יהדות
הקרח נסדק
18 בדצמ'
דובר רבות במתקפת המתנחלים על בסיס חטמ"ר אפרים ביום שלישי. משמאל, אי אפשר היה שלא לראות את חוסר הסימטריה בין הירי במוצטפא תמימי שנורה למוות על ידי מטול גז בכינון ישיר בניגוד להוראות הצבא ביום שישי, לטענת הצבא משום שהלה יידה אבנים – ובין היחס למתנחלים המיידים אבנים בצבא מבלי שכדור אחד ישרוק באוויר. ידידי יוסי גורביץ תפס היטב את הביטוי שממצה את היחס הבלתי שוויוני הזה בראיון של דובר צה"ל לכרמלה מנשה:
אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.
מימין, לעומת זאת, חיכו כמה שעות והחלו ביללות הרגילות: מ"עשבים שוטים" (או כפי שניסחה זאת באלגנטיות אופיינית, במאמר רצוף כזבים, רחלי מלק-בודה – "ערסים"), עבור ביבבות קוזאק נגזל שרק מנסה להגן על אדמתו הגזולה וכלה בהאשמת השמאל המסורתית.
איקונוקלסטיקה
28 במאי
כדי לכונן מקדש מן ההכרח להחריב מקדש[1]
המעשה של יורם קניוק, שפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה שהלה יורה לפקיד הרישום במרשם האוכלוסין לרשום אותו כ"חסר דת", כמוהו כמהלך שחמט נאה – סימן קריאה בסופו. אם תידחה העתירה, די יהיה בכך כדי לגדוע כל טענה בדבר חופש דת בישראל; מדינת ישראל תעמוד בבית המשפט על זכותה החוקית לחייב אדם להשתייך לדת כלשהי. לא ניתן יהיה לטעון דבר לגבי שייכות לאומית במקרה זה, מפני שקניוק הדגיש היטב שהוא רוצה לשנות את מעמדו הדתי. אם תתקבל העתירה, תיאלץ המדינה להכיר באבטיפוס ישן-חדש של בן הלאום היהודי: העברי, המשליך מעליו ככלי אין חפץ בו את הדת היהודית, ונותר אך ורק עם שייכותו הלאומית.
באותה נשימה, קניוק מצליח לשפוך אור על הפיל במרכז החדר, האבסורד שרובנו מצליחים להתחמק ממנו רוב הזמן: שבפוליטיאה שבין הים לנהר, המדינה לא רק מנהלת מרשם לגבי שייכותם הדתית של אזרחיה, אלא היא גם קובעת אותה עבורם. בכך, המדינה מאמצת – לפחות באספקט אחד, אבל אספקט מהותי למדי – את העמדה ההלכתית כלשונה[2]: מי שההלכה רואה בו יהודי, המדינה כופה עליו זהות דתית זו במרשמיה; לא זו אף זו, המדינה נוהגת בכך באופן שנוגד במובהק את עצם הרעיון הציוני – למעשה, את עצם הרעיון הלאומי המודרני: היא שוללת מאזרחיה את זכותם להגדרה עצמית, לפחות בפני מוסדותיה.
ויקרא
25 ביוני
אנחנו יצורים סופיים, קטנים וחסרי חשיבות. נולדנו עם היכולת לשגות, ואנו מנצלים אותה היטב. קל לראות מדוע, אם אדם מאמין שישנה ישות נצחית, אינסופית וכל-יכולה, הכללים שאנחנו קובעים לעצמנו נראים לו בטלים ומבוטלים אל נוכח חוקיה של אותה ישות. אולם העובדה שקל להבין זאת, אין משמעה שעלינו לקבל זאת עלינו כמנוי ומוגמר. חירותנו הטבעית, הנתונה לנו מעצם יכולתנו לשאוף אליה ולהשיג אותה, עומדת תמיד מעל לאלו המבקשים להגבילה בתואנות שונות ומשונות. כן, גם אם הטענה היא אלוהים בכבודו ובעצמו – מהתלמוד למדנו כי "לא בשמים היא".
של מי היהדות הזו, לעזאזל?
1 ביולי
בית משפט לערעורים בבריטניה פסק היום פסיקה מעניינת מאוד. המקרה שהובא לפניו היה המקרה של נער צעיר בן לאב יהודי ואם שהתגיירה גיור פרוגרסיבי, שלא התקבל לבית הספר JFS הוותיק בלונדון מפני שלא ענה לאחד מהקריטריונים בקבלה – היות יהודי.
JFS הוא מוסד לימודים תיכוני מעולה, העומד בהצטיינות בכל 39 הקריטריונים שבהם מוערך בית ספר בממלכה המאוחדת במבדק ה ofsted (Office for Standards in Education). המוסד, שבשנה"ל הנוכחית לומדים בו מעל אלפיים תלמידים ותלמידות, מוכר היטב בבריטניה כאחד המוסדות המובילים. מבחינת מעמדו החוקי, ה-JFS הוא "בית ספר מבוסס אמונה" – אחד ממוסדות מעטים בממלכה שנהנים ממימון ממלכתי, כאשר דת – יהדות, במקרה הזה – מהווה עוגן מרכזי בתכנית הלימודים (אם כי תכנית הלימודים דווקא לא "מתרכזת ברובה ביהדות", כפי שנכתב בהארץ – למעשה, בית הספר מציע תכנית לימודים מגוונת ומרתקת, כאשר לימודי יהדות משולבים בה, ולומדים בו מספר תלמידים שאינם יהודים על פי דתם). באופן טבעי, בית ספר שכזה צריך להפעיל מדיניות סינון תלמידים, מכיוון שמספר הפונים מדי שנה גבוה ממספר המקומות הפנויים.
קרבן למולך התקינות הפוליטית
23 בדצמ'
אחת לכמה זמן מישהו מעלה קול צעקה ומספר לנו, רעד צדקני בקולו, על הגזענות המפלה של מד"א. מד"א, הוא מסבר את אזנינו, שואלים בשאלון שלהם לתורם דם אם קיימת יחסי מין חד מיניים מאז 1977, ואם התשובה היא כן, תרומתך לא תינתן כעירוי לאנשים. וזו, טוענים אחת לכמה זמן, אפליה כנגד הומוסקסואלים.
הפעם עידו קינן מביא את הנושא לדיון, ואני מברך עליו; זהו אחד מאותם דיונים שיכול לשפוך אור על הנזקים של התקינות הפוליטית, ועל מה קורה כאשר האידיאולוגיה גוברת על המציאות. והנה השנקל שלי.
הסערה כבר כאן
6 בדצמ'
הדור הזה טובע בימיו הרדודים, בעליצותם של הלא-מודעים מבחירה. לעולם לא יוכל היסטוריון, כושל ככל שיהיה, לטעון שהחלטנו החלטות שגויות, עשינו בחירות מוטעות, ניסינו וכשלנו. מפני שהחלטנו רק לא להחליט, הכרענו שלא להכריע, בחרנו שלא לבחור ואיש לא יוכל להאשים אותנו על שניסינו. אל מול סופה מתרגשת אדם יכול לקפוא על מקומו בתדהמה או לבחור להימלט, אבל רק מי שגדל בדור הזה יבחר להישאר במקומו ולהעמיד פנים שהסערה איננה.
Vitia Splendida
9 באוק'
במחזה ‘האבירים’ מצייר אריסטופאנס את התפוררויות המוחלטות: כפי שמעריצים את גללי הדלאי למה, כך מעריץ האספסוף את פסולת החברה. הראשון שמגיע הוא הטוב ביותר, או זה שרואה את עצמו בהערצה כמוהם, מצב שבשיא השפל שלו מקביל להחלטתה של דמוקרטיה למכור את הכבוד האימפריאלי במכירה פומבית[1].
מכל התופעות שמזמנת היהדות גרסת ישראל 2008, התופעה הנלעגת ביותר היא אותם אפיקורסים לתיאבון, דתיים למחצה, מודים-במקצת, דתילונים, המכונים "מסורתיים" בסקרים ובעיתונות ואני אוהב לקרוא להם "דתים בחבר’ה" או "חילונים-כנגד-רצונם". כולנו מכירים את הטיפוס – הם מנשקים מזוזה (והמהדרין שמים תוך כדי כך יד על הראש, מה שהופך את הטקס כולו לריקוד מושחת מגוחך במיוחד) לפני היציאה לבילוי ביום שישי; הם שומרים כשרות אבל לא מחפשים תעודה; הם החבר’ה שבצבא היו מנצלים את ספירת העומר כדי לגדל זקן לראשונה בימיהם; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוכסי.
מי שמבקר בימים הנוראים בבית כנסת אורתודוכסי – חוויה שכל חילוני-מדעת חייב לעצמו כדי להבין הבן היטב מפני מה הוא נמלט – יכול לזהות אותם בקלות: הם אלה שמגיעים לשחרית של יום כיפור בג’ינס וחולצה לבנה ובחצי שעה איחור, כיפה על הקוצים בשיער; קמים חצי שניה אחרי כולם ונשארים לעמוד חצי שניה אחרי שכולם התיישבו; מדי פעם ניתן לתפוס אותם מעלעלים בטירוף במחזור, מנסים להבין היכן הם; לקראת המוסף הם מתחילים לגלות חוסר נוחות ועיניהם נאות אנה ואנה בניסיון לחשב דרכי מילוט בעוד אצבעותיהם מונות את העמודים שנותרו לסוף; הם אלה שלא באמת יודעים מתי צריך להצטרף בקדיש או בחצי-קדיש, אז הם הולכים עם הקהל ותמיד יוצא להם "אמן" במקום "בריך הוא".
הם מצביעי ש"ס הלא-חרדים; אנשי ה"היידה ביבי"; רוכשי השרוכים האדומים (מישהו אמר עכומ"ז?); יהודים-בכאילו, בשביל הדאחקה, בשביל לצאת טוב עם החבר’ה; "פילוסים" כאלה, אספסוף יהודי גאה; אלה שאין להם עליהם טלית קטן או כיפה, אבל הם בטוחים שמצעד גאווה בירושלים לא צריך להתקיים; אנשים שאומרים על דברים שהם "נגד הדת", אותו מונח עילג שקנה לו אחיזה במקומותינו; יג"עים[2]. ערסים, בקיצור.
לשאלת הפוליטיאה היהודית
18 בספט'
הבעיה עם בלוגרים מאוד טובים כמו דובי היא שהם מפרסמים פוסטים מוצלחים דווקא כשאין לי ממש זמן לענות להם. בדיוק התחלתי עבודה חדשה, אני קם בחמש בבוקר וחוזר הביתה בתשע בערב, מתיישב לכתוב סמינריוניות, הולך לישון, ושוב. זה נורא לא הוגן. אבל אם לשים את הבכי והנהי בצד, דובי כתב פוסט על ציונות, או אולי פוסט-ציונות, או "כנעניות", אני לא כל כך בטוח איך נכון לקרוא למה שהוא מציג שם. ואני מסכים איתו על חלק גדול מהדברים: אני מסכים איתו שפתרון של שתי מדינות לשני עמים בוודאי עדיף על כל פתרון אחר, אני מסכים איתו שבהיעדר אפשרות לכזה, משטר פדרטיבי הוא אפשרות הגיונית. א-ב-ל.
האג'נדה: השתקה
5 באוג'
אפי העלה את זה לתשומת לבי, וטוב שכך. משרד התקשורת – אתם יודעים, זה שבראשו שר שאין לו טלוויזיה בבית – שוקלים הגשת תביעה כנגד עו"ד יהונתן קלינגר – מהאנשים האלה שפעילים בכל כך הרבה דברים מוצלחים שאני יכול רק לקנא – בגלל שקלינגר פרסם פוסט מוצלח בבלוג המוצלח שלו שבו הוא מראה שדובר המשרד, ד"ר יחיאל שבי, לא מספר לציבור את האמת כולה בהודעה מטעמו לעיתונות.
כי אנחנו מרשים
29 ביולי
הרב הראשי לישראל הוא מוסד. מוסד כפול, הכולל את הרב הראשי האשכנזי ואת הרב הראשי הספרדי, המכונה גם "הראשון לציון". השניים עומדים בראש הרבנות הראשית לישראל, שפועלת מתוקף חוק הרבנות הראשית לישראל התש"מ – 1980 (זהירות, PDF). בין שאר מטרותיו הקבועות בחוק של המוסד הזה, ניתן למצוא גם מיסיון ( "פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות") ומונופול על הדת.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
