חירות
ליקיאון
21 ביולי
יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.
- אתיקה רפואית [↩]
המרטירית
10 באפר'
קודם כל, נקריב אותה. מימין על מזבח הנאמנות למדינה ותרבות הקריצה, ומשמאל על מזבח הרדיפה והמשטר הצבאי. ננפנף בה כבדגל, נצלוב אותה – מימין לקול מצהלות, משמאל בדמעה. אחר כך היא תהיה סמל – לבוגדנותו של השמאל ולכוחנויתה של המדינה. אבל לפני הכול, עליה לעלות לעולה. מערכת הבטחון הישראלית מצאה לעצמה את מי להעלות קרבן על שרשרת חטאים שאת סופה מי ישורנו. אנחנו, מימין ומשמאל, מקבלים את הקרבן באהבה.
לדחוף את הסמרטוט
2 במאי
מחלה לו, לשיח הציבורי הישראלי, ויש שיאמרו מחלה אחת מני רבות: סוג מעניין של אד-הומינם בעל אופי של צידוק עצמי ומופנם כמו ביטוי רפלקסיבי[1]. כמו השוק החופשי, גם השיח הציבורי הישראלי פועל כנגד עצמו באופן מובהק כאשר הקונצנזוס שלו הוא שיש להעלים דיעה כזו או אחרת מהשיח. הרי זו אלימות לשמה, הרצון שהאחר יסכור את פיו לנצח, ובעיקר מעיד על חוסר יכולת להתמודד מול עולם הטענות והטיעונים שהדעה המושתקת רוצה להביע.
הפרלמנט הארוך
6 באפר'
(כן, כבר היה כאן פוסט בשם הזה. השם הולם גם כאן).
ועדת פרס נובל החליטה שד"ר עז א-דין אבו אל-עייש הוא מועמד ראוי לפרס נובל לשלום. נדמה לי שהקייס שלה ברור: רופא עזתי שעובד בתל השומר, שוכל שלוש בנות עקב טעות של צה"ל ויום אחר כך נואם – או ליתר דיוק, מנסה לנאום – נאום כואב שכולו מסר של פיוס ושלום. כשצה"ל סיים את התחקיר וסיפר לד"ר שבנותיו אינן עוד בגלל שכמה ילדים בני 18 עשו טעות, שלח את חברתו עפרה בלבן לתקשורת, לומר שתוצאות התחקיר מספקות אותו, ושהוא מבין – ממש כך – שבמלחמות יש טעויות, וכל שרצה הוא שהאמת תצא לאור. אילו מישהו היה יורה בשוגג בקרובים אליי, ספק אם "מבין" היה הפועל שהייתי משתמש בו. לא, אין ספק שד"ר אבו אל-עייש עשוי מהחומר ממנו עשויים חלק מזוכי פרס נובל לשלום, והוא מועמד ראוי ביותר.
מזיק ברובו
1 באפר'
השאלות שהעליתי לגבי ארגוני הנשים בישראל קיבלו היום חיזוק לא צפוי מצד אותם ארגוני נשים עצמם. כי היום התברר, מעל לכל ספק, שיש בישראל ארגוני נשים שמעשיהם מזיקים לנשים, ולנשים בלבד. שחרור האישה? הצחקתם את ארגוני הנשים הללו. שיעבודה לתיאוריה פמיניסטית שלא מחזיקה מים.
וכל כך למה? כי 19 (!) ארגוני נשים פנו היום לשרת הספורט הנכנסת וביקשו את סיועה בביטול תקנה מפלה ומקוממת, חסרת אח ורע בעולם: התקנה המחייבת הופעה של מעודדות במגרשי הכדורסל.
איך להתייחס לשלטון החוק?
17 במרץ
הפוסט של מאשה והדיון בעקבותיו הביאו אותי לחשוב קצת על המקום של המשפט ושלטון החוק בחברה שלנו. נדמה שהחברה הישראלית מתייחסת באופן דואלי למערכת המשפט שלה: מחד, הולכות וגוברות הקריאות להחליש אותה; מנגד, אנחנו מצפים ממנה – ומכל מערכת אכיפת החוק, בעצם – לשמור את הסדר החברתי על כנו, ועושים שימוש במערכת המשפט שלנו על מנת לקבל ממנה צדק.
התשוקות וההגיון
8 במרץ
האם תשוקות הן אלילי הנפש ורק ההגיון הוטבל?[1]
האלוף אלי (צ’ייני) מרום לא יורד מהכותרות. אחרי שכל העולם ואחותו הגדולה דלה כל פיסת מידע אפשרית על ביקורו של מפקד חיל הים במועדון חשפנות, שבו – רחמנא ליצלן – פושטות עלמות את בגדיהן לצלילי מוסיקה ואל מול עיניהם המשתאות של גברים אפופי אלכוהול; הגיע תור מאמרי חשבון הנפש: האם, איך וכמה פגענו באלוף הנכבד, אולי הגזמנו מחד, והתשובות למאמרים אלו מאידך. וכל עוד כולם ממשיכים לעסוק בזה, הם לא נותנים לנושא לגווע.
- אדוארד יאנג [↩]
חורבן בית שלישי
12 בינו'
הנימוק המכריע היחיד שבכל הזמנים מנע מבני האדם לשתות רעל, אינו שהרעל הורג, אלא שיש לו טעם רע[1]
ישראל איבדה היום את חוש הטעם שלה, ושתתה בשמחה את כוס התרעלה שהגיש לה הטוב בפאשיסטיה. זיכרו את היום הזה, ה-12 בינואר 2009: אם תזכו, תוכלו לספר לבניכם על היום שבו הדמוקרטית הפסידה ליהודית, וחושך גדול ונפלא ירד על העולם.
- פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מדי [↩]
קרבן למולך התקינות הפוליטית
23 בדצמ'
אחת לכמה זמן מישהו מעלה קול צעקה ומספר לנו, רעד צדקני בקולו, על הגזענות המפלה של מד"א. מד"א, הוא מסבר את אזנינו, שואלים בשאלון שלהם לתורם דם אם קיימת יחסי מין חד מיניים מאז 1977, ואם התשובה היא כן, תרומתך לא תינתן כעירוי לאנשים. וזו, טוענים אחת לכמה זמן, אפליה כנגד הומוסקסואלים.
הפעם עידו קינן מביא את הנושא לדיון, ואני מברך עליו; זהו אחד מאותם דיונים שיכול לשפוך אור על הנזקים של התקינות הפוליטית, ועל מה קורה כאשר האידיאולוגיה גוברת על המציאות. והנה השנקל שלי.
הסערה כבר כאן
6 בדצמ'
הדור הזה טובע בימיו הרדודים, בעליצותם של הלא-מודעים מבחירה. לעולם לא יוכל היסטוריון, כושל ככל שיהיה, לטעון שהחלטנו החלטות שגויות, עשינו בחירות מוטעות, ניסינו וכשלנו. מפני שהחלטנו רק לא להחליט, הכרענו שלא להכריע, בחרנו שלא לבחור ואיש לא יוכל להאשים אותנו על שניסינו. אל מול סופה מתרגשת אדם יכול לקפוא על מקומו בתדהמה או לבחור להימלט, אבל רק מי שגדל בדור הזה יבחר להישאר במקומו ולהעמיד פנים שהסערה איננה.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
