חירות
נפנופי ידיים פחדניים
30 בנוב'
נכתב כבר המון בכל הנוגע לתיקון המוצע לחוק לשון הרע, הזומם להעלות את גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק ל-30 רבבות שקלים טבין ותקילין. מרבית הבלוגרים שאני קורא[1] התמקדו, איך לא, בנזק לבלוגרים – עליהם האפקט המצנן משפיע פי כמה וכמה. מאחר ולבלוגרים אין, על פי רוב, גישה מהירה לייעוץ משפטי חינמי מעורך דין המנוסה בתחום, ופני שלבלוגרים אין, על פי רוב, ממון מיותר ובוודאי לא בסכומים שנדרשים מהליך משפטי (אפילו לא יפסידו בו), התיקון לחוק פוגע בהם הרבה יותר משהוא פוגע בעיתונאים, המגובים במערכת בעלת עורכי דין וממון. הדבר הזה נכון להפליא, מזוויתו שלו, ועם זאת, נדמה לי שיש מה לומר על הפגיעה הצפויה באותן מערכות עיתונים אמידות ועשויות ללא חת ובעיתונים, ובעיקר מה לומר על ניסיון מגומגם של המחוקק לומר משהו בתחום שאותו אינו מעז להסדיר.
- באותו לינק [↩]
לא משחררת
20 באוק'
נתחיל מהסוף: אי אפשר לחייב עובד לשאת ולתת עם מעסיקו. אי אפשר לחייב עובד שיש מעליו הנהגה ארגונית לקבל את ההסכמים של ההנהגה הארגונית. אי אפשר לחייב עובד להוסיף ולעבוד. הדבר נכון על כל אדם שאינו עובד-כפיה (קרי, בישראל, חייל בשירות חובה). מהכלל הזה ניתן להחריג עובדים שחתמו על חוזה תקופתי: במקרה כזה, על אף שלא ניתן לחייב את העובד להוסיף ולעבוד עד תום התקופה, יכול המעסיק לתבוע מהעובד פיצוי בגין הפרת חוזה. אולם לא ניתן לקשור עובד למקום עבודתו בכפיה.
ובכל זאת ולמרות האווידנטיות של האמור לעיל, יש כמה הסבורים שיש מקום למנוע באופן גורף את התפטרותם של הרופאים המתמחים, כפי שעשה לבושתנו בית הדין לענייני עבודה. לרוב, טענותיהם של אותם כמה אינן מחזיקות מים, ואפילו אם רק אקדיש להן מספר מילים ותו לא, יהיה זה יותר ממה שהם ראויים לו. אולם יש כמה אנשים – הפוסט הזה ביניהם – שמדם לבם הם כותבים, וטיעוניהם מנוסחים באופן שמשווה להם מראית עין משכנעת, אם כי בפועל הם אינם מעידים לא על חשיבה מעמיקה ולא על ראיה נכוחה של המציאות, ולהם יש לענות ביתר כובד ראש ולו רק מהחשש שמא מאן דהוא יראה ברטוריקה את המהות.
עליי לזעוק
1 בספט'
דעת קהל – עצלות הפרט
אם לא נוח לך, קורא יקר, עם המדיניות הכלכלית הממשלתית הנוכחית; אם מאסת, קוראת יקרה, ב"צמיחה" שמורגשת רק בקומות העליונות של מגדלי יוקרה; אם המחירים המאמירים של הכול, מדלק ועד חלב, מגני ילדים ועד דירות, מטרידים אתכם, הפוסט הזה נועד עבורכם. אם אתם חושבים שהמדיניות הכלכלית היא נפלאה, ומצבנו מעולם לא היה טוב יותר, אני מוכן להפנות אתכם לחומרי קריאה. אבל כל היתר – אליכם אני ממען דברים אלה:
אנו מכריזים בזאת
7 באוג'
לא הלכתי להקראת הכרזת העצמאות שארגן גדי שמשון בשבוע שעבר, מפאת מחויבויות קודמות. התרגשתי לראות את התיעוד משם: יש משהו עוצמתי בכל הכרזת עצמאות, ובפרט כזו הנעשית על ידי אנשים שגילו שאם קצת יערערו על הסדר הקיים, פתאום יש להם קול.
מכל מקום, אחרי ההקראה ההיא ג’ו כתב שלדעתו, כל אחד צריך לקרוא מחדש את ההכרזה ההיא, את כולה, והבטיח לפרסם את הקריאה מחדש שלו בקרוב. התבוננתי בטקסט: יש בו דברים שאני מסכים איתם יותר ויש בו דברים שאני מסכים איתם פחות, יש בו טוב ורע, יש בו תקווה ולצדה גם שבריה. אני חושב שג’ו צודק, בעיקר כי יש בה המון דברים ששכחנו שיש בה – לטוב ולרע; אני חושב שהוא צודק גם כי אם אנחנו רוצים לשנות את העולם הישן, אנחנו חייבים להכריז עצמאות ממנו. ובעיקר, אני חושב שהוא צודק כי אם יש משהו שהימים הללו מביאים עמם, זהו חידושה ואישרורה של האמנה החברתית שלנו, והאמנה הזו – בהיעדר חוקה – מבססת את עצמה בעיקר על הטקסט הזה.
הכלכלה זה אני
31 ביולי
(כותרת חלופית: להצדקתה המוסרית של קריאה המונית להשפעה פוליטית על השוק)
הנקודה הבסיסית ביותר שעומדת מתחת כל שאלה של רגולציה ממשלתית על השוק היא מה קודם למה. זאת, מפני שאם השוק מתקיים באופן עצמאי למדינה, אזי זכותה המוסרית של המדינה להתערב בו דורשת ביסוס, אם בכלל ניתן לדבר בה: השוק כישות עצמאית לא מקבל מהמדינה דבר (ומכאן הגדרתו כעצמאי) ועל כן אין זה בהכרח מן הצדק שהמדינה תתערב בו (אם כי, ניתן לטעון כמה טיעונים כבדי משקל גם תחת הנחה כזאת). מנגד, אם השוק תלוי במסגרת המדינית, אזי ממילא הוא נתון למרותה, כפוף לה ומתקיים
בתוכה, ולמעשה מראשיתו אינו חופשי אלא מוגבל על ידי תחימתה של המדינה.
למזלנו, זו שאלה שקל מאוד לענות לה, ואפילו לתת דוגמאות קונקרטיות. שוק – חופשי או מוגבל – מתחיל ונגמר בזכות לקניין ובהגנה עליו. בלי זכות לקניין ולהגנה עליו, איש אינו יכול לצבור עושר, ובוודאי שלא ניתן לדבר על סחר – ניתן לדבר על הגנב החזק ביותר. למרות דבריו של אבי הליברליזם יליד בריסטול לגבי היותה של זכות הקניין זכות טבעית, הרי שבפרקסיס זכות הקניין איננה זכות תיאורטית, אלא (כשאר הזכויות האוניברסליות של לוק) כזו המתבטאת בחירות נגאטיבית. במילים אחרות, הזכות לקניין אינה אלא החופש מגזל וחמס. הזכות לקניין איננה זכות במובנה ההובסיאני (לפיו זכותו של אדם היא לכל דבר שהוא יכול להשיג), אלא היא אמורה להיות נתונה לאנשים ללא קשר לתכונותיהם ויכולותיהם האחרות. העובדות האלו כשלעצמן הופכות את הזכות לקניין לזכות חברתית-פוליטית פאר אקסלנס.
איקונוקלסטיקה
28 במאי
כדי לכונן מקדש מן ההכרח להחריב מקדש[1]
המעשה של יורם קניוק, שפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה שהלה יורה לפקיד הרישום במרשם האוכלוסין לרשום אותו כ"חסר דת", כמוהו כמהלך שחמט נאה – סימן קריאה בסופו. אם תידחה העתירה, די יהיה בכך כדי לגדוע כל טענה בדבר חופש דת בישראל; מדינת ישראל תעמוד בבית המשפט על זכותה החוקית לחייב אדם להשתייך לדת כלשהי. לא ניתן יהיה לטעון דבר לגבי שייכות לאומית במקרה זה, מפני שקניוק הדגיש היטב שהוא רוצה לשנות את מעמדו הדתי. אם תתקבל העתירה, תיאלץ המדינה להכיר באבטיפוס ישן-חדש של בן הלאום היהודי: העברי, המשליך מעליו ככלי אין חפץ בו את הדת היהודית, ונותר אך ורק עם שייכותו הלאומית.
באותה נשימה, קניוק מצליח לשפוך אור על הפיל במרכז החדר, האבסורד שרובנו מצליחים להתחמק ממנו רוב הזמן: שבפוליטיאה שבין הים לנהר, המדינה לא רק מנהלת מרשם לגבי שייכותם הדתית של אזרחיה, אלא היא גם קובעת אותה עבורם. בכך, המדינה מאמצת – לפחות באספקט אחד, אבל אספקט מהותי למדי – את העמדה ההלכתית כלשונה[2]: מי שההלכה רואה בו יהודי, המדינה כופה עליו זהות דתית זו במרשמיה; לא זו אף זו, המדינה נוהגת בכך באופן שנוגד במובהק את עצם הרעיון הציוני – למעשה, את עצם הרעיון הלאומי המודרני: היא שוללת מאזרחיה את זכותם להגדרה עצמית, לפחות בפני מוסדותיה.
בעל חיים חברתי
27 במרץ
ליקיאון
21 ביולי
יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.
- אתיקה רפואית [↩]
המרטירית
10 באפר'
קודם כל, נקריב אותה. מימין על מזבח הנאמנות למדינה ותרבות הקריצה, ומשמאל על מזבח הרדיפה והמשטר הצבאי. ננפנף בה כבדגל, נצלוב אותה – מימין לקול מצהלות, משמאל בדמעה. אחר כך היא תהיה סמל – לבוגדנותו של השמאל ולכוחנויתה של המדינה. אבל לפני הכול, עליה לעלות לעולה. מערכת הבטחון הישראלית מצאה לעצמה את מי להעלות קרבן על שרשרת חטאים שאת סופה מי ישורנו. אנחנו, מימין ומשמאל, מקבלים את הקרבן באהבה.
לדחוף את הסמרטוט
2 במאי
מחלה לו, לשיח הציבורי הישראלי, ויש שיאמרו מחלה אחת מני רבות: סוג מעניין של אד-הומינם בעל אופי של צידוק עצמי ומופנם כמו ביטוי רפלקסיבי[1]. כמו השוק החופשי, גם השיח הציבורי הישראלי פועל כנגד עצמו באופן מובהק כאשר הקונצנזוס שלו הוא שיש להעלים דיעה כזו או אחרת מהשיח. הרי זו אלימות לשמה, הרצון שהאחר יסכור את פיו לנצח, ובעיקר מעיד על חוסר יכולת להתמודד מול עולם הטענות והטיעונים שהדעה המושתקת רוצה להביע.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
