אורתודוכסיה
ליקיאון
21 ביולי
יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.
- אתיקה רפואית [↩]
ויקרא
25 ביוני
אנחנו יצורים סופיים, קטנים וחסרי חשיבות. נולדנו עם היכולת לשגות, ואנו מנצלים אותה היטב. קל לראות מדוע, אם אדם מאמין שישנה ישות נצחית, אינסופית וכל-יכולה, הכללים שאנחנו קובעים לעצמנו נראים לו בטלים ומבוטלים אל נוכח חוקיה של אותה ישות. אולם העובדה שקל להבין זאת, אין משמעה שעלינו לקבל זאת עלינו כמנוי ומוגמר. חירותנו הטבעית, הנתונה לנו מעצם יכולתנו לשאוף אליה ולהשיג אותה, עומדת תמיד מעל לאלו המבקשים להגבילה בתואנות שונות ומשונות. כן, גם אם הטענה היא אלוהים בכבודו ובעצמו – מהתלמוד למדנו כי "לא בשמים היא".
פטור גורף משאלות
18 בפבר'
אחד הטיעונים המעניינים נגד היתרים לפתיחתם של בתי עסק בשבת הוא הפגיעה בתחרות: אם אדם שומר מצוות, הרי שהוא לא יכול להתמודד עם העסק המתחרה, כשהכלל הוא שככל שעסק פתוח זמן רב יותר, כך הוא יכול להכניס יותר. זאת ועוד – שומר מצוות לא יכול להיות מועסק בעסק שפתוח בשבת. זה טיעון שעולה מפעם לפעם – המכתב המתבכיין הזה לטמקא הוא דוגמה נאה – והוא משתייך לאותו סוג מאוד מסוים של טיעונים, שמנסה להתאים את השוביניזם[1] חסר הבושה לתוך התבנית של החשיבה המערבית-ליברלית, ולכסות על דרישה לזכויות-יתר במה שמתחזה לשיח של זכויות. על הסוג הזה של טיעונים, למשל, נמנה גם הטיעון המפורסם נגד ה"הקפאה" הלא-קיימת: שזו אפליה לאסור על יהודים לבנות. כמובן, די לנו בשאלה האם האנשים המוחים נגד אפליה בכזה מרץ מוחים נגדה גם כאשר מדובר באפלייתם לטובה: למשל, בליווי החמוש לבתי הספר או בסיוע הצה"לי בגזל אדמות, או שמא הם מוחים רק כאשר הם מפסיקים להיות מופלים לטובה – ואז ברור שלא האפליה היא שמטרידה אותם, כלל ועיקר. כלומר, אם העקרון שבשמו הם מוחים הוא עקרון השוויון, הרי שכדי לקבל את עמדתם במלואה עלינו להנהיג שוויון מלא. משהו אומר לי, שלשוויון מלא בין יהודי וערביי השטחים יהודי השטחים יתנגדו.
- במובנו הצרפתי [↩]
אני ואפסי עוד
9 באוק'
לשמחתי, הפוסט הקודם שלי והדיון שלאחריו עוררו עניין והניעו דיון בנושא. ראש וראשון (מהידועים לי) היה דובי[1], ולפוסט שלו הגיב מרק. במהלך הדיון ביניהם – וחבל שאין זו רוח הדברים בדיון שנוצר כאן – הייתה ירידה ממקרים ספציפיים והליכה אחורה, אל העקרונות. וכשהולכים אחורה, מקבלים את הדיכוטומיה שמניעה אנשים רבים וטובים למעשה ורפלקסיה כבר ימים רבים: חירות מול שוויון.
- שכותרת הפוסט הזה מוקדשת לו [↩]
אורתודוכסים חובבי חופש
5 באוק'
אני קורא אדוק של הקפיטליסט היומי, מסיבות שאינן שונות בהרבה מאלו שמובילות אותי להיות קורא אדוק של "בחדרי חרדים": דע את האויב. לרוב אינני טורח להגיב לנאמר שם, גם כן מסיבות דומות; נקודת המוצא שלנו שונה, הערכים שלנו שונים והשקפת עולמנו שונה. יכולתי להתווכח עם כל פוסט שעלה שם, להקים את "הסוציאליסט היומי" ולתקוף אותם כל היום, אבל בגלל שהם מנצחים ואני צריך עדיין לצאת ולעבוד, אני מעדיף פשוט להניח לזה. לא אשכנע אותם והם לא ישכנעו אותי והבלוגיקה תתמלא בכל מיני מונחים בסגנון "ריבית משתנה" ו"גירעון תקציבי" וקוראיי הנאמנים יברחו.
אם כן, כשאני מגיב לשני פרסומים[1] בבלוג הקפיטליסטי להחריד הזה, נשאלת השאלה מה נשתנה. ובכן, מה שנשתנה הוא שהפעם נחשפת במלוא עוזה אותה התופעה המתרחשת אצל אנשים כאשר הם בטוחים שהם צודקים אל נוכח עובדות קצת שונות: מעבר מגישה רציונאלית לאמונה עיוורת. ואם כבר הגענו לאורתודוכסיה[2] קפיטליסטית, אז אנחנו חוזרים לתחומי העיסוק שלי; ואני יכול בשקט לטעון שהפוסט הזה הוא חלק מהמאבק שלי באורתודוכסיה בכלל.
בהתנשאות מזלזלת וחסרת רחמים
23 בספט'
הפוסט האחרון של יוסי גורביץ הפתיע אותי. גורביץ דן בבקשתם של ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, הביריון והאורטור, לאשר להם ולחבר מרעיהם לצעוד ברחובות אום אל פאחם כאשר הם נושאים דגל ישראל. כפי שמעיר גורביץ, זה סוג הפרובוקציה שבן-גביר ודומיו אוהבים כל כך: אם תאושר להם הצעדה, ונדמה שעבורם זהו המקרה הטוב-פחות, יוכלו לעשות את שהם אוהבים מאוד: לעורר ריב ומדון. אם תושבי אום-אל-פאחם יגיבו, בין בהפגנה בין באלימות פסולה, יוכלו להגדיל ולטעון שהנה, ערביי ישראל הם גיס חמישי, שאינם מוכנים לראות את דגל ישראל מתנוסס ברחובותיהם. מנגד, אם הצעדה לא תאושר, יוכלו לטעון שהדמוקרטיה בישראל איננה דמוקרטיה כלל: יהיה זה כלי נשק נוסף בידי אלה החפצים לפרק את הדמוקרטיה בפוליטיאה היהודית, לטעון כאילו המשטר מתנכל להם באותה העת בה הוא מאפשר לאנשי שלומו לעשות ככל העולה על רוחם; וטיעון נוסף כנגד בג"צ בידי המבקשים לפרקו.
קול הדהוד מגפי הצדק
19 בספט'
כי כל בריאת אלוהים טובה היא ואין דבר משוקץ אם יאכל בתודה[1]
מבחינתי, אם לדעתי שואלים – והרי אתם קוראים כאן, אז סימן שכן – העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים כרגע. יש את אלה שתומכים בנו, ויש את אלה שמתנגדים לנו. ההתנגדות, מטבעה מעשה אקטיבי, מאבדת במקרה המיוחד שלנו את הטבע הזה. הפאסיביות שבאי התמיכה בנו היא בחירה אקטיבית שלא לתמוך, ולכן להתנגד. זה ה"או-או" שלי, המנפיסט שלי. אם אתה לא חלק מהפתרון, אומרים האמריקאים, אתה חלק מהבעיה. במקרה הזה אם אתה לא בצד שלנו, אתה מתנגד. ואני, לכל הפחות, אתנהג אליך בהתאם.
- איגרת פולוס האשונה אל טימותיוס, 4, 4 [↩]
מכשול וסכלות
25 באוג'
בימים האחרונים ישנה מלחמת אזרחים בזעיר אנפין המתחוללת בעיר הבירה שחוברה לה יחדיו. מצד אחד של המתרס ניצבים כוחות שמירת הבטחון בדמות משטרת ירושלים. מן העבר השני ניצבים פעילי ארגון הטרור המכונה "משמרות הצניעות". האחרונים החלו לאחרונה להסלים את פעילויותיהם הנפשעות, מאחר ומשטרת ישראל העזה לעצור את אחד מפעיליה, אחד שמואל וייספיש. וייספיש זה היה מעורב, לפי החשד, בהצתה הנפשעת של חנות "ספייס" שחטאה הגדול היה בממכר נגני mp4 על אף שהגוף-נטול-סמכויות-השיפוט המכונה "בד"ץ העדה החרדית" אסר זאת עליו.
מגרון חלקלק
15 באוג'
שההתנחלות היא פריעת החוק הבין לאומי, זו עובדה ידועה. אבל סיפור המאחז מגרון ממחיש עד כמה נבזים המתנחלים ועוזריהם, בראש ובראשונה ממשלות ישראל, בכל הסיפור הזה. המאחז מגרון, כמו כ-130 התנחלויות אחרות, יושב על אדמה פלשתינית פרטית. לא אדמה שנמכרה, לא אדמת מדינה, אדמה שרשומה בטאבו ושייכת לפלשתינאים פרטיים. היא קניין של מישהו, רכוש של מישהו, והישיבה עליה היא גזל. ואם לא די בכך, היא גזל מחוצף בהרבה מהגזל הרגיל של המתנחלים.
תוקעי הסכין האמיתיים
12 באוג'
בקרב הטוקבקיסטים, אנשי השמאל (או ליתר דיוק, "הסמולנים") הם תוקעי הסכין בגב ומסובביה, בוגדים שפלים, חדורי שנאה-עצמית, אנטישמים מבית, משתפי פעולה עם מרצחים ועוד שלל כינויים מלבבים. אם יש פיגוע "הסמולנים" רוקדים על הדם[1], ואם מבקשים אותם בוגדים מבית שלא להעניש משפחה של מחבל בתוך תחומי ישראל על ידי הרס של בתיהם, ובכן, מדובר בשווה ערך לרצח של יהודים.
- למשל בתגובה הראשונה בכתבה הזו בטמקא [↩]
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
