פילוסופיה בגרוש
אמת וכפירה, אושר וחירות, כפיה ואמונה – למה קירקגור חשוב?
18 בדצמ'
הפוסט הזה ארוך, ועל כן מחולק למקטעים. ניתן לדלג אל כל מקטע על ידי לחיצה על הלינק המתאים, על מנת לאפשר קריאה בהמשכים.
סיוטים באספמיה
28 בנוב'
הויכוח שהתחיל בישראלפט עבר לבלוגספירה העברית, בזכות פוסט יום אולדת אצל דובי. דובי ממשיך בקו שהציג בישראלפט, וטוען בחום בעד מדינה דו לאומית כפתרון הוגן, שבו שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים והיהודים מוגשמות תחת מסגרת פוליטית-אדמיניסטרטיבית אחת. במילותיו שלו:
השילוב בין שני המסלולים הללו – המדינה הבלתי-לאומית והלגיטימיות של הדרישה לשלטון עצמי של הקבוצה הלאומית – הוא שהביא אותי לגיבוש עמדה הדוגלת במדינה דו (או רב) לאומית "רזה", המשלבת אוטונומיה תרבותית של הקבוצות הלאומיות השונות בה, כך שאלו תוכלנה לשלוט באותם צדדים של המערכת הציבורית שקריטיים להשרדותה של התרבות היחודית שלהם. קוממיות לאומית תתקיים לא דרך מדינת הלאום, אלא דרך שלטון עצמי במסגרת המדינה האזרחית שתמשיך לתפקד כיחידה אדמיניסטרטיבית בעתיד הנראה לעין.
מה אומר? כשהתחלנו את ישראלפט, לא העליתי על דעתי שיבוא היום ואמצא את עצמי הסמן הימני בחבורה, כזה המטיף בלהט למען מדינת לאום יהודית (שלה זכות קיום אך ורק לצד מדינת לאום פלסטינית המוקמת בהסכמה הדדית) אל מול שותפים עקרוניים שטוענים ש"הרעיון הזה [של מדינת לאום, נ.א.] מנוגד באופן מהותי לעקרונות האינדיבידואליסטיים של הליברליזם".
הפיתוי האנטי-אקזיסטנציאליסטי של הורנבי – ביקורת קולנוע
9 בנוב'
עשוי להכיל ספוילרים ושברי בוטנים. עשיתי כמיטב יכולתי לסמן אותם.
מה שמשך אותי לשים פעמיי לסינמטק ירושלים ביום שישי האחרון ולצפות בסרט An Education (שתורגם לעברית תחת השם המחריד "לחנך את ג’ני"ֿֿֿֿ) היה בעיקר שם אחד: ניק הורנבי. הורנבי, סופר בריטי שאינו זר לקולנוע (שלושה מספריו – Pitch Fever, High Fidelity ו-About A Boy – עובדו לגרסה קולנועית. שלושתם, אגב, טובים יותר בדפוס), הוא מהסופרים החביבים עליי זה זמן רב: יש לו היכולת לכתוב אירוניה דקה ושנונה ולחלץ אמירה גם מסצנות בנאליות ביותר. בכמה מספריו הוא מהלך על הקרח הדק שמעל הנפילה אל הקיטש, וזו בדיוק האירוניה הזו שמצילה את הסיפור מנפילה והופכת אותו לקריאה מענגת.[1]
הורנבי אחראי לתסריט של הסרט, שנכתב על פי האוטוביוגרפיה של העיתונאית הבריטית לין בארבר (Sunday Times). הלשון החדה של בארבר – זוכת חמישה פרסי עיתונות בריטים, בעיקר על יכולת הראיון שלה – ביחד עם האירוניה הבלתי מתפשרת של הורנבי נראו לי כמו מתכון שלא יכול להפסיד.
ריבונו של עולם
22 באוג'
הדיון שהתחיל מהפוסט הזה שלי והמשיך בפוסט הזה של דובי לבש פנים וצורות שונים ורבים מאז יומו הראשון. הדיון אצל דובי הלך והתפתח למחוזות מרתקים ומרוחקים, והמשיך בפוסט נוסף של דובי, שבימים אלה יכול, ככל הנראה, להתפאר בהרבה יותר זמן פנוי ממני.
גוף ונפש, חומרה ותוכנה – בדרך אל אלן טיורינג בחדר הסיני
6 ביוני
ובכן, כמה מקוראי הבלוגיקה הצביעו בפניי על כך שהגיע הזמן לפוסט פילוסופי נוסף, ועל כן יקבלו שניים – פיתוחו של אותו הרעיון מחולק לשני פוסטים, כאשר הפוסט הזה הוא עבודת הכנה, והפוסט הבא ממריא על קו הגבול הדק שבין מדעי המחשב, פסיכולוגיה, קוגניציה ופילוסופיה.
מדעי המחשב מספקים לנו כלי נוסף לדון בו בשאלות פילוסופיות וקוגניטיביות מהמעלה הראשונה; בהרבה מאוד מובנים, ההתפתחויות בתחום מתחילת דרכו החזירו למרכז הבמה שאלות הנוגעות לאדם דווקא. אחת הדוגמאות הנפוצות היא השאלה שההבחנה בין חומרה ותוכנה החזירה ללב הדיון – שאלת הגוף והנפש. אני מקווה להציג כאן את הדילמה בהקשר הזה, עם כמה נקודות מעניינות. בפוסט נוסף בהמשך אעסוק באיך מבחן טיורינג מעלה בפנינו חידות חדשות על מהותה של המחשבה האנושית.
תיקון טעות
17 במרץ
לפני כמעט שנה דובי גילה את התנועה לעריצות רובדמוקרטיה ישירה, וכתב בפוסט מופתי שכותרתו "המדע של נהגי המוניות" על טל ירון את הדברים הבאים:
הניסיון של מר ירון להנחיל לקוראים ידע בתחום שהוא, במקרה הטוב, תחביב צדדי שלו, יהיה דומה לניסיון שלי להקים בלוג שיעסוק בהנחלת ידע בפיזיקה על בסיס זה שקראתי את ספריו של סטיבן הוקינג: אפשר, אבל זה יצא די פתטי.
והנה, אנו נמצאים כחצי שנה לאחר התקרית ההיא וטל משחרר לחלל הטוויטסקייפ פוסט שהוא מעין סקירה פילוסופית של האונטולוגיה, אותו זרם מטאפיסי העוסק בשאלת היש בעולם. והו, כמה טעויות הוא עושה.
איך להתייחס לשלטון החוק?
17 במרץ
הפוסט של מאשה והדיון בעקבותיו הביאו אותי לחשוב קצת על המקום של המשפט ושלטון החוק בחברה שלנו. נדמה שהחברה הישראלית מתייחסת באופן דואלי למערכת המשפט שלה: מחד, הולכות וגוברות הקריאות להחליש אותה; מנגד, אנחנו מצפים ממנה – ומכל מערכת אכיפת החוק, בעצם – לשמור את הסדר החברתי על כנו, ועושים שימוש במערכת המשפט שלנו על מנת לקבל ממנה צדק.
אני משחק רשת
29 בינו'
הלינק התחיל אצל סיני גז. סיני העביר אותו לעידו קינן, עידו העביר אותו לאטימולוגיה עממית, משם הוא התגלגל אל מעיין דר. מעיין העבירה אותו למזבלה, והם העבירו אותו ליוני ציגלר. יוני מסר את הלינק ליאיר יונה, שמסר במסירות את הלינק הלאה לשמוליק כץ. כץ נתן את הלינק במתנה לנדב לזר, שהעביר אותו לאורי אילון. אורי נתן את הלינק לד"ר אייל גרוס, והוא נתו את הלינק לאייל ניב. הוא נתן אותו לאיש עטור הזכויות נתי יפת. נתי נתן לדותן. דותן נתן את הלינק לנדב פרץ, שנתן אותו לשחר. שחר רצה להעביר לגדי אלכסנדרוביץ’, אבל לא יכול היה מפני שהם שניהם תחת אותו דומיין. תחת זאת, שחר מסר את הלינק לדובי קננגיסר, שתיקן עוול היסטורי ונתן את הלינק לגדי. גדי הוסיף כמה דברים מעניינים על האינסוף העביר אותו אליי. תודה!
גלגולה של אלימות: בין עכו לקאנט וקירקגור
11 באוק'
הבאתי כאן בפוסט הקודם, כהרגלי, ציטטה משל קירקגור[1] שעסקה בגלגולה של אלימות, שקירקגור, באירוניה ראויה שעוד אתייחס אליה, מתייחס אליה כ"קומית":
פעם הייתי עד להתקוטטות שבה שלושה גברים התנהגו באופן מביש כלפי אדם רביעי. האנשים בקהל צפו במחזה מתוך תרעומת, והמלמול העוין שלהם דרבן אותם לפעולה. אחדים התרכזו באחד התוקפים ודחפו אותו על הארץ וכו’. כלומר הנוקמים השתמשו באותו הכוח של התוקפים[...]פניתי לאחד הנוקמים וניסיתי להסביר לו באופן דיאלקטי את חוסר העקיבות שבהתנהגותם, אך הוא כנראה לא היה מסוגל לעסוק במשהו כזה. והוא השיב רק: "הגיע לו. לנבל הזה מגיע שלושה נגד אחד". זה נמצא על גבול הקומי[...][2].
הציטטה הזו היא מהחביבות עלי, מפני שרק ממנה אפשר להוציא לא מעט תובנות; למשל, כמו שהערתי גם שם, יש כאן אבחון מדויק של האופן בו פועל אספסוף. אבל במיוחד אני אוהב את הטקסט הזה מפני שהוא ניסוח מחדש מדויק למדי של האימפראטיב (ציווי) הקאטגורי של קאנט[3].
להגנתו האמונית של אברהם
30 בספט'
הבטחתי לאורי קציר שאסיים את הפוסט הזה, שנמצא אצלי בכמה פורמטים שונים, שהוא מעין כתב הגנה לאברהם אבינו בכל הקשור לאחד הסיפורים הבעייתיים יותר בתנ"ך; זאת בתגובה לפוסט אצלו. יש כמה נקודות עיון מעניינות בסיפור הזה, כמה נקודות אחיזה לביקורת על האורתודוכסיה היהודית של ימינו ובכלל, ואני מקווה לנסות ולגעת פה ברובן. מדרש מפורסם הוא שעקידת יצחק התרחשה בראש השנה; תהיה זו, אם כן, בחירה נאותה לפרסם את כתב ההגנה הזה דווקא עכשיו. אזהרה מראש: זה ארוך.
דבר אחד הייתי מבקש מהקוראת לשאת עמה בתודעה לאורך הקריאה: ערכית ומוסרית אברהם אבינו ראוי לכל גנאי; מעשה העקידה, שהטרימה אותו נטישתם של ישמעאל והגר במדבר, אינו עולה בקנה אחד עם אף נדבך בתפישת העולם שלי. לו היה "אבינו" חי בימינו-אנו, השוואתו לאלי "הפלה מאוחרת" פימשטיין, למשל, הייתה בלתי נמנעת. אין ספק בלבי שהייתי מריע להרשעתו של אברהם אבינו מודרני. הטענה שלי פה כלל איננה טענה מוסרית, היא טענה אמונית; בעיניי, חבויות בסיפור הזה רבות מההשקפות שאני חולק בכל הנוגע לענייני דת, ואליהן הייתי רוצה להתייחס. עניין ידוע הוא שלא כל מעשה אמוני נמצא באותה מדרגה עם המוסר הסטנדרטי. ולאחר שהדברים נאמרו, נדמה לי שאפשר להתחיל.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
