אישי

נתחיל מהסוף: עבור מי שלא היה להם ברור, הפוסט של אתמול בו אני מודיע על הפסקת פעילות הבלוגיקה היה מחווה קטנה שלי למסורת המכובדת של מתיחות האחד באפריל.

…ובכל זאת, מרגע שפרסמתי את זה, כמו הקלה גדולה נפלה עליי. עצם האפשרות שפתאום עלתה על השולחן, שלא להודות בהיות המתיחה כזו, אלא פשוט להפסיק לכתוב כאן בכלל, פתאום החלה לקרוץ. כל עוד הברירה לא נצנצה מולי במלוא ודאותה ובהירותה יכולתי להתעלם מקיומה; מרגע שהייתה בידי הבחירה לעשות את המעשה האירוני באופן כל כך קל ולתת משמעות שלישית למה שגם כך נאמר בלשון סגי נהור ועל דרך המהתלה, האפשרות הזו החלה לשיר לי לחן סירנה מפתה במיוחד. הרי גרעין של אמת היה גם היה בפוסט של אתמול – אכן, אינני כותב די, ולא די מדויק לטעמי, ופעמים רבות אני מוצא את עצמי כותב לא כי אני מרגיש אותו צורך בלתי נשלט לזעוק, אלא כי "כבר הרבה זמן לא כתבתי" או "צריך לכתוב על זה משהו". ה"צריך" לעתים רחוקות מרמז על ה"רוצה".

כמה אינן פוריות נפשי ומחשבותי, ובכל זאת טעונות ללא הרף חושניות וצירי לידה. האומנם נידונה רוחי להישאר כבולת לשון? האם תמיד איאלץ לגמגם? אני זקוק לקול חודר כעיניו של לינקאוס, לאנחה המפחידה כאנחת הענקים, להתמדה כקולות הטבע, לכוח חדירה כמו של משב כפור, לרשעות תעתועיו חסרי הלב של ההד, אני זקוק לכל הסולם מן הבס העמוק ביותר עד לסופראנו הנכון ביותר, מותאמים כולם בגוניהם מן הרכות הדתית של הלחש אל האנרגיה הסוחפת של הזעם, לכל אלה אני זקוק כדי לנשום, כדי לבטא את מה שיש ברוחי, כדי להפעיל את מעי חמלתי וכעסי. אך קולי צרוד כצריחת השחף, או שהוא נמוג כמו ברכה על שפתיה אילמים.^[1]

הלך המחשבה הזה מביא אדם על-נקלה לאותו הגיהנום האסתטי שמתאר קירקגור בחלק הראשון של או-או, ובעיקר באוסף האפוריזמים שכותרת פוסט זה ככותרתו. ומכאן הדרך ל"שיח אקסטטי" קצרה מאוד. החזק בלוג, ותצטער על כך. אל תחזיק בלוג, וגם על כך תצטער.

שא אישה, ותצטער על כך. אל תישא אישה, וגם על כך תצטער. שא אישה או אל תישא אישה, על שניהם תצטער. או שאתה מתחתן או שאינך מתחתן, תצטער על שניהם. צחק על טיפשויות העולם ותצטער על כך. בכה עליהן, וגם על כך תצטער. צחק על הטיפשויות או בכה עליהן, תצטער על שניהם. אם תצחק על הבלי העולם הזה או תבכה עליהם, תצטער על שניהם. בטח בנערה ותצטער על כך. אל תבטח בה, תצטער על שניהם. תלה את עצמך ותצטער על כך. אל תתלה את עצמך, וגם על כך תצטער. תלה את עצמך או לא תתלה את עצמך, תצטער על שניהם. זו, רבותיי, תמצית כל חכמת החיים^[2]

וכאן גם נחה התשובה: כי מי שלא בוחר אלא נוטה אחרי חשקים קצרי-טווח לשם סיפוק הנאות-של-הרגע, מי שמבכר את העונג הקצר של האירוניה על פני העשייה המשמימה והאתית לאורך זמן, מי שמבטל את עצם הערך שבבחירה דן עצמו לשיח אקסטטי של גיהנום אסתטי. את זאת אני כבר יודע. אם רק בשל הסיבה הזו, אני עוד כאן. והשיעור – להזהר במה שאנו מתבדחים עליו.

1. סרן קירקגור, או-או, חלק א’, סלה [↩]
2. סרן קירקגור, או-או, חלק א’, סלה, או-או שיח אקסטטי [↩]

ביום חמישי שעבר, בסביבות שבע וחצי, קצב נשימותיה האט. הנחתי יד על מצחה, כמו שתמיד אהבה, וליטפתי את שערה. היא הייתה מוקפת באוהביה. ובדיוק באותה הקלות שבה ביום אחד, ביוני 1912, היא התחילה לנשום, כך היא הפסיקה. בשקט, בלי כאב, סבתא רות האהובה שלי נפטרה.

לקריאת המשך הרשומה הזו »