אורתודוכסיה
קרמבו קדוש – המלצה
6 בנוב'
זו תפילה מוזרה, ‘ברוך שלא עשני אשה’. הם אומרים את זה כל יום. יש אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו?
אם ישנה אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו, היא כרוכה בכך שיתכבד וילך לצפות במופע הסטנד-אפ האתאיסטי של בוב זאבי, התיאולוגיה של הקרמבו (כאן המקום לגילוי נאות: בוב וזוגתו חברים שלי ושל אשתי, ובוב אף עשה סטנד אפ קצר כברכה בחתונתנו) . התיאולוגיה של הקרמבו הוא מופע סטנד אפ אחר, שנון, מדויק, מלא ידע – ומצחיק מאוד. בוב לוקח אלמנטים מהדת – היהודית בעיקר, אבל גם האסלאם לא נותר נקי – ומציג, בלשון קולחת, בהומור מתוחכם ובניתוח קר ומדויק, את הגיחוך שבהם, ובהשלכה – את האבסורד המצוי בלבה של האמונה הדתית.
Vox Dei
22 ביוני
המרחב הציבורי, שהוא כל מקום שאיננו הבית הפרטי שלנו, כבר איננו ציבורי. או ליתר דיוק, חלקים מהציבור מודרים ממנו. מודרות ממנו נשים, מודרים ממנו בני מיעוטים, מודרים ממנו חילונים ואתאיסטים. יותר ויותר, הופך המרחב הציבורי למגרש המשחקים הפרטי של האורתודוכסיה היהודית הקיצונית. המרחב הציבורי אינו עוד – הוא מרחב חרדי. די אם נתבונן בארבעה מקרים שחזרו ועלו לאחרונה: קווי אוטובוס בסגרגציה המכונים בטעות "קווי מהדרין", דחיית הצעת החוק שניסתה לאפשר הפעלת תחבורה ציבורית[1] בשבת, הצעתו של שר הפנים הבזוי שלנו להשיב את רישום ה"לאום"[2] לתעודת הזהות ומקרה אחד, אישי, קטן, שנתקלתי בו אני, בו שילמתי כסף טוב על מנת לצפות בבת זוגי מושפלת בפומבי.
איקונוקלסטיקה
28 במאי
כדי לכונן מקדש מן ההכרח להחריב מקדש[1]
המעשה של יורם קניוק, שפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה שהלה יורה לפקיד הרישום במרשם האוכלוסין לרשום אותו כ"חסר דת", כמוהו כמהלך שחמט נאה – סימן קריאה בסופו. אם תידחה העתירה, די יהיה בכך כדי לגדוע כל טענה בדבר חופש דת בישראל; מדינת ישראל תעמוד בבית המשפט על זכותה החוקית לחייב אדם להשתייך לדת כלשהי. לא ניתן יהיה לטעון דבר לגבי שייכות לאומית במקרה זה, מפני שקניוק הדגיש היטב שהוא רוצה לשנות את מעמדו הדתי. אם תתקבל העתירה, תיאלץ המדינה להכיר באבטיפוס ישן-חדש של בן הלאום היהודי: העברי, המשליך מעליו ככלי אין חפץ בו את הדת היהודית, ונותר אך ורק עם שייכותו הלאומית.
באותה נשימה, קניוק מצליח לשפוך אור על הפיל במרכז החדר, האבסורד שרובנו מצליחים להתחמק ממנו רוב הזמן: שבפוליטיאה שבין הים לנהר, המדינה לא רק מנהלת מרשם לגבי שייכותם הדתית של אזרחיה, אלא היא גם קובעת אותה עבורם. בכך, המדינה מאמצת – לפחות באספקט אחד, אבל אספקט מהותי למדי – את העמדה ההלכתית כלשונה[2]: מי שההלכה רואה בו יהודי, המדינה כופה עליו זהות דתית זו במרשמיה; לא זו אף זו, המדינה נוהגת בכך באופן שנוגד במובהק את עצם הרעיון הציוני – למעשה, את עצם הרעיון הלאומי המודרני: היא שוללת מאזרחיה את זכותם להגדרה עצמית, לפחות בפני מוסדותיה.
בעל חיים חברתי
27 במרץ
קול ענות חופשיה
9 במרץ
שלום ביקש, ואני לא יכול שלא להיענות לבקשה של שלום – אחד הכותבים הפורים והטובים שלרשת יש להציע. עבור אלו מכם שלחיצה על לינק היא פרוייקט מורכב עבורם, סיכום קצר של מה בדיוק שלום ביקש:
היות שנרמז לי שאני רק מקטר ולא מציע שום דבר, אני שמח להציע תרגיל משותף, סוג של ניסוי אם תרצו, שנועד לבדוק האם יש בחילוניות תוכן ערכי אוטונומי משל עצמה, ואיזה. אין הכוונה לאיזה מניפסט חילוני מחייב, אלא לאסופה של טקסטים שמאירים את הנושא מנקודות מבט אישיות, שאולי ביחד יתנו תמונה כלשהי ואולי לא.
אני חושב על טקסטים שמתמודדים מנקודת מבט חילונית עם שאלות יסוד של מוסר, משמעות, הגשמה עצמית, חובה, אמת וכיו"ב. רצוי, כמובן, שהאמירות יהיו מנומקות ומעוגנות באיזו תמונת עולם.
אז אני מציע את הדבר הבא: כל קורא שמוכן להשקיע מעט זמן ותאים אפורים יכתוב, בכמה מאות מילים, טקסט שעונה לשאלה "מה עושה אותי חילוני\ת".
אבל יש שני תנאים:
1. שום הגדרות על דרך השלילה (לדוגמא: לא דתי).
2. שום הסברים נסיבתיים (לדוגמא: גדלתי בקיבוץ).
שתיקה רועמת
22 בספט'
המאבק נגד הכיבוש בשייח ג’ראח, בבלעין, בנעלין ובמקומות נוספים יוצר קואליציה משונה, בין אנשי שמאל אולטרא-ליברלים לפלסטינים שמרנים ודתיים. קואליציה כזו לא יכולה להחזיק מעמד בלי חריקות, גם לנוכח מטרה משותפת. אלא שלפעמים, החריקה פשוט צורמת מדי, ויש שמגיע הרגע שבו על אדם הגון, ובייחוד אם הוא רואה עצמו כאיש שמאל הנענה למוסר הומניסטי, לומר בקול רם וצלול: עם זה אינני מוכן לשתף פעולה; מי שחפץ בעזרתי לא יכול לקבל אותה ללא תנאי, לא אבגוד באותם הערכים שבשמם בכלל אני נמצא כאן. פרסומי השבועות האחרונים על אודות המתרחש בהפגנות הללו ומסביבן, על היותן של הנשים שם מטרה להטרדות מיניות ולאלימות מינית אחרת, ועל מה שנעשה – כשכבר נעשה, אין בו די – כדי למנוע את התופעה, ותגובתם של מארגני ההפגנות ושל פעילים ופעילות מרכזיים בהן, הם חריקה שכזו. זה זמן קריאה, אחת מאותן נקודות הבוחן שבהם נבדלים האורתודוכסים מהליברלים, מי שמסמן מטרה ומקדש את האמצעים ממי שבוחר ערכים ופועל לאורם. זה הזמן שבו אנשי שמאל שמאמינים במוסר הומניסטי וקאטגורי, בשוויון ובלחימה בדיכוי צריכים לומר "עד כאן", כיוון שחטא הכיבוש אינו אקונומיקה המלבינה כל חטא אחר.
ליקיאון
21 ביולי
יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.
- אתיקה רפואית [↩]
ויקרא
25 ביוני
אנחנו יצורים סופיים, קטנים וחסרי חשיבות. נולדנו עם היכולת לשגות, ואנו מנצלים אותה היטב. קל לראות מדוע, אם אדם מאמין שישנה ישות נצחית, אינסופית וכל-יכולה, הכללים שאנחנו קובעים לעצמנו נראים לו בטלים ומבוטלים אל נוכח חוקיה של אותה ישות. אולם העובדה שקל להבין זאת, אין משמעה שעלינו לקבל זאת עלינו כמנוי ומוגמר. חירותנו הטבעית, הנתונה לנו מעצם יכולתנו לשאוף אליה ולהשיג אותה, עומדת תמיד מעל לאלו המבקשים להגבילה בתואנות שונות ומשונות. כן, גם אם הטענה היא אלוהים בכבודו ובעצמו – מהתלמוד למדנו כי "לא בשמים היא".
פטור גורף משאלות
18 בפבר'
אחד הטיעונים המעניינים נגד היתרים לפתיחתם של בתי עסק בשבת הוא הפגיעה בתחרות: אם אדם שומר מצוות, הרי שהוא לא יכול להתמודד עם העסק המתחרה, כשהכלל הוא שככל שעסק פתוח זמן רב יותר, כך הוא יכול להכניס יותר. זאת ועוד – שומר מצוות לא יכול להיות מועסק בעסק שפתוח בשבת. זה טיעון שעולה מפעם לפעם – המכתב המתבכיין הזה לטמקא הוא דוגמה נאה – והוא משתייך לאותו סוג מאוד מסוים של טיעונים, שמנסה להתאים את השוביניזם[1] חסר הבושה לתוך התבנית של החשיבה המערבית-ליברלית, ולכסות על דרישה לזכויות-יתר במה שמתחזה לשיח של זכויות. על הסוג הזה של טיעונים, למשל, נמנה גם הטיעון המפורסם נגד ה"הקפאה" הלא-קיימת: שזו אפליה לאסור על יהודים לבנות. כמובן, די לנו בשאלה האם האנשים המוחים נגד אפליה בכזה מרץ מוחים נגדה גם כאשר מדובר באפלייתם לטובה: למשל, בליווי החמוש לבתי הספר או בסיוע הצה"לי בגזל אדמות, או שמא הם מוחים רק כאשר הם מפסיקים להיות מופלים לטובה – ואז ברור שלא האפליה היא שמטרידה אותם, כלל ועיקר. כלומר, אם העקרון שבשמו הם מוחים הוא עקרון השוויון, הרי שכדי לקבל את עמדתם במלואה עלינו להנהיג שוויון מלא. משהו אומר לי, שלשוויון מלא בין יהודי וערביי השטחים יהודי השטחים יתנגדו.
- במובנו הצרפתי [↩]
אני ואפסי עוד
9 באוק'
לשמחתי, הפוסט הקודם שלי והדיון שלאחריו עוררו עניין והניעו דיון בנושא. ראש וראשון (מהידועים לי) היה דובי[1], ולפוסט שלו הגיב מרק. במהלך הדיון ביניהם – וחבל שאין זו רוח הדברים בדיון שנוצר כאן – הייתה ירידה ממקרים ספציפיים והליכה אחורה, אל העקרונות. וכשהולכים אחורה, מקבלים את הדיכוטומיה שמניעה אנשים רבים וטובים למעשה ורפלקסיה כבר ימים רבים: חירות מול שוויון.
- שכותרת הפוסט הזה מוקדשת לו [↩]
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
