יהדות

ויקרא

אנחנו יצורים סופיים, קטנים וחסרי חשיבות. נולדנו עם היכולת לשגות, ואנו מנצלים אותה היטב. קל לראות מדוע, אם אדם מאמין שישנה ישות נצחית, אינסופית וכל-יכולה, הכללים שאנחנו קובעים לעצמנו נראים לו בטלים ומבוטלים אל נוכח חוקיה של אותה ישות. אולם העובדה שקל להבין זאת, אין משמעה שעלינו לקבל זאת עלינו כמנוי ומוגמר. חירותנו הטבעית, הנתונה לנו מעצם יכולתנו לשאוף אליה ולהשיג אותה, עומדת תמיד מעל לאלו המבקשים להגבילה בתואנות שונות ומשונות. כן, גם אם הטענה היא אלוהים בכבודו ובעצמו – מהתלמוד למדנו כי "לא בשמים היא".

לקריאת המשך הרשומה הזו »

של מי היהדות הזו, לעזאזל?

בית משפט לערעורים בבריטניה פסק היום פסיקה מעניינת מאוד. המקרה שהובא לפניו היה המקרה של נער צעיר בן לאב יהודי ואם שהתגיירה גיור פרוגרסיבי, שלא התקבל לבית הספר JFS  הוותיק בלונדון מפני שלא ענה לאחד מהקריטריונים בקבלה – היות יהודי.

JFS הוא מוסד לימודים תיכוני מעולה, העומד בהצטיינות בכל 39 הקריטריונים שבהם מוערך בית ספר בממלכה המאוחדת במבדק ה ofsted (Office for Standards in Education). המוסד, שבשנה"ל הנוכחית לומדים בו מעל אלפיים תלמידים ותלמידות, מוכר היטב בבריטניה כאחד המוסדות המובילים. מבחינת מעמדו החוקי, ה-JFS הוא "בית ספר מבוסס אמונה" – אחד ממוסדות מעטים בממלכה שנהנים ממימון ממלכתי, כאשר דת – יהדות, במקרה הזה – מהווה עוגן מרכזי בתכנית הלימודים (אם כי תכנית הלימודים דווקא לא "מתרכזת ברובה ביהדות", כפי שנכתב בהארץ – למעשה, בית הספר מציע תכנית לימודים מגוונת ומרתקת, כאשר לימודי יהדות משולבים בה, ולומדים בו מספר תלמידים שאינם יהודים על פי דתם). באופן טבעי, בית ספר שכזה צריך להפעיל מדיניות סינון תלמידים, מכיוון שמספר הפונים מדי שנה גבוה ממספר המקומות הפנויים.

לקריאת המשך הרשומה הזו »

קרבן למולך התקינות הפוליטית

אחת לכמה זמן מישהו מעלה קול צעקה ומספר לנו, רעד צדקני בקולו, על הגזענות המפלה של מד"א. מד"א, הוא מסבר את אזנינו, שואלים בשאלון שלהם לתורם דם אם קיימת יחסי מין חד מיניים מאז 1977, ואם התשובה היא כן, תרומתך לא תינתן כעירוי לאנשים. וזו, טוענים אחת לכמה זמן, אפליה כנגד הומוסקסואלים.

הפעם עידו קינן מביא את הנושא לדיון, ואני מברך עליו; זהו אחד מאותם דיונים שיכול לשפוך אור על הנזקים של התקינות הפוליטית, ועל מה קורה כאשר האידיאולוגיה גוברת על המציאות. והנה השנקל שלי.

לקריאת המשך הרשומה הזו »

הסערה כבר כאן

הדור הזה טובע בימיו הרדודים, בעליצותם של הלא-מודעים מבחירה. לעולם לא יוכל היסטוריון, כושל ככל שיהיה, לטעון שהחלטנו החלטות שגויות, עשינו בחירות מוטעות, ניסינו וכשלנו. מפני שהחלטנו רק לא להחליט, הכרענו שלא להכריע, בחרנו שלא לבחור ואיש לא יוכל להאשים אותנו על שניסינו. אל מול סופה מתרגשת אדם יכול לקפוא על מקומו בתדהמה או לבחור להימלט, אבל רק מי שגדל בדור הזה יבחר להישאר במקומו ולהעמיד פנים שהסערה איננה.

לקריאת המשך הרשומה הזו »

Vitia Splendida

במחזה ‘האבירים’ מצייר אריסטופאנס את התפוררויות המוחלטות: כפי שמעריצים את גללי הדלאי למה, כך מעריץ האספסוף את פסולת החברה. הראשון שמגיע הוא הטוב ביותר, או זה שרואה את עצמו בהערצה כמוהם, מצב שבשיא השפל שלו מקביל להחלטתה של דמוקרטיה למכור את הכבוד האימפריאלי במכירה פומבית[1].

מכל התופעות שמזמנת היהדות גרסת ישראל 2008, התופעה הנלעגת ביותר היא אותם אפיקורסים לתיאבון, דתיים למחצה, מודים-במקצת, דתילונים, המכונים "מסורתיים" בסקרים ובעיתונות ואני אוהב לקרוא להם "דתים בחבר’ה" או "חילונים-כנגד-רצונם". כולנו מכירים את הטיפוס – הם מנשקים מזוזה (והמהדרין שמים תוך כדי כך יד על הראש, מה שהופך את הטקס כולו לריקוד מושחת מגוחך במיוחד) לפני היציאה לבילוי ביום שישי; הם שומרים כשרות אבל לא מחפשים תעודה; הם החבר’ה שבצבא היו מנצלים את ספירת העומר כדי לגדל זקן לראשונה בימיהם; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוכסי.

מי שמבקר בימים הנוראים בבית כנסת אורתודוכסי – חוויה שכל חילוני-מדעת חייב לעצמו כדי להבין הבן היטב מפני מה הוא נמלט – יכול לזהות אותם בקלות: הם אלה שמגיעים לשחרית של יום כיפור בג’ינס וחולצה לבנה ובחצי שעה איחור, כיפה על הקוצים בשיער; קמים חצי שניה אחרי כולם ונשארים לעמוד חצי שניה אחרי שכולם התיישבו; מדי פעם ניתן לתפוס אותם מעלעלים בטירוף במחזור, מנסים להבין היכן הם; לקראת המוסף הם מתחילים לגלות חוסר נוחות ועיניהם נאות אנה ואנה בניסיון לחשב דרכי מילוט בעוד אצבעותיהם מונות את העמודים שנותרו לסוף; הם אלה שלא באמת יודעים מתי צריך להצטרף בקדיש או בחצי-קדיש, אז הם הולכים עם הקהל ותמיד יוצא להם "אמן" במקום "בריך הוא".

הם מצביעי ש"ס הלא-חרדים; אנשי ה"היידה ביבי"; רוכשי השרוכים האדומים (מישהו אמר עכומ"ז?); יהודים-בכאילו, בשביל הדאחקה, בשביל לצאת טוב עם החבר’ה; "פילוסים" כאלה, אספסוף יהודי גאה; אלה שאין להם עליהם טלית קטן או כיפה, אבל הם בטוחים שמצעד גאווה בירושלים לא צריך להתקיים; אנשים שאומרים על דברים שהם "נגד הדת", אותו מונח עילג שקנה לו אחיזה במקומותינו; יג"עים[2]. ערסים, בקיצור.

לקריאת המשך הרשומה הזו »

  1. סרן קירקגור, העת הזאת []
  2. יהודים גאים עילגים []

לשאלת הפוליטיאה היהודית

הבעיה עם בלוגרים מאוד טובים כמו דובי היא שהם מפרסמים פוסטים מוצלחים דווקא כשאין לי ממש זמן לענות להם. בדיוק התחלתי עבודה חדשה, אני קם בחמש בבוקר וחוזר הביתה בתשע בערב, מתיישב לכתוב סמינריוניות, הולך לישון, ושוב. זה נורא לא הוגן. אבל אם לשים את הבכי והנהי בצד, דובי כתב פוסט על ציונות, או אולי פוסט-ציונות, או "כנעניות", אני לא כל כך בטוח איך נכון לקרוא למה שהוא מציג שם. ואני מסכים איתו על חלק גדול מהדברים: אני מסכים איתו שפתרון של שתי מדינות לשני עמים בוודאי עדיף על כל פתרון אחר, אני מסכים איתו שבהיעדר אפשרות לכזה, משטר פדרטיבי הוא אפשרות הגיונית. א-ב-ל.

לקריאת המשך הרשומה הזו »

האג'נדה: השתקה

אפי העלה את זה לתשומת לבי, וטוב שכך. משרד התקשורת – אתם יודעים, זה שבראשו שר שאין לו טלוויזיה בביתשוקלים הגשת תביעה כנגד עו"ד יהונתן קלינגר – מהאנשים האלה שפעילים בכל כך הרבה דברים מוצלחים שאני יכול רק לקנא – בגלל שקלינגר פרסם פוסט מוצלח בבלוג המוצלח שלו שבו הוא מראה שדובר המשרד, ד"ר יחיאל שבי, לא מספר לציבור את האמת כולה בהודעה מטעמו לעיתונות.

לקריאת המשך הרשומה הזו »

כי אנחנו מרשים

הרב הראשי לישראל הוא מוסד. מוסד כפול, הכולל את הרב הראשי האשכנזי ואת הרב הראשי הספרדי, המכונה גם "הראשון לציון". השניים עומדים בראש הרבנות הראשית לישראל, שפועלת מתוקף חוק הרבנות הראשית לישראל התש"מ – 1980 (זהירות, PDF). בין שאר מטרותיו הקבועות בחוק של המוסד הזה, ניתן למצוא גם מיסיון ( "פעולות לקירוב הציבור לערכי תורה ומצוות") ומונופול על הדת.

לקריאת המשך הרשומה הזו »