו.

ואם כבר עוסק לופוליאנסקי בגאווה על התעלמותו מההיסטוריה, הוא מכריז בגאווה גם על קבורתה של האמנות:

לפני 30-35 שנה היה צריך לעבור ברובע בין כל החילונים. דיברו אז על להפוך את הרובע היהודי לקריית אמנים. ברוך השם, דרכם לא צלחה, והיום אנו רואים שבסמוך למקום המקדש, האנשים שחשבו שיצליחו להפוך את המקום לקריית אמנים עוזבים בעצמם, והרובע מתמלא חרדים, ישיבות, וכוללים.

כן, בטלנים מחליפים אמנים, הרובע היהודי הפך לרובע החרדי – כי הרי, יהדות היא המונופול של נושאי המגבעת, לא? – וראש העיר גאה.

האיש חסר הסבלנות והגאוותן אינו מחבב את החינניות, והיא משדרת לו תחושה של תוכחה מוחשית גלויה לעין, שכן היא הסובלנות של הלב בתנועה ובמחוות^[4]

ב-28 במאי 1948 הלגיון הירדני תפס והחריב את הרובע היהודי בעיר העתיקה. האזור כולו הפך מוזנח. שוב, את המשך הסיפור אנחנו מכירים. הפריצה של חיילי צה"ל, השעיטה אל הכותל, "הר הבית בידינו". המדינה החילונית הייתה טובה דיה כדי לשקם את הרובע, להחיל עליו את מרותה – אולי אפילו בניגוד לחוק הבין לאומי – ולשפצו. כעת היא מגורשת מפני לובשי השחורים, ואמניה מוחלפים בכוללים.

אינני יודע אם התהליך הפיך; ידידיי מנסים לשכנע אותי ליטול חלק בפעילות ל"החזרת ירושלים לידינו". אני סקפטי, לאחר שנים תחת ראש עיר שמודה שעשה כל שביכולתו להרחקת החילונים מהעיר – כלומר, להבטיח רוב לפלג שלו, ותחי הדמוקרטיה – אם זה אפשרי, וגם אם כן, אני סקפטי בדבר יכולתנו לחזור אחורה. "חזרה וזכירה הן אותה התנועה, אלא שהן הולכות בכיוונים מנוגדים, כי מה שזוכרים היה, וחוזרים עליו לאחור; ואילו בחזרה אמיתית נזכרים קדימה"^[5]. כשהזכרונות עוברים טשטוש כה חזק ונותרים זכרונות מרוחקים בלבד, כשההיסטוריה של השטעטל בהירה יותר מההיסטוריה של העיר, אני לחלוטין לא בטוח שהחזרה אפשרית עוד. כמובן, ב-11 בנובמבר אני מתעתד להיות בקלפי, אין ספק – כי הפעולה עדיפה מאי הפעולה, וכדי למנוע את המשך השחתת הזיכרון.

כולי תקווה כי דבריו של לופוליאנסקי, גאוותו בהכחדת הזכרון, בדחיקת רגליהם של המאמינים אחרת, בשעבוד רוב העיר לצרכי מיעוטה, כולי תקווה כי אלו ייזכרו לו לדראון עולם. ומי יודע, אולי אם ניטיב לזכור את דבריו של לופוליאנסקי, נציב אותם לנגד עינינו, בהירים בהיבריס המשחית העולה מהם, אולי עוד נשוב אל קריית האמנים בעיר העתיקה ואל רמת אשכול בשבת אחר הצהריים. אולי דווקא לופוליאנסקי סיפק את הזכרון הנחוץ לחזרה.

האם מה שבעד החלון הזה אתם רואים בעולם הוא כה יפה, עד שאתם בהחלט אינכם רוצים להביט עוד בעד שום חלון נוסף, ואפילו תנסו למנוע מאחרים לעשות כן?^[6]

נוכח שמשת החלון is a post from: בלוגיקה

1. פ. ניטשה; אנטיכריסט
2. ראיון עם אורי לופוליאנסקי ב'יתד נאמן', הובא ב-Mynet
3. ס. קירקגור, או-או
4. פ. ניטשה, אנושי, אנושי מדי
5. ס. קירקגור, חזרה
6. פ. ניטשה, אנושי, אנושי מדי

המשטרה טוענת שהיא שחררה את הטרוריסט כי חקירתו מוצתה, והצעד הבא הוא כתבי אישום. אנשי העדה החרדית מוסרים כי היה הסכם בין המשטרה לבין העדה, לפיו וייספיש ישוחרר והאלימות תפסיק. בתרגום לפלשתינית מדוברת זה נקרא "פרס לטרור".

אם טענת המשטרה אמיתית היא, הרי שמשטרת ישראל שחררה לרחובות, ביודעין, טרוריסט המסוגל להצית חנויות ולהפר את הסדר. אם האמת היא עם העדה החרדית, הרי שמשטרת ישראל, בפעם המי-יודע-כמה, נכנעה לאלימות החרדית בבירה. כך או אחרת, מדובר בביזיון.

כדי לחזק את טענתם של הטוענים להסכם, קראו אמש הרבנים להפסיק את האלימות.

הננו קוראים בקריאה גדולה להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יעיזו לעשות שום מעשה אלימות. לא ליידות אבנים ולא להפוך או לשרוף זבל ולא להזיק לרכוש. דרכים אלו אינם דרכה של תורה

היו לי כאן בעבר ויכוחים עם מספר חרדים, ביניהם גם כמה חביבים למדי. אחת הטענות שעולה בקביעות היא שהציבור החרדי שבוי גם הוא בידי כנופיה זו, בלי יכולת לעצור אותה. והנה, במחי פשקוויל אנו למדים שאת האלימות הזו יכלו הרבנים לעצור מזמן. היא שימשה להם אמצעי פוליטי, קרדום לחפור בו, אמצעי לניגוח הפוליטיאה כדי לעשות למקורביהם (וכפי שציין יוסי גורביץ, הדג הלבן הוא מהמקורבים). הרבנים הללו לא היססו להחזיק את הציבור שלהם שבוי, להפר את הסדר ולשבש את אורח החיים בבירה בשביל הישג פוליטי מול המשטרה.

אם יכלו הרבנים, כפי שהם טוענים, לשים קץ לאלימות כל העת ולא עשו כן, הרי שהם משתפי פעולה, העומדים על דם רעיהם, משקיפים מן הצד בעת שיכלו למנוע פשע. אפשר להתחיל לדון בסעיף 262 לחוק העונשין, העוסק באי-מניעת פשע; אפשר לשוב ולהזכיר את אהרון גילה, אותו קצין מרמאללה שידע ולא מנע את פיגועי המחתרת היהודית והורשע; אבל אין בכך טעם. כשרבנים מסיתים אינם עומדים לדין, אין מה לצפות להעמדה לדין כאן. אבל אפשר וראוי לעסוק בהיבט המוסרי של זה. ומההיבט הזה, הרבנים הללו אחראים למהומות הללו, ולכל תושבי העיר חשבון פתוח עמם.

וזה מה שנשאר, זו התפישה שחוזקה:

משטרת ירושלים צריכה להבין שאי-אפשר לדכא את משמרת הצניעות באלימות. כמו שלנו אסור להשתמש באלימות, ככה גם למשטרה אסור.

כך הופכת ירושלים לשבויה בידי ארגון טרור, כך תיפול הפוליטיאה היהודית קרבן לדת היהודית. כעת המשטרה היא ארגון שווה ערך למשמרות הצניעות. מי שמאפשר לאלימות לנצח, גוזר את דינו בעצמו. לא כך מפרקים טרור.

אש העיירה is a post from: בלוגיקה

מעצרו של הדג הלבן היה חלק משורת מעצרים שביצעה משטרת ישראל, שהבינה, באיחור מה, שארגון הטרור הזה לוקח את החוק מידיה. אחד העצורים, אלחנן בוזגלו שמו, נחשד שתקף אישה המתגוררת בשכונת מעלות דפנה – לשעבר שכונה חילונית וכיום חלק מהרצף החרדי שבין גאולה לסנהדריה – שחטאה היה שהיא נחשדה בקיומם של "קשרים לא נאותים" עם גברים נשואים. ע"פ החשד, בוזגלו קיבל אלפיים דולר עבור מעשה גבורה הירואי זה. וייספיש, אגב, נחשד גם הוא במעורבות בפרשה עגומה זו.

במאמר מוסגר אומר כי כבר דנתי ארוכות בכך ששומרי הגחלת האמיתיים מעדיפים להכות אישה, ולא מעלים על דעתם לפעול כנגד אותם גברים נשואים. אלה הן פניה של הדת הפגאנית המתכנה יהדות אורתודוכסית ואין מה לעשות בה לבד מלהשליכה ככלי אין חפץ בו.

אבל אם לחזור לנושא, רחובותיה הנאווים של עירי האהובה – לפחות בחלקיה – בוערים במלחמת גרילה שמנהל ארגון הטרור לבית סאטמר הלז. בכל ערב מתכנסים נושאי המגבעת ברחוב יואל, ממשיכים לכיוון כיכר השבת (שם פועלת חנות גרינטק, שמעזה להמשיך ולנצל את זכותה החוקית למכור מכשירי חשמל גם אם גוף נטול סמכות שיפוט אוסר זאת עליה) שם הם מפגינים. בתווך, פחי אשפה פורצים בלהבות ספונטניות בכל מיני מקומות באזור מאה שערים וגאולה, לאות שמחה.

ככל ארגון טרור, גם משמרות הצניעות מחזיקות אזרחים חפים מפשע בני ערובה. במקרה הזה מדובר בתושבי השכונות, שכבר כמה ימים מגיעים הביתה דרך ענני אשפה חרוכה.

היום הייתה פעילות נרחבת: פחים הוצתו ברחובות שבטי ישראל, דבורה הנביאה^[1], שמואל הנביא ורחוב הנביאים. חשוב להדגיש כי בגלל העבודות על הרכבת הקלה ברחוב יפו, שטראוס והנביאים הפכו לציר תנועה מרכזי. חסימתו מחזיקה את כל תושבי הבירה בני ערובה. החזקת אזרחים חפים מפשע כבני ערובה למען מטרתם זו התנהגות טיפוסית של ארגון טרור.

שימו לב לטקסט הבא, הוא לא נכתב על ידי חמאס, חיזבאללה או כל ארגון טרור מוכר אחר:

המשטרה הציונאצית עצרה אמש את האברך שמואל וייספיש ב"אשמת" השתתפותו במחאות נגד מטמאי מחננו כמו החנויות המוכרות כלי תועבה ומשחית לבחורי ישראל לגאולה. אומנם! שמירת התורה והקדושה נחשבת ל"עוון פלילי" במדינת סדום ועמורה זו, ואותם נבלים שפלים מחטיאי ומטמאי הם נחשבים ל"שומרי חוק" במדינה הציונאצית. את מי הם מאשימים?

כדי לנסות ולגרום לציבור שהם מחזיקים שבוי לחשוב שזה נעשה לטובתם, משתמש ארגון הטרור הזה ברטוריקה בזויה במיוחד:

הפעילים של משמרת הצניעות עושים את העבודה שהמשטרה הייתה צריכה לעשות. במקום להגיד לנו תודה שאנחנו משליטים סדר, הם פועלים נגדנו ומנסים לחסל את המשמרת

אולי זה המקום להזכיר למתנדבי המשמר האזרחי נוסח עדות ה' שלאף גוף במדינה את הזכות לעשות את עבודת המשטרה במקומה, לבד מהגופים שהוסמכו לכך על ידי המשטרה או החוק. לאף אחד אין הזכות להשליט סדר – ובאמת, שמישהו יסביר לי איך הצתת חנויות וחסימת צירי תנועה משליטה סדר, לי זה נראה הפוך, אבל אנחנו לא זרים לניוספיק – במקום המשטרה. לקרוא לטרור "שיטור", זה כבר באמת דורש הרבה מאוד חוצפה.

תחזקנה ידי הציבור החרדי לצאת למאבק במיעוט הרעשני הזה – על אף שהסיכויים לכך זעומים, אני מקווה שהחברה החרדית תדע להקיא מקרבה את העושים בתורה קרדום לחפור בו. תחזקנה ידי שוטרי ישראל במאבקם נגד פורעי החוק. תקוותי היא שנדע להעמידם – אותם ואת שולחיהם – במקום הראוי להם: מאחורי סורג ובריח.

מכשול וסכלות is a post from: בלוגיקה

1. איפה שיושב משרד החינוך

לכתחילה עדיף שלא להשכיר כלל דירה לאדם שאינו שומר תורה ומצוות, עקב החשש לסייע בידי עוברי עבירה שיעשו בדירה מעשים אסורים לפי התורה. (הרב יוסף אלישיב, מנהיג הפלג הליטאי, צוטט בידיעות ירושלים 4.7.2008 עמ' 19)

"ידיעות ירושלים" החליט להקדיש את גיליונו האחרון למלחמה על העיר ירושלים. העיתונאים יצאו לשטח וחזרו עם סיפורים מסמרי שיער. להלן כמה מהם.

1. שכונת קריית היובל הפכה ליעד נוסף להתחרדות. השכונה, שנוסדה לפני כמעט ששים שנה, מאכלסת בין השאר סטודנטים למקצועות הרפואה בקמפוס עין כרם של האוניברסיטה העברית. לפני כשנתיים החלה ההגירה החרדית. אילן בן לולו, ספר השכונה, נקלע לסכסוך שכנים עם בית הכנסת לידו. התגובה האלימה לא איחרה לבוא. כמיטב המסורת המסיתה, הופצו בשכונה פשקווילים המאיימים בעונש מידי שמים על המסתפרים אצל בן לולו. בין השאר, איחלו לו נושאי המגבעת שעיניו תשפכנה מחוריהן.

2. כבר כתבתי על זה, ויש לכתוב על זה עוד. העירייה אישרה הקמת קומפלקס של מבני דת בבית הכרם. היא אישרה זאת על סמך 50 חתימות בלבד – בזמן שבשכונה משוועים כבר שנים לבית ספר יסודי חדש, היות והקיים לא מצליח לענות על הצרכים הקיימים. על העצומה נגד הבניה, אגב, חתמו מעל לשמונה מאות איש. קצת יותר מחמישים. בינתיים החרדים הקיימים בשכונה כבר מפריעים לפעולות הצופים במקום בזעקות "שאבעס". ראוי לציין שבבית הכרם יש 14 (!) בתי כנסת ומקווה אחד, ובמרחק הליכה הרבה מאוד מבני דת נוספים. לעומת זאת, ש גם ששים תלמידי בית ספר יסודי שאין להם הקצאה בבתי הספר הקיימים.

3. תקציב שיפור המדרכות בירושלים קוצץ – על אף שבמקומות מסוימים אין מדרכות כלל – לטובת בנית מעברים ציבוריים בתל ארזה, שכונה חרדית.

4. ועדת הכספים מינתה ועדה למתן הנחות לחייבי חשבונות מים. חברי הועדה, שעתידה להחליט על מתן הנחות והסדרי חובות לחייבים חשבונות מים, חרדים כולם, ומהקואליציה. יו"ר ועדת הביקורת העירונית והיועץ המשפטי של העירייה, שניהם אמרו כי הרכב ועדות עירוניות חייב לכלול לפחות נציג אופוזיציה אחד. סגן ראש העירייה, אלי שמחיוף (עוד נחזור אליו), הודיע שהוא מתכוון להביא חוות דעת משפטית נגדית מטעם העירייה. לשם מה מחזיקה העירייה יועץ משפטי אם את חוות דעתו היא לא מוכנה לקבל, זה רק אלוהים יודע – כי הרי החרדים פועלים בשמו. בינתיים, הם משחקים בכספי הציבור.

5. מעל מחצית מתקציב מפעל הפיס שניתן לעיר הלכה על מתן שירותים לחרדים.

6. שמחיוף זה מצוטט בעתון כך:

אני לא מבין מה קרה באירועי הגשר מלבד רצון של כמה חברי מועצה שמעוניינים לקומם את הציבור החילוני לפני הבחירות. מה היה רע בחמש השנים האחרונות שבהן העירייה נוהלה בידי חרדים? לרגל חגיגות ה-40 לאיחוד העיר התקיימו בעיר מאות מופעים שבהם השתתפו זמרות ורקדניות ללא כל הפרעה. לא אתפלא אם מי שהורה לרקדניות להתלבש כך היו מנהלי הלהקה, שרצו לחולל פרובוקציה.

כמה עמודים אחר כך סגן ראש העירייה יהושע פולק מודה שהוא דרש את כיסוי ראשן של הילדות. האם שמחיוף משקר, או שהוא לא יודע מה סגן ראש העירייה השני עושה?

7. חמישה עשר בתי ספר ממלכתיים וממלכתיים דתיים נסגרו בירושלים בעשר השנים האחרונות, עקב ירידה בהרשמה. החילונים עוזבים את ירושלים, ובמאסות.

8. מודעות שצונזרו בעיר: השלט של הסרט ספיידרמן עבר עריכה דיגיטלית להפריד בין טובי מגווייר לקירסטן דאנסט, שרי גבעתי הועלמה מהמודעות של רשת חנויות בגדים, פרגי הוסרה מהמודעות של להקת הבלאק אייד פיז, בנות צעירות הוסרו ממודעות פרסומת לקורס פסיכומטרי, ושם הסרט "סקס והעיר הגדולה" שונה ל"… והעיר הגדולה".

9. שלמה רוזנשטיין, כוכב הפוסט הקודם בנושא, מנמק את אי הקמת רשות תרבות עירונית חצי עצמאית – כפי שמנסים להקים כבר שלוש שנים – בנימוק הנפלא שגוף כזה "יעשה פעולות שיפגעו בצביונה של העיר". עיר שיש בה רוב לא חרדי, ומשום מה חבר מועצת העיר בטוח שהצביון שלה הוא חרדי.

10.  נמשיך עם רוזנשטיין. בכל הטקסים העירוניים נמנעה הופעתן של זמרות, כי הרי "קול באישה ערווה" (מין הלכה מטופשת שקובעת שמי ששומע קולה של אישה, כאילו הביט לתוך מעמקי הואגינה שלה). כשהאופוזיציה מבקשת להביא לכיכרות מקהלות מעורבות – ילדים וילדות – או זמרות, טוען מולם רוזנשטיין כי "הם פשוט נוהגים בחוצפה". You don't say.

11. מחצית מרחוב אגריפס שינתה שמה לרחוב "רב שמואל ברוך".

12. יהושע פולק על אינוס הילדות בגשר המיתרים: "אני לא מתכוון להיות צנזור, אבל לא ארשה שיהיה חוסר צניעות באירועים ממלכתיים כמו פתיחת הגשר".
א. הדגמה נאה סתירה מהי.
ב. כלומר, לנשים אין מקום באירועים ממלכתיים. לא, רק שנבין.

13. נקודה למחשבה: אם השכונה שבה מתגוררים תלמידי קמפוס עין כרם מתחרדת, השכונה בה מתגוררי תלמידי קמפוס גבעת רם מתחרדת והאוטובוסים לקמפוס הר הצופים הופכים להיות זירת קרב, כמה זמן יעבור עד שהאוניברסיטה העברית תיאלץ להתיק את מיקומה?

עדכונים מחזית ירושלים is a post from: בלוגיקה

"אנחנו יכולים לסלוח בנקל לילד שפוחד מן החושך. הטרגדיה האמיתית בחיים מתרחשת כאשר אדם מבוגר פוחד מן האור" (אפלטון)

חרדי העיר ירושלים מגדישים את הסאה פעם נוספת. למה שלא יגדישו? הרי כל הקצנה שלהם עוברת בשתיקה. המטרה הבאה של הבהמה השחורה ממאה שערים וגאולה היא "אגד", במטרה להפוך עוד ועוד קווי אוטובוס לקווי אפרטהייד הקרויים בטעות "מהדרין"*. ואיך מחרדים אוטובוסים? בדיוק ככה. תלמידות "בית יעקב" קיבלו חוזר שהופץ ע"י "רבני הועדה לענייני תחבורה" (מסתבר שיש כזו) הקורא להן לשמור על "נסיעה כהלכה" בכל קו אוטובוס, ולא רק בקווי החרפה.

עבור מי שלא מכיר את התופעה הבזויה, הצגה קצרה. בקווי אוטובוס מסוימים חברת "אגד" – חברה ציבורית, כזכור, הממומנת מכספי כולנו – מנהיגה סגרגציה כזו אשר הייתה נהוגה בשנות החמישים בארה"ב. נשים – מאחור, גברים מלפנים.  בתחנות העצירה פותחים הנהגים את שתי הדלתות ומאפשרים לנשים לעלות מאחור, על מנת שהצדיקים בשחור לא ייאלצו אפילו לחזות בנשותיהן המכוסות מכף רגל ועד קצה ראש כאשר הן עוברות בסך. מיטב מדיניות ההסתרה וההדרה החרדית מתבטאת באקט הסימבולי הזה – האישה יושבת בחדרי חדרים, רחוקה מעין כל ומכוסה היטב, לבל תכשיל את הגבר. אחרי הכול, "אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה", והיא מסוכנת לבחורינו המצויינים. כדי להוסיף חטא על פשע ועוון, מסרבים נהגי "אגד" להעלות על האוטובוסים הללו נשים שאינם לבושות "בצניעות". כלומר, חיילת במדים החוזרת לסוף שבוע בבית תיאלץ להמתין לאוטובוס לא כשר. כלומר, אם יישארו כאלה.אגב, האוטובוסים הללו? הם על חשבוננו. לצניעות אין כל קשר לסיפור.

"לדאבוננו, עדיין נוסעים בתוככי השכונות החרדיות קווי אוטובוסים בהם לא אישרו חברות התחבורה לפתוח את הדלת השנייה עבור הנוסעות", כותבים רבני התחבורה הציבורית. בוודאי שהם נוסעים בשכונות החרדיות. החרדים עמדו על כך, רבו עם אגד ימים כלילות. כל קווי האוטובוס ממרכז ודרום העיר אל קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית – 19, 23, 4א, 26, 28 – כולם פרט לקו 30, שתדירותו אחת לשעה, נוסעים דרך השכונות הללו. כשמתפרעים החרדים ומציתים את אשפתותיהם, הסטודנטים מאחרים. מסלולי האוטובוסים בתוך השכונות החרדיות זהים כמעט – אבל כולם מחויבים לנסוע דרכן. המסלול ארוך יותר לאוניברסיטה  – אבל כולם מחוייבים בו. ואם יצליחו רבני הזוהמה האלה במזימתם, לסטודנטיות בירושלים תהיינה שלוש ברירות: לרכוש רכב, לנסוע במונית או להתכסות ולהסתפק במקומן במושב האחורי.

קו 56 וקו ארבעים, שעובר גם בשכונות לא חרדיות, כבר נפלו קרבן בירושלים למגיפת מרכבות הקלון – בכוח, כמובן. ואז קם חבר מועצת עיריית ירושלים, תואר מפוקפק למדי בימים אלה, שלמה רוזנשטיין, וכותב טור כזה בטמקא, טור שכולו חושך.

"קודם כל", פותח האיש הנושא בתואר הרם של מתאם התחבורה הציבורית של המגזר החרדי בירושלים, "תפסיקו להטיף לנו מוסר". כשתפסיקו אתם, מר רוזנשטיין, למרר את חיינו, כשתפסיקו לכנות את טובי בניה של ירושלים "בהמות", כשתפסיקו להשפיל את הילדות שויתרו על חיי פנאי כדי לערוך חזרות על מנת לרקוד בטכס של העירייה, כשתפסיקו לגזול מאתנו קווי אוטובוס עליהם נוכל לעלות בבגדי קיץ, כשתפסיקו לקרוא לנו בשמות גנאי ולבקר את אורח חיינו ולדרוש, באלימות מתבהמת, שננהג כפי שנוח לכם, ורצוי עכשיו – כשתפסיקו עם כל אלה, לא יטיפו לכם מוסר עוד.  ממשיך חבר המועצה וכותב:

כמו בסוגיות "חרדיות" רבות אחרות, אני באמת לא משוכנע שאני יכול לשכנע את מי שלא מכיר את הטרמינולוגיה החרדית, אורח החיים, הרצון והשאיפה ואפילו ההנאה הצרופה בלהתנהל על פי ההלכה, לחיות על פי כללים, בתוך מסגרת חד משמעית של חוקים ובעיקר של "קודים התנהגותיים" להפרדה בין נשים וגברים.

מה יש לנו כאן? תעלול רטורי שחוק, בו קובע רוזנשטיין שלכל מתנגדיו פשוט אין הכלים להבין אותו, ולכן הוא צודק. בג"צ חושב אחרת.  גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חושב אחרת, כשהוא קובע: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". כלומר, לא משפילים נשים על בסיס קבוע. רוצה לחיות לפי ההלכה? בבקשה – במסגרת החוק בישראל. חופש הדת שלך אינו תירוץ להשפלת נשים דרך קבע תחת איצטלתה של המדינה.

ממשיך רוזנשטיין וטוען:

בינתיים, נדמה לי שהצלחה החינוכית – בעיקר בתחום של "בינו לבינה", די נמצאת בצד אחד של המתרס. ולא יעזור לאף אחד כלום, זו מציאות שאתם מתמודדים איתה במערכות החינוך והרווחה ובעוד כמה מערכות. ואנחנו, גם מתמודדים איתה פה ושם, כי מה לעשות אנחנו חיים הרי ביחד, אחים אוהבים, בתוך אותה סירה מערבית המצויה בתהליכי טביעה מתקדמים.

כלומר, במשפט האחרון טוען רוזנשטיין כי כאשר החרדים נכשלים בתחום של "בינו לבינה", זה אשמת החברה החילונית, אבל כאשר החילונים נכשלים בו, זו אשמתם – הסירה המשותפת, ככל הנראה, משפיעה רק לכיוון אחד. אפשר לומר רבות על היחס לנשים אצל החרדים. על ההסתרה (שאח"כ נוח לאנשים כרוזנשטיין להסתתר מאחוריה), על המקרים המזעזעים שכן יוצאים החוצה, על ההשפלה היומיומית, על החינוך, על האובייקטיפיקציה היום יומית שהאישה עוברת אצל החרדים דווקא – חתונה יהודית כשרה היא סחר בנשים, לא פחות, ויעידו דברי הרמב"ם, הלכות אישות ג' הלכה י"א: "האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר: 'את בתי נתתי לאיש הזה". וכשחדלה האישה להיות ברשות האב? נו, חז"ל כבר פסקו כי "לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל" – טכס החלפת הבעלות מגיע. ומה עושה האישה בבעלה החדש? רמב"ם קובע: "נמצאו כל המלאכות שכל אשה עושה אותן לבעלה חמש מלאכות, טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המטה ועומדת לשמש בפניו, והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות שש מלאכות, מטחנת ואופה ומבשלת ומכבסת ומניקה ונותנת תבן לפני בהמתו", וקצת אחר כך: "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט". כמובן, כל אלה לא מפריעים לרוזנשטיין לטעון בצייקנות כי החילונים הם המחפצנים נשים. טול קורה מבין עיניך, מר רוזנשטיין הנכבד.

זכותנו וגם חובתנו, לנסוע בקווי "מהדרין", משום שזכותנו ואף חובתנו לכבד את נשותינו, להגן על כבודן האמיתי, על מעמדן החברתי ועל שלוות הנפש המגיעה להן בדין.

זכות? על פי מה? איזו זכות יש לכם להפוך קווי אוטובוס ציבוריים לקווים המשרתים את הבהמה השחורה בלבד? איזו זכות יש לכם להדיר את הנשים מחלקו הקדמי של האוטובוס? מה מקור הזכות הזו, ואיפה היא נמצאת בספר החוקים? והקטע הבא של רוזנשטיין, ראוי לו שייכנס למהדורת 2008 של מילון הניוספיק:

נכבד את נשותינו, נעניק להן את הזכות לשבת בחלקו הפנימי של האוטובוס, ללא הפרעה, ללא עוברים ושבים מטרידים וכמו שראוי ונכון לכבדן, כי "כל כבודה בת מלך פנימה" זו לא רק אימרה חכמה, זו דרך חיים להתנהגות חברתית שמוכיחה את עצמה עידן ועידנים.

"חירות היא עבדות, בערות היא כוח". נעזוב את הציטוט השגוי, המסולף ("כל כבודה בת מלך פנימה" – המילה היא kvuda, מלשון ציוד, והדיון הוא סביב הכנסת הנדוניה אל הבית). השעבוד הנורא הזה, בו הבהמה השחורה קובעת לנשותיה היכן לשבת, מדירה אותן מהציבוריות (בהתאם להלכה שפוסלת אותן לעדות) ועוד אומרת שזה נעשה לכבודן – וול, זה קצת יותר מדי אורווליאני.

לו היה מגיש נציג אגודת הסטודנטים בעברית הממונה על הקשר עם אגד הצעה ליצירת אוטובוס "אקדמי" – החרדים יכולים לעלות אליו רק מאחור, מפני שבחודשי הקיץ המעיל שלהם לא גורם להם להיות פרטנרים מועדפים לספסל – אני מניח שרוזנשטיין היה מזדעק. מה ההבדל, אדוני?

בימים אלה החרדים הכריזו על מטרה חדשה: הרכבת הקלה. ככל שיותר כלי תחבורה ייפלו בידיהם של הנבלים במעיל ומגבעת, כך ייהפכו חיי החילונים בעיר לבלתי נסבלים. זה המשכו של התהליך, שהחל בסגירתם של צירי תנועה מרכזיים בעיר בשבת, המשיך בכיסויין המבזה של ילדות, עבור בשלטים המאיימים בכניסה למאה שערים וכלה בהשחתת בתי עסק – התהליך לגירוש החילונים מהעיר. הטרור הזה חייב להפסיק. הוא חייב להפסיק בשם הנשים האנוסות – מקטנה חילונית בת 13 ועד מבוגרת חרדית; הוא חייב להפסיק בשם תושבי העיר הלא חרדים – שהם עדיין רוב בירושלים; הוא חייב להפסיק בשם חרות התנועה בעיר הזו. אם יימשך, תמשיך העיר להתפרק מנכסיה ויכולותיה.

כשרבני התחבורה הציבורית כותבים, מצד אחד, כי ברצונם שהאוטובוסים בשכונות החרדיות יהיו כולם כשרים – אבל מהצד השני ש"מתכוון משרד התחבורה לשנות מסלולם של קווי אוטובוסים המשרתים את הציבור הכללי ולהעבירם בשכונת גאולה, בכך ייהרס לחלוטין צביונה הרוחני של השכונה"; הם בעצם אומרים: כל האוטובוסים כשרים, כל ירושלים לנו. את האפרטהייד נוסח אגד בירושלים יש להפסיק – ומיד.

*מת לראות איפה כתוב שנשים צריכות לשבת מאחור. קדימה, ציטוטים. נראה אתכם.

אפרט-יידאי is a post from: בלוגיקה