פוסטורח: קדימה, אופוזיציה! is a post from: בלוגיקה

המחשבות נאספו, ואפילו ישנתי קצת. הופתעתי לגלות שאני עומד מאחורי כל מילה שכתבתי אתמול. השמאל בישראל הוביל את עצמו אל עברי פי פחת, תפס עמדה בלתי אפשרית והעמדה הזו כילתה אותו. אירונית, השמאל בישראל התכלה בדיוק בגלל הרטוריקה של עצמו. יום האתמול הגיע וחלף, ועלינו להתכונן ליום המחר.

האיש שיותר מכל אחראי על חיסולו של השמאל הישראלי, בראייה היסטורית, הוא יריבו הגדול שאת שמו אין מזכירים עוד, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. התמוגגנו כשהוא קיפל את ביבי, מחאנו כפיים כשפינה את גוש קטיף (לא אני, אגב). כשפרש מהליכוד והקים מפלגה על טהרת הפינוי החד צדדי, דיברנו על מפץ.

הראשון לשלם את המחיר היה גוש הימין. קדימה – ולא בזכות מי שעמד אז בראשה, אלא בזכות מי שהקים אותה – ריסקה את הליכוד. מי שמבכה היום את מפלגת העבודה, ראוי שיזכור שבכנסת ה-16 משל הליכוד לבטח עם 38 מנדטים, בכנסת ה-17 היו לו 12. הצלילה של מפלגת העבודה מ-19 ל-13 תיראה כאין וכאפס בהקשר הזה. שרון ריסק את הליכוד, אבל זה רק בטווח הקצר.

בטווח הארוך, קולו של השמאל הישראלי נדם. הוא הריע לפינוי התנחלויות וריכז בכך את מירב כוחו, אבל תמך, בגלוי ובמוצהר, באהוד אולמרט. אחרי מלחמת לבנון השניה קולות המחאה היחידים שנשמעו היו של אלה שזעקו כי לא נתנו להם להכנס בצד השני מספיק, לדעתם.

הייתי חבר ב"שלום עכשיו", אולי אחד המייצגים המובהקים של מחנה השלום על גבול הרדיקלי, כשפורסמו תוצאות דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד. התנועה סירבה לשלוח נציגות לכיכר, להפגנה הגדולה בעד התפטרותו של ראש הממשלה שכשל במילוי תפקידו. הודעתי אז למפעילה שלי, צעירה חביבה בשם נועה, שאני מושך את ידי מהתנועה. הם ערכו הפגנות^[1] וקראו לממשלה, שזה-עתה צירפה את ישראל ביתנו לשורותיה, לדבר עם אסד; אולם סירבו להפגין כנגד ראש ממשלה שיצא למלחמה בצפון בלי אג’נדה ברורה, כשהוא אינו מוכן ומגמגם. "שלום עכשיו" סירבה לגנות באופן רשמי את מי שיצא למלחמת ברירה.

נועה לא התעצלה, דיברה עם מי שצריך היה לדבר, וכמה ימים מאוחר יותר קיבלתי טלפון מיריב אופנהיימר, מזכ"לה הנצחי של התנועה. הוא הסביר לי על ריאל פוליטיק, אמר לי שאם אולמרט ייפול, ביבי יהיה ראש הממשלה, ובזה התנועה לא רוצה. מה עם העקרונות שלנו? שאלתי. מה עם ההתנגדות למלחמות ברירה? בשם נבואה כלשהי – סבירה ככל שתהיה, כבר אז סברתי שאין לדעת מה ילד יום – שחוששת מהכרעת הרוב, לא נעמוד על עקרונותינו?

שוחחתי עמו שעה ארוכה. המסר היה חד וברור: תנועת השלום הרדיקלית, שקוראת להידברות עם הסורים כנגד רצון האמריקאים, תומכת בממשלת קדימה-עבודה-ליברמן, כי היא לא רוצה את ביבי. כשהסכמתי עם אופנהיימר שנצטרך שלא להסכים ואני אצטרך להשקיע את זמני ומרצי בתנועה אחרת וניתקתי את השיחה, דמעות עמדו לי בעיניים.

מחנה השלום התפרק מאידאולוגיה לחלוטין. זה התחיל בתמיכה בלתי מסויגת במהלכים חד צדדיים, עבר בפנטזיה מבית עמיר פרץ על סדר יום חברתי סוציאל דמוקרטי תחת זה המדיני, פנטזיה שהתנפצה אל קירות משרד הביטחון, ונגמר כשכל מה שמפלגות השמאל ידעו לומר היה "מה עדיף, ביבי?". השמאל הפך למתנגד, שכוחו היחיד ודרכו היחידה היא דרך ה"רק לא". ראינו ניצנים של זה ב-1999, עם ה"רק לא ש"ס" המפורסם, וזה הגיע לשיא בתקופת ממשלת אולמרט. שמאל שכל שנותר מהאידאולוגיה שלו היא ההתנגדות לרוע שאין לשערו בצד השני; רק לא ביבי, רק לא ליברמן.

[...]

לכן, אין זה פלא שזה היה הקמפיין העיקרי של מרצ בבחירות. מרצ תתייצב בעוז מול ביבי וליברמן. מרצ תמנע את הממשלה איתם. הו, אומללים: קדימה לקחה בדיוק את אותם הקולות, עם בדיוק אותה האמירה. אם כל הרצון הוא לבלום את ביבי, ואין שום אג’נדה אחרת לקדם (ולא, "לא מתפשרים" זה לא אג’נדה. זו סיסמה שלילית. מה כן עושים במרצ?), אז ההצבעה ההגיונית היא אכן לקדימה, על מנת לחזק את היריבה הגדולה של נתניהו. זה מה שקורה כשמעודדים אנשים לחשוב שההצבעה בעדך היא בעצם הצבעה נגד אחר. וראו מה קרה – מרוב שכולם ניסו כל הזמן לחסום את הצד השני, כולם הצליחו: תוצאות הבחירות מראות סטגנציה מוחלטת. ההצבעה לליבני כדי לחסום את נתניהו הביאה למצב שבו ליברמן ניצח. העיקר שהצבענו אסטרטגית ולא עם הלב, כן?

המילה "לא" נמצאת בכל אחד מהקמפיינים של מפלגות המרכז-שמאל הציוניות, להוציא התנועה הירוקה – מימד. מקדימה עם "אני לא מאמין לו", דרך העבודה עם "לא סימפטי", ועד מרצ עם "לא מתפשרים". ומכלל זעקות הלאו, לא נותר מי שיזעק כן. פלא שמצביעי השמאל חיפשו את ה"כן" איפשהו, אז הם שמו אותו בקלפי?

[...]

אנשים רציניים כינו אותי היום בפומבי, גם אם בלי להזכיר שמות, חזיר יפה נפש וכינו את התנועה שהצבעתי עבורה "כת"^[2]. אני אהיה הראשון להודות שאני אוכל יותר מדי, שאני לא רואה ב"יפה נפש" כינוי גנאי ושאני פועל באופן בלתי מתפשר על הדברים שאני מאמין בהם, אלא שדומני שלא לכך התכוון המשורר. המשורר התכוון, ודאי, לטעון שאם אני חלוק עליו לגבי גדולתה של פרלמנטרית לשעבר, אזי אני ראוי לכינויי גנאי.

בשבועות האחרונים נתקלתי בהתנהגויות מבזות של מרצ ותומכיה. התנהגויות שהראו, באופן חד וחלק, לאן התדרדר השמאל בישראל.

זה שמאל שמוציא ומדיר חלקים נרחבים באוכלוסיה. יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים, אבל לא נשב עם ליברמן, ביבי או ש"ס. השכנים אינם נאים בעיניי. שמאל שהגדיר מחדש חלקים בעם בתור אויב בזמן שהוא הופך עם אחר, שחלקים נרחבים בו תומכים אקטיבית או פאסיבית בפעולות טרור, לשותף. שמאל שכוחו בהתנגדותו, בהחלט, התנגדות לכל הסוברים אחרת. התנגדות מדירה, מוציאה, מעוררת איבה. ההוא "פאשיסט" וזה "חשוך", אלה אינם נאורים מספיק וההם ברברים ואספסוף. שבט לבן, קטן (והולך וקטן) ואולטרא-סקטוריאלי, אדיש לחלקים נרחבים מאזרחי מדינתו. שבט שהסווה היטב את גזענותו שלו: הערבי הראשון ברשימת מרצ ממוקם במקום העשירי, והרשימה כולה מצחינה מאשכנזיות קיבוצניקית-צפון-תל-אביבית. שבט שבע, המצקצק בלשונו כלפי שאר החברה בעוד הוא ספון במגדלי השן של המעמד הבינוני-גבוה בישראל.

היחס שלהם לדמוקרטיה, לעתים קרובות, הוא לא טוב מזה של ליברמן: מאותו החשש שהביע באזניי אופנהיימר ועד התפישה הקוראת להחליף את העם כשזה שלח אותם להוות אופוזיציה מצומקת. הטענות כנגד תי"מ היו, הרי, בדיוק כאלה: במקום לשאול את עצמם מה הם עשו לא בסדר כדי לאבד אי אלו קולות לטובת מפלגות אחרות, הם מאשימים את המפלגות האחרות על שהעזו להתמודד. המפלגות הקטנות, קדימה, ביבי, העם, כולם כולם אשמים, מלבד בני השבט הצודקים תמיד. זה סקרדטום מצומצם, יודעי הח"ן שבג"צ הוא מקדשם והמוסר האוניברסלי, אותו מושג אמורפי, הוא להם לוגוס אלוהי. את דרכם אל השלטון הם סוללים, כשאפשר, בבונפרטיזם חסר בושה; כשאי אפשר, הם מעדיפים לדבר עם הפלשתינאים מאשר עם החרדים.

דובי צודק כשהוא אומר שהשמאל בישראל חולה. ההדרה, יצירת האנטגוניזם, הניתוק וההתנשאות, המארי-אנטואנטיזם של השמאל הישראלי היא-היא מחלתו. אני כנראה בהמה טמאה בעלת לב מדמם, אבל אני שמח – באמת ובתמים – על כך שלפחות המייצגת האולטימטיבית של המחלה הזו מצאה את עצמה מחוץ לפרלמנט.

[...]

עד כאן העבר. צודק יוסי גורביץ כשהוא כותב:

אולי, בהתאם, תהיה לנו גם 2012: יש לקוות שהמטוטלת תנוע שוב, בעוז, אל הצד האחר, שאחרי שתושבי ישראל יבינו מה עומד מאחורי הסיסמאות הריקות של הימין, הם יזרקו אותו לאופוזיציה לשנות דור – או, במונחים ישראליים, לקדנציה אחת לפחות. ואם זה יקרה, אנחנו צריכים להיות מוכנים אז עם משהו מבטיח ומוצלח יותר מאהוד ברק, ועם תכנית חדשה.

הדבר הזה חייב להיות שמאל חברתי. שמאל שהאג’נדה שלו איננה בטחונית, אלא אזרחית: מה שעמיר פרץ התיימר להיות. שמאל שכולל בתוכו גם חלקי אוכלוסיה אחרים. שמאל שמטיף לסובלנות, כבוד הדדי ו"חיה ותן לחיות", שמאל שמפרק את הימין מהנשק העיקרי שלו: הפוליטיקה של הזהויות. שמאל שלא פוסל חלקים אחרים בעם, שמאל מחובר, שמאל שבסיסו בעשייה, שמאל שצומח מלמטה, שמאל שרואה ארץ, טבע, חוקים, אנשים ויהדות מתונה בראיה הוליסטית ורחבה כמערכת התלויה זו בזו. שמאל שמבין ששלום, בדיוק כמו תנועה פוליטית נכונה, בונים מלמטה. שמאל מחנך. זו הייתה הסיבה שתמכתי בתי"מ מלכתחילה, זו הסיבה שתי"מ הייתה בעיניי עדיפה על כל מתחרותיה הסקטוריאליות ללא גבול, זו הסיבה שהתחלתי הבוקר את תהליך ההתפקדות למימ"ד^[3]. זו העת לעשייה, זו העת להתכונן ליום שאחרי, להציב אלטרנטיבת שמאל ראויה שצומחת מעבודה קשה, מלמטה, תנועת גראס-רוטס אמיתית. זו העת ללכלך ידיים ולהפשיל שרוולים. יותר מפעם אחת חלפה בראשי המחשבה על התמודדות על מקום ברשימה בעתיד הנראה לעין, וייתכן שאעשה כן; כך או אחרת, זו העת להכנס ללבבות האזרחים, לעשות מעשה אמיתי. שמאל צופה מהצד בזלזול. שמאל חד"ש מפגין מהצד בכעס. שמאל אמיתי ואזרחי ניגש למלאכה. אם שמאל זה פי.סי. ושמאל חד"ש זה מק, אנחנו, השמאל האזרחי, צריכים להיות לינוקס: חופשיים, גמישים, מותאמים לצרכיו של כל אחד, לא תרים אחרי הצלחה מסחרית ועושים את העבודה, בשקט והיטב. מתנועה שגרפה בשלושה שבועות אלפי קולות ניתן בהחלט לצפות לעשות זאת. אני שם. אתם מוזמנים להצטרף.

היום שאחרי – פוסט בחירות אחרון is a post from: בלוגיקה

1. כל מה שמובא שם כביכול מפי הוא ערבוב של דברים שאני אמרתי עם דברים שאחרים אמרו ודברים שהכתבת רצתה לכתוב
2. זה סתם נמוך, ואם בראש התנועה היה עומד איזה דב חנין, אותם אנשים היו נעלבים מאותו הכינוי. אבל יאללה, מוביל את זה רב ואנשים מגלים בזה אמונה, אפשר לקרוא לזה כת
3. על הסיבות שביכרתי התפקדות למימ"ד על פני התפקדות לתנועה הירוקה – אלו שתי תנועות שהתאחדו ולכן לא ניתן להתפקד לתי"מ – בפוסט נפרד

המחשבות בראש שלי אינן מסודרות כרגע; וסביר שאני נסער מדי כדי לכתוב פוסט אמיתי. בימים האחרונים אכלתי, נשמתי וחייתי ה’, באמונה יוקדת ומתוך תחושת שליחות ושינוי עמוקה. ראיתי אמת אל מול עיניי ויצאתי לרדוף אותה ולהביא אותה אל שאר האנשים. אם נכונות תוצאות מדגמי הבחירות בערוצי הטלוויזיה, התנועה הירוקה – מימד לא תכהן בכנסת הבאה, חרף המאמצים שלי ושל כל הפעילים המסורים. בתוך זרם המחשבות ששוטף אותי, דבר אחד ברור לי: אינני מתחרט או מצטער על דבר, ואני שלם לחלוטין עם כל מה שעשיתי למען התנועה הירוקה – מימד.

מספר טענות הוטחו בפניי מאז חשפתי בגלוי את עמדתי הפוליטית בבחירות הללו, וסביר שאותן טענות מפי אותם בכיינים יחזרו כעת: שגנבנו מנדטים מהשמאל, שזרקנו את קולנו לפח, שהצבענו למפלגה חסרת סיכוי ובכך הזקנו למטרה. הטענות האלה אינן נכונות יותר היום משהיו ערב לפני הבחירות.

תי"מ לא גזלה קול מאיש, היא הציגה בפני אנשים דרך שהאנשים העדיפו. האמירה, שבשם איזושהי מטרה משותפת אמורפית תי"מ צריכה הייתה לוותר על הצגת האלטרנטיבה הזו בפני הציבור היא אמירה אנטי דמוקרטית, ואין זה מפתיע כלל ועיקר שהיא באה מפיותיהם של תומכי המקבילה השמאלנית לישראל ביתנו, מרצ. בתחילת מערכת הבחירות הזו חשבתי שאצביע מרצ, אבל אחרי מה שראיתי ממפלגתה הרשמית של רמת אביב וצהלה בשבועות האחרונים, לא אוכל לעולם להרים פתק שעליו האותיות הללו מבלי לחוש בחילה עזה; אחד הפעילים אמר לי בחיוך מריר הערב שכמעט והצלחנו להעיף את זהבה גלאון מהכנסת, ואסתפק, בינתיים, באמירה הזו: אם לקחנו למרצ קולות, אם בזכותנו יש למפלגה המתועבת הזו מנדט אחד פחות, אני מאושר. רק מפלגה פסאודו-ליברלית כמו מרצ ותומכיה יכולים לבוא בטענות לאנשים שהצביעו בדמוקרטיה לפי צו מצפונם, רק מפני שצו מצפונם היה שונה מזה של התומכים עצמם. מרצ מייצגת את כל הדברים בשמאל הישראלי שמחליאים אותי ואת רוב הדברים בציבוריות הישראלית שדורשים תיקון, ולעולם לא אתמוך במפלגה הזו.

להבדיל מאלה שהצביעו מרצ למרות שלבם אמר להם תי"מ, לא השלכתי את קולי לפח. עשיתי בו מה שהייתי אמור לעשות בו: הצבעתי עבור הדברים והאנשים שאני מאמין בהם, מבלי להסתמך על ידעונים ונביאי סקר. הטעויות המתודולוגיות של הסקרים נותרו כאלה שהופכות אותם לכלי בלתי אמין לחלוטין למדידת סיכויי ההצלחה של מפלגות קטנות ומאבקים צמודים – תשאלו את ביבי. הייתי מבזבז את קולי אילו נתתי אותו למפלגה שאינני מאמין באנשים בה ובדרכה – כמו חד"ש או מרצ – רק כדי "לחסום" מפלגה אחרת.

זאת ועוד – תי"מ הצליחה להביא גם מצביעים שאינם מצביעי שמאל, מתלבטים ומתחבטים וקולות צפים. למעשה, אנחנו מגלים היום שהאמצעי הנכון ביותר לחסימת ליברמן הייתה הצבעה לתי"מ, שהייתה מכניסה עוד 2-3 מנדטים לגוש השמאל ומאפשרת ללבני להקים ממשלה גם בלי להתרפס בפני ליברמן. כעת, או שתוקם ממשלת ימין בראשות נתניהו, או שלבני תהיה חייבת את ליברמן כדי להקים ממשלה – ויש לסייג, זאת על פי המדגמים. אבל מצביעי אנטי הנסמכים על סקרי בחירות לא מדויקים בהם התקשורת עושה שימוש פרוע וחסר אחריות חשבו שהם מחזקים את גוש השמאל והעדיפו להצביע ל"רע במיעוטו" במקום ללכת אחרי נטיות ליבם, והם-הם אלה שנתנו בידי ליברמן את הכוח. כי אנטי זה בומרנג.

אם אכן תי"מ לא תכהן בכנסת הקרובה, נקום מחר בבוקר ונצטרך להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד. נצטרך לשנות את פני החברה הישראלית מבחוץ, מלמטה. זה יהיה קשה. זה ידרוש עבודה רבה. נצטרך להיאבק מחוץ לכנסת ולהסביר ולהציע ולתפוס כל במה שתינתן לנו על מנת ליצור את הסחף. אבל אם יש מפלגה שיכולה לעשות את זה, אם יש תנועה שמסוגלת לכך, זו התנועה הירוקה – מימד, שחרטה על דגלה את העשייה והצליחה בשישה שבועות ובתקציב מינימלי, אל מול תקשורת שמתייחסת לסקרים כאל תוצאות אמת, לסחוף אחריה אלפים רבים ולהתקרב.
לכל המנפנפים באצבעם שמספרים לנו שיכולנו להכניס עוד מנדט לחד"ש, אתם יכולים לשמור את האצבע. גם אם אכן נכונות תוצאות המדגם, הצבענו לפי צו מצפוננו ולדברים ולאנשים שאנחנו מאמינים בהם. זכותנו שלא להאמין בדרכה של חד"ש, מרצ, העבודה או קדימה. חובתנו להצביע בהתאם. מותר וצריך, בתקופה כזו של סטגנציה פוליטית, להציע דרך אחרת ולסחוף אנשים איתה. וזו תפישת עולם אנטי-דמוקרטית בעליל לטעון אחרת.

אני גאה בהצבעה שלי, גאה בתנועה הירוקה – מימד ומתכוון לעשות הכול כדי שההצלחה תהיה גדולה יותר בסיבוב הבא. ואני גאה גם בכל מי שיצטרף אליי. אני מתכוון בימים הקרובים להצטרף למפלגה, ואולי אף להתמודד על מקום ברשימתה. הצבעתי כדי לשנות את החברה הישראלית, והמטרה הזו לא השתנתה אם לא נכנסנו לכנסת, היא בסך הכול דורשת יותר עבודה, ומזה אינני חושש.

יש לציין כי בעת הזנת טקסט זה, נותחו ארבעה אחוזים מתוצאות האמת ותי"מ עדיין עוברת את אחוז החסימה. נצטרך לחכות לבוקר כדי לדעת בוודאות. כך או אחרת, אני גאה בהצבעה שלי וגאה בתנועה הירוקה – מימד.

פוסט מדגם is a post from: בלוגיקה

נאמר לנו על ידי מקהלות ציניקנים, שאין זה אפשרי. התבקשנו לעצור ולבדוק אם אנחנו מחוברים למציאות. הזהירו אותנו לבל ניטע בלבבות אנשים תקוה מיותרת. אבל בסיפור הלא ייאמן שהוא מדינת ישראל, אין שום דבר מיותר בתקווה. זה ההמנון שלנו. התמודדנו כנגד כל הסיכויים, נאמר לנו שלא כדאי שננסה, שהשעה לא בשלה. שאי אפשר. ולאמירה הזו, דורות של ישראלים הגיבו באמונה יוקדת ופשוטה: הן אפשר.
זו הייתה אמונה שנכתבה למסמכים מכוננים שהכריזו על גורלה של אומה.
הן אפשר.
זה נלחש בידי ניצולי התופת ומחלציהם.
הן אפשר.
זה היה השיר בגרונותיהם של מעפילים היורדים מהסירות ומייבשי ביצות חדורי אידאלים.
הן אפשר.
הייתה זו קריאתם של עובדים שהתארגנו, של חיילים ששבו, ראש ממשלה שקבע את השלום כיעד ונביא שלקח אותנו אל ההר והראנו את הארץ המובטחת.
הן אפשר.

הן אפשר לצדק ולשוויון. הן אפשר להזדמנות ושגשוג. הן אפשר לרפא את עמנו. הן אפשר לתקן עולם. הן אפשר.^[1].

נדוש? רק אם לא קוראים את התוכן, אלא רק את ההקשר האובמאי. כתבתי עד לזרא את כל הטיעונים בעד הצבעה שפויה, סובלנית, פוזיטיבית, חדורת מוטיבציה לשנות, עבור התנועה הירוקה – מימד. כעת, הבמה לחלק קטן מהאנשים אחרים שעשו את אותו הדבר בדיוק. שהבינו: הן אפשר.

[...]

כותב יול בתגובות לאחד הפוסטים:

אם היית שואל אותי לפני כמה חודשים איך אני מצביע – התשובה שלי הייתה קדימה, אפילו בלי למצמץ. קדימה של ציפי לבני הבטיחה, לפחות בעיני, שינוי בדרך שבה עושים פוליטיקה. התעסקות בעיקר, לא נכנעים לסחטנות פוליטית, עומדים על שלהם ועוד.

אי שם לקראת הפריימריז משהו התחיל לזוז. פתאום שאול מופז – אדם שההערכה שלי אליו שואפת למינימום הפסיד לציפי ב4 קולות בערך – וכל העסקנות הטובה והישנה של הליכוד צפה לה למעלה.
עוד מפלגת מרכז שיוצאת נגד הסחטנות של ש"ס, אבל מעבירה עוד ועוד כספים לישיבות. עוד מפלגת שלטון שמפנה מאחזים אבל מחזקת התנחלויות.

ההחלטה נגד קדימה הגיעה בשיא כוח במהלך המלחמה האחרונה – הם יכולים לקרוא לזה מבצע כמה שהם רוצים אבל זו הייתה מלחמה. פתאום אתה מציג בשורה אחת את ביבי, ציפי וברק וכולם נראים בדיוק אותו דבר. חלשים, עייפים ובעיקר מתלהמים.

לפני כמה שבועות הבנתי משהו. הבנתי שמשהו במערכת הפוליטית שלנו השתבש לחלוטין. במקום שפני הכנסת ופני הממשלה שלנו יהיו כפני העם, קורה בדיוק להיפך. שום דבר שליברמן עשה לא אחראי למספר ההזוי של מנדטים שמנובאים לו לכנסת הבאה. האחראים הישירים לכך הם הסו קולד מנהיגים שלנו – אולמרט, לבני, נתניהו, ברק – כל אחד ואחד מהם תרם לדמוניזציה שאנחנו כעם עושים לעם הערבי באשר הוא, ולשפה שבה אנחנו מדברים היום.

רופא בתל השומר לא זכאי לאבל על בנותיו – הוא לא באמת בן אדם אחרי הכל. מסעדות ערביות ביפו נסגרות כי החלטנו שהם משתפי פעולה עם האויב, ובטח מחביאים שם נשק (בחיי ששמעתי את זה). מלונות בטורקיה מציעים סופי שבוע בעלות טיסה, כי פתאום נוח לנו לזכור שטורקיה היא מדינה מוסלמית, והרי ידוע שכל המוסלמים הם אנטישמים (עוד בדיחה רעה שלאחרונה זוכה לעדנה מחודשת בפי האספסוף).

אז הבנתי שאני רוצה לשים מפלגה בכנסת שאולי תוכל לגרום להשפעה הפוכה. אז הסתכלתי על המפה הפוליטית, וכמו רבים וטובים ראיתי את מרץ. וכמו רבים וטובים אמרתי "אני אצביע מרץ, למרות ש…".

לא באמת רציתי לעשות את זה. לא רציתי להצביע למפלגה שאחת מנציגותיה פעלה למען חוק הצנזורה ברשת. אותה נציגה של אותה מפלגה סוציאלית זכתה בתואר המפוקפק של "שיאנית ההוצאות בכנסת", עם 100000 ש"ח תחת סעיך "קשר עם הבוחר". לא באמת רציתי עוד מפלגה שמצביעה "נגד". עוד מפלגה שאומרת "רק לא ביבי", או "רק לא ליברמן". רציתי מפלגה שתעמוד בזכות עצמה ולא בזכות מה היא לא. רציתי מפלגה שתגיד מה שהיא חושבת ומה האני מאמין שלה ושהדברים האלה יהיו תואמים בצורה זו או אחרת את שלי. מפלגה שתתמקד באיך אפשר לשפר את החיים שלי בכל התחומים, ולא רק תדבר במושגים של "לנצח את האויב". שבכלל לא תראה אויב, אלא רק מישהו אחר, שצריך למצוא את הדרך הכי טובה לחיות ביחד באותו עולם.

ואז נמרוד הכיר לי את התנועה הירוקה מימד – ושוב אמרתי כמו כולם. "הייתי מאוד שמח להצביע להם, אבל אני לא רוצה לזרוק את הקול שלי." אבל אחרי מספיק פוסטים, ומספיק התעמקות במצע שלהם, ומספיק קולות ממספיק אנשים שאני מכיר ומכבד ומעריך שכמו נמרוד מצאו את עתמם באיזושהי תחושת שליחות לא מוכרת – היום אני יכול להגיד בפה מלא שאני כבר לא דואג.

יעברו את אחוז החסימה או לא יעברו את אחוז החסימה – התנועה הירוקה מימד היא המפלגה הראשונה שזכתה בקול שלי בזכות ולא בחסד – וזה כל כך הרבה יותר ממה שאני יכול להגיד על כל מפלגה אחרת. בבחירות הקרובות, אני אשים ה’.

או במילים אחרות: הן אפשר.

[...]

אחד הקוראים בבלוג שלח לחבריו את המייל הבא:

בשבוע הבא אנחנו הולכים לבחור. אם אתם כמוני, מאסתם ברוב המפלגות, וכנראה בכלל בעיסוק כלשהו בפוליטיקה. אבל תרצו או לא, תהיה לבחירות השפעה רצינית על החיים שלנו. לכן ראשית, אני דוחק בכם להצביע למישהו. אפתיה לא תשנה את המצב המחורבן, זה בטוח.
כעת נותרה השאלה — למי להצביע. אני מבקש מכם לשקול מפלגה חדשה-ישנה: התנועה הירוקה-מימד (ה’ בקלפי). חשבתי על זה לא מעט, והגעתי למסקנה שזו המפלגה הטובה ביותר בבחירות הנוכחיות. החלטתי להצביע לה לא כי היא הרע במיעוטו (אם כי אהיה הראשון להודות שגם לה יש מגרעות), אלא כי היא מייצגת את דעותיי בצורה הנאמנה ביותר. כי היא מורכבת מפעילי איכות הסביבה הבולטים בישראל, אלו שבזכותם אנחנו נמות פחות מסרטן ויהיה לנו יותר חוף-ים; כי היא מאמינה באמת ובתמים בהפסקת הכפייה הדתית, דווקא מפני שהעומד בראשה הוא רב אורתודוקסי; כי היא מנסה להציל את האסון שהוא החינוך הציבורי שלנו; וכיו"ב.

או במילים אחרות: הן אפשר.

[...]

קני כותבת:

אני מצאתי למי להצביע, ואני חושבת שזו בחירה שפויה, נכונה. אני מצאתי למי להצביע, ואני חושבת שמי שעיניים בראשו ומעט שכל בקודקודו צריך להצביע להם גם. אני מצאתי מצע של מפלגה שאומר כמעט באותן מילים דברים שנאמרים בבית שלי, על-ידי ועל ידי אחרים מבני משפחתי, כבר שנים. אני מצאתי מפלגה שלא רק מדברת, אלא עושה, שבנבחרת שלה אנשים טובים באמת, שמגבים את דבריהם במעשים כבר שנים. אנשים פעילים, נמרצים, שפועלים באמת. אנשים שחושבים רחוק, ולא במונחים של קדנציות; אני מצאתי אנשים שאני יכולה להאמין להם, שגם אם לא יעברו את אחוז החסימה – והם יעברו, אל תדאגו, בישראל הוא נמוך מדי ממילא – המצפון שלי יהיה שקט אם אצביע להם. מה שקט. הוא יגרגר מתענוג.
אני מצביעה לתנועה הירוקה-מימד.
למה?
כי הם אבחנו נכון את אחת התופעות האיומות ביותר במדינה שלנו – התכנון מקדנציה לקדנציה, כאילו בעוד רגע נגוז ונעלם מכאן ואין צורך לשמור על משאבים. כי במקום השלישי ברשימה לכנסת נמצא מייסד "אדם טבע ודין", פרופסור אלון טל. כי בראש התנועה עומד רב אורתודוקסי שתומך באופן מוחלט בנישואים אזרחיים, בגיור לפי זרמים, באיחוד מערכות החינוך הממלכתיות עם הדתיות, ביישום תוכנית מקצועות הליבה גם בבתי ספר חרדיים, בהפרדת הדת מהמדינה, בתחבורה ציבורית בשבת – ולא רק תומך, אלא גם מבצע, פעל ופועל לקידום הנושאים הללו. רב אורתודוקסי! כי הם תומכים בלימוד ערבית כמקצוע חובה בבתי ספר יהודיים. כי הם תומכים בהעלאת שכר המורים.
כי בסופו של דבר, למרות ובגלל המצב הנוכחי, אני לא יכולה לכוון את ההצבעה שלי רק לפי העמדות שלי בנוגע למלחמה בעזה, או שחיתויות פנימיות או חיצוניות, או מצב בטחוני. כי המצב הבטחוני הוא מה שמשגע אותנו, כאן, כי אנחנו חושבים רק על דבר אחד, והוא לא תמיד הדבר הכי חשוב. כי עד שלא ישבו בכנסת אנשים שזוכרים שיש עוד בעיות (שחלקן נובעות מ- וחלקן מזינות את- המצב הבטחוני) שיש לפתור במדינה שלנו, שום דבר לא יזוז לכיוון שאני חושבת שהוא הנכון. כי עד שמצאתי מפלגה שמסתכלת קודם כל על האדם, ולא על השיוך הדתי/לאומי/לאומני/אתני שלו, אני לא מתכוונת לתת לקול שלי לברוח למקום אחר. כי מצאתי למי להאמין, והתחושה הזו יקרה לי יותר – כמעט – מכל תחושה אחרת שחוויתי בזמן האחרון. כי "חינוך. סביבה. עתיד" היא לא סתם ססמא, אלא משהו שמתדפק לי על פנים בית החזה ומהדהד לי מהראש, כי זו לא רק בחירה מהלב והבטן אלא בחירה מהראש. כי אני רוצה את המפלגה הזו בכנסת, ואני מקווה שעוד אנשים יצביעו כמוני.

או במילים אחרות: הן אפשר.

[...]

שרון AAA כותב:

ליברמן הוא אכן גזען ופאשיסט אבל הפתרון אליו הוא לא להעצים אותו ולתקוף אותו באותה דרך בה הוא תוקף את ערבי – ישראל. הפיתרון לליברמן הוא למשל לשריין ערבי ברשימה במקום ריאלי. למפלגת מרצ אין ערבי בשמינייה הראשונה. איזה מן שמאל זה? מרצ העדיפה להביא את ניצן הורוביץ למקום השלישי ולדחוק את צביה גרינפלד שהיא חרדית שמתנגדת לחקיקה דתית למקום השמיני. למה??

מפלגת התנועה הירוקה מימד מציגה ארסנל של פעילי שטח מוכחים בתחום הסביבה ובראשם עומד הרב מלכיאור שהוא ראש השדולה הסביבתית בכנסת והוא אחראי ביחד עם דב חנין על תנופת החקיקה הסביבתית בשנים האחרונות. המפלגה הזאת מציגה תפיסת עולם מקיפה שתואמת את השקפת עולמי. סביבה וחברה הולכים ביחד. הם מתנהלים בצורה דמוקרטית וקוראת תיגר על סדר היום הציבורי. אני מאוד מאוד מעריך את הרב מלכיאור גם בלי קשר לעניין הסביבה. הדרך שהרב מלכיאור מציג היא התשובה האמיתית בעיניי לש"ס.

אני רוצה שרב אורתודוכסי שמדבר נגד חקיקה דתית, בעד תחבורה ציבורית בשבת ועומד בראש תנועה שמדברת על הפרדת דת ממדינה ייכנס לכנסת. היהדות חשובה לי מידי מכדי שהיא תקבל ייצוג בכנסת רק ע"י דתיים שמערבבים את הדת בלאומנות ( האיחוד הלאומי) ומערבבים את הדת בחוקי המדינה ( ש"ס).

אני רוצה בטובתה של היהדות ואני מאמין בדרכו של הרב מלכיאור. הייתי שמח אם צביה גרינפלד הייתה נכנסת לכנסת גם כמובן ובכלל שמרצ תקבל כמה שיותר מנדטים (ואולי טליה ששון האמיצה תיכנס), אבל אני חייב ללכת על פי צו מצפוני. מרצ היא מפלגה חשובה אבל עד שהיא לא תפסיק לייצג רק את צפון תל אביב וכפר שמריהו ותפנה רק אליהם אין לי חלק שם.

או במילים אחרות: הן אפשר.

[...]

איתי כותב:

רוב האנשים שאני משוחח אתם מדברים על יאוש אבל אני חושב שהם מבועתים מהבבואה של עצמנו כישראלים וכבני אדם, גם כשהם יודעים בכול ליבם שהמראה פשוט משקרת.
מה שאני עושה כשאני לא מרוצה ממה שמשתקף אלי במראה, זה להפסיק לבהות בה ובמקום זה לפתוח את החלון ולהביט החוצה. תמיד יש שם אופק וחופש והזדמנויות.
כולם רוצים שיהיה כאן טוב, אבל איכשהו כבלנו את עצמנו במערכת של חוקים והלכי מחשבה אטומים, מעגליים, חד ממדיים שהולכים ומתהדקים סביב צווארנו.
בכל פעם שאנחנו מרגישים כך, זה יהיה רעיון טוב אם נפסיק לבהות בבואתנו ופשוט נפתח חלון לראות מה חדש.

בבחירות הקרובות אני אצביע לתנועה הירוקה-מימד (ה’ בקלפי).
אני אומר את זה לכל מי שאני רואה ומנסה לשכנע אותם לעשות אותו דבר.
התנועה הירוקה- מימד שמעכשיו אני אקרא לה "הירוקה" כדי לחסוך בדיו, מציגה אלטרנטיבה פוליטית מרתקת.
הרב מיכאל מלכיאור מייצג יהדות שונה. יהדות ערכית מאוד ואם זאת מקבלת מאוד. פתוחה לשינויים אך נשענת על יסודות יציבים תוך שהיא הופכת ערכים למציאות דרך עשייה, עשייה ועוד עשייה.

היהדות כפי שמלכיאור מציג אותו לוקחת ערכי יהדות מרכזיים הנובעים מתוך העומד בבסיסה של היהדות. עזרה לחלשים, אחריות לקהילה, חינוך, דרך ארץ, אחריות אישית, הגישה של מימד הופכת אותם לרלוונטיים מתמיד. אם המדינה הזו אי פעם רוצה להיות מדינת היהודים, כזו שעומדת במשימה הנצחית שלנו להפוך לאור לגויים, אם אנחנו כציבור שואפים ללכת לשם- זו צריכה להיות הדרך. רב אורתודוקסי שפועל להפרדת הדת מהמדינה לטובת שני הגופים הוא אדם שחייב להיות בכנסת. חייב.
יחד עם מלכיאור נמצאים אנשים טובים כמו ערן בן ימיני, אלון טל, אירס האן ועוד. כולם פעילי סביבה משכילים מאוד ועתירי ניסיון. שנים של מאבקים וזחילה פתלתלה במסדרונות המאובקים של האטימות הממשלתית הפכו אותם לראויים להוביל את המאבק הגדול מכולם-
המאבק לשמור על העתיד מפני העבר.

או במילים אחרות: הן אפשר.

[...]

טאפקעס כותב:

הריני קורא לכם לא להישאר בבית ביום שלישי, אלא לטרוח וללכת לקלפי, להצביע למפלגת "מימד – הירוקים"

תראו, בראש המפלגה עומד רב, הרב מלכיאור, שמבחינות מסוימות הוא נמצא ברמה אחת עם חז"ל חכמי התלמוד.

המצע: למפלגה יש עמדה מאוד ברורה בנושאים חברתיים וסביבתיים. לא אאריך בהרבה דוגמאות, אבל דווקא מלכיאור הוא זה שהביא לחקיקת החוק שמחייב חלוקת רכוש בין בני זוג המתגרשים, תוך תשעה חודשים מיום הגשת הבקשה לגט, בלי תלות במצב התביעה ואם כבר יש גט או לא! דבר שהקטין את הכוח שהיה לרבנים על ידי עיכוב הגט.

חז"ל, כשראו שהלכה מסויימת אינה מתאימה יותר למציאות בעולם המשתנה, ידעו למצוא דרכים לעקוף, לפתור או אפילו להתעלם.

היום, אומר הרב מלכיאור, הוא יהיה בעד שמדינת ישראל תפעיל מערכת נישואים וגירושים על פי ההלכה, אבל בתנאי שתוקם מערכת חילונית למי שלא רוצה או לא יכול לעמוד בחוקי ההלכה.

המציאות: המלחמה הבאה, או סוג ההסכם שיהיה בינינו ובין פתח או חמאס, תלויים יותר באובמה והממשל בוושינגטון מאשר בראש ממשלת ישראל, ביבי או ציפי מי שלא יהיה. ולכן:

תמיכה במפלגה הירוקה-מימד, תהיה לה השפעה גדולה הרבה יותר על חיי היום יום שלנו!

חוקים למניעת זיהום מים, תלויים יותר במלכיאור והכח שיהיה למפלגה שלו מאשר חלוקת ירושלים תלויה בנתניהו.

או במילים אחרות: הן אפשר.

[...]
סלבריטאי ישראל מדברים. ג’קי לוי אומר:

התנועה הירוקה-מימד חייבת להיות בכנסת. המסקנה המתבקשת היא להצביע בעד התנועה הירוקה-מימד, כתנועה היחידה שמייצגת חיבור בין יהדות, חברה ואקולוגיה. זה לא טרנד, אלא תוצאה הכרחית של תהליך עמוק בחברה הישראלית.

קובי אוז אומר:

בגלל כל אלה התנועה הירוקה-מימד היא מפלגה בשבילי – אני אתן להם יד ובמקום לבחור ברע במיעוטו אבחר בטוב, מגיע לי שיהיו לי נציגים נאמנים וקשובים בכנסת, מגיע לכולם. יאללה אני נותן להם את קולי כי רק כך נצליח להעביר אותם מעל אחוז החסימה הישר למרכז העשיה – המקום הטבעי שלהם. הם קרובים מאוד, צריך רק להאמין שזה אפשרי ולשים ה’ בקלפי.

אהוד בנאי אומר:

אני לא איש פוליטי ולא חבר באף מפלגה, אבל חשוב לי מאוד שסוג היהדות והערכים החברתיים שהרשימה ומי שעומד בראשה מייצגים תהיה בכנסת. אני מצביע לתנועה הירוקה-מימד, אני מצביע לסוג האנשים והערכים שהתנועה הזו מייצגת. חיוני שהתנועה הירוקה-מימד תהיה בכנסת הבאה.

כן, גם אמני ישראל אומרים: הן אפשר.

[...]

מורי ישראל מתאגדים למען התנועה הירוקה – מימד. גליה, מורה:

הבנות על טריבונה,

מריעות ומפרגנות לחה"כ מיכאל מלכיאור, על עבודתו המסורה והאמיצה בכנסת ה 17 .

אנו מבקשות מהקוראים לשים את האות ה’ בקלפי, לתנועה הירוקה מימד –

כי חייבים את מלכיאור בכנסת ה 18 !

שושי פולטין כותבת:

רגע לפני שהגענו לישורת האחרונה בבחירות אני מרגישה חובה לפנות אליכם.

הרצון שלי הוא להעביר את התחושה העמוקה שאנחנו המורים, יותר מכל ציבור אחר חייבים לבחור במי שעשה ויעשה לקידום החינוך. מי אם לא אנחנו, אשר חווים את ההתדרדרות היומיומית  במערכת החינוך, צריכים  להשאיר את הנושא על סדר היום הציבורי .לשם כך אנחנו חייבים לעשות את המעט ולהבטיח שהרב מלכיאור , ימשיך לכהן בכנסת הקרובה עם חיזוק של אנשי התנועה הירוקה, אנשים ראויים בעצמם.

גם המורים יודעים היום: הן אפשר.

[...]

קטע וידאו אופטימי.

[...]

יש תקווה לישראל, לעתיד טוב יותר ולדור המשך שידע לנווט את האניה שלנו בשנים הבאות. יש תקווה לישראל למים זורמים, פריחה מלבלבת ואוויר נקי. יש תקווה לישראל, לסובלנות ולרגישות ולהתחשבות, לשים קץ להתקטננות, פלגנות ומאבקים. יש תקווה לישראל.

[...]

ביום שלישי, שמים ה’ בקלפי, ה’ שאומרת: הן אפשר.

הן אפשר is a post from: בלוגיקה

1. מבוסס על נאומו המפורסם של ברק אובאמה בערב הפריימריז בניו המפשייר

רוני זינגר-חרותי כתבה (כתב? באמת שאין לי מושג ירוק) שהתנועה הירוקה – מימד היא מפלגת הביטניקים הישראלית, והעלתה את חמתם של חלק מתומכי התנועה. אני דווקא הייתי מרוצה מאוד; לא אחת כוניתי בשם הזה בידי חברים. כמו לא מעט כינויים שהממסד המיינסטרימי הפך לכינויי גנאי – היפי, שמאלן, מתיוון – גם ביטניק הוא כינוי שאני יכול להזדהות איתו ביתר קלות מאשר עם הממסד המיינסטרימי.

מושג הביטניק נובע ישירות ממה שכונה דור הביט (beat, קצב). ג’ק קרואק וג’ון הולמס הם האחראים על טביעת מושג "דור הביט", שהתייחס לזרם ספרותי שמתאפיין בכתיבה חופשית, חד טיוטתית (כלומר, לא עורכים תיקונים בטקסט) ותוך שימוש בשפת דיבור. נושאי הכתיבה שלהם העמידו במבחן מתמיד את גבולות המקובל חברתית בשנות החמישים השמרניות; שירו (למעשה, ספר השירים) של אלן גינסברג, Howl (נהמה, יצא בעברית בהוצאת י. מרכוס ובתרגום – חלש לפרקים – של דן עומר), היה עמוס בתיאורים מיניים בוטים ומפורטים, גם חד מיניים, ובתיאור התנסויות בסמים. שורה אחת במיוחד:

who let themselves be fucked in the ass by saintly motorcyclists, and screamed with joy

עלתה למו"ל במשפט על תועבה. המו"ל, לורנס פרלינגטי, יצא זכאי במשפט, והשופט קלייטון הורן קבע כי לשיר יש ערך חברתי גואל, לא פחות.

התנועה זכתה להצלחה מסחררת, כשספרי שירה החלו להמכר במאות אלפי עותקים. ההשפעה של דור הביט על הפרוזה והשירה מורגשת עד ימינו אנו; הם חוללו מהפכה.

בין היתר, השפיעו סופרי ומשוררי דור הביט על תנועה חברתית של צעירים עירוניים אמריקאים, שהעיתונאי האמריקאי הרב קיין תיאר כ"ביטניקים", תוך שהוא לוקח את ה"ביט" מהספרות ואת ה"ניק" כסיומת רוסית (אם אני זוכר נכון, היה זה הלווין הרוסי ספוטניק שנתן את ההשראה לכינוי). את הביטניקים תיאר כרחוקים מהממסד וכמי שעשויים להיות פרו-קומוניסטים – שם כללי בתרבות האמריקאית לכל מי שחושב שאולי החופש הקפיטליסטי, חירותו של העני ללון תחת הגשר, הוא לא ממש חופש.

הביטניקים צללו במים העכורים של אנטי-ממסדיות בשנות החמישים של המאה ה-20, ומצאו שם אוצרות. ליברלים אמיתיים, חופשיים ברוחם, הם הגדירו מחדש מוסדות אמריקאים ותיקים. הם התנסו בסמים ובצורות לא שגרתיות של מין, הם היו אנטי-מטריאליסטים^[1], עסקו ברוחניות ובפילוסופיות מזרחיות.

הממסד לא ידע איך לאכול את התופעה. להבדיל מתנועת ההיפים המאוחרת יותר, הביטניקים לא בידלו עצמם מהממסד, הם היו חלק ממנו וצמחו בתוכו. סטודנטים ומחזיקי תארים, הופעתם מוקפדת (הופעה ביטניקית טיפוסית כללה חולצת גולף שחורה, משקפי שמש כהות וכובע ברט, זקן צרפתי ולעתים גם שיער ארוך), ממעמד בינוני-גבוה. הם היו מורדים, היוו השראה לתנועות אחרות כמו ההיפים והפאנקיסטים, משכילים, שוחחו על שירה בבתי קפה, חופשיים ברוחם, אולם לא היו מהפכנים במובן המקובל: רק רצו לחיות את חייהם בחירות הנתונה להם באורח טבעי, ואלמלא שמרנותה של סביבתם, לא היו מאתגרים אותה.

[...]

אני ביטניק, אבל לא במובן שנטבע בשנות החמישים. ספרות-ביט כבר מזמן לא מאתגרת את הממסד, הוא אימץ אותה כקלאסיקה, ושיער ארוך כבר לא מעורר התנגדות. הביטניקים של שנות החמישים היו שוחים במיינסטרים האמריקאי של ימינו כדג במים, ואולי חשים תסכול מכך. מתירנות מינית כבר איננה מה שהיתה אז, וסמים קלים הם חלק מהתרבות המערבית, על אף שאינם חוקיים. לא, אני – וכמוני לא מעטים מחבריי ומכריי – ביטניק מסוג חדש, לא beatnik אלא bitnik, בן דור הביט הממוחשב.

אני מאמין בחיה ותן לחיות. אני מאמין בחלוקת משאבים צודקת. אני מאמין בזכותו של כל אדם לנהל את אורחות חייו כרצונו: ירצה, ישתכשך במיינסטרים, לא ירצה, יהיה רדיקלי ומופרע ככל שיעלה על רוחו, ואני מאמין בזכותו לעשות כן חופשי מסנקציות חברתיות. אני מאמין בחופשיים ברוחם, שהם אנושיים, אנושיים מדי. אני מאמין בתיקון עולם. אני מאמין בהשכלה ואינטלקטואליות כמפתח לחופש רעיוני ולמחשבה חופשית. אני מאמין בקריאת ספרים ובהליכה לתיאטראות, בכוחה הבלתי-מנוצח של המילה הכתובה היטב המעוררת רגש רדום, בשייקספיר ובגתה. אני מאמין בחציית גבולות שפה, אני מאמין שלכל דעה יש מקום. גדלתי לתוך החירות שרשת האינטרנט מאפשרת, הייתי נער 2.0, אני מאמין בזכות הביטוי הפומבי של כל אדם, בנוכחות שמגיעה לו. אני תרבותי ומנומס, מכבד את החברה שאני חי בה ואת הבחירות שאנשים עושים, ויודע להקים קול זעקה כאשר אינני מסכים איתם, מבלי לעשות להם דה לגיטימציה. אני מאמין שנכסי תרבות צריכים להיות זמינים בחינם, ואני מאמין שיש לתגמל היטב את היוצרים אותם; אני מאמין שכולנו יוצרים אותם.

את המקום של שירת דור הביט משנות החמישים כמקור השראה תופסת אצלי שירת דור ה-bit של שנות האלפיים, הפרוזה המקוונת. טקסטים מרתקים שנכתבים בטיוטה אחת ומועלים כפוסטים לבלוגים וכיצירות לאתרי יצירה, סטטוסים של one-liners נבונים, טוויטים של 140 תווים. מגבלות המקצב של השירה שלי הם מגבלות של טקסט-בוקסים ונאכפים על ידי ג’אווה סקריפט, והוא חזק מכל אקדמיה, כי גם הוא, בתורו, הוא שירה ומקצב שנוצרו על ידי אדם ומושחררים ברשיון קריאייטיב קומונס. גם הוא יצירה.

אני מאמין בטולרנטיות שבאה ביחד עם זה שאף אחד לא מרגיש שאמירתו אינה נשמעת ושפיו חסום מלדבר.
אני מאמין באוויר נקי ומים זכים, אני מתנגד לזיהומם תמורת בצע כסף, אני מתנגד לחומרנות רק במובן שבו אני רוצה שאנשים לא יצרכו כדי להיות מאושרים. חשובה לי איכת הסביבה שאני חי בה, אני מאמין שישנם בעלי חיים שניתן להחיל עליהם את הגדרת האדם (Person) הפילוסופית ולכן שלבעלי חיים יש זכויות, אני מאמין בלצעוק עבור אלו שקולם חלוש מלדבר. אני מאמין בשטחים פתוחים כתנאי לדעה פתוחה, בחיים אורבניים תוססים בעיר שהתכנון האורבני בה הוא נכון, אני מאמין שצדק חברתי וצדק סביבתי הם הינו הך.

אני מחובר לשורשים שלי ולמסורת בית-אבא, אינני מתבייש בזהותי היהודית ואני מכיר בכך שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי, וששלי צודקת לא יותר ולא פחות מזו של כל אחד אחר. אני מאמין בחינוך.

אני ביטניק, וזהו המניפסט שלי.

[...]

ויש תנועה אחת, אחת ויחידה, שמייצגת אותי בבחירות האלה. יש תנועה אחת שיש לה מצע טכנולוגי שמספק נער 2.0 כמוני. יש תנועה אחת שמאגדת צדק סביבתי עם חינוך, טולרנטיות – גם כלפי הסוברים אחרת – עם זיקה לשורשים, תנועה אחת שחורטת על דגלה את חירותם של האנשים והסובלנות לכול, את הפלורליזם הרעיוני שאני דוגל בו. אינני מפחד – כמו חלק ממצביעי השמאל הליברלים בעיני עצמם – מהעובדה שבראש התנועה הזו עומד רב, אני גאה בפלורליזם שמאפשר מצב שבו הביטניקיות שלי מיוצגת על ידי איש הממסד הדתי, שהוא, בעיניי, ביטניק בפני עצמו. אני שופט אותו על פי דעותיו, אמירותיו ומעשיו, כשם שאני שופט כל אדם, ולא על פי הכיפה שלראשו, והוא שונה ממני, אבל אנחנו חולקים אמונה באותם הדברים.

אני ביטניק, והתנועה שמייצגת אותי היא התנועה הירוקה – מימד. כמוני עוד אלפי צעירים, ביטניקים ושאינם ביטניקים, חשים מיוצגים על ידי התנועה הזו. צעירים משכילים, מהממסד, מרדנים אך לא מהפכנים, טולרנטים וקצת נאיביים. אנחנו מבשרי השינוי והתקווה. אנחנו נביא אותו יחד.

והערת אוף טופיק שחייבת להיאמר: זה מה שקורה כשמלכיאור יוצא לבר. זה מה שקורה כשרוני בר-און עושה זאת.

אני ביטניק, זה המניפסט שלי is a post from: בלוגיקה

1. החברה האמריקאית טיפלה בהם היטב, כשהתחילה למכור מרצ’נדייז ביטניקי

או-טו-טו זה נגמר. בימים האחרונים אני חורש את השטח, מטריד מכרים וחברים, מחלק את הטלפון והמייל שלי לכל דורש, מנהל חמ"ל בחירות קטן, מציק לקולגות, יושב לניצן על ה-rss (תגובה בקרוב) ובאופן כללי לובש את החולצה של התנועה הירוקה – מימד יותר מכל בגד אחר. מטקבק, מדבר עם סוקרים, צועק על אנשי תקשורת, מציק למערכות עיתונים, מצלם, מסתחבק, נאבק על כל מתלבט, עט על כל קול צף, נוסע בלילה לבקר כמה חברים מתנדנדים ולהרביץ בהם תורה, מתלהב, מתרגש. שנים שלא הרגשתי כך. לא, בעצם זה לא נכון. מעולם לא הרגשתי כך.

עסקתי, הובלתי והייתי מעורב בלא מעט מאבקים בעלי אופי פוליטי יותר או פחות. מאבק הסטודנטים, מאבקים סביבתיים, מאבקים ברשות המקומית, מאבקים נגד התחרדות, פעילות למען מפלגות, פעילות נגד החלטות של הרבנות; אני בהחלט יכול להעיד על עצמי שאני יותר מעורב פוליטית מהממוצע. לאחרונה, פחות, מפני שלאחרונה יש פחות תחושה שניתן לשנות משהו, ומפני שבעצמי אני למוד אכזבות.

מעולם, באף עשייה פוליטית שלי, לא הרגשתי את אותה תחושת שליחות ודחיפות שאני מרגיש היום. מעולם לא התרגשתי כל כך, מעולם לא חשתי, בכנות גמורה, שאני חלק ממהלך כל כך גדול.

[...]

אתמול (ה’) בערב יצאנו לסיבוב ברים בירושלים עם הרב מלכיאור. היה מחשמל. הפעילים היו נרגשים, מלכיאור – שהעיד על עצמו שהוא על הרגליים משש בבוקר, הסיבוב נמשך כמעט עד שתיים בלילה – היה כריזמטי, משעשע וחייכן. הוא מעט גמלוני, הרב מלכיאור, ומשהו בדמותו החנוטה בחליפה – מזוקן וחובש כיפה, מבוגר מספיק כדי להיות אביהם של המבלים – באור העמום ואפוף העשן של הפאבים הירושלמים, היה כמעט סוריאליסטי. בכל מקום צעירים לחצו את ידו, החליפו איתו מספר מילים, התבדחו איתו, התווכחו איתו, מחאו לו כפיים. סמוך לכיכר ציון שאל אותו צעיר חבוש כיפה לבנה "אחי, אתה רוצה לבוא למסיבה?". חברו, שיערו משוך ומשוח גבוה-גבוה, תקע מרפק בצדו. מיד תיקן את עצמו הצעיר: "הרב, אתה רוצה למסיבה?". הרב מלכיאור צחק, ושאל מה יהיה שם. "אלכוהול, בחורות ומוסיקה, אחי… הרב, יהיה פיצוץ". מלכיאור חייך מאוזן לאוזן, ואמר שזה נשמע נפלא. לאחר שהמשיך, שאל אותי הצעיר מה האות שלנו בקלפי. "הוא מגניב, הרב הזה".

הוא באמת מגניב, וכמו כל דבר אצלו, גם מגניב הוא במובן המעמיק ביותר של המילה. לחץ ידיים למבלים, לחץ ידיים למבלות. במקום שבו אנשי דת נוסח ש"ס רואים איסור נגיעה, מלכיאור רואה איסור הלבנת פנים. זו יהדות יפה, אצילית, כזו שנשכחה מלב. הוא רב, אבל לא עוסק בריבים אלא דווקא בפתרונם. מי היה מאמין שבישראל של שנת 2009, המיינסטרים ישתקף דווקא ברב אורתודוכסי. לסיבוב הבארים, אגב, הגיע לאחר ביקור באחת הקהילות הרפורמיות בעיר. מקרב לבבות אמיתי.

[...]

אני שומע את הקולות. לצד תומכים, יש כאלה שבטוחים בהצבעתם למפלגה אחרת. שיהיה בהצלחה. ויש גם אנשים שפוחדים. מפחדים לבזבז קול. מותר לפחד. אני מראה את הסקר שמראה אותנו על אחוז החסימה. אומרים לי שזה רק סקר אחד, אז אני מראה להם ששישה ימים לפני הבחירות הקודמות, רק סקר אחד הראה שהגמלאים יכולים להכנס. גם אחר כך, עוד על כך בהמשך. אני מסביר לאנשים שסקרים מפספסים את הצעירים, באופן עקבי, כי הם נערכים לקווי טלפון ביתיים. אני מספר להם על השקר, שבו הסקרים לא מציגים את כל המפלגות, ובכך קובעים מציאות (מישהו צריך לחייב את זה בחוק. בלתי נסבל המצב שבו סוקר מחליט לאיזה רשימות אין סיכוי ופשוט מוציא אותן מהסקר). אני מראה להם את סקר סמית’ מה-23 למרץ 2006, חמישה ימים לפני הבחירות, שטען שהגמלאים לא עוברים את אחוז החסימה. סקר "טלסקר" של מעריב, יום לפני הבחירות, שהראה אותו הדבר. רק יום או יומיים לפני הבחירות, חלק מהסקרים הראו את הגמלאים מתנדנדים עם בערך שני מנדטים. כולם אמרו "אולי". אפילו יום לפני הבחירות הסקרים אמרו "אולי". שבעה מנדטים, והם עברו לסקרים מעל לראש. 7 מנדטים, רובם של צעירים, שהסוקרים פספסו בהמוניהם. אז אם תנועה שווה, נניח, חמישה מנדטים של צעירים, מה הסיכויים שהפעם הם יתפסו?

אני דן עם מצביעים על מתודולוגיה סטטיסטית, על החולשה האמיתית של הסקרים. עזבו טעויות דגימה שגבוהות מאחוז החסימה. עזבו את זה שהסקרים ממוקדים בניסיון לחזות את מאזן הכוחות של המפלגות הגדולות, ולא באמת אכפת להם אי דיוקים בקטנות.  יוסי לוי מסביר זאת היטב: החישוב של המנדטים הוא ניחוש. הסוקרים לא יודעים כמה אחוזי הצבעה יהיו, ואיך תהיה התפלגותם של הלא מצביעים, ואיך לחלק את המתלבטים.

אני דן איתם על מצב רעיוני. שבעה אחוזי תמיכה יש לנו, על פי שני סקרים. אני מסביר להם שאם כל השבעה יצביעו לנו, הבאנו שמונה מנדטים. אז כמה זה מטופש לפחד שלא נעבור את אחוז החסימה – זו ממש נבואה שטורחת אקטיבית להצדיק את עצמה.

[...]

אחרים נוטים להצביע מרצ. למרות הכול, זו בחירה ראויה. אני מסביר להם שאם האופציה היא להכניס את טליה ששון או את מיכאל מלכיאור, הבחירה נראית לי מובנת מאליה. אני מסביר שעוד חצי מנדט למרצ יינתן, בגלל באדר-עופר, לליכוד, לקדימה, לעבודה או לליברמן. אתה מצביע למרצ, אבל אתה מקבל את מספר שלושים בליכוד, או את יורם מרציאנו, או את מספר עשרים בישראל ביתנו. ואולי את טליה ששון. אתה מצביע לתנועה הירוקה – מימד, אז מול הסכנה של לתת קול למרציאנו או לליברמן (שקיימת תמיד. חלוקת עודפים סאקס), אתה יכול להכניס לכנסת את מלכיאור, את שועל הקרבות בן-ימיני, את אלון טל. אולי את יונינה פלנברג, הדמות שהכי מעניינת אותי אישית: היא מהמנהלות של המרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, ואני יכול להעיד עדות אישית שאנשי המרכז הזה הם מלאכים בדמות אדם, קדושים אמיתיים העוסקים באמת בתיקון עולם ושבזכותם אני כאן. היא מנהת את האגף הדתי שלו, אולי זה הקשה ביותר. נאבקת בקשרי השתיקה.

[...]

רוחות של שינוי מנשבות באוויר אותו אני שואף. אנחנו מגיעים לשם. אנחנו נכנסים לכנסת. שחר אילן כתב בהארץ שלא יהיה מופתע אם הפתעת הבחירות תהיה התנועה הירוקה – מימד. סלבריטאים – כלי אמין בהרבה מסקרים למדידת טרנדים, תשאלו את "עיר לכולנו" – מודיעים על תמיכה בתנועה הירוקה – מימד. קובי אוז, ריקי בליך. מורים. אנשי איכות הסביבה. אנשי שמאל מתלבטים. דתיים-לאומיים שחושבים שהבית היהודי הוא קרקס, ואורי אורבך הליצן. אנשי נתיבות שלום לשעבר. נשות הכותל. חברי הקהילות הלא-אורתודוכסיות. אנשי חינוך. אני חלק מטרנד, ולא ממש אכפת לי.

[...]

אז אני בשטח. הבלוגיקה עושה את מה שלא עשתה מעולם ומעלה פוסטים מתוזמנים. בדרך-לא-דרך, אני מקבל אסאמאסים על תגובות שממתינות לאישור. מאשר מהאיפוד או מהאינטרנט הסלולרי. מגיב בחזרה באותו אופן. מטעין את הטלפון פעמיים ביום. עוד קול ועוד קול ועוד קול. אוכל דברים שבאים בפיתה. מעשן בשרשרת. גרשון בסקין, מספר 23 ברשימה, אם אינני טועה, ראה אותי מעשן אתמול. בלהט של מעשנים-לשעבר ניסה להסביר לי שאני צריך להפסיק. הבטחתי לו שאם אנחנו מקבלים חמישה מנדטים, אני מפסיק לעשן. עוד סיבה להצביע התנועה הירוקה – מימד.

[...]

עוד מעט קט, וכשניכנס לכנסת אני אדע שהכול היה שווה את זה.

ללא מורא is a post from: בלוגיקה

יונתן ואוריה הם שני חברים טובים, עוד מהצבא. שניהם נשואים באושר; אוריה נשוי למיכל, ואילו יונתן נשוי לדנה. לאוריה שני ילדים: הגדול בן 14, הקטנה בת 13. גם ליונתן שני ילדים: הגדולה בת 12, הקטן בן שמונה. יונתן הוא רופא במחלקה הפנימית בבית החולים תל השומר, ומתגורר בקרית אונו. דנה, רעייתו, היא עורכת דין במשרד קטן שמתמחה במקרקעין. אוריה מתגורר ברמת-גן, ועובד כרואה חשבון בחברת ייעוץ פיננסי. מיכל, רעייתו, היא מרצה מן החוץ באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שבועיים שבהם השגרה תפסה אותם והם לא שוחחו זה עם זה, מתקשר יונתן לאוריה לשמוע מה שלומו. התאריך הוא השלושה בינואר 2010.

יונתן: הי איש, מה נשמע?
אוריה: אתה יודע, עסוקים. טוב לשמוע ממך. מה שלום הילדים?
יונתן: הקטן בבית. שביתה, אתה יודע. הגדולה בסדר.
אוריה: שוב שביתה?
יונתן: כן. התוקף של צווי המניעה נגמר, אז המורים חזרו לשבות. לימור לבנת אמרה היום בחדשות שהם מתכונים להוציא צווי מניעה שוב.
אוריה: מה אתה אומר. זה עדיין בגלל הקיצוצים?
יונתן: כן. מה אצלכם? איך הילדים?
אוריה: הם גם בבית. אתמול הייתה דקירה בבית הספר שלהם, והיום החליטו לא לפתוח אותו עד שיהיו סידורי אבטחה.
יונתן: מה, גלאי מתכות וכאלה? בבית הספר?
אוריה: כן. זה בטח עדיף על האלטרנטיבה.
יונתן: ואיך מיכל?
אוריה: מיכל פוטרה. קיצוצים באוניברסיטה. החילונים היו הראשונים לעוף.
יונתן: מה אתה אומר? מתי?
אוריה: קיבלנו הודעה שלשום. זה דווקא יצא בסדר. היא מחלימה מברונכיט, ועדיף שתנשום את האוויר המפולטר של המזגן ולא את מה שמשתולל בחוץ. אתה מכיר את הפקק הקבוע ליד הבית שלנו, וכמה עשן הוא עושה.
יונתן: כן. שתרגיש טוב, אה? אני בטוח שהיא תמצא משהו אחר.
אוריה: כן, אני משתדל להיות אופטימי. מה איתך, תגיד?
יונתן: אתה יודע, עבדנו מסביב לשעון בשבוע האחרון. הזיהום הזה במים מפיל אנשים כמו זבובים. כל יום מגיעים עוד ועוד, כבר אין לנו איפה לשים אותם.
אוריה: טוב, איש, אני צריך ללכת לאסוף את יאיר מחוג ג’ודו. אנחנו לא רוצים שהוא יחזור לבד, מסוכן ברחוב. תחזיק ת’מעמד, אה?
יונתן: גם אתה, אחי. גם אתה. ביי.

[...]

עוצרים את הסיוט. מצביעים התנועה הירוקה – מימד.

הסיוט is a post from: בלוגיקה

בואו נדבר על אנשים והדברים שאנשים מאמינים בהם. אני שומע כל מיני סוגים של טענות כנגד המפלגה שבחרתי לתמוך בה באופן אקטיבי לגמרי בבחירות לכנסת ה-17, שהיא, אם במקרה לא הייתם בסביבה, התנועה הירוקה – מימד. הם לא פלורליסטים מספיק. לא שומעים אותם מספיק. הם לא פמיניסטים מספיק. הם לא אדומים מספיק. ואני אומר שפלורליזם אמיתי מצביע התנועה הירוקה – מימד. אנשי מעשה אמיתיים מצביעים התנועה הירוקה – מימד. פמיניזם אמיתי מצביע התנועה הירוקה – מימד. סוציאל-דמוקרטיה אמיתית מצביעה התנועה הירוקה – מימד. פטריוטיזם אמיתי מצביע התנועה הירוקה – מימד.

פמיניזם

אם את פמיניסטית, אם אתה פמיניסט, בטח שקלתם הצבעה לקדימה, כדי לקבל את ציפי לבני כראש ממשלה. אבל צריך לומר את האמת: ציפי לבני היא אישה, אבל היא פמיניסטית קטנה מאוד. מה היא עשתה עבור משפחות חד הוריות? מסורבות גט? מה היא עשתה עבור נשים? גם מנקודת מבט פמיניסטית טהורה, היותה של מועמדת אישה איננה סיבה טובה מספיק לתמוך בה.

החוק של מיכאל מלכיאור, שמחייב חלוקת רכוש בתוך תשעה חודשים מיום שנפתח התיק ברבנות, מסייע לאלפי מסורבות גט: נשים שרוצות להתקדם הלאה עם חייהן, לסיים נישואים שכשלו, ורוצות לעשות זאת עם חלקן ההוגן ברכוש המשותף. המערכת הרבנית, שמאפשרת לגבר להחליט שאינו חפץ לגרש את אשתו, נתנה לגברים אמצעי לחץ כלכלי לא מבוטל; לא אחת הודיעו גברים לבנות זוגם החפצות בפרידה שאם הן רוצות לקבל גט, עליהן לוותר על תביעות רכוש. מיכאל מלכיאור שם לזה קץ.

פמיניזם לא תמצאו גם בחד"ש. ללא אישה במקום ריאלי, לא התייחסות נאותה לעניין השוויון בין המינים, חד"ש של היום שונה מזו של תמר גוז’נסקי. יש הרבה סיבות טובות להצביע חד"ש, אבל פמיניזם איננה אחת מהן.

למרצ אג’נדה פמיניסטית מובהקת, בהחלט, אבל גם למרצ רק שלוש נשים בעשירייה הראשונה, ורק אחת עם סיכוי ריאלי. האחת הזו היא זהבה גלאון, שעשייתה למען נשים אמנם אינה מוטלת בספק, אבל זו עשייה למען נשים חילוניות. מרצ מתייחסת רק לשוויון מסוג אחד, לסוג אוכלוסיה אחד.

במקום הרביעי בתנועה הירוקה – מימד (שבה ארבע נשים ממוקמות בעשירייה הפותחת, שלוש מהן, יותר מכל תנועה אחרת, בשישיה הראשונה) ממוקמת יונינה פלנברג. פלנברג היא מנהלת תחום המגזר הדתי במרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

פמיניסט אמיתי חוצה קווים ואידאולוגיות. פמיניסט אמיתי מסייע לנשים מכל השכבות, בכל הצרכים. פמיניסט אמיתי רואה את הערך שבהכנסתה של אישה דתיה לכנסת, ועוד כזו שיש לה רקורד של עשייה^[1]. פמיניסט אמיתי רואה שמיכאל מלכיאור הוא ידיד אמת לרעיונות פמיניסטיים. פמיניסט אמיתי נותן קול לתנועה הירוקה – מימד.

סוציאל-דמוקרטיה

חד"ש זה מק"י, ומק"י זה קומוניזם, ומי שמוכן לתת ידו לתנועה קומוניסטית ממילא אינו סוציאל-דמוקרט. הו, העשייה הסוציאליסטית של חד"ש אינה מוטלת בספק, אבל גם הם פספסו את העיקר, אליו אגיע מיד. על מרצ, מפלגת העשירים הצודקים, אין טעם להרחיב את הדיבור. אין עובד אחד שחייו השתפרו בזכות מרצ. וכמו כל צדק אצל מרצ, גם צדק חברתי אצלם מוקדש בעיקר לחילונים, ורצוי על חשבון חרדים.

מפלגת העבודה? אני עוד מחכה ששכר המינימום יעלה עד לאלף דולר. התירוץ הכי טוב שהם יכולים לתת הוא שהדולר לא ירד מספיק. הבטיחו חברה והוציאו צווי מניעה למורים שובתים. הבטיחו חברה ופעלו להעלאת שכר הלימוד האוניברסיטאי. הבטיחו חברה ולקחו בטחון. הבטיחו חברה ונתנו את ברק. ואל תדקלמו לי עכשיו "שלי יחימוביץ’", כי רון חולדאי מחכה מעבר לפינה.

רק התנועה הירוקה – מימד עוסקת במפתח היחיד למוביליות חברתית: החינוך. מיכאל מלכיאור הצליח להעביר הצעת חוק שתמנע הנשרה, ומרחיבה את חוק חינוך חובה ל-12 שנים. המשמעות של זה היא שפחות אנשים נושרים מהמערכת. תנו לי להבטיח לכם, ברעננה – שבה תלמיד מקבל פי שלוש (לא אני אמרתי, מבקר המדינה אמר) מבעיירת פיתוח בדרום – לא היו נשירות. הנשירות היו אצל אלה שאין להם, ונשירתם מבטיחה שגם לילדיהם לא יהיה. כך מנציחים עוני. ואל תטעו, זה לא שבאופקים התלמידים מוכשרים או חכמים פחות מברעננה.

תכנית ההמשך של מלכיאור – פתיחת יותר כיתות מב"ר ואומ"ץ, חיזוק של הפריפריה ושל מורים ההולכים ללמד שם, שיפור משמעותי בשכר המורה והקטנת הכיתות, ותיקון החטא הקדמון שבהפרדת מערכת החינוך הממלכתית לשני זרמים – היא תכנית ההבראה הטובה והמקיפה ביותר לחינוך בישראל.

התנועה הירוקה – מימד היא היחידה שמציעה חינוך חינם – ביטול מוחלט של תשלומי הורים – מגיל גן ועד סוף התואר הראשון, ומציעה תכנית הגיונית לגמרי לביצוע (העלאה של אלפית בדמי הביטוח הלאומי). כך יוצרים מוביליות חברתית. כך פותרים עוני. כך מתקנים את החברה.

סוציאל-דמוקרטית אמיתית מצביעה להפסקת הפערים. סוציאל-דמוקרטית אמיתית לא רואה רק את הקצבה המיידית, שמנציחה עוני, אלא גם (גם. לא במקום) את הפעולות ארוכות הטווח לצמצום פערים. סוציאל-דמוקרטית אמיתית רואה איך מלכיאור הצליח להפוך את הספריות הציבוריות לחינמיות, נגד דעת הממשלה. סוציאל-דמוקרטית אמיתית רואה מי עמד לצד הסטודנטים, המרצים והמורים השובתים. סוציאל-דמוקרטית אמיתית מצביעה התנועה הירוקה – מימד.

פלורליזם

יש אנשים שחושבים, שפלורליזם פירושו שכולם יחשבו כמוני. האנשים האלה מצביעים למרצ, כי זו בדיוק המפלגה בשבילם, מפלגת אנשי שלומנו הצודקים. אחרים מעדיפים להצביע למפלגה יהודית-ערבית מאשר למפלגה חילונית-דתית. פלורליזם מוגבל, שמוכן לחצות עמים, אבל לא דעות ואידאולוגיות.

פלורליסט אמיתי מכיר גם בלגיטימיות של דעות שהוא לא מסכים איתן, כתנאי יסוד לשיח דמוקרטי. פלורליסט אמיתי יודע לומר שדעה מסוימת היא חשוכה, בלי לפסול את הלגיטימיות של הבעתה. פלורליסט אמיתי מביע את עמדתו בנחת, מתוך הכרה שהשפיות והמתינות מנצחות בסוף. פלורליסט אמיתי יודע שאפשר לא להסכים בלי להיות אויבים, ולומר תודה על ההזדמנות לדיון. פלורליסט אמיתי לא פוסל דעות ואנשים, ולא סבור שחופש הביטוי שלו שווה יותר מזה של בר הפלוגתא שלו. פלורליסט אמיתי מכיר בחירות הביטוי המקסימלית כתנאי יסוד לדמוקרטיה מתוקנת. פלורליסט אמיתי מקשיב, ורק אחר כך עונה.

פלורליסטית אמיתית יודעת שמקומה עם מי שהקים זרם חינוכי משלב, אקדמיה לשפה הערבית ומי שרוצה להנהיג לימודי ערבית חובה בבתי הספר, כי היא יודעת שהכי חשוב זה שנדבר זה עם זה ונכיר זה את זה. פלורליסטית אמיתית יודעת שמקומה עם מי שהקימו מרכזים לשיח ושלום בין דתי בירושלים, כפר קאסם ועזה^[2]. פלורליסטית אמיתית הולכת עם מי שהרחיבו את הקריטריונים לזכאות של ילדים בעלי מוגבלויות למעונות יום שיקומיים. פלורליסטית אמיתית נותנת את קולה למי שהקימו את הפורום להסכמה חברתית. פלורליסטים אמיתיים מצביעים התנועה הירוקה – מימד.

ירוק

אנחנו לפני בחירות, ומפלגות הבית מצמיחות נוצות ירוקות. מרצ, כאילו לא אמרו עליה בדו"ח השנתי של אדם, טבע ודין^[3] שבלטה באי עשייה ירוקה, מספרת לנו שהיא ירוקה. חד"ש, שדווקא פעלה עבור הסביבה, מדברת על ירוק-אדום.

אבל בתחום הירוק אין לתנועה הירוקה – מימד מתחרים. חוק אוויר נקי, חוק המזהם משלם, הצלת עין גדי, חיסול תכנית ספדי, ניקוי מפרץ חיפה והובלת המאבק נגד הפולינום, חוק חופים האוסר בנייה בטווח של מאה מטרים מהים, חוק המיחזור, פרויקט האופניים… אפשר להמשיך עוד ועוד.

ירוקה אמיתית יודעת מי יעשה עבורה ועבור הסביבה שלה. ירוקה אמיתית יודעת מי מבטיח לה מעבר חופשי בחוף. ירוקה אמיתית יודעת מי מונע מיזמים לחסל לה את הריאות הירוקות. ירוקה אמיתית יודעת מי נאבק עד היום והגיע להישגים יפהפיים בשביל האוויר והמים שלה. ירוקה אמיתית הולכת עם מי שהוא ראש השדולה הסביבתית-חברתית ומי שהקימו את מגמה ירוקה ואדם, טבע ודין. ירוקה אמיתית מצביעה התנועה הירוקה – מימד.

מצביעי מרצ מתלבטים, אלה שמכירים את החסרונות של מרצ, מעדיפים את התנועה הירוקה – מימד אבל חוששים מאחוז החסימה, שאלה אחת לי אליכם: האם אתם מעדיפים להכניס לכנסת את טליה ששון או את מיכאל מלכיאור? מי עשה עבורכם יותר עד היום? מי יעשה עבורכם יותר גם בכנסת הבאה? הקול שלכם יעשה את ההבדל בין מלכיאור, בן-ימיני, טל, פלנברג, האן, כהן-פארן ופיקאר, או חלק מהם, בכנסת ובין טליה ששון וצביה גרינפילד בכנסת. מי הוכיחו את עצמם, עבדו קשה והרוויחו את הקול שלכם?

מקבץ לינקים

שרון השתכנע אף הוא. ברוך הבא.

המאמר הזה הוא חובה. כך בונים תנועה פלורליסטית, שמגשרת מעל שמאל וימין כדי ליצור חברה טובה יותר. והוא אפילו כתוב טוב.

הוידאו של אתמול עלה באתר "הירוקה בתנועה".

הפוסט שלי – באתר התנועה הירוקה – מימד.

יש עוד שישה ימים. בואו ננצח.

באמת is a post from: בלוגיקה

1. להבדיל מצביה גרינפילד, שעם כל הרצון הטוב, עיקר פעילותה מסתכם בלהיות חרדית במרצ
2. שזה, אגב, כבר יותר ממה שעשו בחד"ש כדי לקדם שלום בר קיימא למען העזתים והישראלים
3. העומד בראשה הוא מספר 3 בתנועה הירוקה – מימד, אבל הדוח של אדם, טבע ודין מבוסס על סטטיסטיקה הזמינה לכול, והוא אמין

נתחיל בזה:

כל בלוגר – כל אחד, למעשה – יכול לעשות כזה. כל אחת יכולה. זו האמת שלי, והיא שווה כמה דקות מול מצלמה. אני קורא מכאן לכל התומכים של התנועה הירוקה – מימד: שכל אחד יעשה כזה. בואו נמלא את הרשת בקטעי וידאו אותנטיים של אנשים שמאמינים באמת שאפשר לשנות כאן. יש לזה כוח עצום.

בלי להכנס למתמטיקה של העניין – אם אדם מוצא מפלגה שהוא מאמין בה, אבל אומר "היא לא תעבור את אחוז החסימה, אני אצביע לגדולים, לרע-במיעוטו שיש לו סיכוי לעשות משהו", איך מפלגות קטנות, חדשות או ישנות, קולות חדשים, אנשים טובים באמת ייכנסו לכנסת? האמירה הזו מראה על חוסר אמון לא במפלגה, אלא בדעות שלך-עצמך. "אין מספיק אנשים כמוני" אינו תירוץ, אינו סיבה טובה. אם מצאת למי להצביע, כמוני, עשה כל שביכולתך לגרום לאנשים שסביבך לראות את מה שאתה רואה…

קני כתבה את הדברים האלה, ואני מסכים עם כל מילה ומילה. ב-10 בפברואר מביעים אמון בעצמנו. ב-10 בפברואר מצביעים התנועה הירוקה – מימד.

גם בנימין השתכנע. ולא רק. אני מדבר עם אנשים ברחוב כל יום, יוצא לפעילות שטח מתי שרק אפשר. לא תאמינו כמה מהאנשים לא יודעים למי הם מצביעים. לא תאמינו כמה מאלה שיודעים נוחים להשתכנע, ולא באמת סגורים על עצמם. יש לנו הזדמנות לעשות כאן משהו גדול באמת. פעם אחת, פתק אחד – להיות חלק מתנועה אמיתית של שינוי ותקווה. לא יודע לגביכם, אותי זה מרגש ממש.

[...]

מכתב פתוח למתלבטים

ראיתי לנכון, כחלק מהפעילות שלי בתנועה הירוקה – מימד, לפנות אליכם, המתחבטים והמתלבטים, במכתב פתוח; להסביר שוב מדוע אני תומך במפלגה. אם אתם עוד מתלבטים, אני חושב שיש בגילוי הדעת הזה ערך עבורכם. תמיד יש מקום לשמוע עוד עמדה בדמוקרטיה.

אנשים סביבי אומרים שהצעירים בימינו הם אסקפיסטים, מנותקים, לא מעורבים ולא מתעניינים. אין זו אמת. פגשתי, בעשייתי הפוליטית והחברתית, מאות צעירים חדורי רוח שינוי ואידאלים, בדיוק כפי שמצופה מצעירים בכל דמוקרטיה. הצעירים שלנו הם דעתנים, פעילים ונמרצים. הם לא רחקו מהפוליטיקה. הפוליטיקה התרחקה מהם.

התנועות הפוליטיות הותיקות אינן מייצגות אותי. הן עשויות לייצג ערכים שאני מאמין בהם, אידאלים שאני שואף אליהם, אבל לא אותי. בייחוד בשנים האחרונות בולטת התחושה כי המפלגות השונות התנתקו מציבור הבוחרים שלהן, ובזמן שהן ממשיכות לייצג נאמנה בנאומים כתובים היטב ובהצעות חוק מפולפלות ערכים ותפישות עולם, הן חדלו מלייצג אנשים. דברים דומים אני שומע מחברים, אנשים בעלי השקפת עולם מוצקה שדוחים על הסף כל פעילות פוליטית. אנחנו בעיקר דור מיואש. דור שזקוק לתקווה. ההתנהלות הפוליטית, אפילו בזמן מערכת הבחירות הזו, נראית לנו ילדותית, מטופשת וקצרת-רואי. כל מפלגות הבית ידעו לחקות מוטיבים מרכזיים מקמפיין הבחירות של ברק אובאמה בארצות הברית, אולם אף אחת מהן לא הצליחה לייבא את המהות שהניעה את הקמפיין הזה. לא המפלגות הגדולות, ובדרך כלל גם לא המפלגות הקטנות, לא מציעות לנו תקווה אמיתית. הן לא מציעות לנו שינוי אמיתי – נהפוך הוא, בחירה בהן פירושה בחירה בעוד מאותו הדבר. אחת מאבני היסוד של אובאמה, עליה חזר כמנטרה שוב ושוב, שאנחנו יכולים להיות חלוקים זה על זה בלי להיות בלתי-נעימים ובוטים, כלל לא באה לידי ביטוי. להיפך, כל המשמיץ הרי זה משובח.

המפלגות הותיקות מבקשות ממני לתת להן מנדט לפעול בשמי אחת לכמה שנים, ואחר כך שוכחות שהמנדט הזה ניתן להן ממני, מתייחסות אליו ככרטיס חופשי, מחליטות החלטות בלי לשתף אותי ואינן מעודדות את המעורבות שלי. מבטיחים לנו רווחה ולוקחים את תיק הבטחון, מחליפים ראשים באמצע הקדנציה, עושים סבבי מינויים ותרגילים. הדיסוננס שלנו ברור: אנחנו נותנים להם את הקול שלנו, והם לא משמיעים אותו.

התנועה הירוקה – מימד מייצגת אותי. היא נאבקת עבור הדברים שחשובים לי: החינוך, הסובלנות בחברה שלנו, הפחתת החקיקה הדתית, הגברת מעורבות האזרחים בחברה ובפוליטיקה, האויר שאני נושם, המים שאני שותה. יש לאנשים בה רקורד מוכח ועשיר בתחומים הללו. המפלגות הותיקות מספרות לי שעליי לבחור בהן, כי הן שומרות עליי, הן מאפשרות לי לחיות. התנועה הירוקה – מימד שומרת שיהיה לי בשביל מה לחיות. העתיד של ישראל טמון באות אחת – האות ה’, הפתק שאני אשים בקלפי. אני מקווה שגם אתם.

[...]

כן, הבלוג עוסק לאחרונה בתעמולת בחירות עבור התנועה הירוקה – מימד. זה חשוב מספיק.

וידאו, לינקים, מכתב is a post from: בלוגיקה

אנשים מספרים לנו איך כדאי לנו להצביע. הם מבקשים שנסמוך על סקרים כדי לקבוע אם "נבזבז" את קולנו או לא. הם מספרים לנו שסכנה נוראה מתרגשת מעל לראשינו, בדמותם של נתניהו וליברמן, ושעלינו להצביע בתבונה כדי למנוע מהאסון הזה להתרגש. ציפי לבני מישירה אלינו מבט זוויתי ואומרת לנו שכל קול שלא הולך לקדימה הוא קול לנתניהו. מרצ מספרים לנו שקול שלא הולך אליהם מחליש את האופוזיציה לליברמן. או במילים אחרות, כולם מבקשים מאיתנו להצביע נגד, ועוד אומרים לנו שזה הדבר ההגיוני לעשותו.

וזה הפוך, הרי. אנחנו בוחרים פתק אחד מבין רבים. אנחנו מצביעים בעד רשימה אחת. בעד, לא נגד. קול שהולך למפלגת X הוא קול בעד מפלגת X, לא קול נגד Y. הוא מכניס חבר ממפלגת X לכנסת, לא מוציא חבר ממפלגת Y. ולכן, לפני שאנחנו מצביעים למפלגת X, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו לא מה אנחנו מנסים לחסום, אלא מה אנחנו מקבלים.

דוגמה: נניח שעל מנת לבלום את נתניהו אנחנו מחליטים להצביע קדימה. החישוב שלנו הוא כזה: אנחנו לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה, ולכן אנחנו מצביעים למתחרה שלו שיש לה הסיכויים הטובים ביותר לנצח, על אף שאנחנו לא רואים איתה ועם מפלגתה עין בעין. אבל הפתק שלנו, שמצוירות עליו האותיות של קדימה, הוא לא הצבעה נגד נתניהו, לא יותר משהוא הצבעה נגד ג’ומס, בראכה, ברק, אורלב וקופטש. במילים אחרות, פתק לקדימה הוא פתק בעד קדימה. אם הוא פתק נגד הליכוד, אז הוא גם פתק נגד עלה ירוק וברית עולם והירוקים וכל מפלגה אחרת שבחרנו לא להצביע בעדה. וזה, הרי, אבסורד.

אחוז החסימה במדינת ישראל עומד על שני אחוזים. אחוז הטעות הסטנדרטי בסקר בחירות עומד על כחמישה אחוזים. המשמעות של זה היא שמפלגה שסקר מנבא שלא תקבל ולו קול אחד, יכולה לזכות בשישה (!) מושבים בכנסת (חמישה אחוזים ממאה ועשרים), והכול בטווח הטעות הסטנדרטי של הסקר. אלה הם המספרים; הם קאונטר-אינטואיטיבים, ואנשים ממפלגות גדולות שמפחדים מנגיסה בכוחן מנצלים זאת, אבל האמת היא שסקר בחירות לא הרבה יותר שימושי כדי לקבוע אם מפלגה כלשהי תעבור את אחוז החסימה מכדור בדולח או קלפי טארוט. בשבוע הבא, מרים בנימיני תספר לנו איזו מפלגה תעבור את אחוז החסימה לפי מצב הכוכבים במזל סרטן.

אז במרצ מספרים לנו שאסור לנו "לזרוק קולות לפח" על מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה. כלומר, מרצ מאמצים את האגדה שניתן לדעת מראש איזו מפלגה תעבור את אחוז החסימה, ומבקשים מאיתנו להצטרף אליהם.

רק רגע. להצטרף אליהם? בעד מה הם? הם לא בעד. הם נגד. נגד ליברמן. נגד ביבי. מרצ מבקשים שנצביע נגד.

יידרשו שבעים אלף אנשים, בערך, כדי להכניס מפלגה לכנסת^[1]. אם זה נשמע לכם המון, חישבו על כך שלכנס הבחירות של התנועה הירוקה – מימד הגיעו מעל לאלפיים איש – וזה היה ביום שבו מנהיגי אירופה חסמו את כביש מס’ 1 החל משעה לפני הכנס, והפקקים היכו בעוז. אם כל אחד מהם מייצג רק 35 אנשים, התנועה הירוקה – מימד כבר בכנסת. חישבו כמה מצביעים מייצג מי שמשתתף בכנס הבחירות של מפלגת העבודה, ותראו שלא מדובר במספרים בשמים. אנחנו שם.

[...]

לא הפעם. הפעם אני מצביע בעד. בבחירות שעברו הצבעתי נגד קדימה. בבחירות שלפניהן – נגד שרון. הפעם אני מצביע בעד.

אני מצביע בעד סביבה נקייה. אני מצביעה בעד פתרון משבר המים. אני מצביע בעד אי-הסכמה מתוך כבוד הדדי. אני מצביע בעד חברה ישראלית מקשיבה. אני מצביע בעד אוויר נקי. אני מצביע בעד הפרדת דת ומדינה. אני מצביע בעד נישואים אזרחיים. אני מצביע בעד הכרה בזרם הרפורמי ובזרם הקונסרבטיבי. אני מצביע בעד חינוך ציבורי איכותי. אני מצביע בעד שיתוף של חילונים ודתיים. אני מצביע בעד הפסקת הפילוג. אני מצביע בעד פתרונות המבוססים על הידברות. אני מצביע בעד חברה ישראלית טובה יותר. אני מצביע בעד תרבות. אני מצביע בעד החזרת הטבע לידי כולנו. אני מצביע בעד זרם חינוך משלב. אני מצביע בעד אנשים שאני מאמין בהם. אני מצביע בעד מוביליות חברתית אמיתית. אני מצביע בעד מעורבות פוליטית, חברתית וסביבתית. אני מצביע בעד התנועה הירוקה – מימד.

וכשאני מצביע בעד, אני לא יכול לבזבז קול, כי הקול שלי ניתן לי על מנת להשמיע מהם הדברים שאני בעדם, מהם הערכים והעקרונות שאני מאמין בהם, מהם הדברים שאני עומד עליהם. אין לי עקרון אנטי-ליברמני. יש לי עקרון של שוויון חברתי. הקול שלי לא ניתן לי כדי לומר נגד מה אני, אלא בעד מה אני. ואני הולך לעשות בו בדיוק מה שאני אמור: אני הולך להצביע בעד.

[...]

כ-2000 איש מקפחים את חייהם מדי שנה ממחלות הקשורות בזיהום אוויר. אם כמות כזו של אנשים הייתה מקפחת את חייה מדי שנה בפיגועי טרור, ישראל הייתה מקצה משאבי עתק ללחימה בטרור. התושבים היו מתגודדים ברחובות ודורשים שזה ייפסק. המצביעים היו נותנים את קולם למי שיבטיח להפסיק את הקטל הזה.
אפשר להפסיק אותו.

ישראל הולכת ומאבדת את ים המלח, ממקורות ההכנסה הבולטים שלה, גם בתיירות וגם בכריית מחצבים. אילו טילים ירדניים היו מאיימים לכלות אותו, היו מושקעים תקציבי עתק במיגונו, למנוע את אבדנו של הפלא הטבעי הזה.
אפשר להפסיק אותו.

נביעות מליחות מבעבעות מתחת פני המים בכינרת. כשירד מפלס המים בכינרת אל מתחת לקו הנביעה שלהן, תומלח הכינרת, ומימיה שוב לא יהיו ראויים לשתיה. גם אקוויפר ההר מתמעט והולך. כל יום שאנחנו פותחים את הברז ויוצאים ממנו מים מתוקים, ראויים לשתייה, הוא לא פחות מנס. בלי מים, מדינת ישראל תפסיק להתקיים. אילו היה זה איום מאיראן המתהפך מעל לראשנו ומאיים לכלותנו, היו מוכנות תכניות מגירה, חיילים היו יוצאים להתאמן ואולי הייתה משוגרת גם תקיפה, למנוע את האבדן.
אפשר למנוע אותו.

הכפייה הדתית מגיעה לשיא. מאיימים עלינו להשתיק את קולנו באינטרנט, מבקשים לחוקק עלינו חוקים שימנעו מכירת חמץ בפסח, מונעים מאיתנו תחבורה ציבורית בסופי השבוע – מה שגובה קרבנות בנפש מדי סוף שבוע – ומספרים לנו שזה כדי שנחיה במדינה יהודית. זה לא.
ואפשר לעצור את זה.

הקיטוב בחברה הישראלית מגיע לשיא. חילונים ודתיים, ערבים ויהודים. ליברמן הוא לא המחלה, הוא הסימפטום בלבד. בלימה שלו איננה בלימה של המחלה, היא שקולה למתן אקמול כנגד סרטן. המחלה העמוקה יותר היא הקיטוב. היהודים בישראל לא דוברים ערבית, ורובם המכריע מרגיש אי נוחות כשהשפה מדוברת סביבו. החילונים בישראל לא מבינים את הדתיים. הדתיים מזלזלים באורח החיים החילוני. העולים מרוסיה סופגים השפלות מהותיקים, ומסתגרים בתוך עצמם בחברות דוברות רוסית. על הקהילה האתיופית אין מה לדבר. מספרים לנו שזה פחות חשוב מהסכסוך עם הפלשתינים. זה לא.
ואפשר לעצור את זה.

[...]

מאחורי הפרגוד אף אחד לא שואל אתכם למה אתם מתנגדים. שואלים אתכם בעד מה אתם.
אני? אני בעד אויר נקי. אני בעד פתרון משבר המים. אני בעד הגנה על הטבע. אני בעד תכנון עירוני ראוי. אני בעד מעורבות אזרחית בפוליטיקה. אני בעד הידברות בין ברי-פלוגתא. אני בעד אי-הסכמה מכבדת. אני בעד הפרדת דת ומדינה. אני בעד קבלה של כל אזרחי המדינה, זה את זה. אני בעד שיח. אני בעד מעורבות. אני בעד חתירה לשלום. אני בעד שטחים פתוחים. אני בעד זכויות בעלי חיים.

אני בעד התנועה הירוקה – מימד, ואני שם ה’ בקלפי. הפעם, אני מצביע בעד.

בעד is a post from: בלוגיקה

1. בהנחה של שיעור הצבעה של כ-70 אחוזים