נכתב כבר המון בכל הנוגע לתיקון המוצע לחוק לשון הרע, הזומם להעלות את גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק ל-30 רבבות שקלים טבין ותקילין. מרבית הבלוגרים שאני קורא^[1] התמקדו, איך לא, בנזק לבלוגרים – עליהם האפקט המצנן משפיע פי כמה וכמה. מאחר ולבלוגרים אין, על פי רוב, גישה מהירה לייעוץ משפטי חינמי מעורך דין המנוסה בתחום, ופני שלבלוגרים אין, על פי רוב, ממון מיותר ובוודאי לא בסכומים שנדרשים מהליך משפטי (אפילו לא יפסידו בו), התיקון לחוק פוגע בהם הרבה יותר משהוא פוגע בעיתונאים, המגובים במערכת בעלת עורכי דין וממון. הדבר הזה נכון להפליא, מזוויתו שלו, ועם זאת, נדמה לי שיש מה לומר על הפגיעה הצפויה באותן מערכות עיתונים אמידות ועשויות ללא חת ובעיתונים, ובעיקר מה לומר על ניסיון מגומגם של המחוקק לומר משהו בתחום שאותו אינו מעז להסדיר.

ובכל זאת, אני בלוגר, ופטור בלא כלום אי אפשר: כשקראתי את דובי כותב שהתיקון לחוק אינו משמעותי עבור מי שאין לו גם חמישים אלף שקל (הפיצוי הסטטוטורי כיום), טענה ששמעתי בגרסאות שונות במקומות שונים^[2], הרמתי גבה. לא, אין לי חמישים אלף שקל זמינים, ואם היו לי הייתי כותב את המילים האלה מאיזה חוף איפשהו בעולם, כך שגם אז לא היו לי. אני לא מכיר הרבה אנשים שגם יש להם חמישים אלף שקלים זמינים, וגם יש להם רצון אדיר לתת אותו למישהו – ארגון או אדם – שעליו הם מעבירים ביקורת בבלוג שלהם. זה בכלל לא העניין. השאלה היא, תמיד, הסיכון.

אם, נניח, יאיים עליי אדם שנפגע מפוסט בבלוגיקה בתביעה במצב העניינים כיום, אני אנסה לקחת בחשבון את הדברים הבאים: מה הסיכויים שאם אתעקש האדם המדובר יתקפל (כלומר, שהאיום בתביעה הינו איום סרק, SLAPP בלע"ז); אם זה יגיע לבית משפט, מה הסיכוי שאפסיד (כלומר, עד כמה מה שפרסמתי היה דבר אמת שיש בו עניין לציבור או לחלופין הבעת דעה, וכיצד אני או עו"ד מעריך את הסיכוי שבית משפט יראה את הדברים כמוני); אם אפסיד, מה הסיכויים שייפסקו נגדי הפיצויים המקסימליים בחוק; אם גם זה יגיע למשפט, גם אפסיד, גם יפסקו נגדי פיצויים של חמישים אלף ש"ח, האם אוכל לעמוד בכך (האם אוכל לעמוד בכך זו שאלה שונה לחלוטין מהשאלה האם יש לי חמישים אלף ש"ח זמינים, ועל כך מיד). את כל אלה אנסה לשקול כנגד מידת רצוני להשאיר את הפוסט המדובר. בסוף כל השיקול הזה, יש סיכוי שאחליט ללכת על זה. כך קרה בפעם היחידה שקיבלתי איום כזה – אמרתי למאיים (שאת פרטיו נשאיר במערכת כרגע) שאשמח לקבל מבית משפט גושפנקא שדבריי אודותיו היו אמת. המאיים התקפל, ולא שמעתי ממנו יותר. זו הייתה הליכה על קרח דק – ניסיתי לבדוק את המים, ואני בספק אם באמת הייתי הולך לבית משפט, אבל הייתי מוכן לקחת את הסיכון. ודוק: הייתי עני בהרבה ובעל הרבה פחות גישה לעורכי דין באותה התקופה.

מה שמביא אותי לנקודה הבאה: האם אוכל לעמוד בהפסד מוחץ במשפט זו שאלה אחרת לגמרי מהשאלה האם יש לי את הכסף זמין. אם אלך לבנק ואבקש הלוואה של חמישים אלף ש"ח סביר להניח שהלוואה כזו תאושר לי. זה לא יהיה כיף גדול, אבל עם הגב אל הקיר, זו אופציה. השאלה האחרת היא נוראה בהרבה: אם מחר בבוקר אתבע על סך של 300 אלפי שקלים, לא אוכל לעמוד בהפסד מוחץ, בשום דרך. זה אומר לא רק שאין לי את הכסף זמין – זה אומר שאין דרך בעולם שאוכל להשיג את הכסף במקרה הגרוע ביותר, אלא אם כן מישהו מוכן לשלם שלוש מאות אלף שקלים על כליה ממעשן.

וזה, ממש כאן, משנה את כל תוחלת הסיכון. כי במחשבה על המקרה הגרוע מכל, במצב הנוכחי יש לאנשים פשוטים כמוני מוצא – גם אם גרוע. עם התיקון לחוק – אין. זה משנה את כל השיקול – זה הימור על כסף שאין לי סיכוי להשיג. וזה אפקט מצנן פעמיים – פעם אחת, מפני שדי באיום בתביעה כדי להביא להסרת פוסט ואולי פרסום התנצלות: משחק בכסף שאין לי הוא לא משהו שאעשה, ואם האפשרות הגרועה ביותר אינה משהו שאוכל לעמוד בו בשום צורה, זה הימור שלא אכנס אליו; פעם שניה, מפני שאיש לא חייב לי התראה לפני שהוא תובע אותי – מה שאומר שכדי להימנע מתביעה שאת תוצאתה הגרועה ביותר אינני יכול להכיל עליי להימנע מכל פרסום שעלול לפגוע במישהו שעלול לתבוע. וכל אחד עלול לתבוע. זו סתימת פיות יעילה למדי, ודילמה קשה כבלוגר – שהתיקון לחוק מעמיד אותי בה לפני כל פוסט ופוסט.

[...]

אלה היו עשרים האגורות שלי על הזווית הבלוגרית של התיקון המוצע לחוק. אולם לתיקון הזה ישנו מטרה מוצהרת (גם אם לא יחידה) – והיא להצר את צעדיה של התקשורת. גם יריב לוין וגם מאיר שטרית, יוזמי תיקון החוק, צוטטו בתקשורת כאומרים שמטרת החוק היא לדאוג שכלי תקשורת ידווחו את האמת ולהרתיע אותם מפרסום דברים שאינם אמת. בכתבה הזו בטמקא מצוטט יריב לוין כאומר:

מדובר בהצעת חוק חשובה ובכוונתי לעשות כל שביכולתי על מנת להעביר אותה במליאת הכנסת. היא תשמור על חופש הביטוי. כל עיתונאי צריך לבדוק סיפור לעומקו ולהעדיף את הדיוק על פני הסקופ.

ואילו מאיר שטרית צוטט ב"NRG" כאומר:

עיתונאי חייב לדווח אמת ואסור לו לדווח דברים שהם לא אמת. הוא חייב להיזהר, בעיקר כשדנים בכבודו של אדם ובשמו הטוב

כשלעצמי, אני שמח שהמחוקק בוחר לנהל דיון שנוגע לתקשורת, גם אם זה דיון שבו יו"ר הכנסת טוען שמאה אלף שקל הם סכום מפחיד מספיק. זה בגלל שבכל הנוגע לחופש העיתונות, המחוקק במדינת ישראל שותק כמו דג אילם שפיו תפור. מדינת ישראל מעולם לא הגדירה באופן רשמי מה מעמדה של התקשורת במארג הדמוקרטי של הפוליטיאה, מעולם לא נתנה מחשבה שניה למידת החופש של העיתונות בישראל. וכאן לב הביקורת שלי על התיקון המוצע לחוק: אם המחוקק רוצה לומר את דברו בגבולות המותר והאסור בתקשורת, הוא יכול לעשות כן באופן מסודר. הוא יכול להחליף את הפסיקה – מיד על כך – ולוותר על החקיקה המנדטורית, ולהסדיר את נושא התקשורת וחופש העיתונות בישראל, את מעמדם של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מול מעמדה של זכות הפרט לשם טוב. יאמר המחוקק את דברו, והעולם וההיסטוריה ישפטו אותו על משמעות הדבר הנאמר בחינת היותה של ישראל דמוקרטיה. תחת זאת, בוחר המחוקק בנפנוף ידיים פחדני, הגדלה עקיפה של הסיכון של פעולה נזיקית שיכולה להיות מופנית גם כלפי אמצעי תקשורת. איומים תחת הסדרה, הפחדה תחת אמירה ברורה. ככה לא עושים מדינת חוק.

היו דיבורים רבים בשנים האחרונות, ובתקופה האחרונה במיוחד, על בית המשפט העליון, על עצמאותו המוגזמת בעיני כמה, על הסמכויות שהוא לוקח לעצמו וכיו"ב. הדברים שבגינם ההאשמות הללו מושמעות הם ברובם כאין וכאפס לעומת הפסיקה עליה נשען כל חופש העיתונות בישראל שנעשתה ב-1953 על ידי השופט שמעון אגרנט, במה שזכה לכינוי "בג"ץ קול העם". תחילתה של הפרשה בכתבה בעיתון הארץ, לפיה עומדת ישראל להלוות 200 אלף חיילים לארה"ב במלחמת קוריאה. ככל הידוע לנו היום, לא היה בסיס לידיעה, אולם בינתיים הביטאון של מק"י קול העם והעיתון אל-איתיחאד פרסמו מאמר ביקורת תחת הכותרת ילך אבא אבן להלחם לבד, בו האשימו את ממשלת ישראל שהיא "מספסרת בדם הנוער הישראלי". בהתאם לזכותו החוקית לפי פקודת העיתונות (1933, ירושה מהמנדט) החליט שר הפנים דאז, ישראל רוקח, לסגור את קול העם לעשרה ימים ואת אל-איתיחאד ל-15 ימים. העיתון עתר לבג"ץ.

בפסק דין ארוך ומנומק, מסמך שעד היום הוא מופת מרהיב לעצמה אינטלקטואלית הרגישה לסביבתה מחד והמדייקת באבחנותיה מאידך, קיבל שמעון אגרנט את העתירה. המסלול לקבלת העתירה היה לא פשוט – פסק הדין הוא מסמך מומלץ מאד לקריאה, אם חפצים ללמוד פרק בהלכות עבודה יסודית. בדרכו לקבלת העתירה הניח אגרנט את יסודות המשפט החוקתי, עיגן בפסיקה את היותה של ישראל דמוקרטיה , וביסס את חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל לשנים שיבואו. בין השאר, אגרנט נדרש לדון אפילו במעמדה החוקתי של הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. ובל נשכח, בפסק דין זה נקבע מבחן הוודאות הקרובה. ודוק: כל זה התרחש ארבעים שנים לפני "המהפכה החוקתית" וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

וזהו. פסיקת בית משפט מ-1953 היא הבסיס החוקתי היציב ביותר של חופש העיתונות וחופש הביטוי בישראל. פסיקה מרהיבה, ללא ספק, אולם בנויה לתלפיות ככל שתהיה, פסיקה אחת בת חמישים ושמונה שנים אין בה די כדי לעגן את אחד הנדבכים המדוברים ביותר ואולי גם החשובים ביותר בדמוקרטיה מודרנית.
כל עוד המחוקק מסתפק בנפנופי ידיים ורטינות בכיוון כללי של התקשורת, שמיועדות בעיקר להפחיד ולא להסדיר ולהתוות גבולות ברורים, הוא מוותר על תפקידו כמחוקק ומקבל על עצמו תפקיד של מאפיונר: התנהלות באיומים מרומזים, בהפחדה, מתוך מה שנראה בעיניי כתקווה כי העיתונות תסדיר את עצמה – ותדאג לעשות כן לשביעות רצונו המלאה. למעשה, יש שיראו בכך ניסיון לחזור לתקופה היפה ההיא, שלפני מלחמת יום הכיפורים, בה ידעה התקשורת לצנזר את עצמה לשביעות רצון המשטר.

ואם כבר בצנזורה עסקינן, יש מקום לציין כי אפילו מנגנון הצנזורה הצבאית בישראל הוא משענת קנה רצוץ בלתי מוסדר הנשען על רצון טוב יותר מאשר על חוק. לאחר שעם קום המדינה נסגרו העיתונים ידיעות אחרונות ועל המשמר לכמה ימים כל אחד בעקבות החלטות פוליטיות למחצה של הצנזורה הצבאית, הגיעה המדינה להסכם עם התקשורת, שהידק את שיתוף הפעולה של הצנזורה עם כלי התקשורת. בין השאר, הוקמה ועדת העורכים לתיאום בין כוחות הבטחון לאמצעי התקשורת, ועדה בה חברים כלי תקשורת דוברי עברית והג’רוזלם פוסט, ורק הם. ההסכם ההוא הגיע לקיצו בפעם הבאה שהצנזורה הרימה ראש פוליטי – אז היה מעורב במהלך מי שהיה הרמטכ"ל של מדינת ישראל. הצנזורה אסרה לדווח על אירועי צאלים ב’ (1992), ולאחר מכן אסרה לדווח על נוכחותו של הרמטכ"ל דאז ושר הבטחון כיום, אהוד ברק, בשטח. בעקבות השימוש הציני הזה בצנזורה, פרשו הארץ וידיעות אחרונות מההסכם, ונולד הסכם צנזורה חדש (1996), שהגדיר מחדש את סמכויות הצנזורה באופן דומה בצורה מחשידה להגדרתו של השופט אגרנט – לפי מבחן הוודאות הקרובה, וכלל את האפשרות לעתור לבג"ץ במקרה של אי הסכמה. כלומר, אפילו במה שנוגע לצנזורה הצבאית העדיפה המדינה – שבימים אלה פועלת לריסון כוחו של הבג"ץ המשתולל, כן? – לחסות תחת סינרו של בית המשפט העליון ולא לומר דברים נהירים ומפורשים.

אם כן, די להצגה, די לאיומים המרומזים, די לפופוליזם הזול ולצבירת הון פוליטי על חשבון התקשורת, די לחוסר הודאות, די להתנהלות חסרת החוליות הזו. לא הגדלת הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי על לשון הרע יסדיר את העיתונות בישראל. יקום המחוקק וידבר בכלי התקשורת, ויסדיר אותם, ויאמר את דברו בצורה מפורשת. מהם גבולות החופש העיתונאי במדינת ישראל? מה נכלל בגדר זכות הציבור לדעת? מה מעמדה של זכות זו לעומת זכויות הפרט? מה מעמדו החוקי של חיסיון עיתונאי למקורות בכלל ולחושפי שחיתויות בפרט? מהם גבולות הצנזורה? מהן זכויותיו של עיתונאי ככזה, מהמדינה וממעסיקו? מהן חובותיו? מי נותן לעיתונאי רשות לעסוק במקצועו, כיצד ואיך? מה מעמדה החוקי של האתיקה העיתונאית? האם וכיצד ניתן לשלול מאדם את הזכות לעסוק בעיתונות? באילו בתי משפט או טריבונלים נדונים הנושאים הללו?

כל אלה הן שאלות מפתח בשאלת החופש העיתונאי במדינת ישראל. כל עוד המחוקק מתעלם מהם, יואיל ויעזוב את שוק העיתונות בשקט. רוצים להסדיר? בבקשה – זו לא רק זכותכם, זו חובתכם. שוק עריכת הדין, למשל, מוסדר בתחומים הללו היטב. האמנם הוא חשוב משוק העיתונות? אולם בצעו הסדרה: אמרו דברים ברורים ומפורשים על העיתונות בישראל, גבולות החירות שלה והסיבות להם. אז, ניתן יהיה לראות אם בישראל מתקיים חופש עיתונות אם לאו, ועד כמה דמוקרטית היא. עד אז, עזבו את החקיקה המאיימת במרומז – היא אינה קושרת כתרי כבוד לאיש.

נפנופי ידיים פחדניים is a post from: בלוגיקה

1. באותו לינק
2. בין השאר, בקרב מוחות עם אדם לא חמוש בתגובות לסטטוס פייסבוק של עידוק

נבחרי ציבור בכל הדרגים יודעים כי חשוב לשמור על קשר עם הציבור. חברי הכנסת, הם מקבלים לצורך כך תקציבי עתק, שלעתים מזומנות משמשים אותם בדרכים משונות להפליא. אולם מעטים הם נבחרי הציבור שטורחים, במסגרת שמירת הקשר הזו, גם לשמוע מה יש לציבור לומר בחזרה. מעטים עוד יותר הם נבחרי הציבור שטורחים לעשות משהו אם יתברר שהציבור אינו מוכן לשמוע. במובן הזה, חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה, המפורסמת בשל מאבקיה הצודקים נגד הדרת נשים בירושלים ובעד רב ראשי ציוני לעיר, היא נבחרת ציבור טיפוסית המדגימה נורמה פסולה של קשר חד סטרי עם הציבור, מבלי אפשרויות יציאה. אני יודע, מפני שחברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה אינה חדלה מלשלוח לי מיילים המעדכנים אותי על אודות מעשיה ההירואיים במועצת העיר ירושלים, למרות בקשותיי המפורשות, החוזרות ונשנות, בכל דרך אפשרית, להפסיק ולקבל מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, דיוור שכזה.

חיי עברו תהפוכות לא מעטות מאז החלה רחל עזריה להיות חברת מועצת העיר ירושלים. ראשית, עזבתי את ירושלים. שנית, החלפתי עבודה. שלישית, נישאתי ולבסוף סיימתי תואר. אולם דבר אחד בחיי נותר יציב וקבוע – המיילים התקופתיים מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, המודיעים על מעשיה הטובים בשליחות הציבור שלבקשותיו אטומה היא, מבטיחים שאקיים את הדיברות ה-11 וה-12 של עמיחי:

הדיבר האחד עשר, "לא תשתנה" / והדיבר השנים עשר, "השתנה, תשתנה"^[1].

ואיזו נבחרת ציבור היא רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים! עשויה ללא חת, דבר לא ימנע ממנה את מטרתה, דבר לא יעצור אותה בדרכה הצודקת! ומה סיכוי לי, הקטן, ולבקשותיי הריקות אל מול כוח רצון שכזה, אל מול נחישות בלתי מתפשרת כמו של רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים?

מתחילה, שלחתי דואר אלקטרוני לכתובת ממנה נשלחו עדכוניה של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, וביקשתי שלא להמנות עוד על ברי המזל ועזי הלבב המקבלים מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, דיוור אלקטרוני תקופתי. מעולם, כך הטעמתי, לא ביקשתי לקבל עדכונים משולחנה של רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, וממילא אין לי חפץ להוסיף ולקבלם, ואפילו ירושלמי אינני. חטאי, חטא הכפירה וההיבריס, חטא ההנחה כי חיי יכולים להיות חיים מבלי לקבל עדכונים תקופתיים מרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, נמחל לי. כמו הוחלט כי לא נדבר בכך עוד, נחת בתיבת המייל עדכון נוסף מחברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה.

תמהתי. האם ייתכן שרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, המתנאה בייצוג ציבור, תתעלם כה מבקשותיו של חבר אחד ובודד בציבור? הרי ידוע לי שכתובת המייל פעילה: הנה, רק במייל האחרון שנשלח ממנה נתבקשו אנשים המעוניינים להתנדב למיזמיה של רחל עזריה, חברת מועצת העיר בירושלים, לשלוח מייל לאותה הכתובת בדיוק!

אולם לא אמרתי נואש, מפני שזו מילה טיפשית להגיד סתם כך. וודאי איזה סייען, עוזר, מלאך או שרף שלח את ההודעה, והוא וודאי חשב שאפשר להתעלם מבקשתי המפורשת. מובטחני שאם אצליח להגיע אל ראש הפירמידה, אל חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, בכבודה ובעצמה, היא תמהר להנחית הוראה באותה הנחישות המפורסמת שלה, ולא אוסיף לקבל דיוור. אם כן, שלחתי מייל לכתובת של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, במועצת העיר ירושלים. שוב ביקשתי בכל לשון של בקשה להיות מוסר מהעדכונים השוטפים.

ושוב, כאילו לא אירע דבר, התעלמו במערכת של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, מבקשתי המפורשת. ושוב הוספתי לקבל את עדכוניה ההירואיים של חברת מועצת העיר ירושלים העשויה ללא חת, רחל עזריה.

[...]

אם כן, אם מתעקשת חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, להוסיף ולשלוח לי מעדכוניה התקופתיים המלבבים, מבקש אני לחלוק עמכם מה עשתה רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, בתקופה האחרונה:

ראשית, רחל עזריה, חברת מועצת העיר בירושלים, עוסקת כבר שלוש שנים בקמפיין ארוך:

לפני שלוש שנים, בבחירות למועצת העיר אסרו עלי לפרסם תמונה שלי על אוטובוסים, איש לא ידע שזהו בעצם תחילתו של קמפיין ארוך ועיקש להחזיר את הנשים למרחב הציבורי בירושלים. הקמפיין החל בעתירה בדרישה לפרסם תמונות נשים על אוטובוסים, בהמשך הייתי שותפה לקמפיין של המרכז לפלורליזם יהודי נגד קווי ההפרדה שבהם נשים צריכות לשבת מאחור. לפני שנה עתרתי יחד עם שותפות ושותפים נגד רחובות נפרדים, ועכשיו לאחר עתירת ההמשך נגד הרחובות הנפרדים, ועם הצטרפותם של גופים רבים למאבק להשבת תמונות של נשים למרחב הציבורי בירושלים, נראה שההצלחות מתחילות לתת את אותותיהן

חברת מועצת העיר, רחל עזריה, נמצאת במערכה עיקשת להחזיר את הנשים למרחב הציבורי בירושלים. זו הסיבה ששלוש שנים לאחר תחילת המערכה עדיין יש בירושלים אוטובוסי הפרדה, עדיין אין תמונות נשים על אוטובוסים בעיר, ועדיין יש רחובות מופרדים בחגים. הו, אכן הוגשה "עתירת המשך", שזה אכן מעשה רב! נעתור, ואם לא תעשו כרצוננו, נעתור שנית! דבר לא יעצור את העיקשים והנחושים! כמעט נשכח מלב שרחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, היא חלק מהקואליציה של ראש העיר כבר שלוש שנים, ומעולם לא עזבה קואליציה זו. לעתור? בהחלט! לעזוב קואליציה שמאפשרת למצב נגדו עותרים להתקיים? לא ולא! לא כך עושים דברים אצל חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה!

נמשיך בעדכון מהנעשה:

נכון, שילמתי מחיר אישי בתקופה האחרונה, כאשר ראש העיר החליט לקחת ממני את סמכויותי בעקבות הבגץ נגד ההפרדה ברחובות מאה שערים. הלחץ של החרדים נתן את אותותיו, ולצערי ניר ברקת נכנע להם גם בעניין זה. אבל אנחנו ירושלמים שלא מוותרים והמהלכים האחרונים רק הבהירו עד כמה חשוב שבקדנציה הבאה המחנה פלורליסטי ייוצג על ידי רשימה מגובשת וגדולה של ירושלמים איכותיים ישרים ומסורים.

חברת מועצת העיר, רחל עזריה, מתייחסת ב"מחיר אישי" לכך שראש עיריית ירושלים, המשיח החילוני ניר ברקת, לקח ממנה את תיקיה החשובים – הגיל הרך והמנהלים הקהילתיים – בגלל העתירה שהוגשה. יש מה לומר על מהלכו של ברקת בעניין, אולם מי שמופתע מכניעתו המוחלטת של החבר של הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו לחרדים כנראה לא קרא כאן מעולם. אולם יש לציין שלמרות כניעותיו החוזרות ונשנות של ניר ברקת ללחץ החרדים – בחניון קרתא, במקווה בבית הכרם ועוד – נותרה חברת מועצת העיר, רחל עזריה, חלק בלתי נפרד מהקואליציה של ברקת, כראוי ל"ירושלמים שלא מוותרים" על הכסא. העובדה, שבסופו של דבר היה זה ברקת שפיטר את חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה ולא היא שהתפטרה והוציאה עצמה מקואליציה הנכנעת פעם ושוב ללחץ חרדים בניגוד גמור להבטחות לבוחר, מעידה כאלף עדים על חוסר נכונותה של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, לוותר.

בחלקו השני של הציטוט משייכת עצמה חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, למחנה הפלורליסטי, וטוענת שעל כוחו של מחנה זה, יחד איתה כמובן, לגדול. פלורליזם, כמובן, זה חשוב. אולם אין באמת – בעולם כפי שהוא נתפש על ידי מרביתנו – קשר רב בין חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה, לבין פלורליזם. הרי מספר דוגמאות לפלורליזם המופלא של חברת מועצת העיר ירושלים, רחל עזריה:

בימים אלו מתנהלים בירושלים ההליכים לבחירתו של רב ראשי לעיר. קשה להפריז בחשיבותם של הליכים אלה הן ברמה הלאומית, הן ברמה העירונית והן ברמה הפרטית של כל אחד מאיתנו: מעבר למישור הייצוגי והסמלי, לרב העיר ישנה השפעה רבה על מדיניות הרבנות המקומית בנושאי כשרות ושמיטה, מקוואות, מקומות קדושים, רישום לנישואין (יחס לגרים), פתיחת בתי עסק בשבת, פתיחת חניונים בשבת ועוד.

לכן כל כך חשוב שבתפקיד זה יכהן אדם ציוני, שאופייה הכלל ישראלי של ירושלים חשוב לו, ושמבין כי ירושלים צריכה להיות בית מזמין לכל יהודי באשר הוא שם, בייחוד לאור הפגנות החרדים הסוערות של אתמול. יש לנו כאן הזדמנות להשפיע מבפנים – האם יהיה לנו רב שיקדיש את זמנו למאבק בחניונים שפתוחים בשבת, או שמא יהיה לנו רב שיקרא לחיים משותפים של הקבוצות השונות בעיר ויפעל למען מטרה זו.^[2]

ביום ראשון הקרוב, ה-21/6 בשעה 19:15, נקיים כנס באולם מועצת העיר ירושלים. מטרת הכנס היא לתת לראש העיר ברקת רוח גבית בבואו לבחור את הרב הראשי ולחזק את החלטתו למנות רב ראשי ציוני.

הנוכחות של כל אחד ואחת מכם היא חשובה: חשוב שתגיעו לכנס, כדי שברקת יראה עד כמה גדול הוא המשקל של הציבור הציוני בעיר ירושלים.^[3]

ואי אפשר בלי להזכיר את הפיצול. רחל עזריה נבחרה לתפקיד חברת מועצת העיר ירושלים בסיעת "התעוררות-ירושלמים", איחוד של שתי סיעות שהתפצלו לפני כשנה וחצי. מדוע התפצלו? בשל תמיכתה של הפלורליסטית הידועה בסגירת בית הקולנוע שיוקם בבנייני האומה בשבתות. כי להיות יותר פלורליסטית מהחרדים זה קל. להיות פלורליסטית באמת – כזו שרואה גם כאלה שאינם יהודים כשייכים בירושלים, או כזו שרואה מקום לבילויי חילונים בעיר, זה מורכב יותר.

וברוח פלורליסטית זו חותמת רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, את מכתבה הבלתי רצוי:

יחד נוודא שירושלים תישאר עיר מזמינה ומאפשרת לכל יהודי באשר הוא שם, לכל תושבי מדינת ישראל, ולכל אדם

ומי שרוצה לחשוב שהסדר הוא מקרי, שיבושם לו.

[...]

שעת סיכום:

כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, חוטאת ביצירת קשר חד סטרי עם הציבור: לפנות אליו בדיוור אלקטרוני ישיר היא יכולה, לשעות לבקשה החוזרת ונשנית שלא להיות נמען על רשימת קשר זו – לא.

כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, חברה בקואליציה שמקיימת מדיניות הפוכה לזו שעזריה מעידה שהיא מאמינה בה, מבלי לפרוש מהקואליציה הזו. בכך, היא שותפה מלאה לכל מעשיה של הקואליציה הזו, כולל ההדרה וההפרדה שהיא כה מתנגדת להן.

כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, דואגת קודם כל לציבור היהודי ציוני – אולי אפילו דתי-ציוני – ורק אחר כך, אם בכלל, לשאר תושבי העיר. חברה לשעבר לסיעת התעוררות-ירושלמים אמר עליה, ולא בכדי:

העובדה שרחל עזריה, למרות הדברים האלה, בוחרת לא להתייחס לעמדות שלנו ולהמשיך לייצג איזהשהו עולם ערכים אחר, לא מאפשרת לנו להמשיך לפעול יחד.

תגובתה של עזריה, אגב, היה לבכות את החלשתו של "המחנה הציוני" בעיר. עמדותיה אלה לא מונעות ממנה להחשיב עצמה, משום מה, כ"פלורליסטית".

ולבסוף, כנבחרת ציבור, רחל עזריה, חברת מועצת העיר, ממשיכה לשלוח לי דואר זבל המעדכן אותי בפעילותה שאינני מסכים עמה, בעיר שאיננה עירי, חרף בקשותיי המפורשות שלא לקבל ממנה דיוור נוסף ומבלי שביקשתי להימנות על רשימת הדיוור הזו. ולי ברור, מכל הדברים הללו, שלו הייתי תושב ירושלים, בבחירות הבאות הייתי מנסה, בהצבעתי, להפסיק את חברותה של רחל עזריה במועצת העיר ירושלים. למען חיזוק המחנה הפלורליסטי האמיתי בעיר, למען ייכנסו למועצת העיר פוליטיקאים שמוכנים לשים גם את כסאם המרופד בעבור האידאולוגיה שלהם, ולא רק את עלותה של עתירה לבג"ץ ולמען ייכנסו למועצת העיר ירושלים פוליטיקאים שמוכנים לקבל "לא" – אפילו בדבר פעוט כמו חברות ברשימת תפוצה.

הספאם של חברת מועצת העיר ירושלים רחל עזריה is a post from: בלוגיקה

1. י. עמיחי, פתוח-סגור-פתוח
2. מייל מתאריך 7.6.2009, ההדגשה שלי
3. מייל מתאריך 17.6.2009

נתחיל מהסוף: אי אפשר לחייב עובד לשאת ולתת עם מעסיקו. אי אפשר לחייב עובד שיש מעליו הנהגה ארגונית לקבל את ההסכמים של ההנהגה הארגונית. אי אפשר לחייב עובד להוסיף ולעבוד. הדבר נכון על כל אדם שאינו עובד-כפיה (קרי, בישראל, חייל בשירות חובה). מהכלל הזה ניתן להחריג עובדים שחתמו על חוזה תקופתי: במקרה כזה, על אף שלא ניתן לחייב את העובד להוסיף ולעבוד עד תום התקופה, יכול המעסיק לתבוע מהעובד פיצוי בגין הפרת חוזה. אולם לא ניתן לקשור עובד למקום עבודתו בכפיה.
ובכל זאת ולמרות האווידנטיות של האמור לעיל, יש כמה הסבורים שיש מקום למנוע באופן גורף את התפטרותם של הרופאים המתמחים, כפי שעשה לבושתנו בית הדין לענייני עבודה. לרוב, טענותיהם של אותם כמה אינן מחזיקות מים, ואפילו אם רק אקדיש להן מספר מילים ותו לא, יהיה זה יותר ממה שהם ראויים לו. אולם יש כמה אנשים – הפוסט הזה ביניהם – שמדם לבם הם כותבים, וטיעוניהם מנוסחים באופן שמשווה להם מראית עין משכנעת, אם כי בפועל הם אינם מעידים לא על חשיבה מעמיקה ולא על ראיה נכוחה של המציאות, ולהם יש לענות ביתר כובד ראש ולו רק מהחשש שמא מאן דהוא יראה ברטוריקה את המהות.

וכעת מההתחלה: הציבור מתעב שביתות. הנקודה הזו נכונה להחריד, ויש לה סיבה טובה: שביתות כמעט לעולם אינן קורות במגזר הפרטי. דוגמה חריגה למדי היא שביתת נהגי הרכבת הקלה, עובדי "קונקס".שביתות כאלה מזיקות בעיקר לבעלי החברה^[1]. במקרה של הרכבת הקלה, למשל, באין נסיעות אין הכנסות. ישנן סיבות טובות שבשלן שביתות במגזר הפרטי הן אירוע נדיר יותר משביתות במגזר הציבורי^[2] , אולם הן מחוץ להיקפו של פוסט זה. שביתות כאלה מפעילות לחץ כלכלי ישיר על בעלי החברה. מנגד, כאשר מדובר בשביתה במגזר הציבורי – רשות הנמלים, חברת החשמל, מורים, אחיות, עובדים סוציאליים, רופאים ברפואה הציבורית וכיו"ב – במרבית המקרים השביתה אינה גורמת נזק כלכלי ישיר למעסיק. כשהמורים שובתים נגרם נזק למשק^[3], אולם לא נגרם נזק כלכלי ישיר למשרד החינוך. מי שכן נגרם לו נזק הוא בעיקר הציבור המשתמש בשירותים אלה. שביתה במשרד הפנים פוגעת באזרחים שצריכים להוציא תעודות ומסמכים מהרשויות, למשל. המטרה כאן כמעט עונה, אחד לאחד, להגדרה המילונית של טרור: הפעלת לחץ על אוכלוסייה בלתי מעורבת באמצעות פגיעה בה על מנת שאותה אוכלוסייה תשפיע על הנהגתה לשנות את דרכיה. באספקלריה הזו, אין הבדל בין עובדי משרד הפנים בשביתתם ההיפותטית לבין מחבל מתאבד.

מי שהטענה האחרונה עשתה לו כאב בטן צודק לחלוטין, כמובן. יש כאן ארבעה הבדלים מהותיים, ששניים מהם הם שני צדדים של אותו מטבע, שהתעלמות מהם מסקנתה היחידה היא שיש לאסור על שביתות: האחד, עובד ציבור בהגדרתו מועסק על ידי הציבור, ועל כן אם הציבור נפגע, הרי שלמעשה המעסיק הוא זה שנפגע. השני הוא שעל אף שהמשרד האחראי או הממשלה כולה אינם נפגעים כלכלית או אחרת כתוצאה מהשביתה, הרי שאנו משלמים להם כדי לריב את ריבנו ולהפגע בשבילנו וכדי למנוע או לצמצם את הפגיעה הזו. כאשר אני אינני יכול להוציא דרכון, זו לא "בעיה שלי", אלא גם בעייתם של נציגיי בפרלמנט. קל לראות שהטיעון השני הוא ניסוח מזווית אחרת של הראשון, ודי בכך. ההבדל השלישי הוא ששביתה במגזר הציבורי לעולם אינה מגיעה בהפתעה: היא תוצר של הכרזה מוקדמת על סכסוך עבודה, של כישלון במשא ומתן, של עיסוק ציבורי ותקשורתי נרחב. לבסוף, לשביתה ניתן להוציא צווי מניעה, דבר שהינו בלתי אפשרי כשמדובר על פיגועי טרור, כמובן. ההבדל הרביעי טמון באלטרנטיבה. אם תדחק אדם אל הקיר, הוא ישתמש בכל נשק שיהיה לו. אם, נניח, קבוצת אזרחים שוללת את אזרחותם של מתנגדיהם הפוליטיים, מונעת מהם תעסוקה וגישה למשאבים, שוללת את חירותם להתאגד ולייצוג משפטי הולם ומסרבת להידבר עמם, יהיה מטופש מצדם להניח שאותה קבוצה פשוט תראה את כל האפיקים הלגיטימיים נסגרים ותחליט להפסיק להיאבק למען חירותה. למרבית קבוצות הטרור בעולם – הפלסטיניות כלולות בסיפור – יש אלטרנטיבות^[4] לפיגועי דמים, והבחירה בהם היא בדיוק כזו – בחירה (ולא טובה במיוחד). לעומתם, לעובדים בשירות הציבורי אין המון ברירות: אם האוצר מסרב לשאת ולתת עמם או לחלופין להתגמש בעמדותיו, הם יכולים להתפטר או להמשיך לעבוד, או להפעיל לחץ על הציבור – שבסופו של דבר, הוא המעסיק שלהם והוא זה שאמור להיות הבעלים של משרד האוצר שמנהל את כספו. בהינתן שלא תמיד האפשרות להתפטר הינה טובה עבורם, שביתה היא האמצעי היחידי שעומד לרשותם.

ומכל ארבעת ההבדלים הללו עולה טענה מוסרית אחת פשוטה: העובדה שהציבור סובל משביתות ומתעב אותן אין בה כדי לשלול את הזכות המוסרית לשבות. ההיפך הוא הנכון – אם אדם הוא עובד ציבור, כפוף למערכת שלמה של מגבלות בשל היותו עובד ציבור^[5], מספק שירות חיוני לציבור ומקבל משכורתו מאותו הציבור בדיוק – הציבור הוא מעסיקו והציבור ייפגע כתוצאה מהשביתה שלו. זה בסדר גמור מוסרית, ולא רק מפני שאי אפשר לטעון שעובדי ציבור מועסקים על ידי "המדינה" יותר משאפשר לטעון שרבנים מועסקים על ידי הקב"ה – לאוצר אין הון עצמי ופיננסיירים זולת הציבור – אלא גם משום שאין שום רבותא מוסרית לשלילתה של הזכות הזו שמונעת את הצעד היחיד שנותר לעובד ציבור שמעוניין להמשיך לעבוד אבל רוצה שתנאיו ישופרו. בהגדרה, השוק הציבורי הוא כזה שאין בו תחרות: עובד משרד הפנים לא יכול לעבור לעבוד אצל המתחרים. בהיעדר אמצעי לחץ שקיימים אצל כמעט כל עובד במגזר הפרטי, עובד במגזר הציבורי ללא הזכות לשביתה משול לעבד, בחינת היותו חסר יכולת לחלוטין להשפיע השפעה אמיתית על תנאי העסקתו.

כך שהעובדה שהציבור – עד כמה שיש מובן להתייחס אליו ככזה – אינו אוהב שביתות אינה שונה מהותית מהעובדה שמנכ"ל חברה פרטית אינו אוהב שביתות, ובוודאי שאינה סיבה למנוע מאנשים לשבות.

[...]

משביססנו את זכות השביתה, עלינו להכיר בכך שאחד האיומים הגדולים ביותר על זכות השביתה הוא שבירתה. על מנת להיות אפקטיבית, שביתה על פי רוב צריכה לכלול את רוב, אם לא כל, העובדים. תארו לכם שבשביתה היפותטית של עובדי משרד הפנים האוצר מציע הצעה שתשפר את מצבם של בערך חצי מהעובדים, ואותם חצי חוזרים לעבודה. כעת, אין לשביתה כל כוח: אז התורים יהיו קצת ארוכים יותר. זה לא יזעזע אף מעסיק, ובוודאי לא יפעיל די לחץ על הציבור כדי לשנות משהו. שביתה תלויה בקיומה – כמו כל דבר אחר. הרציונאל הזה הוא מהעומדים מאחורי עבודה מאורגנת: ארגון העובדים הוא המכריז על סכסוך עבודה, מארגן את העובדים ביחד ומחליט מתי ההסכם מספק, והארגון הזה, בשל היותו נבחר, לרוב יהיה מחויב למרבית העובדים גם אם לא כולם. הבסיס המוסרי, אם כן, לעבודה מאורגנת הוא על מנת לאפשר לעובדים שיווי משקל במשא ומתן על תנאי העסקתם בשוק שבהגדרתו אינו תחרותי או שאיננו רוצים – כחברה – שהוא יהיה תחרותי^[6].

בדברי הימים קרה, לעתים, שחוקים המבוססים על רעיון מסוים נוצלו על מנת לבצע משהו שהוא לחלוטין הפוך מהרעיון הזה: דוגמה מפורסמת היא הפעלתו של חוק שרמן (1890) על ידי בתי המשפט כנגד איגוד עובדי מסילות הברזל האמריקאי. חוק שרמן נועד למנוע יצירת איחודי יישויות שעלולים לפגוע בתחרות, ובייחוד למנוע העלאת מחירים פיקטיבית על ידי הגבלה של מסחר או ייצור. במילים אחרות, החוק כיוון למניעת מונופולים וקרטלים. ב-1894 הפעיל אותו בית המשפט האמריקאי נגד עובדי מסילות הברזל השובתים בשביתת פולמן, בטענה שיש להם מונופול על העבודה. כך, חוק שנועד (ובהמשך גם מילא את ייעודו) למנוע מחברות ליצור קרטלים ומונופולים שימש להפסקת שביתת עובדים.

דבר דומה פקד את הרופאים המתמחים. במהלך המו"מ שהתפתח כתוצאה משביתת רופאים, הבינו המתמחים שההסתדרות הרפואית אינה לוקחת אותם בחשבון. הם ביקשו להיות מיוצגים במו"מ מול האוצר, ובקשתם נדחתה. הרעיון של ארגון יציג, שמטרתו להביא הישגים לכלל העובדים, יושם כאן על מנת למנוע מחלק מהעובדים ייצוג. כצפוי, ההסכם שהושג לא היה מקובל על המתמחים. כיוון שנמנע מהם להמשיך לשבות – לאחר שהארגון היציג שנכפה עליהם למרות שביקשו ייצוג נפרד חתם על הסכם שאינו מקובל עליהם – לא נותר להם אלא לקבל את ההסכם. כאמור, כאשר אדם נדחק אל הקיר, רק שוטה יסבור שעליו פשוט לוותר. כשסוגרים לקבוצת אנשים את כל דרכי הפעולה, הם יפעלו במה שנשאר להם.

להבדיל מעובדים אחרים, רופאים מתמחים אינם חסרי אפשרויות. כשאומרים לעובד שאין לו שום דרך לפעול על מנת לשפר את מצבו, הוא יישאר במקום עבודתו אם אין לו אופציות אחרות. אם יש לו אופציות אחרות, הוא ייקח אותן – אפילו אם אינן משתלמות יותר, מפני שבהן לפחות הוא אדון לגורלו. כשניסו, באמצעים משפטיים המעוותים את הרעיון המקורי מאחוריהם, למנוע מהמתמחים דרכי פעולה אפשריות אחרות, למעשה דחקו אותם לפינה. באנגלית קוראים לזה take it or leave it. חלקם של המתמחים החליטו לעזוב את זה. הם הגישו מכתב התפטרות.

[...]

שבית הדין פסל על טכניקה – מכתב ההתפטרות לא היה אישי (כפי שנראה בהמשך, הטכניקה הזו גם היא אינה מתיישבת עם פסיקה קודמת). כמה מאות מתמחים הגישו מכתבי התפטרות חדשים, אישיים. גם את אלה פסל בית המשפט, בתואנה כי הקולקטיביות של מכתבי ההתפטרות מעידה כי למעשה מדובר בשביתה, וזו אסורה מפני שנחתם הסכם עם הארגון היציג.

בשלב זה, נראה לי ראוי לבצע סיכום של הדברים: המתמחים נכנסו לשביתה, יחד עם כל הרופאים, מפני שמאסו בתנאי העבודה שלהם. הם ביקשו להיות מיוצגים מול האוצר ובקשתם נדחתה. הסכם החתם, שלדעתם אינו מייצג אותם. מרגע חתימתו, נאסר עליהם לשבות, כך שנלקח מהם אמצעי הלחץ העיקרי שלהם, ולמעשה נאמר להם – אלה הם התנאים וזהו זה. במצב כזה, הברירות שלהם היו לנשוך את השפה ולעבוד בתנאים שלא נראים להם, או להתפטר. כמה מאות מהם בחרו באפשרות השניה, ואפשרות זו נשללה מהם. למעשה, אותם מתמחים עובדים כיום בכפיה בתנאים שאינם מקובלים עליהם, והם לא יכולים להתפטר משום שהם לא בודדים שאינם מרוצים מתנאי העסקתם, אלא קבוצה.

כאן מעלים מיני אנשים שלל ספקות לגבי ההתפטרות הזו, בדיוק משום שהיא קולקטיבית. הספקות הללו יכולים להיות מזוקקים לכדי שתי טענות: האחת היא שמכיוון שמדובר בהתפטרות קולקטיבית ומעצם היותה כזו, היא אמצעי לחץ בלתי הוגן במשא ומתן. זו טענה מוסרית. השנייה היא הטענה המשפטית שהובאה גם בפוסט שקושר אליו בתחילת הדברים: כאשר המתמחים מתפטרים אולם מנהלים במקביל משא ומתן, וכאשר הם עושים זאת בצורה קולקטיבית ומאורגנת, הם לא מתפטרים, הם שובתים, ורק קוראים לזה בשם אחר, ושביתתם אסורה.

נתחיל מהטיעון הראשון: ראשית, יש לזכור שהמתמחים הם לא הראשונים שמתפטרים קולקטיבית. במקרה של "פלסטין פוסט" נ’ ג’ואנה יחיאל (1994) נקבע כי:

משפט העבודה אינו מכיר מושג של "התפטרות קיבוצית", "אבל אין זה מונע התפטרות בעת ובעונה אחת של מספר עובדים, או אפילו על^[7] העובדים במחלקה או במפעל. התפטרות יכולה להיות על-ידי הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר עובדים יחתמו על מסמך אחד – ואין הבדל בין השניים". העולה מהאמור הוא כי אין נפקא מינה אם במועד שבו התפטרה העובדת התפטרו עובדים נוספים, או שהיא היתה היחידה שהתפטרה באותו מועד או סמוך לו (ע’ 442).

אם כן, משפטית לפחות, ישנו תקדים מובהק לזכות להתפטרות קולקטיבית, כאשר בית הדין הארצי לעבודה קובע כי התפטרותם של מספר עובדים יחד צריכה להיראות כצרור התפטרויות אינדיבידואליות ותו לא.

כאן, יטענו אנשים מסוימים שישנו הבדל בין עובדים מאורגנים לעובדים שאינם מאורגנים: בהגדרה, צעדים מאורגנים של עובדים מאורגנים צריכים לעשות על ידי הארגון שלהם. ובכן, הטיעון הזה, בזמן שהוא נכון חלקית, הוא לחלוטין לא רלוונטי. נכון חלקית, משום שהיותו של עובד מצוי תחת ארגון עובדים לא שוללת את זכותו להיפגש עם עובדים אחרים, לדבר עמם, לחלוק עמם תחושות תסכול ומרמור ולהגיע להחלטות. העובדה שקבוצת אנשים נפגשה, דיברה, תיאמה עמדות והחליטה על צעד משותף הינה כולה בתוך תחום הדברים שמותר לאנשים לעשות. מה שאסור להם לעשות הוא להתחיל סכסוך עבודה מאורגן – וזאת אכן הם לא עשו, מה שמביא אותי לסיבה שבגינה הטיעון הזה לחלוטין אינו רלוונטי למקרה: הכללים שמתווים את זכויותיהם וחובותיהם של עובדים, מאורגנים ואחרים, תקפים כל עוד ישנם יחסי עבודה. התפטרות, בהגדרתה, היא הכרזה על רצון לסיום יחסי עבודה. אי אפשר להחיל את הכללים הנוהגים בעת קיום יחסי עבודה על סיומם מבלי לפגוע בצורה אנושה בזכותו של אדם להתפטר. התפטרות הינה מחוץ למשחק הפורמלי של יחסי העבודה, משום שהיא בהגדרתה סיומם החד צדדי של יחסי עבודה אלה.

ובעיקר, כמובן, הטענה שלעובדים מאורגנים יש פחות זכויות מאלו של עובדים בלתי מאורגנים היא כזו שלוקחת את הרעיון של עבודה מאורגנת, ומפנה אותו לכיוון העיוות שלו, לאותו הכיוון שהוא מנסה לצאת נגדו: עובדים מתארגנים כדי להעצים את זכויותיהם, וזהו הנימוק היחידי לעבודה מאורגנת בכל מקום. אם עבודה מאורגנת פוגעת בזכויות העובדים, שוב אין לה כל צידוק. ולא אתעייף מלהזכיר, היה זה בית המשפט, בהחלטתו המעוותת את הרעיון, משמנע מהמתמחים להיות מאורגנים בנפרד וכפה עליהם ייצוג שאין הם חשים בנוח עמו.

האם מדובר באמצעי לחץ בלתי הוגן במשא ומתן? השאלה הזו היא שאלה מוסרית הנוגעת למושג ההגינות. עם זאת, ניתן להציע לה שתי תשובות אפשריות המשלימות זו את זו: האחת היא שכיוון שפורמלית לא מקוים משא ומתן עם המתמחים אלא עם ההנהגה היציגה שנכפתה עליהם – למעשה, פורמלית נמנע מהמתמחים לנהל משא ומתן – הרי שלא ניתן לטעון שמנוהל כזה. אם רוצה האוצר לשאת ולתת עם המתמחים יואיל ויכיר בארגון שלהם. כל עוד הדין והדברים עם המתמחים נעשים בתוך מסגרת ההסכם שנחתם עם ההסתדרות הרפואית ופעמים רבות גם בנוכחות נציגיה, כל עוד לא מכירים בהם כגוף שניתן לשאת ולתת עמו, לא ניתן לכנות את ההידברות משא ומתן. השנייה היא הצד השני של חוסר היציגות – אם נמנע מקבוצת עובדים לעשות כל דבר שהוא על מנת לשנות את תנאי העסקתם, והם בשום אופן לא רוצים לעבוד בתנאים אלה, אין להם אלא להתפטר. לטעון שהתפטרות איננה הוגנת, בחינת היותה מחוץ למשחק, פירושו לטעון שהדבר ההוגן היחידי שנותר למתמחים לעשות הוא לקבל את ההסכם שאינם רוצים בו ולחזור לעבוד. אני בספק אם ניתן לכנות זאת הגינות, כאשר סוגרים בפני קבוצת אנשים כל דרך פעולה, וגם את הדרך החוצה, בתואנה כי אין זה הוגן.

הטענה השנייה אומרת, כזכור, שמדובר בשביתה וזו אסורה על המתמחים כיוון שהארגון היציג שנכפה עליהם חתם על הסכם. זו הטענה שממנה שואב בית הדין לעבודה את סמכותו לצווי מניעה. מעבר לבעיה המוסרית האקוטית בטענה הזו, היא גם לא מחזיקה מים לוגית. מה הופך את ההתפטרות לשביתה?

האנשים שטוענים שההתפטרות הינה שביתה מביאים שתי ראיות עיקריות: האחת, המתמחים מקיימים מו"מ, ועובדים שמתפטרים אינם מקיימים כזה. השנייה היא הקולקטיביות. לטענות הללו באמת שאין סיבה להקדיש יותר כמהי מילים. הביצוע הקולקטיבי של התפטרות אינו גורע מהיותה התפטרות. גם אם העובד מתפטר רק על מנת להיות נשכר מחדש, זו עדיין התפטרות. פירושה היחיד הוא סיום יחסי העבודה, לא הפסקה זמנית של העבודה תוך קיום יחסי עבודה, שזו הגדרתה של שביתה. הטענה, כאילו ההתפטרות היא למעשה שביתה מפני שמטרתה ללחוץ על האוצר או ההסתדרות הרפואית אינה מחזיקה מים, מפני שלא כל אמצעי לחץ הוא שביתה. אילו היו המתמחים בוחרים לגייס מ ממון רב, ולצאת בקמפיין תקשורתי נרחב נגד האוצר וההסתדרות הרפואית, במטרה לייצר לחץ להיטיב את תנאיהם. האם לזאת היינו קוראים שביתה? לא, כאן לא יעזרו פלפולי "אפרופים" משוללי קשר (ושנויים במחלוקת כשלעצמם) – כשאדם חותם על מכתב התפטרות, ואפילו אם הוא סבור שמדובר בשביתה – מה שלא הוכח, והוכחה כזו היא אקוטית כדי בכלל להתחיל לדבר על "אפרופים" – המעסיק שלו מבין מהי התפטרות והמתפטר יודע מה המעסיק שלו מבין במונח. לכל הצדדים ברור מהי התפטרות ומה משמעותה של ההודעה. והיה ולא ישתנו דברים, גם סופיותה.

אגב הטיעון הזה, שהועלה בפוסט אליו קישרתי בתחילת הדברים, אינני משפטן, אולם הלכת אפרופים תקפה, ומצוטטת, בדיני חוזים. היא שימשה לפירוש הסכמים קיבוציים, כתבי פטנט, צוואות וחוזים אחרים. מכתב התפטרות איננו חוזה, אלא הודעה על סיומו. המחשבה, שכאשר אדם מציג מכתב שתוכנו ברור הוא למעשה מכוון לדבר אחר היא רעות רוח – רעות רוח שכל מטרתה להכפיף את המתמחים למרות הסכם שאינם חפצים בו, מבלי ברירה.

באשר לטענה כי מתפטר אינו מנהל משא ומתן, הרי שמדובר בקשקוש גמור. מעסיק שלא רוצה שעובד יעזוב עשוי לשבת לשולחן המו"מ עם העובד על מנת להשאירו. בעניין זה, אין כל סיבה שיהא הבדל בין עובד בחוזה אישי לעובד הנמצא תחת הסכם קיבוצי, כיוון שאין ולא ראוי שיהיה משהו בעבודה המאורגנת המפחית את זכויותיהם של העובדים המאורגנים – כאמור, עצם הלך המחשבה הזה הוא עיוות של רעיון העבודה המאורגנת.

[...]

מילה על צביעות: הממשלה הנוכחית, ומשרד האוצר שלה, הם ממקדמי השוק החופשי. הם מפריטים מפעלים וחברות ממשלתיות מתוך תפישה שהשוק הפרטי הינו יעיל יותר, לעתים ללא ביסוס להנחה זו ותוך עלות גבוהה מאוד, המושתת על הציבור. על מנת לעודד צמיחה, הממשלה הנוכחית גובה יותר ממחצית המסים שלה במיסוי עקיף, החל על כולם במידה שווה, ורק מיעוט מהכנסותיה ממסים מגיעות ממיסוי פרוגרסיבי ישיר. התפישה היא שיש להיטיב עם בעלי הון, על מנת להקל עליהם להשקיע את הונם לרווחת כלל הציבור, מתוך תפישה – שגויה – שרווחיהם יחלחלו למטה. ולכן, לאוצר אין שום בעיה עם זה שחברות כמו "דלק" מפעילות לובי חזק ומכבש לחצים על חברי כנסת כדי לא לשלם קצת יותר מס על מכירת משאב טבעי של ישראל. ללחצים כאלה על חברי כנסת אין איש קורא "לחץ לא הוגן במשא ומתן". לבעל מפעל המאיים להעביר את מפעלו על עובדיו למדינה אחרת אם תהין המדינה להעלות את מס החברות איש אינו מוציא צו מניעה. זה, ככל הנראה, לחץ הוגן. אבל התמיכה החמה של האוצר בשוק החופשי מסתיימת, משום מה, במתמחים. כי עקרון השוק הוא פשוט – אם יש לך עובדים שאין להם תחליף, והם רוצים להתפטר, עליך לעשות הכול כדי שיישארו. אם המתמחים הם קריטיים למערכת הרפואה הציבורית, יש לשאת ולתת עמם ולהגיע עמם להבנות. כל זאת, אם מקבלים את נקודת המוצא שלאדם מותר להחליט שאינו רוצה להיות מועסק בתנאים שהוצעו לו, ושהוא מבקש להתפטר. תחת זאת, האוצר – אותו אוצר שמסרב להתערבות של המדינה בשוק כמעט דרך קבע – בחר לבקש מהמדינה להתערב, ולא סתם להתערב – אלא למנוע בכוח צעד שהוא בגדר חירותו של כל אדם. כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שהאוצר או מי מפקידיו ידברו על שוק חופשי. הם אינם חפצים בשוק חופשי, הם חפצים בשוק המוטה לכיוונם של מי שיש להם.

דווח בתקשורת כי הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, איים שאם ייענו דרישות המתמחים הוא יתפטר. אירוניה לא יודעת לכתוב את עצמה טוב יותר. הנה פקיד בכיר בגוף שפנה לבית המשפט בטענה שההתפטרות נעשתה לצורך הפעלת לחץ במו"מ ועל כן היא למעשה שביתה בלתי חוקית, שמאיים בהתפטרות לצורך הפעלת לחץ במשא ומתן. מי רוצה להתערב שאילו התרחיש היה קורה ולוין היה מתפטר, איש לא היה מנסה להוציא לו צו מניעה? אז לא, לא מדובר כאן בטענה כנה. מדובר כאן בצדק של מה שמותר ליופיטר, אסור לפר.

[...]

אין די רופאים במערכת, ואין די סטודנטים לרפואה. אנשים מסוימים יכתבו, במצח נמוך, שזו הסיבה שהמתמחים מרשים לעצמם להתפטר – הם יודעים שאין להם תחליף^[8]. אבל האמת היא הפוכה: רופא לומד שבע שנים בטרם הוא הופך למתמחה. כשאדם צעיר ומוכשר צריך לבחור כיוון, הוא יעדיף ללמוד מקצוע שבגיל 30 יאפשר קיום בכבוד לו ולמשפחתו (כלכלה, מדעי המחשב, מנהל עסקים וכו’) ולא מקצוע שבגיל 30 יעביד אותו בתורנויות בשכר נמוך משמעותית. הדרך לתקן את זה היא להעלות את שכר הרופאים, כבר מהדרגות הנמוכות. הדרך לגרום גם לאלה שהיו מוכנים לעשות את הדרך הזו להימלך בדעתם, ככל הנראה עוברת בלהראות להם שאם יצטרפו למערכת הרפואה, הם לכודים בפנים, עם הגב לקיר, ובלי שום דרך פעולה חוקית. זה ישכנע אותם למצוא עבודה בחוזה אישי. כי אתם לימדתם אותנו שבשוק חופשי כל אחד צריך למקסם את האינטרסים שלו, והיום אני לא מכיר אף אחד שהאינטרס שלו הוא להיות רופא בישראל.

לא משחררת is a post from: בלוגיקה

1. אם כי לא רק – בהגדרה שביתת עובדים פוגעת בציבור שעושה שימוש בשירותי אותה חברה, ובמקרה של נהגי הרכבת הקלה והיות והרכבת היא מונופול בקו שלה, בציבור כולו
2. בין השאר, היעדר עבודה מאורגנת במגזר הפרטי
3. כתוצאה מהישארותם בבית של הורים, למשל
4. כפי שהודגם על ידי מנהיג פת"ח לא מכבר
5. למשל, כפיפות לתקני נציבות שירות המדינה, כך שגם עובד מבריק לא יכול להיות מתוגמל
6. למשל, אם אנחנו רוצים לקיים מערכת חינוך ציבורית, ולא לגרום למורים הטובים לברוח למערכות פרטיות
7. כך במקור, נ.א.
8. כאילו מתפטר צריך בכלל להעסיק את עצמו בכגון דא

דעת קהל – עצלות הפרט

אם לא נוח לך, קורא יקר, עם המדיניות הכלכלית הממשלתית הנוכחית; אם מאסת, קוראת יקרה, ב"צמיחה" שמורגשת רק בקומות העליונות של מגדלי יוקרה; אם המחירים המאמירים של הכול, מדלק ועד חלב, מגני ילדים ועד דירות, מטרידים אתכם, הפוסט הזה נועד עבורכם. אם אתם חושבים שהמדיניות הכלכלית היא נפלאה, ומצבנו מעולם לא היה טוב יותר, אני מוכן להפנות אתכם לחומרי קריאה. אבל כל היתר – אליכם אני ממען דברים אלה:

אפשר למשוך בכתפיים ולהגיד שדבר לא ישתנה, שכלום לא משתנה, אף פעם, שהפוליטיקה חזקה מהאזרחים. אבל משיכה כזו בכתפיים היא הכרה הלכה למעשה בזכותו של השלטון להתעלם מבוחריו, בזכותם של פוליטיקאים לרפד את כיסי חבריהם תמורת כיסאם שלהם. מי שמוותרת על זכותה להשפיע, ויתרה כבר על המשחק הדמוקרטי. מי שוויתר על השמעת התנגדות מראש נתן גט כריתות בינו ובין המדינה, והשאיר אותה למרמס לפוליטיקאים קטנים וצרי אופקים שחומסים אותה, ואותנו. זו עמדה שאזרח בדמוקרטיה המחזיק בה ויתר על הדמוקרטיה עצמה.

אפשר גם לסמוך על אחרים שיעשו את העבודה. להיות חלק מדעת הקהל, להיות עצלן. כשאחרים יוצאים לרחוב במקומך, הם מביעים את דעתם, לא את דעתך. אין אדם היכול להביע את דעתך במקומך, ואין לך דוברים. מי שסומך על אחרים שידברו במקומו ויתר על זכותו להשמיע קול. רק פעם בארבע שנים אנחנו נותנים מנדט לאחרים לדבר במקומנו. בשאר הזמן, חובתנו היא לדבר בשם עצמנו, שאחרת אנחנו נותרים אילמים. רוח של מהפיכה כזו לא תסבול כל עמידה מנגד – עליכם לזעוק.

ולכן מה שצריך לעשות הוא לצאת ולהשמיע את דעתכם. להראות שקול המון הוא גם הקול שלכם, להוכיח שדעת קהל היא הרבה קולות מתווכחים, גם זה שלכם, המאוחדים בדבר אחד – התביעה החד משמעית להישמע, להילקח בחשבון, להיות בתודעה של הפוליטיקאים שלנו – לא רק בעת בחירות, אלא גם דקה אחריהן ועד הבחירות הבאות. כי זה מאזן הכוח הגדול: לטייקונים יש מקורבים וג’ובים ותפקידים לפקידי מדינה וכסף וכוח ועורכי דין והשפעה, ולכן הטייקונים מקבלים עדיפות. כשכמעט כל המפקחים על הבנקים מאז שנות השמונים הלכו, לאחר סיום תפקידם, לעבוד בבנקים – משקל היתר של הטייקונים ניצח. כשמתי-מעט של מיליונרים זכו במשאבי טבע יקרים השייכים למדינה – מפעלי ים המלח וקידוחי הגז – משקל היתר של הטייקונים ניצח. כשמחירי כל המוצרים ה"מתחרים" עולים באופן אחיד, והמפקח על ההגבלים העסקיים נותר שוקט, משקל היתר של הטייקונים ניצח. וכשהכנסתה של המדינה ממיסוי רגרסיבי גדולה מהכנסתה ממיסוי ישיר משקל היתר של הטייקונים ניצח. הדלק, החלב, הלחם והדיור מתייקרים – ומס החברות יורד. אם כך נראית צמיחה, הבו לי מיתון.

אבל לנמלים הקטנות שמממנות את כל החגיגה הזו, אלה שהולכים לעבוד מדי יום ומגלים ששירות נוסף קוצץ, שמוצר נוסף התייקר, הכול כדי להיות מסוגלים לממן תספורת לבן-דוב או שני אחוז מס פחות למפעלי ים המלח^[1], לנמלים הללו שהן אנחנו אין מקורבים וג’ובים ותפקידים לפקידי מדינה וכסף וכוח ועורכי דין. אבל יש לנו השפעה, יש לנו משמעות, אנחנו הריבון כאן. אנחנו אלה שבוחרים, אנחנו אלה המרוממים את הפוליטיקאים, אנחנו אלה שנותנים מנדט, ואנחנו יכולים לשלול אותו. שום דבר שפוליטיקאי עושה אינו גזירת שמיים – הכול הוא עושה תחת חסותנו. ואנחנו חייבים לתבוע שישמעו אותנו, והדרך לתבוע זאת היא להזכיר שלנו יש השפעה, לצאת ולזעוק. אין לנו דבר מלבד ריבונותנו, ועלינו להפגין אותה אם נדמה לנו שמישהו שם שכח לקחת אותנו בחשבון.

ביום שבת בערב אסור לנו לחשוב שמישהו יעשה את העבודה עבורנו, או שאין טעם. עלינו לצאת ולדרוש שישמעו אותנו.

[...]

ראש ממשלתנו הקים ועדה, שזה מה שפוליטיקאים עושים כשהם לא רוצים לעשות. אבל אנחנו לא רוצים ועדה. העם אינו מנהל הידברות עם ממשלתו, הוא אינו יושב איתה לשולחן המשא ומתן, הוא אינו שיקול אחד מתוך מגוון שיקולים אחרים, הוא אינו מבקש ממשלתו. העם מנחה את ממשלתו. הנחיות אינן דורשות ועדה, הן דורשות ביצוע. הפוליטיקאים שלנו עושים את מה שהם הכי טובים בו – מניפולציות זולות. בתחילת הדרך, ניסו להפריד את הסטודנטים באמצעות אתנן זול, כמו קולוניאליסטים שרוכשים אדמות תמורת שבר ראי. אחר כך טענו בחצי קריצה למימון זר אנטי-ציוני, טענה שמעולם לא גובתה בהוכחות, אבל לובתה על ידי הצווחנים הרגילים^[2]. כשהתרגילים הרגילים לא עבדו, ביקשו לשבת לשולחן המשא ומתן, כאילו שיש טעם למשא ומתן בין המדינה לציבור, כאילו אינם רואים את האבסורד. במאמר מוסגר יש לציין, שעם המדינה אסור להגיע להסכמים. מי שהיה סטודנט בזמן המחאה על ועדת שוחט בוודאי זוכר את כמות הפרות ההסכמים של המדינה המנוהלת בידי פקידי אוצר. ההבטחה העיקרית שסיימה את השביתה, שמסקנות הועדה לא יועלו על שולחן הועדה לפני שיידונו עם הסטודנטים ויגיעו להסכמה, הופרה אף היא. הם מעולם לא הבטיחו לקיים.

משראו שהכול כשל, הקימו ועדה. עברנו כל כך הרבה תרגילים פוליטיים מאז החלה המחאה, שועדה בוודאי איננה מרשימה אותנו, כל שכן ועדה שאין לה סמכויות מוגדרות. ועדת טרכטנברג, חוק הוד"לים, התייקרות הדלק, החשמל והחלב, כולם מוכיחים דבר אחד: הממשלה לא רוצה להקשיב, היא רוצה שנפסיק לדבר. ממש כך, כמו שהורה עשוי להרגיש כלפי ילד. ועדת טרכטנברג היא בבחינת הנה לך במבה ועכשיו שקט, אבא רואה חדשות. אנחנו דורשים את שינוי השיטה, והם מנסים לטפל בדרישה זו בכלים של השיטה. כי שינוי השיטה פירושו לעבור למצב שבו על הנבחרים להאזין לבוחריהם, ומצב כזה איננו רצוי להם. טוב להם יותר כשהבוחרים פוסעים לקלפי פעם בארבע שנים ומחזירים אותם לכורסאות עור הצבי. התרחיש הזה מבעית אותם, כדי כך שהם מוכנים לבגוד בכל ערך ולפנות לרשות השידור בדרישה שיפסיקו לשדר את מספרי המפגינים; עד כדי כך שהם מוכנים לבגוד אפילו בערכי השוק החופשי ולנסות למנוע בצו בית משפט מאנשים לקבל החלטה חופשית ולהתפטר מתפקידם. כשידברו איתכם על חשיבותו של השוק החופשי, על החירות שהוא נותן, תזכרו להם את זה.

כשנשאלת השאלה, בשיחות עם סקפטיים יותר ופחות, מה בעצם אתם דורשים ולמה אין דרישות מפורטות, אני רוצה לצחוק. דרישות מפורטות מציגים בעת משא ומתן, וזה אינו השיח בין הציבור וממשלתו. אבל זו אינה הסיבה שאני רוצה לצחוק. הסיבה היא שמה שבאמת רוצים רוב האנשים שיוצאים לרחובות אינו חינוך חינם מגיל שלוש או פיקוח על שכר הדירה או הורדת המע"מ ומס הבלו והעלאת מס החברות. מה שרוב האנשים שיוצאים לרחובות רוצים הוא שישאלו אותם מה הם רוצים לא רק לאחר מעשה ולאחר שהם יוצאים לרחובות וכנקודת מוצא למשא ומתן ממנו הם ייצאו עם פחות ממה שהם רוצים. הם רוצים שישאלו אותם מה הם רוצים לפני מעשה, ושנבחריהם יעשו את רצונם הזה. הם רוצים שהשיקול של מה הם רוצים –בניגוד לשיקול של מה פופולארי או מה אפשר למכור – יהפוך לשיקול העיקרי של האנשים שהם שמו בעמדות שררה. הם רוצים שישאלו אותם מה הם רוצים לא כאמצעי לסתום להם את הפה, אלא כבסיס להקשבה כנה. הם רוצים שהפוליטיקאים ישאלו את עצמם "מה הבוחרים שלי רוצים" בכל בוקר ובכל ערב ולפני כל הצבעה. ש"משמעת קואליציונית" או היאחזות בכסא יהיו שיקולים משניים לשאלה הפשוטה, החודרת, החותכת – מה האנשים שאני מחויב כלפיהם רוצים. ולכן כששואלים אבל מה בעצם אתם רוצים אני רוצה לצחוק. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים.

[...]

אנחנו שומעים הרבה מאוד סיסמאות על "אחריות". כי אי אפשר להיענות לכל הדרישות, אחרת נהיה כמו ספרד, כמו ארה"ב, כמו יוון. כי אם לא ננהג במתינות, באחריות, אם נטלטל את הספינה ונשנה את השיטה, נהיה במיתון, נתפרק כלכלית. יש לי חדשות בשביל מנהיגינו: בישראל, בני עשירון שביעי-שמיני עם שני ילדים כבר מתפרקים כלכלית. הם כבר חיים במיתון, הם כבר מרגישים, כל אחד מול מנהל סניף הבנק שלו, חדלי פירעון כמו ארצות הברית. יציבותם הכלכלית של תשובה ועופר איננה עומדת בראש מעייניהם, ושום דיבורים על "אחריות" ו"צמיחה" לא ישנו את זה. אי אפשר לשכנע את מי שמתבונן בהוצאות התופחות שהוא חווה צמיחה.

אבל שיעורים על אחריות הם חשובים, ואני הראשון שסבור שיש תמיד להפעיל מתינות, שיקול דעת ולפעול באחריות. מתינות היא מעלה טובה, אחריות ושיקול דעת הם צו השעה בעתות צוקה כמו גם על מי מנוחות. ראש הממשלה ומקהלתו מספרים לנו שכלכלות העולם נאבקות, וזו שעה קשה מדי לתת לאנשים את שמגיע להם. אבל משום מה, אחריות זה מה שנדרש להפגין האזרח שהדלק שלו התייקר הלילה, ולא ראש הממשלה שחבריה מונים שליש מחברי הכנסת. אחריות נדרשת להפגין אם עובדת שמשלמת הון תועפות על צהרונים ורואה את ילדיה מעט מדי, ובעלה שרואה את ילדיו עוד פחות, ולא בני בגין ויוסי פלד השרים ללא תיק, לא דן מרידור השר לענייני מודיעין, לא השר המופקד על השירות הממשלתי לציבור מיכאל איתן, לא סגנית השר לענייני גימלאים לאה נס, לא שלושת (!) נושאי המשרה במשרד לפיתוח הנגב והגליל – השר סילבן שלום וסגני השר איוב קרא וגילה גמליאל (סגנית שר לקידום צעירים, סטודנטים ונשים). הממשלה המנופחת הזו, ששריה הם רבע מהכנסת, היא לא צריכה לגלות אחריות בזמן כה קשה, כשכלכלות העולם קורסות. הן לא יעלה על הדעת ששרים ייאלצו להיפרד מרכבי השרד ומהכיסאות הנוחים ולהסתפק בשכר הצנוע של חברי כנסת. זה יהיה חוסר אחריות.

אחריות צריך לגלות מי שמעז לשבת בבית קפה אחת לחודש וחולם אולי יום אחד לרכוש דירה, מי שההינה לעזוב את בית ההורים ואולי אף לשכור דירה עם שותפים; אבל לא ראש הממשלה שמשתמש בדוברים על חשבון משלם המיסים כאילו היו רכושו הפרטי, להוציא בשם לשכתו הודעות לעיתונות לגבי ענייניה הפרטיים (והמשונים, יש לומר) של רעייתו.

אכן, צודק ראש ממשלתנו, צודקת גם המקהלה. אזרחי ישראל צריכים להיות אחראים בתקופה כזו, ועל כן עליהם לצאת החוצה, בראש מורם, ולדרוש להישמע. זה המעשה האחראי.

[...]

אז ביום שבת זו הפגנת המיליון, ואני חושב שהפגנות פועלות על משטרים ושיטות כמו שארבעים תלמידים בכיתה פועלים על מורה – הם שוחקים אותם, לאט לאט, מעט מעט. עוד אבן דרך אחת בדרך ארוכה ומפותלת, שתיגמר, ככל הנראה, בקלפי, עד שנבחרי הציבור יחזרו להקשיב.
ואת ואתה, קוראים יקרים, בואו לעמוד שם איתי. בואו כדי לדרוש שיקשיבו גם לכם. כי אני יודע שיש לכם מה להגיד.

עליי לזעוק is a post from: בלוגיקה

1. שישנו, כמובן, חשש גדול שיקחו את הדברים ויסתלקו לארץ שבה המס יותר נמוך
2. בן-דרור ימיני, אני מסתכל עליך

(כותרת חלופית: להצדקתה המוסרית של קריאה המונית להשפעה פוליטית על השוק)

הנקודה הבסיסית ביותר שעומדת מתחת כל שאלה של רגולציה ממשלתית על השוק היא מה קודם למה. זאת, מפני שאם השוק מתקיים באופן עצמאי למדינה, אזי זכותה המוסרית של המדינה להתערב בו דורשת ביסוס, אם בכלל ניתן לדבר בה: השוק כישות עצמאית לא מקבל מהמדינה דבר (ומכאן הגדרתו כעצמאי) ועל כן אין זה בהכרח מן הצדק שהמדינה תתערב בו (אם כי, ניתן לטעון כמה טיעונים כבדי משקל גם תחת הנחה כזאת). מנגד, אם השוק תלוי במסגרת המדינית, אזי ממילא הוא נתון למרותה, כפוף לה ומתקיים בתוכה, ולמעשה מראשיתו אינו חופשי אלא מוגבל על ידי תחימתה של המדינה.

למזלנו, זו שאלה שקל מאוד לענות לה, ואפילו לתת דוגמאות קונקרטיות. שוק – חופשי או מוגבל – מתחיל ונגמר בזכות לקניין ובהגנה עליו. בלי זכות לקניין ולהגנה עליו, איש אינו יכול לצבור עושר, ובוודאי שלא ניתן לדבר על סחר – ניתן לדבר על הגנב החזק ביותר. למרות דבריו של אבי הליברליזם יליד בריסטול לגבי היותה של זכות הקניין זכות טבעית, הרי שבפרקסיס זכות הקניין איננה זכות תיאורטית, אלא (כשאר הזכויות האוניברסליות של לוק) כזו המתבטאת בחירות נגאטיבית. במילים אחרות, הזכות לקניין אינה אלא החופש מגזל וחמס. הזכות לקניין איננה זכות במובנה ההובסיאני (לפיו זכותו של אדם היא לכל דבר שהוא יכול להשיג), אלא היא אמורה להיות נתונה לאנשים ללא קשר לתכונותיהם ויכולותיהם האחרות. העובדות האלו כשלעצמן הופכות את הזכות לקניין לזכות חברתית-פוליטית פאר אקסלנס.

אולי בשלב זה תסייע דוגמה: ראובן, שמעון ונחמה הם שכנים. ראובן הינו קטן קומה וחלש גוף, שמעון הוא בעל מבנה גוף גדול וחזק, ונחמה מאומנת היטב בשימוש בכלי נשק. לשלושתם חנויות מכולת. ראובן מנהל ענייניו בתבונה ובחוש עסקי מפותח ומצליח להרוויח ממון רב מחנות המכולת שלו. לנחמה גם-כן העסקים מסבירים פנים, והיא מרוויחה די והותר על מנת לקיים עצמה. שמעון, לעומת זאת, קיבל מספר החלטות שגויות ועסקיו מדשדשים. כיוון שכך, שמעון סוחט את ראובן ומפני ששמעון חזק מראובן, הוא לוקח מחצית מפדיונו היומי של ראובן מדי יום. שמעון מנסה לסחוט גם את נחמה, אולם נחמה מסוגלת להגן על עצמה באמצעות כלי הנשק שלה, ושמעון לא לוקח ממנה דבר. כעבור זמן לא רב, ראובן נאלץ לסגור את חנות המכולת שלו ושמעון מכפיל את לקוחותיו. אילו הייתה זכות הקניין כזו שאדם לוקח לעצמו בהתאם ליכולתו (למעשה, זכות מריטוקרטית) הרי שלא הייתה כל בעיה בתרחיש הלז. מצב כזה מניח עצמאות מוחלטת של השוק, ושמעון מתקדם בו בזכות יכולותיו המופלאות לחבוט בראובן קטן המימדים. אולם, מצב עניינים כזה נותן יתרון בלתי הוגן לכוח פיזי ולמעשה מעודד אנרכיה – הרוצה להתקדם, יכה חבריו. כיוון שכך, אנו מכירים בחובתה של המדינה להגן על הקניין – במצב עניינים כזה, כאשר שמעון מפליא מכותיו בראובן, מגיח השוטר לוי ואוסר את שמעון, ומאפשר לראובן לשמור את כספו ולשמר את מעמדו אליו הגיע.

אם כן, זכות הקניין, הבסיסית ביותר לכל מערכת שוק, היא דבר המתקיים בתוך המסגרת החברתית-מדינית ומסגרת החוק שהיא מתווה וזקוק לה, למסגרת זו, על מנת להתקיים באורח המאפשר לאנשים לעבוד ולהתקיים. כלומר, המסגרת של השוק היא המסגרת המדינית, והשחקנים בשוק, לפני שהם נושא לתיאוריות כלכליות, הם אזרחים. וככאלה, אין בסיס מוסרי להגבלת השפעתם על השוק לקניה או הימנעות ממנה ולמשחק לפי כללי השוק, אלא – תחת הנחת דמוקרטיה – זכותם להשפיע על השוק גם בתוקף התאגדותם הפוליטית. לשון אחר, דמוקרטיה מערבית בעלת שוק חופשי היא מבנה כלכלי שבו קיימת רגולציה, כאשר הרגולטור מתווה לשוק גבולות רחבים-יחסית לשחק בהם; אולם השוק נותר כפוף לאותה רגולציה ולא מתקיים בלעדיה. החירות, אותה מהללים הליברלים והליברטריאנים כערך עליון, אינה מוקנית מהשוק, אלא מתוקף מבנה העל הדמוקרטי שרק בתוכו יכול השוק להתקיים, שמשחרר את השוק ככל הניתן מחד, אולם הוא המקפיד על חירויות הפרט מאידך.

חישבו, למשל, על עבדות: בראיית שוק טהורה, אם אדם נכון למכור את גופו לעבדות ואחר נכון לרכוש, והם מסכימים ביניהם כשני בני אדם בוגרים וכשירים על המחיר והתנאים, קשה למצוא הצדקה למניעתו של ההסכם. מתוך הרצון להביא למקסימום נטול-הגבלה את החירות נמצאנו מאפשרים לפרטים לגזול חירותם של אחרים. כאן, מבנה-העל חייב להתערב, והוא עושה זאת על ידי איסור עבדות (אף אדם אינו רכוש) וחוקי עבודה. אותו מבנה על בדיוק הוא זה שכיוון אליו אדם סמית’ כשאמר:

כל מס[...] הוא אות, לא לעבדות אלא לחופש. זה מראה שהאדם הוא נתין של ממשלה, אכן, אולם מפני שיש לו רכוש כשלהוא, אין הוא יכול להיות רכושו של אחר

ההכרה בכך שכוחות השוק כפופים למסגרת העל המדינית המאפשרת אותם (במובן זה, צודק ידידי יוסי כשהוא טוען שהשוק החופשי האמיתי היחיד הוא בסומליה) היא העומדת בבסיס ההצדקה המוסרית למחאת יוקר-המחיה^[1]. השוק לא יכול להתקיים בלי שני דברים: אזרחים, ומסגרת מדינית. בדמוקרטיה, שני הדברים הללו הם תיאורטית קרובים במיוחד. מכאן, לאזרחים זכות לדרוש מהמסגרת הדמוקרטית תיחום גבולות שונה למגרש המשחקים של השוק, כזה שייתן העדפה לשכבות מסוימות. בניסוחים אחרים, ההכרה הזו מהווה את יסודה האתי-פוליטי של השיטה הסוציאל-דמוקרטית^[2].

[...]

הכרה זו מכפיפה את השוק ללחצים פוליטיים, לעתים תוך תנועה הרת-אסון. כך, פוליטיקאים סקטוריאליים יכולים לצבור הון פוליטי באמצעות תיחום השוק כך שייטיב עם הסקטור שלהם. עובדה זו נותנת הזדמנות כלכלית ויתרון כלכלי לציבורים שמצביעים על סמך מגזר^[3], שקל לנציגיהם להפוך להיות לשון-מאזניים בקואליציות שמתגבשות סביב אידאולוגיה מדינית-חברתית. דוגמה קלאסית היא ש"ס שנהנית מהצבעה סקטוריאלית על סמך שייכות עדתית-דתית והופכת לשון מאזניים בקואליציות שמאל או ימין מדיני; אבל כל מפלגה שמושכת קולות מחוץ לקונפליקט המרכזי בבחירות – הגמלאים, שינוי, הדרך השלישית וכו’ – יכולה להגיע למקום הזה. אחד האפקטים העיקריים של פארסת הבחירה הישירה בישראל היה שבירה של קואליציות לכמה וכמה מפלגות לשון מאזניים כאלה.

במציאות כזו, הקופה הציבורית הופכת לאמצעי של מתי-מעט להון פוליטי, ונמצאנו שתחת רווחה לכול וניהול של מדיניות רווחה למען הציבור, הופכת הקופה הציבורית לאמצעי לשימור קריירות פוליטיות. החשש מפני דבר זה הוא, בין השאר^[4], מה שהביא את פקידי האוצר לקפוץ את היד שעל הקופה, באמצעות – בין השאר – חוק ההסדרים. התוצר של זה היה שהמערכת הפוליטית איבדה כמעט לגמרי את יכולתה להשפיע על המערכת התקציבית הציבורית, כאשר התקציב נקבע בממשלה כחלק מהמשחק הקואליציוני והמדיניות של הממשלה, כמעט ללא דיון ציבורי בסעיפיו וכמעט ללא דיון ציבורי בהצעות חוק תקציביות מחוץ לקואליציה, שנדונות כמעט תמיד לכישלון מראש.

מתחילה, כשקראתי את דבריו של שאול אמסטרדמסקי, התרעמתי מעט על הסיום:

שינוי סדר העדיפויות מהיסוד, שהוא מה שאנשי האוהלים מייחלים אליו וקוראים לו ולא איזו מלאכת טלאים בתחום הדיור, לא יכול לקרות ברגע. הוא יקרה אם ורק אם פקידי האוצר יחושו בנוח להרפות את היד הקפוצה. וזה יקרה אם ורק אם הם יידעו, הפקידים, שאפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלא יהפכו את התקציב למערת פריצים.

כשיובטח להם שנבחרי הציבור שלנו אחראים לפעולותיהם ולכספנו. אבל לשם כך אנו נדרשים לבחור באחריות ובתבונה את נציגי הציבור שלנו.

התרעמתי, מפני שיש כאן כביכול הצדקה של מדיניות היד הקפוצה, שהיא בלתי-נכונה מנהלית ומוסרית. פקידי האוצר הם משרתי-ציבור, ועליהם להיות כפופים למערכת הפוליטית מנהלית; מוסרית, הקופה הציבורית לא יכולה להיות מנוהלת בידי אותם שלא חייבים דין וחשבון לציבור אלא רק לעצמם ולהתקדמותם האישית. המדיניות של פקידי האוצר היא ללא ספק חלק מהבעיה.

עם זאת, נדמה לי שהדין וחשבון שהובא למעלה עושה חסד עם הגישה הזו – מי שהאינטרס שלו הוא הפיכתה של הקופה הציבורית לכזו^[5] לא יכול לאפשר לתקציב המדינה להפוך אתנן פוליטי. מנגד, המצב בו הוא מנוהל בידי פקידים נותר לא-נכון מהסיבות שהובאו כאן. בניגוד למה ששאול טוען, מדיניות כלכלית לרווחת הציבור לא מחייבת שפקידי האוצר ישתכנעו שהם יכולים לשחרר את היד הקפוצה. הם משרתי ציבור, הם ישחררו את היד כשאנחנו נדרוש זאת. הנשק הכי חזק שלהם הוא התפטרות, כפי שראינו. מדיניות כלכלית לרווחת הציבור מחייבת שהציבור ינשוך שפתיים ויהפוך להיות שותף בשיח הכלכלי-חברתי. הציבור צריך להתחיל להביע עמדות – במכתבים לח"כים,בהפגנות, במחאות בסדר גודל קטן ובהצבעה – גם בעמדות ברזולוציה נמוכה.

[...]

דרך אחת אפשרית, אופרטיבית – ולו רק כדי שלא יאמרו שאני רק מדבר באוויר – להביא למעורבות כזו היא באמצעות חיוב הצעות חוק תקציביות לפרט בדיוק את עלותן, ומנין תבוא. כך מה שיעלה להצבעה לא יהיה, דרך משל, הארכת חופשת לידה, אלא הארכת חופשת לידה על חשבון העלאת דמי ביטוח לאומי^[6]. כך, הציבור יוכל לראות את כל ההשלכות של הצעת חוק מסוימת, וההצבעה התקציבית תהיה הוליסטית – לא בעד או נגד הוצאה ממשלתית או התערבות רגולטורית כזו או אחרת, אלא בעד או נגד שינוי מדיניות תקציבית, שינוי כיוון תקציבי מסוים. לא רק עבור מה, אלא גם עבור איפה. ועלינו להיות שותפים בשיח שכזה. כך, יוכל תקציב המדינה לעשות את מה שנועד לעשות – לשרת את הציבור – תחת מה שהוא עושה היום, שהוא לשרת בעלי הון או פוליטיקאים, ובמקרים רבים שניהם. כמובן, זה עדיין ידרוש נכונות של הציבור לנהל את ענייניו באופן אקטיבי יותר, ולקחת את חלקו. לאור ההתעוררות בימים אלה, אפשר אופטימי לגבי הסיכויים לכך. אסור שההתעוררות הזו תהיה חד פעמית. אם אנחנו רוצים שהכלכלה תיקח בחשבון את הציבור הרחב, הציבור הרחב חייב לקחת בחשבון את הכלכלה.

הכלכלה זה אני is a post from: בלוגיקה

1. המחאה הזו כבר מזמן איננה רק על דיור, רפואה, חינוך, דלק או קוטג’; היא מחאה על עצם המדיניות הכלכלית
2. או מה שמכנים כאן לעתים "מדינת רווחה"
3. ולא על סמך אידאולוגיה מדינית-חברתית דווקא
4. ביחד עם, לצערנו, דאגה לעתידם האישי בחברות פיננסיות גדולות
5. או כפי שיוסי גורביץ נוהג לומר, להלאים את משרד האוצר
6. רק לצורך הדוגמה

ישבנו אתמול, ארבעה חברים. אני בשנות העשרים המאוחרות, היתר בשנות השלושים המוקדמות לחייהם. בעלי מקצועות חופשיים. עובדים הרבה, הרבה מאוד; הנשים יותר מהגברים: סופי שבוע מהבית, ערבים מאוחרים. השבוע לא היה יום אחד שבו הזוגה סיימה לעבוד לפני אחת עשרה בלילה. גם אני כותב את המילים האלה אחרי שסיימתי פרוייקט לעבודה. החמצתי את העצרת.

תמיד לא מספיקים. לא מספיקים לראות חברים ומשפחה מספיק, לא מספיקים לתחזק את הבית, לא מספיקים לעשות קניות, לא מספיקים. תמיד ממהרים.מרוויחים יפה, באופן יחסי. אין ילדים, עדיין; בתעשיות שלנו אפשר להגיע לשכר נאה. גבוה מהחציוני, גבוה גם מהממוצע. פעם בחודש, צביטה קטנה בלב – המס שיורד. נושכים שפתיים. עשירון שמיני, תשיעי, בכל מדינה זו בורגנות שבעה. לא כאן. כאן זה מאבק. כאן זה לרוץ אחרי השקל.

לא חיים ביוקרה. אין הוצאות רכב, הוצאות תקשורת נמוכות מביקור בסופר, אין טלוויזיה בכבלים. גרים בשכירות בגבעתיים. שלושה מאתנו הולכים ברגל לעבודה; כשחם, תופסים אוטובוס. אין פרארי בחניה, אין פיקאסו מקורי על הקירות; חצי אבטיח פרוס לקוביות, כמו כולם.

מתלוננים ביחד. אני הלכתי לסופר ביום שישי. גרנולה, דגנים, ג’ל למדיח, גבינה, חלב, יוגורט. מאה ושלושים שקלים לשקית קניות. ממול, אצל הירקן, אני קונה חמש עגבניות, חמישה מלפפונים, שלושה פלפלים, חופן פטריות, חסה וכמה צרורות עלים. 40 שקלים. בהמשך, אנחנו קונים שני חצילים^[1] וחצי אבטיח, ונפרדים מעוד שלושים שקלים. קניות לשבוע – אולי כאלה שעוד נצטרך להשלים. אין בשר, אין ביצים, אין שמן. קצת מוצרי חלב, קצת ירקות. מאתיים שקלים נעלמו להם. זה לא יקר – זה היסטרי.

מדי פעם אנחנו עובדים בשישי, ואין לנו זמן להגיע לסופר. על הגעה לסופר עם רכב באמצע שבוע אין מה לדבר. אז הולכים בשישי אחר הצהריים לטיב טעם. עם כרטיס מועדון, זה כמעט יוצא סביר. כלומר, לא סביר, דומה למה שהיינו משלמים במקום אחר. אחר כך יגידו לנו שאנחנו מפונקים, שלא חייבים לקנות בטיב טעם; תמצאו לי עוד כמה שעות ביממה, אם כן. מילא, לעבוד כמו חמור ולהצליח לחסוך, לראות מטרות, להבין מה הולך לקרות, להתפנק. אבל לא – אנחנו עובדים כמו חמורים רק כדי להישאר במקום. להתקדם זה לאנשים שזכו בלוטו או עברו לחו"ל.

אחד מספר על חברים שעשו relocation. מרוויחים מה שהרוויחו בארץ, רק באירו, ויותר מזה נשמר אצלם. יוצאים לחופשות בחו"ל כל סופ"ש שני. לרגע משתרר שקט, אווירה כבדה של למה בכלל אנחנו כאן. אווירה שאף פעם לא רציתי שואלת שאלות שאף פעם לא שאלתי.

להורים שלנו יש ילדים, יש להם בית, וכשגדלנו לא היה חסר לנו דבר. אני מסתכל קדימה ומנסה לחשב איך עושים דבר כזה היום. איך אני יכול להגיע לבית משלי, לפרנס ילד? נניח שאנחנו חוסכים שלושת אלפים שקל בחודש – יותר מכמעט כל מי שאני מכיר. דירת ארבעה חדרים בפריפריה עולה בסביבות מיליון וחצי שקל, צריך לגייס חצי מזה בשביל לקבל משכנתא. עשרים שנה כפול 12 חודשים בשנה כפול שלושת אלפים שקל בחודש, זה 720 אלף. עשרים שנה לעבוד רק כדי להיות מסוגל לקחת משכנתא. ומי בכלל מסוגל לחסוך שלושת אלפים שקל בחודש? ממה נקצץ, מהחתול?

והשאלה מנקרת, לא מרפה: מי קונה את הדירות? אני מכיר מספיק בני גילי, מספיק אנשים שעובדים קשה ומשתכרים יפה, מספיק זוגות צעירים מהמעמד הבינוני-גבוה. אם הם ואני צריכים לעבוד עשרים שנה כדי להגיע למצב שאפשר לקבל משכנתא, מי יכול להרשות לעצמו לקנות דירה? רק מי שכבר יש לו, זה מי. איך לעזאזל מחירי הדיור יכולים להיות ריאליים אם רוב תושבי המדינה לא יכולים להרשות לעצמם אפילו לקבל הלוואה לטובת רכישת דירה?

אומרים לי שזה לא המחירים, זה השכר. לא יודע. אנחנו מביאים הביתה מספרים גבוהים יותר משהורינו הביאו; מתחתנים ומביאים ילדים מאוחר יותר. כשיצאתי לשוק העבודה, ב-2005, השתכרתי חצי משאני משתכר היום, והחזקתי את עצמי בסדר. אבל הכול מתייקר. אם תעבור התכנית הזדונית להעלאת מחירי החשמל ב-20 אחוזים, אצטרך להתבשל – מזגן הופך למותרות. אני לא חושב שאפשר להאשים רק את השכר. המחירים עלו, ודראסטית. לא רק דירות, לא רק קוטג’. לא יצאתי מהסופר בחודשים האחרונים עם קניה של פחות ממאה שקלים, גם אם מדובר רק בהשלמות של לחם, חלב, ביצים וכד’.

אני חושב על כל החוויות שנמנעתי מלכתוב. איך בדרך לסרט בתשע וחצי בערב עם חברים לפחות שלושה מהנוכחים היו בטלפון עד רגע הכניסה לאולם ממש, כי צריך לעבוד; איך בבית קפה שילמתי כמעט שלושים שקלים על כריך ושתיה בוקר אחד. נמנע, כי בראש מנקר המגיב שיאמר שאני חי חיי מותרות, הולך לסרטים ויושב בבתי קפה. כאילו כל מה שאינו לעבוד או לשבת בבית ולכרסם קרום של לחם הוא מותרות. כאילו אוכל, דיור, מיזוג אוויר, קצת קולטורה – כאילו כל אלה מותרות. ויותר מזה: אם אנשי מעמד הביניים, אנשי ההיי-טק ועורכי הדין, האנשים שעובדים למעלה מעשר שעות ביום עבור שכר גבוה מחבריהם, אם אלה לא ילכו לסרטים והצגות, לא ישבו בבתי קפה ומסעדות; אם אלה יתייחסו לכל מה שאינו לחם צר ומים לחץ כמותרות, כי אז אין עוד מעמד ביניים, יש רפובליקת בננות: לבעלי ההון יש, ולכל היתר אין. מי שקונה את הפרספקטיבה לפיה אדם שמרוויח מעל לשכר הממוצע במשק צריך לראות סרט כמותרות, בעצם אומר שרווחה יכולה להיות רק לעשירים. אבל התפישה הזו הכתה לה שורש, ועכשיו נדמה שעליי להיות אפולוגטי במיוחד. כי אני גר בגבעתיים (והולך ברגל לעבודה), כי אני קונה גבינות, כי אני שותה קפה עם חלב, כי אני רוצה להרשות לעצמי מעט רווחה בשעות המעטות שבהן אני בבית. כאילו אם אני יכול להרשות לעצמי כל דבר שאיננו לחם משלשום ומים מהשכנים, אז הכול בעצם בסדר ואני סתם מתלונן. כאילו כל עוד יש מי שחי ברחוב, אני חייב להגיד תודה לבעלי ההון ומשרתיהם בפוליטיקה על שעוד יש לי קורת גג.

אבל הטענות האלה הן בדיוק הטענות שבעלי ההון רוצים לשמוע. הם רוצים לשמוע שאין לגיטימציה למעמד ביניים, לבורגנות שבעה, לא עשירה – אבל כזו שחיה ברווחה, ויכולה להרשות לעצמה דבר או שניים. שרק המינימום שבמינימום הוא חובה וכל השאר זה פינוק. ככה, הם יכולים להמשיך ולהתפנק על חשבוננו, להמשיך להעלות מחירים, להמשיך להחזיק אותנו במירוץ הישרדותי למימונם.

פתרונות? שינוי תפישה. הבנה שזכות הקניין כפי שמגנים עליה היום היא חד סטרית וא-סימטרית. היא זכות הקניין של מי שיש לו יותר. ניצול נכון יותר של כספי ציבור. ואולי גם הכרה שהממשלה אמורה לעבוד בשבילי, לא בשביל תשובה. אבל זה נראה כמו חלום רחוק. אז מה שנותר הוא לתעד, מהסיפון, את שקיעתו של מעמד הביניים.

מחשבות פזורות מסיפון הספינה השוקעת is a post from: בלוגיקה

1. לא לי, לזוגה

לפעמים מוצא עצמו אדם עומד על עקרון בטעות. בתום לב הוא מבקש לעשות דבר מה מול תאגיד, נתקל בחוסר ההגינות התאגידי שכולנו מורגלים בו, ומחליט שלא להסתפק באנחה רמה, אלא לנקוט עמדה. לפתע פתאום, בלי שום סיבה נראית לעין – והרי העוולה שנתקל בה בוודאי אינה גדולה יותר מעשרות עוולות אחרות שנתקל בהן בעבר, נשך שפתיו ועבר לסדר היום – הופכת העוולה בה נתקל למשהו שעליו יקום או ייפול דבר. כזאת בדיוק קרה לי.

הסיפור מתחיל בזה שעזבתי את מקום עבודתי הקודם אצל הקונגלומרט המרושע, והתחלתי לעבוד אצל קונגלומרט אחר, הממוקם מספר דקות הליכה ממקום מרבצי. כיוון שעזבתי את מקום העבודה הקודם, החזרתי להם את הרכב שלקחתי בליסינג. כיוון שמקום העבודה החדש שלי ממוקם מספר דקות הליכה ממעוני הצנוע, לא לקחתי רכב ליסינג משם. חבל על הכסף. אך מה יעשה אדם שבכל זאת, מדי פעם זקוק לרכב כדי להגיע לביקור אצל הוריו במושב, או על מנת להתמודד עם בעיות לא מתוכננות שבהן עשוי הוא להזדקק לשינוע לא-ציבורי? עלצתי, אם כן, עקב האפשרות להירשם לשירות car2go, אותו שירות המציע ללקוחותיו מגוון רכבים חדשים ומתודלקים הרבה ברחבי גוש דן, אותם עליהם פשוט להזמין, לקחת ולהחזיר. תענוג. אולם עד מהרה נתקלתי בחוזה של car2go עם לקוחותיה, ועליצותי הייתה כלא הייתה, ותחתיה צץ עקרון, עליו החלטתי לעמוד.

החוזה ניתן בסוף תהליך ההרשמה, לאחר שהוזנו למערכת הפרטים. בסופו, בסעיף 9.7, מופיעה ההתניה הבאה:

בחתימתי על חוזה הצטרפות זה לשירותי CAR2GO אני מאשר בזאת קבלת מידע שיווקי, עדכונים ופרסומות בקשר עם השירותים מ-CAR2GO אשר ניתנים לי בהתאם לחוזה הצטרפות זה, וזאת באמצעות דוא"ל / SMS/ מכתב ובהתאם לפרטים אשר מסרתי לעיל.

ככה, בלי אפשרות לחמוק. אם רוצה אדם להיות לקוח של car2go, חייב אדם לאשר להם, מראש ולמפרע ולנצח נצחי נצחים באופן בלתי חוזר, לשלוח לו דואר שיווקי בלא פחות משלוש דרכי תקשורת – ביבשה, באינטרנטים ובטלפון. אין אפשרות לבחור שלא. ואי אפשר להתווכח עם דף PDF שעליך למלא ולשלוח. ורוב האנשים, הרי, מדפיסים, חותמים ושולחים. מי לעזאזל קורא את החוזה?

[...]

כדאי, אולי, להסביר, מה הבעיה עם הסעיף הזה. ראשית, אינני עו"ד, אבל אני יודע לקרוא, ונדמה לי – כפי שיתברר בהמשך, יש עורכי דין מכובדים שיחלקו עליי ובאופן לגמרי בלתי תלוי שכרם משולם להם על ידי car2go – שחוקיותו של הסעיף הזה, איך נאמר, מפוקפקת.

נתחיל מהקל: התיקון לסעיף 30 של חוק התקשורת, המכונה "חוק הספאם", אוסר על משלוח של חומר שיווקי בכל דרך זולת אם התקבלה הסכמת הנמען. כפי שמדגיש עו"ד אביב אילון בטור ב-ynet, הסכמה כזו צריכה להיות אקטיבית – כלומר, רוח החוק היא שהנמען צריך לפנות למפרסם ולבקש קבלת פרסומות, ולא להיפך. כמובן, הכנסה של סעיף כזה בסוף הסכם השירות אינה עולה בקנה אחד עם רוח החוק הזו. כאן מדובר במפורש במקרה בו המפרסם – הייתי רוצה לכתוב "פונה לנמען", אבל אפילו זה לא נכון – מכריח את הנמען לאשר קבלת פרסומות על מנת להיות לקוח.

נעבור לבינוני: כשזה מגיע להסכמה לקבלת דואר פרסומי, נהוגות שתי שיטות. השיטה האמריקנית המקובלת היא שיטת ה-Opt out: מותר לשלוח לך, אבל חייבת להיות לך דרך לבקש לצאת מהרשימה, כלומר, לא לקבל יותר חומר פרסומי מאותו השולח, ועל השולח לכבד זאת. למשל, יכול אזרח אמריקני לבקש (ובד"כ לשלם כמה מעות עבור הזכות) להצטרף לרשימה שמחזיקה ספקית הטלפון שלו, ומרגע שהצטרף אליה, שוב אסור לאף טלמרקטינג להתקשר אליו, תחת איום של קנסות כבדים. ידוע לי מאחת מעבודותיי הקודמות כי חברות טלמרקטינג אמריקאיות מקפידות לסנן את מאגר הטלפונים שלהן אל מול "הרשימה השחורה" של ספקיות הטלפון האמריקאיות אחת לחודש. מעבר לזה, אם הביע נמען את רצונו שחברה מסוימת לא תתקשר אליו יותר, עליה להסיר אותו מרשימותיה, ומייד. משום כך, חברות הטלמרקטינג האמריקאיות גם מסננות את מספרי הטלפון במאגריהן אל מול רשימה פנימית של אנשים כאלה. באופן תקופתי.

בישראל, החוק שונה, ונוהגת בו שיטת ה-Opt in. כאן, אסור לשלוח לאדם חומר פרסומי אלא אם הוא בחר באופן אקטיבי לקבל חומר כזה מהשולח. כלומר, לא "מותר אלא אם הנמען מבקש שלא", אלא "אסור אלא אם הנמען מבקש שכן".

אצל car2go נוהגת^[1] שיטה אחרת: שיטת ה-Must in, לפיה בכדי להיות לקוח, על אדם לקבל דיוור שיווקי מ-car2go. ברור מדוע השיטה הזו עומדת בניגוד להוראות החוק, אני מקווה.

ונקנח בטענה המשפטית הקשה: שהסעיף הזה מהווה – קחו אוויר, זו קללה ארוכה – "תנאי מקפח בחוזה אחיד". ומה זה אומר?

חוזה אחיד הוא חוזה המוכן מראש עבור לקוחות, ואנו חותמים עליו מבלי לשאת ולתת על סעיפיו – הוא תקף לכלל הלקוחות של הארגון, באותו הנוסח. כזה הוא, למשל, חוזה ההצטרפות לחברה סלולרית, לבנק, לחברות התקשורת וכיו"ב. אנחנו חותמים על כאלה כל הזמן. ההבדל בין חוזה אחיד לחוזה אישי ברור: בחוזה אחיד, אין לרוב^[2] משא ומתן על סעיפיו ומנסחו כופה אותו על לקוחותיו אם ברצונם להיות כאלה. זאת להבדיל מחוזה העסקה אישי, חוזה שכירות וכיו"ב, המושגים לאחר משא ומתן ומבטאים הסכמה בין הצדדים. ברור, אם כן, כי חוזה אחיד נותן יתרון למנסחיו על החותמים עליו ואינו מבטא הסכמה אמיתית בין הצדדים. לית מאן דפליג כי החוזה של חברת car2go עם הנרשמים לשירותיה הינו חוזה אחיד.

כדי להגן על האזרחים התמימים שאינם דוברי משפטית ולא עולה על דעתם לשאת ולתת על חוזים אלה, קבע המחוקק שורה של תנאים אשר קיומם בחוזה אחיד מקפח את החותמים ועל כן יכול בית משפט לבטלם. תנאים כאלה מכונים תנאי מקפח בחוזה אחיד. אלו הם, בגדול, התנאים הללו: תנאים המשחררים את ספק השירות מאחריו, תנאים המאפשרים לו לשנות חד צדדית את הוראות החוזה, תנאים שמאפשרים לספק לבטל או להשהות את החוזה, תנאים השוללים מהלקוח או מגבילים את זכותו העומדת לו לפי דין ותנאים המונעים מהלקוח גישה חופשית לערכאה שיפוטית.

עיקר ענייני כרגע בתנאי הרביעי, המנוסח כך בסעיף 4 ס"ק 6 לחוק החוזים האחידים:

תנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדות ללקוח על פי דין, או המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה העומדות ללקוח על פי דין, או המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה העומדות לו מכוח החוזה, או המתנה אותן במתן הודעה בצורה או תוך זמן בלתי סבירים, או בדרישה בלתי סבירה אחרת

לפי דין עומדת לי הזכות לבחור שלא לקבל דואר שיווקי מאף ספק. למעשה, המשפט האחרון שגוי: לפי דין עומדת לי הזכות שלא לקבל דואר שיווקי מאף ספק אלא אם אבחר אחרת. התנאי בחוזה מגביל את זכותי הזו, שלא לומר שולל אותה. משום כך, אפשר שהוא עונה להגדרה של תנאי מקפח בחוזה אחיד, ועל כן איננו חוקי. בעניין זה צריך לקבוע בית הדין לחוזים.

[...]

אבל נעזוב לרגע את העניין המשפטי, מה לנו כי נוסיף פרנסה למשפטנים? ההתנהלות הזו, לפיה על מנת להיות לקוח עליי להיות גם מטרה לפרסומת, היא התנהלות לא מכבדת ולא ראויה. כשהיא נעשית במעמד חתימת החוזה ללקוח חדש, פירושה האחד הוא "תודה על הכסף, אנחנו דורשים שתשאיר לנו את הפתח להוציא ממך עוד ממנו". זו התנהלות לא הוגנת ולא הגונה – העניין הזה לא מוזכר בשום מקום בתהליך ההרשמה, רק בסעיף האחרון של החוזה שצריך להדפיס ולשלוח, ומי בכלל קורא את זה? אני לא הייתי קורא אלמלא השתעממתי. וחברה שנוהגת כך כלפי לקוחותיה – רואה בהם קהל שבוי לפרסומות ומסרבת להכיר בזכותם הבסיסית שלא להיות כאלה – הדבר אומר דרשני. מכל הסיבות הללו, צייצתי את הציוץ הזועם הבא:

תגידו, יד עו"ד בקהל שבא לו לקרוע את קאר2גו על זה שבחוזה האחיד שלהם הם מחייבים אותך לאשר קבלת ספאם מהם ללא אופט-אאוט?^[3]

יש לציין שהציוץ שגוי מהיסוד: רק היועמ"ש או ארגון צרכנים רשאים להגיש בקשה לבית דין לחוזים לביטול תנאי מקפח בחוזה אחיד, אבל בעידנא תריתחא לא זכרתי זאת. בינתיים, התלבטתי ביני וביני מה לעשות – האם לוותר על שירותי הספאם של car2go ואגב כך גם על שירותי המכוניות שלהם, או שמא להדפיס את החוזה, למחוק את הסעיף, ולהוסיף תחתיו "יובהר, כי אין בחתימת הלקוח על חוזה זה משום מתן אישור למשלוח דיוור שיווקי" או משהו בנוסח, כפי שהציעה הזוגה. עוד אני מתלבט ושיחת הטלפון באה.

[...]

נציג של car2go היה מהצד השני של הקו. הוא רצה להבין, לדבריו, מדוע צייצתי את שצייצתי. הסברתי לו: אמרתי לו שראשית, חוקיותו של הסעיף הזה מוטלת בספק, ושנית, הגינותו מוטלת בספק, או ליתר דיוק, חוסר הגינותו אינו מוטל בספק. מתחילה, טען הנציג – שמו שמור במערכת מטעמי צנעת הפרט^[4] – שהסעיף איננו מנוגד לחוק. "הנה", הוסיף, "כבר אחד אפס לי". שאלתי אותו אם הוא יודע מהו תנאי מקפח בחוזה אחיד. הוא ענה בשלילה. "אני לא עורך דין", גילה את אוזני.

ובליבי חשבתי שאינני שופט ואינני משפטן ואינני יודע אל-נכון האם בוודאות מדובר בסעיף שאיננו חוקי, וכל מה שיש לי זה רק הבנתי המעטה את החוק, ומסתבר שגם בן שיחי מצוי באותו מצב בדיוק, אלא שהוא מתבטא בבטחון רב וצובר לעצמו נקודות, משום מה.

אם כן, רצה הנציג לברר כיצד ניתן בכל זאת לצרפני לשירות. הסברתי לו שברצוני להיות מנוי לשירות מבלי שהדבר יחייב אותי לקבל מהם דואר פרסומי. מתחילה, ניסה לשכנע אותי הנציג שהסעיף לא עוסק בפרסומות, אלא במשלוח חשבוניות, אישורי הזמנות וכיו"ב, וגם קמפיינים ומבצעים שיש להם והם ירצו להביא לידיעתי. הסברתי לו שחשבוניות וכדומה אינם דואר פרסומי כהגדרתו בחוק. מנגד, קמפיינים ומבצעים כן, ואותם אינני מעוניין לקבל. אבל זה לטובתך, הקשה הנציג. כל מפרסם יכול לומר זאת, טענתי. כל מפרסם יכול לומר שהפרסומת שהוא שולח לי היא לטובתי, שהרי איך אוכל לדעת שבדיוק עכשיו הוא מוכר את מה שאני רוצה לקנות בחצי המחיר? והם כולם יצדקו, הוספתי, אלא שאני מבוגר מספיק כדי להכריע מה לטובתי ומה איננו לטובתי, ואני חושב שטובתי מנקיון תיבת הדוא"ל שלי מפרסומות גדולה עשרות מונים, וזו זכותי המלאה, זכות ש-car2go מבקשת ממני להגביל על מנת להיות לקוח שלה.

אז אל תתן לנו כתובת מייל, צהל הנציג. אם אינך רוצה להיות מדוור, אין קל מזאת: פשוט אל תתן לנו כתובת מייל. לא נוכל להציק לך.

ראשית, עניתי, אני חייב לתת לכם מייל. זה חלק מההרשמה. הנציג טען בתוקף שאין זה כך, ולי לא היה איך לבדוק באותה שעה, ועל כן כשהגעתי הביתה מיהרתי לבצע בדיקה. למזלי, זה בדיוק נכנס על מסך הלפטופ:

אכן, שגה הנציג – אני מקווה שבתום לב – מפני ששדה כתובת הדואר האלקטרוני בהחלט מסומן בכוכבית שפירושה, כפי שכתוב למעלה, שדה חובה. כמוהם גם כתובת המגורים ומספר הטלפון.

אולם באותה העת לא היה לי, כאמור, איך לבדוק את הנושא, אז עזבתי אותו לנפשו, והוספתי עוד שתי התנגדויות:

האחת, שגם-אם אני יכול שלא לתת להם כתובת מייל, כטענתו, אני חייב לתת להם מספר טלפון סלולרי^[5] וכתובת מגורים. ואני לא מעוניין לקבל פרסומות לא במסרון ולא בדואר יבשה.

השניה, שבזמן שמאוד הייתי רוצה לקבל למייל שלי אישורי הזמנות וחשבוניות, ולשם כך אני צריך שיהיה להם המייל שלי, אין לי שום עניין לקבל אליו פרסומות. הפתרון שלך, אמרתי לו, איננו מספק.

הנציג ביקש ממני לשלוח לו מייל המכיל את כל פרטי טרונייתי, ולתת להם יומיים לבדוק את עצמם ולחזור אליי.

[...]

הנושא: בהמשך לשיחתנו הטלפונית.

[שם של נציג] שלום,

בהמשך לשיחתנו ולבקשתך להלן פירוט הבעיה שלי עם החוזה של חברת car2go.

1. החוזה המדובר דורש ממני לאשר בחתימתי קבלת דברי פרסומת מחברת car2go במייל, דואר ו/או הודעת טקסט, ללא אפשרות Opt-out, כלומר, בלי האפשרות שלא לקבל את דברי הפרסומת הללו.

2. חוקיותו של הסעיף הזה מוטלת בספק, וזאת משתי סיבות: ראשית, היות ומדובר בסעיף שמונע מהלקוח לפנות לקבלת סעד מבית המשפט עקב משלוח פרסומת בהתאם לתיקון מס’ 40 לס’ 30 לחוק התקשורת, מדובר בסעיף שאפשר שהינו תנאי מקפח בחוזה אחיד. שנית, אותו תיקון לחוק התקשורת קובע במפורש בסעיף ד’ שלו שנמען רשאי לדרוש הפסקת משלוח דברי דואר פרסומת אף אם נתן להם הסכמתו בעבר, ועל המפרסם להיענות לבקשה זו. הסעיף הנ"ל מונע מהלקוח לדרוש זאת, וזאת משום שהוא יוצר התחייבות חוזית של הלקוח מולכם להוסיף ולהיות זמין לפרסום.

3. מעבר לספק שיש לי בדבר חוקיות הסעיף, אני חושב שהוא לא ראוי. לא ראוי שעל מנת לקבל שירות כלשהו יהיה עליי לתת הסכמה בלתי חוזרת לקבלת פרסומות בכל אמצעי תקשורת שהוא. לא ראוי שכך תתנהל חברה המתיימרת לתת שירות. בכל מקום אחר קבלת הפרסומות היא במתכונת של Opt-out והלקוח יכול לדרוש שלא לקבל דואר פרסומי. הדרישה הזו של car2go גורמת לי לחששות כבדים לגבי מידת ההגינות שהחברה מפגינה כלפי לקוחותיה.

4. הפתרון שהוצע לי בשיחת הטלפון עמך היה "אל תתן לנו מייל". ראשית, אין בכך פתרון מלא, מפני שאתם דורשים גם מספר טלפון וגם כתובת מגורים ואישור של משלוח פרסומות גם לאלה. שנית, אין שום סיבה שעל מנת לוותר על פרסומות וקמפיינים אאלץ לוותר גם על קבלת חשבונית לדואר ואישורי הזמנה, שאינם חומר פרסומי. אינכם יכולים להתנות שירות כלשהו (למשל, קבלת חשבוניות בדוא"ל) בהסכמה לקבלת פרסומות – חד וחלק.

לתשובתכם – ולשינוי הסעיף הדראקוני הזה בעיקר – אני ממתין.

[...]

לא המתנתי זמן רב. באותו הערב עוד צלצל אליי נציג אחר של car2go, ואמר כי הוא שם לב שטרם שלחתי את החוזה. אמרתי לו שיבדוק בתוך החברה שלו מה הסיבה לכך ושיעזוב אותי בשקט. מאוחר יותר באותו הערב קיבלתי מייל מהנציג הראשון.  המייל הצהיר שני דברים: ראשית, כי נעשתה בדיקה מול המחלקה המשפטית של car2go והם אישרו שהחוזה חוקי. שנית, כי הנציג מאוד רוצה למצוא את עמק השווה מולי על מנת להפוך אותי לעוד לקוח מרוצה.

לעניין הראשון, אדקדק דיוק עניות אחד: עורכי הדין של החברה לא יכולים לקבוע שהחוזה חוקי – זו פריבילגיה של בית משפט – אלא לכל היותר לחוות דעתם שכך הוא. כפי שציינתי, אינני משפטן, אני רק אדם שיודע לקרוא, והייתי שמח אם בית המשפט היה עונה בכך, ואולי עוד אפנה למועצה לצרכנות על מנת שיגישו בקשה.

לעניין השני, עניתי לנציג כך:

לשאלתך, עמק השווה מבחינתי יהיה אפשרות לחתום על חוזה מולכם שאינו כולל את סעיף 9.7 בנוסחו הנוכחי ועל כן כפוף להוראות החוק בכל הנוגע למשלוח דואר פרסומי. במילים אחרות, אני לא מעוניין לקבל מכם דברי פרסומת בשום צורה, והחוזה שאנחנו חותמים עליו צריך לשקף את זה. אם אתם יכולים להחתים אותי על חוזה כזה, מה טוב. אם לא, נפרד כידידים ואני אצטרך לחשוב אם ברצוני לקחת אתכם לבית הדין ולו כדי להוכיח את צדקתי.

כך או כך, אני מודיע שבכוונתי לתת לדברים פומבי. ראוי שלקוחותיה ולקוחותיה הפוטנציאליים של car2go ידעו כמה חשוב לחברה להיות מסוגלת לעבור על התיקון לחוק התקשורת ולהציף את לקוחותיה בפרסומות.

[...]

אם כן, הכפפה נזרקה: נתתי ל-car2go את השאלה בלי שום גינונים: האם יכול לקוח הרוצה בכך לחתום על חוזה שאינו כולל הרשאה לשלוח לו דואר זבל. הם, מצדם, התמהמהו בתגובתם, ורק אחרי הצהריים ביום המחרת חזר אליי אותו הנציג:

נמרוד שלום

לצערי, אין אפשרות לשנות סעיפים בחוזה

במידה ותרצה להצטרף אלינו, אשמח מאוד

אני מאמין שברגע שתהיה חלק מהשירות שלנו, תבין את המשמעות של לקבל מאיתנו עידכונים

ההחלטה בידך

יום טוב

[שם של נציג]

אכן, car2go בחרה שלא לעשות זאת; היא בחרה לומר בגלוי ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים שהיא אינה מעוניינת בלקוחות טובים ומשלמים אם הללו אינם מעוניינים לקבל ממנה דואר שיווקי. לרגע נדמה היה לי כי החברה שכחה כי היא בעסקי השכרת הרכב, לא השיווק הויראלי, אולם ל-car2go חשוב יותר השיווק מהמכירה, כך נראה.

מילה על התירוץ של אותו נציג, שטען כי "אין אפשרות לשנות סעיפים בחוזה". זה מנגן על הגישה של רובנו, בני התמותה הפשוטים שאינם משפטנים, לחוזים בכלל: שהכתוב בהם בוודאי נהגה מראש ובושל היטב על ידי מוחות משפטיים חריפים, וכל הוספה או גריעה של פסיק ישנו לחלוטין את מהותו. ובכן, לא היא. אמת, רצוי שניסוח חוזים יישאר בידיהם של אלה שהוסמכו לכך, אבל אין בכך כדי לקבוע כי הצדדים החתומים על החוזה מוכרחים לחתום עליו פי שהוא. חוזה מבטא הסכמה. אם אדם לא מסכים, וחותם על חוזה, הוא למעשה אומר שהוא כן מסכים. כל זה רק מפחד לשנות מילה שנכתבה בידי אדם?

אם כן, עניתי לאותו נציג כדברים הבאים:

[שם-של-נציג] שלום,

תשובתך אינה מקובלת. מדוע אין אפשרות לשינוי סעיפים בחוזה? האם החוזה של car2go ניתן משמיים? האין לכם מחלקה משפטית ענפה, עמוסה בשלל עורכי דין שיכולים בהחלט למחוק שורה אחת מהחוזה מבלי חשש? או שמא אין ל-car2go אפשרות לקבל לקוחות מבלי להספים אותם?

ויותר מזה: הוראות החוק הן שלקוח יכול לבחור בכל עת להפסיק לקבל דברי פרסומת ולהודיע על כך למפרסם. אתה רוצה להגיד לי שאם לקוח ידרוש שלא לקבל פרסומים מכם עוד, car2go תעבור על החוק כי אין באפשרותה לעשות כן?

בשלב זה של התקשורת בינינו אני אשמח לדעת ראשית, מה תפקידך בכוח – מעולם לא הצגת אותו – ושנית אבקש לדבר עם אחד הממונים על קשרי לקוחות בחברתכם. התעקשות החברה על הסעיף המפוקפק הזה נראית לי תמוהה, לכל הפחות.

[...]

את חלקם הראשון של הדברים כתבתי כי ראוי היה שהם ייכתבו. "החוזה שלנו הוא קבוע וסטנדרטי ואי אפשר לשנות אותו" כטיעון שמנמק מדוע על אחד הצדדים לקבל סעיפים שאינם מקובלים עליו זה טיעון חלש נורא, מקביל לחלוטין ל"כי ככה החלטנו"^[6]. את חלקם השני של הדברים כתבתי כי לפתע הבנתי שלמעט שמו וכתובת האימייל שלו, והעובדה כי אינו עורך דין, הנציג לא חשף בפניי שום פרט על עצמו. לא מיהו, לא מהי דרגתו בארגון, לא מאיזה אגף הוא – כלום. ראשית, אל נוכח דרישתה של car2go לקבל לידיה את כל פרטיי האישיים ולעשות בהם שימוש לפי שיקול דעתה הבלעדי, זה נראה לי קצת יותר מדי אירוניה. שנית, כאדם פרטי המתנהל מול ארגון עומדת לי הזכות לדעת מה מקומו של האדם מולו אני מתנהל בארגון. כיצד עוד אוכל לדעת אם דבריו מייצגים את עמדת החברה, או שמא את עמדתו שלו? כיצד אוכל לבקש להתנהל מול מנהליו שלו, במידת הצורך, מבלי לדעת אפילו מה מידת הקשר שלו לארגון? ועוד – חוסר נכונותו להזדהות ביטא משהו שהחברה משדרת מעצם קיום הסעיף הזה: אנחנו לא מעוניינים לשרת לקוחות, אנחנו מעוניינים לקבל כסף.

ולבסוף, רציתי לתת ל-car2go הזדמנות לצאת גדולים ולחזור בהם, ולכן ביקשתי שייצרו איתי קשר מנהלי שירות הלקוחות שלהם, האמונים על מתן שירות ללקוחות ואשר לגביהם אני יודע אל-נכון כי הם מייצגים את החברה. אבל אותו נציג החליט, תחת זאת, ללמדני פרק בניו אייג’יזם תחת למלא את חובתו ולהזדהות:

נמרוד שלום

תפקידי הוא לעזור לך להבין האם השרות מתאים לך או לא

שם תואר כזה או אחר אינו ישנה את מי שאני ומי שאתה, טיפ לחיים!!!

האמן לי שאם אני מתכתב איתך, יש לזה סיבה

בכל מקרה, אלו חוקי החברה

אתה מוזמן להצטרף אלינו או שלא.

אף אחד לא יושב לך עם אקדח על הרכה^[7]

אני חוזר וכותב שאני באופן אישי אשמח מאוד אם תחליט שכן כיוון שאני מבין ללבך

עם זאת, זכותם של בעלי החברה להחליט אם לשנות חוזה או לא

אין לך שום סיבה להתרעם על כך, זה לא רציני ולא מכבד את כל ההתנהלות שלך עד כה , שהיתה עניינית ביותר

כרגע אתה לא לקוח ולכן אין לך שום סיבה לדאוג ללקוחות שלנו

האמן לי שהם מרוצים מאוד ולכן אני רוצה שתצטרף

אני בטוח לחלוטין שגם אתה תהיה מרוצה

במידה ותרצה שיחזור אליך מישהו אחר אתה מוזמן לשלוח מייל ל-info@car2go.co.il

בכל מקרה שמחתי לנסות לעזור

יום טוב

[שם של נציג]

[...]

אז קיבלתי טיפ לחיים שמטרתו – הסוואת תפקידו של הנציג בארגון. קיבלתי גם הוכחה ש"אין אפשרות לשנות סעיפים בחוזה" פירושו "כי ככה החלטנו". נקודה מעניינת שלישית שעולה מהמייל הזה היא שלפתע, עיקר העניין הפך להיות החוזה – האם אפשר או אי אפשר לשנותו – ולא המהות, קרי: האם מותר ללקוח של car2go להיות לקוח שלהם בלי לקבל מהם דואר זבל. מעבר לזה, קיבלתי נזיפה על שאני מהין להתרעם על כך. זו שיטה: אנשים, כאמור, מפחדים מחוזים, ולכן להפוך את החוזה כעניין טכני ללב העניין זו שיטה יעילה. גם בקשתי שיחזרו אליי אנשים האמונים על שירות לקוחות ומוכנים להזדהות בתפקידם נפלה על אזניים ערלות. החלטתי לתת להם עוד צ’אנס, ולכן שלחתי:

[שם של נציג] שלום,

רוב תודות על הטיפ לחיים, אשתדל לזכור אותו. כמו גם את מעטה החשאיות שאתה עוטה סביב תפקידך, משום מה. הרי הטיפ שלי: כאשר אתה נמצא בתכתובת מתוקף תפקידך, ראוי שתציין מה הוא.

בקשתי נותרה לדבר עם אחד ממנהלי קשרי הלקוחות אצלכם. האם אפשר למלא בקשה זו?

יש לי בהחלט עניין להתרעם על חברה שמתעקשת על סעיף שחוקיותו מפוקפקת ומוסריותו לקויה.

תשובתו, הלוקה ביותר מקורטוב של חוצפה, הייתה:

נמרוד שלום

אני חושב שהייתי ברור במייל שלי

יש למטה כתובת של המייל של החברה

אתה יכול לבקש שם שיחזרו אליך מההנהלה

אני בטוח שיחזרו אליך במהרה

יום טוב

[שם של נציג]

[...]

מאוד רציתי שמוסר ההשכל של הסיפור יהיה זה שבת זוגי, בעוונותיה עורכת דין, מנסה ללמד אותי כבר זמן: שחוזה הוא בסיס למשא ומתן, ולא מילה כתובה משמים. מאוד רציתי להראות כיצד אדם אחד שמתעקש על עקרון יכול להגיע להסכמה הדדית מול קונגלומרט תאב בצע. מאוד רציתי ש-car2go ירימו את הכפפה: מתחילה, קיוויתי בסתר לבי שיראו באיוולתם וישנו את החוזה עבור כלל לקוחותיהם. לאחר מכן, קיוויתי שיאפשרו לי – וללקוחות אחרים המביעים בכל עניין – לחתום על חוזה מתוקן. אבל car2go עמדה בסירובה. הם אינם מעוניינים בלקוחות שאינם מעוניינים בפרסומות. כדאי לזכור זאת. כדאי לזכור כמה רחוק הגיעה car2go בהתעקשותה על הסעיף הזה, כדי להבין שהוא איננו מקרי. כדאי ללקוחות car2go ולאלה שרוצים להיות לדעת, כי החברה לא מתייחסת אליהם כאל לקוחות, אלא כאל קהל שבוי. וכיוון שישנו לפחות נציג אחד, מעט מחוצף, של car2go שבטוח שכל הלקוחות מרוצים מהסידור, כדאי ללקוחות car2go וללקוחות הפוטנציאליים לשלוח מייל או להרים טלפון לשירות הלקוחות שלהם, ולהבהיר בדיוק עד כמה אתם מרוצים מזה. תגידו שאני שלחתי אתכם.

[...]

באשר לי, בכוונתי לעשות את הדבר הבא: אני מתכוון לחתום על החוזה ולשלוח אותו למשרדי car2go, ולמחרת לשלוח מכתב הבהרה לפיו בשום מקרה אינני מאשר משלוח של חומר שיווקי באף דרך, לפי המותר לי לפי התיקון לחוק התקשורת:

הסכים הנמען לקבל דברי פרסומת לפי הוראות סעיף קטן (ב) או לא הודיע על סירובו לקבלם לפי הוראות סעיף קטן (ג), רשאי הוא, בכל עת, להודיע למפרסם על סירובו לקבל דברי פרסומת, דרך כלל או מסוג מסוים, ולחזור בו מהסכמתו, ככל שניתנה (בסעיף זה – הודעת סירוב); הודעת הסירוב לא תהיה כרוכה בתשלום, למעט עלות משלוח ההודעה; הודעת הסירוב תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען

להבנתי, הדבר אמור לשים אותם בפלונטר משפטי מעניין: אם יסרבו להכיר בהודעה וישלחו לי חומר שיווקי בטענה כי חתמתי על החוזה, שוב יהיה בלתי אפשרי מצדם לטעון כי החוזה אינו מגביל ואף שולל זכות המוקנית לי לפי כל דין. זו תהיה הלכה למעשה הודאה כי הסעיף הזה בחוזה שלהם איננו חוקי. מנגד, אם יקבלו את בקשתי, ולא ישלחו לי כל דואר שיווקי, הרי שנמצאה הדרך לעקוף את הסעיף הזה, והוא מיותר. אני מבטיח לדווח.

מייל עם הפוסט הזה יישלח לכתובת המייל של car2go בדרישה להעבירו להנהלת שירות הלקוחות. אם מישהו מ-car2go קורא כאן ומעוניין לרדת מהעץ – אתם מוזמנים ליצור קשר, בכתב בלבד. ואם אתם, קוראים יקרים, החלטתם לספר ל-car2go מה אתם חושבים על תאוות הספאם שלהם – ספרו לי בתגובות.

עדכון (26.1): נשלח מייל לשירות הלקוחות של car2go בצירוף הפוסט הזה. כמו כן, נשלחה תלונה למועצה הישראלית לצרכנות, בבקשה שיפנו לבית דין לחוזים לגבי החוזה הזה.

הערה מנהלתית: כמה תרומות רחבות לב התקבלו בכובע ההפוך, התודה לתורמים.

ומלבד זאת, car2go is a post from: בלוגיקה

1. no pun intended
2. על אף שיכול להיות, בניגוד לדעה המקובלת, ועוד על כך בהמשך
3. שגיאת הדפוס במקור. זועם, זוכרים?
4. רואים, car2go, צנעת הפרט. ככה עושים את זה
5. כן, גם זה מסומן בכוכבית
6. כפי שגם הוכיח המייל הבא מהנציג
7. sic

הלהבות שככו. ההר ותושביו, הולכים על שתיים והולכים על ארבע, יכולים להתפנות ללקק את פצעיהם; הלוויות כבר יצאו לדרך. ורק המחדל זועק מכל גזע עץ מפוחם, מכל חזיר בר שנלכד בלהבות, מגרונותיהם של ההרוגים, מעיניהם הלאות של הכבאים שיכלו לאש, אבל במחיר כבד. אכן, ניצחנו את לשונות האש, אך איזה נצחון פירוס הוא זה; עוד אחד כזה ואבדנו. ובדיוק כדי למנוע עוד מאבק כזה, עכשו הזמן להסיק מסקנות. לא רק מסקנות אופרטיביות כמו עתיד שירותי ותקציבי הכיבוי, אלא גם מסקנות פוליטיות: מי שרוצה לשים קץ לשלטון הפקידים הישראלי, בו פקידי משרד האוצר חסרי השם והפנים מנהלים את כל הדברים שלהם היבטים תקציביים, כמעט לבדם, באמצעות חוק ההסדרים ואמירת לאו, לא צריך לבקש את ראשם של הפקידים. פיטוריהם של אלה יהיו מיותרים, הם יוחלפו באחרים. יש לרסק את השיטה שנותנת בידם את הכוח, ולדרוש אותו בחזרה אל העם; ולשם כך, יש לדרוש מנבחרי הציבור שלנו לתת את הדין על הדברים המצויים בתחומי אחריותם. אם ידע כל שר בממשלה כי הציבור אשר שלח אותו לא יאפשר לו לגלגל את אשמתו אל פקידים אלא יתבע ממנו למלא את תפקידו, משטר הפקידים יחוסל. לשם כך יש לעשות, יש להשמיע את צעקתנו הברברית מעל גגות העולם, לתבוע משר הפנים, שר האוצר וראש הממשלה לשלם בכסאם על המחדל. מחיר פעוט, בהשוואה למחירים שנתבעו לשלם סוהרי שב"ס, כבאים , בעלי החיים ובני האדם תושבי הכרמל, שוודאי לא היו אחראים למחדל.

אלי ישי. לבושתנו, מדובר בשר הפנים של מדינת ישראל, האחראי מתוקף תפקידו גם על שירותי הכיבוי. הנימוקים לדרישה שיתפטר ברורים: הוא השר האחראי. הייתה זו אחריותו הישירה והבלעדית לוודא ששירותי הכבאות מתוקצבים כראוי; משהובא לידיעתו שהם אינם, הוא קיבל החלטה: החלטה שזה פחות חשוב מדברים אחרים, ולכן החלטה שלא לצאת למאבק עם כל מה שיש לו כדי לדאוג לתקציב לכבאים. ההחלטה הזו התבררה כשגויה והרת אסון. להיות בעמדת מפתח של מקבל החלטות, יגיד לכם כל מנהל זוטר, פירושו לשאת באחריות להחלטות הללו, ואם הן מתבררות כשגויות – לתת על כך את הדין, גם במשרתך. אדם לא זוכה להישאר אחראי אחרי ששגה באופן כה הרה אסון. אילו הייתה נציבות הכיבוי גוף פרטי, היינו דורשים את ראשו של העומד בראשה – ובכן, הראש הזה הוא ראשו של אלי ישי.

לישי ולסנגוריו יש כמה טיעונים. הבולט שבהם היא שהזנחת שירותי הכיבוי היא עניין של עשרים שנים, אולי אף יותר. זה נכון. זה גם לא רלוונטי להחריד: אלי ישי הוא האיש עם המפתחות. הוא קיבל על עצמו תפקיד של שר, תפקיד בעל אחריות, לא על מנת לשמר את המצב הקודם אלא על מנת לשפר ולקיים את מדיניותו. תארו לכם כיצד היה השר ישי עצמו מגיב לטיעון לפיו יש להשאיר כאן את כל ילדי הזרים, מפני שכך נעשה קודם לכן. החל מהתקציב הראשון של משרדו שישי היה חלק בקבלתו והסכים לכהן איתו הוא נושא באחריות לחלוקת תקציב משרד הפנים עד יומו האחרון בתפקיד, במהרה בימינו אמן. את מי זה מעניין שהיו מחדלים לפניו? זה תפקידו לתקנם.

זאת ועוד – להבדיל, למשל, מעמיר פרץ, שהציבור תבע את ראשו על אף שלא באמת הייתה לו דרך לדעת את כל מה שהצבא בחר להסתיר מפניו – ישי לא מסתיר לרגע את עובדת היותו מודע לחלוטין למצב הכיבוי, לאורך כל הדרך. ידעת, בידיך היה הדבר לעשות, לא עשית – האחריות כולה שלך. השר ישי, תתפטר.

כאן נכנס הטיעון השני של ישי וסניגוריו: לא בידינו היה הדבר. האוצר אשם. הם סירבו להעביר את התקציבים. או במילותיו של ישי עצמו, ביום שני בסיור בעוספיה:

לצערנו אנחנו במדינה שבעלי הסמכות בה, אנשי האוצר, משוחררים מאחריות ואילו נבחרי ציבור בעלי אחריות הם חסרי סמכות. פקידי האוצר הם הגורם המעכב.

לצערו של השר ישי, הטיעון הזה הוא גם לא לגמרי נכון, גם עומד בסתירה לדברים אחרים שאמר באותו המעמד בדיוק וגם מעיד על תפישה לקויה ביותר של תפקידו, שרק בשלה ראוי היה שיתפטר.

לא לגמרי נכון, מפני שנבחרי הציבור אינם חסרי חשיבות. כשזה מספיק חשוב להם, יש להם יופי של דרכים להוציא כספים מהאוצר. ישי עצמו הצליח להוציא 110 מיליון ש"ח להבטחת הכנסה לאברכים, למצוא תקציב לפטור מארנונה עבור ישיבות קטנות, ולהוציא מאות מיליוני שקלים עבור ישיבות. בעבר, לא הייתה לו שום בעיה להודיע שיצביע נגד התקציב ללא תוספת של שלושת רבעי מיליארד ש"ח למרכז ההשקעות, אבל הוא הצביע בעד התקציב כאשר זה כלל את תקציב הכיבוי המגוחך. בסיור להתנחלות החרדית הצומחת בית"ר עלית שנערך לא מכבר לא הייתה לו כל בעיה להכריז:

משרד הפנים ימשיך ואף יגדיל משמעותית את תקציבי הסיוע לעיר ביתר עילית. ראש העיר, הסגל המקצועי והתושבים מהווים דוגמא מצוינת להתנהלות נכונה ויוצרים בנו מוטיבציה ואפשרויות לסייע בכל מה שניתן

אבל לא הייתה כל הכרזה דומה לגבי תקציב הכיבוי. בהצבעה בממשלה על התקציב האחרון החליטו שרי סיעת ש"ס להמנע, לא בגלל תקציב הכיבוי, הו לא – בגלל הקצבאות. אז התגאה ישי בתוספת התקציב לכבאים, שהיום הוא טוען שהזהיר מעל כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן כי הוא נמוך מדי:

הצלחנו להוסיף 1.2 מיליארד שקל לבסיס תקציב הפנים, לשלטון מקומי וכיבוי אש, אך ניאבק בכנסת נגד אי עדכון הקצבאות.

לגמרי חסר ישע? לא ממש. אילו היה נלחם עבור הכבאים כפי שנלחם עבור הישיבות, חזקה עלינו שהיה מצליח להוציא עבורם את אותם היקפים. ישי בחר ישיבות על פני כבאים; בטחון כלכלי לסקטור אחד על פני בטחונם האישי של אזרחי המדינה – ישי צריך ללכת הביתה.

עומד בסתירה לדבריו של ישי עצמו, מפני שישי חזר והטעים שהוא הצליח להשיג תוספות תקציב לכיבוי. אם כן, לא יכול להיות שאין לשר כל השפעה. אם מה שהוא הצליח להוציא לא הספיק לו, היה עליו להיאבק על זה. כמו כן, באותו מעמד ממש, בעוספיה ביום שני, אמר השר ישי:

אנהל באופן אישי את המאבק מול משרד האוצר לקיצור הביורוקרטיה בדרך לשיקום היישוב מהשריפה

האם זה נשמע לכם כמו אדם חסר סמכות וישע התלוי בפקידות לקיום תפקידו?

ולבסוף, לא מבין את מהות תפקידו, מפני שאם ישי אכן נתקל בהתנגדות פקידותית לתוספת תקציב לשירות מציל חיים, היה עליו להתפטר כבר אז: אלי ישי הוא השר האחראי, ואם פקידים מונעים ממנו למלא את תפקידו, עליו להבהיר כי לא ימלא אותו. היה עליו לסרב לשאת באחריות שאין עמה סמכות, כדבריו, לחשוף את ערוותם של פקידי האוצר ברבים ולהפוך אותם לאחראים בטרם קרה האסון, לא להמשיך להיאחז בכסאו ולהפנות האשמות לאחריו. אם אינך יכול למלא את תפקידך, אל תישא בו. בעצם נכונותו להיות מחושק בידי פקידי אוצר ישי משתף פעולה עם השיטה, ולא יכול לטעון שאיננו חלק ממנה אלא קורבן שלה. אנשים מבוגרים משלמים על הבחירות שהם עושים, גם אם שמם הוא אלי ישי.

בשולי הדברים, ראוי להביא עוד בדל טיעון של ישי, והוא שאיש לא עשה יותר ממנו למען שירותי הכבאות. זה מסוג הטיעונים שאין אפילו טעם לבדוק אם הם נכונים: גם אם הם כן, השאלה איננה האם ישי עשה יותר מפורז, אלא האם הוא עשה די.

הטיעון השלישי של ישי וסניגוריו הוא מגוחך, אולם ראוי להשמיעו, ולו רק על מנת שנראה בגיחוכו: שהתקשורת מבצעת בו לינץ’, מפני שהוא דתי, ימני ומזרחי. זה הנשק הקבוע של ש"ס, הם ניסו להפעיל אותו עבור דרעי ובניזרי – אנחנו בסדר, רק מציקים לנו כי באנו מהמגרב. קדחת, כמובן; ביקורת עניינית ולגיטימית וקריאה לנטילת אחריות יכולה להיות מופנית גם כלפי ספרדי בלי שהמפנה ייחשד בגזענות. אבל זה מעניין, כי זה מעיד על פאתולוגיה מסויימת: אלי ישי הוא גזען. הוא התגולל לא מכבר על העובדים הזרים, שעלולים לשאת מחלות, כדבריו. הוא נאבק כנגד ילדים ילידי הארץ מפני שהם אינם יהודים,  בעוונותיהם, הוא נאבק כנגד גיורים וכנגד עולים חדשים שאינם יהודים, בעלי הזכרון הארוך יזכרו שהוא כינה את רשימת מפלגת העבודה לכנסת בראשות עמיר פרץ "גפילטע פיש". ולפי הג’רוזלם פוסט, הגזענות שלו עלתה לנו ברכבי כיבוי. וגזען חושב כמו גזען, ולכל בני האדם נטייה לחשוב שכולם חושבים באותו האופן שהם עצמם חושבים: מניעים ענייניים לא נכנסים פה, רק גזענות. ולכן, אם נמתחת ביקורת על השר ישי, היא לא יכולה להיות עניינית – היא חייבת להיות אישית, גזענית. בפליטת הפה הזו, ישי חשף על עצמו יותר מעל מקטרגיו.

ולגרסה המרוככת של הטענה הזו, שעולה מדי פעם, והיא שמבקשי ראשו של ישי ממילא לא רוצים אותו בתור שר הפנים, ושה"רדיפה" הזו היא פוליטית ולא עניינית, יש לי רק תשובה אחת. אני אתווכח על המדיניות האחרת של אלי ישי בכל יום בשבוע, בכל דרך שהיא – זה לא מוקד העניין עכשיו. מוקד העניין עכשיו איננו אלי ישי ודעותיו, הוא אלי ישי ומחדליו, ואלה מחייבים את התפטרותו. מבחינתי שיוחלף בנסים זאב.

אז בעצם, אין לאלי ישי ותומכיו אפילו טענה אחת שהיא רלוונטית או נכונה. מנגד, ישנו העקרון שכבר נשכח כאן: מי שאחראי אינו רק אחראי להצלחות, הוא אחראי לכשלונות, וחלק מלקיחת האחריות הוא לעזוב את תפקידך. פישלת, אתה לא זוכה להיות אחראי יותר. אלי ישי, תתפטר.

[...]

ד"ר יובל שטייניץ. לבושתנו, הוא שר האוצר. בקייס נגד אלי ישי כתבתי, שאילו היה רוצה ועושה די שריר, היה יכול להוציא את התקציב הנדרש עבור שירותי הכיבוי, ובחירתו שלא לעשות כן בתחום הזה בזמן שהוא ידע היטב לעשות זאת עבור דברים אחרים מעידה על בחירה וסדרי עדיפויות. כתבתי שהטיעון הזה הוא לא לגמרי נכון. החלק של ה"לגמרי", הוא החלק שבו שטייניץ נכנס. גדי שמשון צייץ דבר נכון:

הטענה (הנכונה) שאלי ישי היה צריך לכופף ידיים עבור הכבאות כמו עבור האברכים, כוללת את הרעיון שספירה ציבורית מחורבנת הינה בלתי ניתנת לתיקון.

לשיטה הזו אחראי שר האוצר. יוסי גורביץ כתב שהגיע הזמן להפסיק עם הכינוי "נערי האוצר" ולנקוב בשמם. אני נוטה להסכים עם החלק הראשון – הכינוי "נערים" נע בין גלוריפיקציה מופרזת וזלזול, והוא אינו כינוי ראוי למשרתי ציבור. על החלק השני אני חולק: פקידי האוצר לא צריכים להיות פיגורות ציבוריות – הם צריכים להיות משרתי ציבור, המייעצים לנבחרי הציבור מחד ומבצעים את הוראותיהם מאידך. פקידי האוצר לא מחליטים לבד, הם מבצעים מדיניות. מי שאחראי למדיניות הוא שר האוצר, ומעליו הממשלה. מי שאחראי על פעולותיהם של פקידי האוצר הוא שר האוצר. אם הוא לא יכול לשלוט בפקידיו, והם עושים מה שהם רוצים ולא מה שהוא מכתיב להם, עליו לפטרם. אם לאו, הרי שממילא הם מבצעים את המדיניות שלו ולכן הוא אחראי. מכאן, שגם אם פקיד כזה או אחר לא העביר את התקציב הנדרש לכיבוי אש, לא הוא האחראי – אלא השר שלו. האשמתם של פקידי האוצר היא דרך ישנה להאשים את הש"ג, במקרה הזה ש"ג חסר שם. אם ניתן לו שם, בסך הכול נביא, אולי, לפיטוריו של הש"ג, במקום לפתרון הבעיה האמיתית. אם שר במדינת ישראל צריך להתחנן עבור תקציב לשירות מציל חיים, מי שאחראי אינו הפקיד שאומר "אין", אלא הבוס שלו.

יטענו כנגדי שני טיעונים עיקריים. האחד הוא שפקידי האוצר זה מכבר שכחו מה זה להיות משרת ציבור. זה נכון – פקידי האוצר, ובייחוד הבכירים שבהם,תנועה  מרשים לעצמם לצאת כנגד נבחרי ציבור באופן בוטה ואסור. גם כאן, האחריות נחה על המעסיק והמנהל שלהם. אם שטייניץ לא יכול לנהל את אנשיו שלו, לית מאן דפליג שהוא אינו כשיר לניהול אוצר המדינה.

השני הוא ששטייניץ לא המציא את השיטה, ושפקידי האוצר צוברים כוח רב כל כך כבר שנים. גם זה נכון. אלא שבדיוק כמו ישי, שטייניץ הוא השר האחראי כעת. הוא שר האוצר שהעביר את התקציב שבו היה חסר כסף לכבאים. הוא אחראי לתקציב הזה, והתקציב הזה הוא האחראי לאסון. הוא יושב במשרתו הרמה כדי לפתור בעיות, לא כדי לשמר אותן.

הרבה מאוד אנשים העלו את הטענה, שהתפטרותו של שר כזה או אחר לא תשנה את השיטה. זה נכון. אבל אם ידעו שרינו – ושרי האוצר העתידיים שלנו במיוחד – שפעולותיהם של פקידיהם וההחלטות שהם מקבלים עלולות ליצור, במקרה שהם יובילו לאסון או מחדל, תנועה ציבורית רחבה שתדרוש את התפטרותם, השיטה תשתנה. שרי האוצר יחזרו להיות בעלי הבית. רוצים למגר את השיטה? אל תאשימו את הפקידים שמנצלים את הלאקונה שמשאירים פוליטיקאים חסרי אחריות, הכריחו את הפוליטיקאים לקחת אחריות ולסגור את הלאקונה.

או בקיצור, אילו דיפלומט בכיר במשרד החוץ היה מבצע פשלה קולוסאלית, היינו רואים את השר שלו כאחראי. משרד האוצר איננו שונה.

עניין נוסף: התקציב האחרון, כולל תקציב הכבאות הנמוך, עבר על דעתו של שר האוצר. הוא לא יכול לטעון שלא ידע – זה התקציב שלו. אם היה חסר כסף, האדם שתפקידו לייצר תקציב שבאמצעותו תוכל ישראל לפעול הוא האחראי. האדם הזה הוא יובל שטייניץ. שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, תתפטר.

[...]

בנימין נתניהו. לבושתנו, הוא ראש הממשלה ושר בכיר במשרד האוצר. הוא יודע למה הוא לא רוצה ועדת חקירה ממלכתית – אלה נוטות ללכת אחרי הראש, והרבה אחורה, ועלולות להזכיר לציבור שנתניהו הוא פחות או יותר ממציא שיטת הייבוש-רפורמה-הרעת תנאי עבודה. אבל לא באתי לפה כדי לדוש בעברו המביש של נתניהו, ההווה המבזה שלו הוא די כדי לדרוש את התפטרותו. ראשית, כל הנאמר לגבי יובל שטייניץ תקף לגבי נתניהו, שהוא "שר לאסטרטגיה כלכלית". שנית, כאשר משרדים שונים נאבקים מול האוצר עבור תקציבים, ההחלטה הסופית היא של ראש הממשלה. תקציב מדינת ישראל עבר על דעתו של נתניהו, מתוך ידיעה שתקציב הכבאים חסר. הוא חלק מהמערכת שאישרה תקציב לא מספק לשירות מציל חיים. לא סתם חלק – הוא עומד בראשה. אם שני שרים בממשלה שלו חטאו לתפקידם, הרי שגם הוא, בתור הראש, לא יכול לרחוץ בנקיון כפיו. על כן, נתניהו חייב ללכת.

וראוי להזכיר – נתניהו לא נבחר בבחירות ישירות. הוא לא נבחר לתפקיד ראש הממשלה, אלא הוא הצליח להקים סביבו קואליציה. על כן התפטרותו ותביעתה אינם אקט בלתי דמוקרטי.

[...]

כמו שאמרו רבים, השיטה אשמה. אבל השיטה לא לבד. אשמים כל מי שקיבלו אחריות ולא שינו אותה, וכל מי שלא נאבק כפי שהיה עליו להיאבק למען בטחוננו בתוכה. או אם לתת להם שמות, מצד אי שינוי ואף אימוץ השיטה אנחנו מדברים על שטייניץ, נתניהו וישי. מהצד של מי שלא נאבק דיו אנחנו מדברים בעיקר על אלי ישי. כשעמדו לבחירות, דיברו על מחר טוב יותר. כשנבחרו, דיברו על תיקון עוולות קודמות. כבעלי תפקידים בממשלה, היו מחויבים לבטחוננו. כעת, אין לתת להם לדבר על שיטה עתיקה ועל תקלות קודמות, שהם הבטיחו לתקן; אל לנו לאפשר להם למכור לנו שהם עשו הכול, כשאנו יודעים שלא הכול נעשה; אל לנו לקבל מהם שיש להם סיבות לכך שבטחוננו הופקר. הם הפקירו אותו, ביודעין ובמזיד.

אם אנחנו, הציבור, רוצים להחזיר את הריבונות לידינו, אם אנחנו רוצים לוודא שבטחוננו לא יופקר שוב, אם אנחנו רוצים שנבחרי הציבור שלנו יחזרו לספור אותנו – אנחנו צריכים להראות להם, שוב, שאנחנו נחזיק אותם אחראים למה שהם עושים. אנחנו צריכים לתבוע, בכל מקום, בכל פה, את התפטרותם. עד שייכנעו ללחץ הציבורי, במהרה בימינו אמן, ויורשיהם יידעו היטב שיש לחץ ציבורי בישראל, שיש ציבור בישראל, ושהם מחוייבים, קודם כל, לכולנו.

[...]

Fractured pillars frame prospects of rock;ֿ
While you stand heroic in coat and tie, I sit
Composed in Grecian tunic and psyche-knot,
Rooted to your black look,
the play turned tragic:
Which such blight wrought on our bankrupt estate,
What ceremony of words can patch the havoc?^[1]

מחיר הכשלון is a post from: בלוגיקה

1. סילביה פלאת’

אחרי פטירתה של סבתי, התכנסה המשפחה הגרעינית לעשות סדר בחפציה האישיים. משימה מורבידית בכל עת, שהפכה קלה יותר ולו רק בזכות החיים המעניינים שחייתה והממצאים שמצאנו, ששיוו נופך של סיור במוזיאון לכל העניין. בין השאר, התגלגלה לידי מציאה אמיתית, פיסת היסטוריה מודרנית: פנקס לחייל של צה"ל, מהדורת תש"ח. ספרון קטן, מעט קטן יותר מקופסת סיגריות, שהוציא "הועד הארצי למען החייל היהודי". הספרון, הנושא את המילים "לוח החייל תש"ח" בחזיתו, כולל: ברכה לחיילים; מספר ציטטות: ציטטות מישעיהו, הרצל ויוספוס פלאביוס, ציטוט מתוך החלטת המועצה החקלאית בדבר "התיישבות חיילים", ציטוט מכרוז חיילים שכותרתו "לכבוש הנגב", ציטוטים ממגילות הנחת אבן הפינה לבית הראשון בנגב ובמנרה; הסבר על ההסתדרות הציונית, מוסדותיה ועל חיים ויצמן בפרט; הוראות התנהגות לחייל שעובדו מתוך פנקס כיס דומה לחייל האוסטרלי; מספר עובדות סטטיסטיות על הגיאוגרפיה של "ארץ ישראל המערבית"; יומן לשנת תש"ח – דף בן 12 שורות לכל יום – שבין דפיו פזורים דפי כתובות במועדים המתאימים (למשל, דפים עם מקום לכתובות "למשלוח ברכות ‘לשנה טובה’" מיד לאחר ראש השנה); ציר זמן יהודי תחת הכותרת "דע את עמך", המחולק לכותרות משנה כמו "גזרות ושמדות", "גדולי ישראל וחכמיו"^[1] ו"תנועת התחיה הלאומית"; רשימת היישובים העבריים בארץ ישראל, כולל שנת ייסוד ומספר תושבים; ורשימת חגים ומועדים.

הפנקס הקטנטן הזה עמוס כל טוב, שכיות חמדה היסטוריות. בעיקר, הוראות ההתנהגות לחייל הן פיסה נפלאה של היסטוריה: גם בשפה שהן כתובות בה, גם בתוכנן, גם באידאל החיילי שהן מייצגות. נדמה לי שיש ערך בהבאתן, בשלמותן וכלשונן, כאן.

[...]

אלו הדברים שעל החייל לדעתם:

שאלת כבוד היא לחייל להיות בריא, נכון, דרוך ובעל יכולת ללחום ולנוע באופן הטוב ביותר. חייל אשר סובל וחולה עקב הזנחתו, הנו סכנה, מכשול וטורח לחבריו.

כל חייל ישים אל לבו את הדברים הבאים.

1. התגלח מדי בקר ובקר.

2. כלית את מלאכתך – התקלח. הקפד במיוחד על נקיון בית-השחי, החומש (בין הרגלים), כפות הרגלים ובין אצבעותיהן.

3. תהא תספורת שער ראשך קצרה תמיד.

4. גזוז את צפרני אצבעות ידיך במעוגל – ואצבעות הרגל במרובע.

5. לבש גרבים נקיות מדי יום ביומו. אם אין הדבר בידך לעשות זאת – החלף את הגרבים מרגל לרגל או שתהפוך אותן לצד השני.

6. שמור על נקיון הלבוש, המגבות, הממחטות ושאר כלי הלבן. כבסם במועדים קבועים במים פושרים ובסבון פשוט.

7. תהיינה נעליך נוחות ומתאימות סביב הקרסול ובסוליה; עליהן להיות רחבות ונוחות כדי נעילה על גבי גרב עבה, צחצח אותן בקביעות ומרח במשחה ותהיינה נוחות להליכה, גם תארכנה ימים ולא תחדור בעדן הרטיבות.

8. אורר שמיכותיך ויצועך בשמש מדי יום ביומו, אם לא מן הנמנע הוא.

9. אם אין לך מזרון לשכב עליו, והיו מספר השמיכות שתפרוש מתחתיך כמספר השמיכות אשר תתכס בם ממעל. אם גדול הקור – צנוף כל שמיכה סביב גופך וקפלנה מתחת רגליך ותהיה לך האחת חלף שתים וחמות.

10. החזק כל צרכי מזון המצויים באוהל או בצריף בכסוי, כדי להרחיק את הזבובים מהם. הזבובים נמנים על מעבירי המחלות המזיקות ביותר ורבה סכנתם לבריאות כי מנגעים הם כל מזון אשר ינוחו עליו.

11. אל תזרוק נירות, שיירי סיגריות וגפרורים או כל אשפה שהיא באוהל, בצריף או בגבולות המחנה.

12. למד בלי דחוי את ארחות המחנה, את מקום בתי-הכסא, האשפתות והמקלחות, מקומות הרחצה ובורות השופכין.

13. שנן לך את מועדי המפקדים ומקומם, השה^[2] אוזן לקריאות החצוצרה ודע את פירושן.

14. הקשב יפה, שים אל לבך, וזכור את כל הדברים אשר הוקראו בפקודות היום.

15. היה נקי בהליכותיך, אל תשתין על האדמה אלא במקום אשר נועד לכך בבתי הכסא. הרגלי רישול וחוסר-נקיון נושאים בקרבם סכנה רבה לאנשים במחנה, באם לא ינהגו חומרה בדבר זה.

16. היה מתאפק ושליט על עצמך בכל הנוגע לעניני-מין. לטובתך אתה היה טהור. רחק מן הזונה ותשמר גם מזוועות מחלות-המין, כגונריאה^[3] ועגבת (סיפליס).

17. צבא מוכרח לקיים את המשמעת כדי למלא את שליחותו. לכן מלא את כל הפקודות ברצון ודיקנות. כל עבירה נרשמת כנגדך ונשמרת בספר. בתלונות יש לפנות למפקדך הישר.^[4]

18. המנע מלעורר טרוניות, לפנות בתלונות של מה בכך, ולהשיח צרותיך בצבור או מעל דפי העתונות. דברים אלה נותנים לשמצה את יחידתך והם פרץ במשמעת.

19. בהיותך במחנה ובשרותך בשדה למד תמיד והשתלם למען תעלה בדרגתך. כל חבר יודע משהו יותר ממך, ובכן למד מכולם.

20. בצאתך לחופש על^[5] תבייש את מדיך ולעולם תשוב למחנה בטרם תם החופש.

21. אל תתרשל לכתוב הביתה.

22. אל תפרוק עול ואל "תתחלה", כי בעשותך זאת – מעמסה נוספת חלה על חבריך ותוצאות קשות אולי יגיעוך.

23. מלאכות "שחורות" הכרחיות הן. עשה אותן, איפוא, מתוך רוח בדוחה והיטב.

24. זקיפים, מזקפים ומשטרה צבאית יש להם תפקיד לבצע ואל לך לרטון עליהם בעשותם זאת.

25. אל תבזבז אוכל או מים.

26. לא כל החכמה נחה בקדקוד שמתחת לכובעך. לאט לך, איפוא בבקורת אחרים.

27.^[6] אם מסופק הנך – שאל, זו היא הדרך הטובה ביותר ללמוד.

28. הריעות זהו נכס אין ערוך לו; היה ראוי לאהבת חבריך.

29. נוח בעת המנוחה אשר יש לך. אינך יודע מה ילד יום.

30. תשומת לב מעטה ליתדות האוהל ולתיעול סביבו, תמנע ממך אי-נעימות בשעת סערה וביחוד בלילה.

31. הצדע לקציניך. אל תאמר: "האוסטרלים אינם מצדיעים". החייל האוסטרלי המסור מצדיע תמיד. לא עצמאות אתה מגלה כשאתה נמנע מלהצדיע. רק בטלנות היא.^[7]

32. לבש את מדיך כהלכה. נקיים יהיו ומסודרים. אל תמלא את כיסיך יתר על המידה. האמתחת והילקוט הם שנועדו לכך.

33. אם המעיל-הארוך (גרייט קוט) עליך, מן הראוי שיהא מכופתר. זה מעצב לך צורת חייל ובחור כהלכה.

34. טוב תעשה אם תדע לשחות, לרכב על סוס או לנהוג במכונית. אולם בראש וראשונה למד לירות כהלכה, בדיקנות ובמהירות.

35. תרגילי הסדר נחוצים הם, גם אם היו לטורח עליך. הם מלמדים אותך לפעול אוטומטית ובלי שהיות, נוכח קשיים.

36. אל תצפין בחובך מחלה, כי אתה עלול לנגע בה את חבריך. הודע עליה מיד לקצין הרפואי.

37. זכור כי ידידיך הטובים ביותר הם קציניך וסמליך. אפשר להם לידע הכל אודותיך. הם מוכנים תמיד לבוא לעזרתך.

38. עשה כל תפקיד המוטל עליך כהלכה. כשהנך זקיף, זכור שחיילי יחידות אחרות שופטים את יחידתך ע"י הופעתך.

39. צבאיות אומרת שיתוף. עזור לחבריך בכל אשר תוכל ונעזרת גם אתה.

40. סמוך על כך שמפקדים יודעים ומבינים יותר ממך. לא תמיד יש בידם להסביר את כוונתם. אבל כל דבר שהם עושים. מטרתו מסויימת^[8]

41. סמן את חפציך כהלכה בשמך, מספרך ושם יחידתך. אתה חייב בשמירתם. אבדות תנוכינה משכרך. ל"סחוב" מחפצי חבר תועבה היא. זוהי עבירה צבאית חמורה.

42. יהא ציודך וחגורך מסודרים תמיד, יתכן שחייך תלויים בזאת. ביחוד שים לב לרובך.

43. כלית מלאכתך – השב את המכשירים למקומם. ע"י כך תמנע את לכתם לאבוד. ויותר מזה, נקל יהיה למצאם בחשכה או בעת הדחק.

44. אל תאכל יותר ממנתך. אם חברך נעדר בעת הארוחה, ראה שמנתו תשמר.

45. היה ישר בהליכותיך.

46. שמור את מהלומותיך וקצפך בשביל האויב.

47. לעולם לא תאכל את מנת הברזל לשעת דחק בלי הוראה. ואם מבודד הנך – רק בלית ברירה.

48. הקלפים – לפתחם רובצת חטאת.

49. היה עניו ואל תתפאר. המקשיב הוא הנבון. אל תרבה להג, ויפה שתיקה לחכמים.

50. אכול כשהנך רעב, לעס את מזונך בטרם תבלענו.

51. הזנחה בטפול בפה או בגרון יכולה להיות סבה לשגרון או דלקת הפרקים. ריח רע הנודף מהפה – מרחיק לעתים חבר. נקה את שיניך והקפד על בריאותן.

52. עשה את צרכיך אחת ליממה וזכור כי עצירות יכולה להיות ראשית מחלה.

53. אם בידך להמנע משתית משקאות חריפים ועשון – מה טוב. על כל פנים הזהר מהפרזה, כי את בריאותך אתה קובע.

54. ללב ולשרירים דרוש תרגול יוםיומי^[9], שאם לא כן סופם להתדלדל ולסכן את בריאותך.

55. המנע מלהתהלך גלוי ראש בארצות החמות.

56. תלה את לוחית הזהות על צוארך. עשה למענך ולמען הקשורים אליך (שמא תפצע או תמות בקרב).

57. אל תחזיק את ידיך בכיסים. החייל העושה זאת מראהו מרושל ובטלני.

58. האחיות הרחמניות עמלות להחזיר לחיילים הפצועים והחולים את שלומם. השמע להוראותיהן ולעצותיהן. כבד אותן כשם שהיית רוצה שיכבדו את אמך ואחותך.

59. ולבסוף החזק את הלוח הזה בכיס החזה השמאלי והשתמש בו בקביעות.

[...]

הערת אוף טופיק: מספר תרומות נדיבות ומחממות לב התקבלו לאחרונה בכובע ההפוך. אני מבקש להודות בזאת לתורמים על רוחב לבם.

צורת חייל ובחור כהלכה is a post from: בלוגיקה

1. אולי המקום היחיד שמציין את הבעש"ט, שבתאי צבי וברוך שפינוזה ביחד
2. כך במקור, נ.א.
3. זיבה, נ.א.
4. כך במקור, נ.א.
5. כך במקור, נ.א.
6. בפנקס מופיע המספר עם האות י’ לפניו, ככל הנראה שגיאת דפוס, נ.א.
7. ההוראות עובדו מפנקס של הצבא האוסטרלי. ככל הנראה כאן יש חוסר תשומת לב בעיבוד שהשאיר את ההתייחסות לאוסטרלים, נ.א.
8. הפיסוק במקור, ככל הנראה שגיאת דפוס, נ.א.
9. כך במקור, נ.א.

דיסקליימר ארוך: הפוסט הזה הוזמן כחלק מקמפיין של המרכז למימוש זכויות רפואיות בנוגע לועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי. מטרת הקמפיין היא להביא לשינוי ביחס של הועדות הרפואיות אל הפונים אליהן, ולהביא להטמעת מנגנון של פיקוח על הרופאים בועדות הללו לצורך מטרה זו. המרכז למימוש זכויות רפואיות, על אף שמו הכמו ממלכתי, הוא ארגון מסחרי, חברה המתמחה בטיפול באנשים שחלו או נפגעו מול הרשויות על מנת להוציא מהרשויות את המקסימום המגיע על פי חוק. הם מקבלים על כך תשלום. ייתכן שנתקלתם בפרסומות שלהם, בוודאי לא פרסומות זולות, בהן המנכ"ל, לבנת פורן, מדברת על מקרים שונים של אנשים שזכו לקבל את המגיע להם דרך המרכז. מן הסתם, מדובר בגוף בעל אינטרס.

ראשית, מכיוון שמדובר בגוף מסחרי, אני רוצה להבהיר כי מעולם לא קיבלתי ואין בכוונתי לקבל בעתיד כל תשלום, הבטחה לתשלום עתידי או תמורה כלשהי בעד הפוסט הזה מהמרכז למימוש זכויות רפואיות או מכל גוף אחר. כמו כן, מעולם לא קיבלתי אני או מי מבני משפחתי שירות כלשהו מהמרכז למימוש זכויות רפואיות. אני חושב שהצלחה של קמפיין כזה פירושה שחברה כמו המרכז למימוש זכויות רפואיות לא תוכל להתקיים, מפני שהרשויות יידעו לתת את מה שהן מחויבות על פי חוק לתת מבלי צורך בעורכי דין ומומחים בנושא – זו המטרה האידאלית – וכשאני כותב את המילים הללו אני כותב אותן למטרה זו. אין לי ומעולם לא היה לי כל עניין עסקי או אחר עם המרכז, ואין לי שום רצון לראות אותם מרוויחים משהו – למעשה, אני סבור שעצם קיומה של חברה כזו היא תעודת עניות למוסדות הרווחה הישראלים. That said, אני חושב שבמציאות הנוכחית בישראל, גופים כאלה הם רע הכרחי העדיף על האופציה – שהיא שאנשים שזכאים לקצבאות לא יזכו לקבל אותן.

ברור לי שלהבדיל מהעמדה שלי כאדם פרטי, למרכז למימוש זכויות רפואיות יש אינטרס בקמפיין הזה, שהצלחתו עשויה להקל על עבודתם ועל הצלחתם המסחרית. אני רוצה להדגיש כי מטרותיהם אינן מטרותיי בשום צורה, למעט אותה מטרה ממוקדת של הקמפיין – להביא לשיפור בשירות שניתן לבאים לועדות הרפואיות לשם קבלת זכויותיהם וליחס הוגן לאותם אנשים. זו, אני סבור, מטרה ראויה בהחלט.

ישנם סיפורים באתר של המרכז למימוש זכויות אזרחיות, אבל אינני יכול, כמובן, לערוב לנכונותם או דיוקם. אספר לכם, אם כן, סיפור אישי של מכרה שלי, שמטעמי צנעת הפרט אכנה אותה כאן בשם הבדוי שולה. אני יכול לערוב באופן אישי ומתוך זה שראיתי באופן אישי את כל המסמכים, לנכונות הפרטים הנכתבים כאן. ולמי שירצה לטעון שמדובר במקרה אנקדוטלי, אומר ראשית שהוא צודק; ושנית, שאין בי די גבהות לבב לחשוב שהסיפור שאני מכיר באופן אישי הוא מיוחד, או שהמוסד לביטוח לאומי נתן למכרה שלי טיפול מיוחד.

שולה, אם כן, עברה תאונת עבודה. עקב רשלנות בתחזוקת הציוד במקום עבודתה, קרתה לה תאונה שעלתה לה בפגיעה פיזית בלתי הפיכה אבל לא גדולה. היא הגישה תביעה לביטוח לאומי בגין הפגיעה התמידית שנגרמה לה.

[...]

הלכה שולה לועדה הרפואית של הביטוח הלאומי. בדקה אותה רופאה דקה וחצי, הסתכלה על מקום הנזק, ושחררה אותה לדרכה. כעבור חודש לערך הגיעה ההחלטה – לשולה נקבעו אחוזי נכות בודדים, מתחת לסף שצריך על מנת לקבל קצבה חודשית. הבחינה שולה כי אחת מתלונותיה, מגובה במסמכים רפואיים, לא נבחנה באחוזים שנקבעו, וערערה על ההחלטה. ועדת הערר קיבלה את טענתה והחליטה להכפיל את אחוזי הנכות הצמיתה שנקבעו לה. גם לאחר ההכפלה, נקבע אחוז חד ספרתי שאינו מזכה בכל קצבה. טוב ויפה, חשבה שולה, בכך נגמר העניין.

אבל אז המוסד המהולל לביטוח לאומי החליט לערער על החלטתה של ועדת הערר של עצמו, החלטה ש, כזכור, לא נשאה עמה השלכות כלכליות מהותיות כיוון שממילא לא זיכתה את שולה בכל קצבה. סתם, כדי להוריד את אחוזי הנכות הרשומים, כאשר מדובר באחוזי נכות שאין להם כל משמעות. שולה קיבלה מכתב. השתוממה מאוד: אם הביטוח הלאומי רוצה לריב עם עצמו על משהו שאינו משפיע עליי בשום צורה, מדוע עליו ליידע אותי בכך בכלל? ובכלל, מדוע לבזבז כספי ציבור יקרים על משהו שאין לו שום השלכה על כספי הציבור? החליטה שלא להתייצב לערעור, שנערך שלא בפניה, ובו המוסד לביטוח לאומי הפסיד. או מוטב שאומר איזו זרוע של המוסד לביטוח לאומי הפסידה, מפני שכזכור ערער המוסד לביטוח לאומי על החלטה של ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. אם כן, הזרוע המערערת הייתה זו שהפסידה.

[...]

אז הוא ערער שוב. המוסד לביטוח לאומי ערער על ההחלטה בדיון על ערעור שהוגש על ידי המוסד לביטוח לאומי על החלטה שקיבלה ועדת ערר של המוסד לביטוח לאומי. רצוי לקרוא את המשפט האחרון שוב, כי מגיע לכם לצחוק קצת. קישון לא היה מצליח לכתוב את זה טוב יותר, את החלמאות הנוראית, האבטלה הסמויה, הבזבוז המשווע של כספי ציבור ואת הטרחתה של שולה.

אם כן, ערעור נוסף – כזכור, מדובר בערעור על דחיית ערעור על החלטה שאין עמה השלכות כספיות. בינתיים, בזבז המוסד לביטוח לאומי ממון רב על עורכי דין, מכתבים והליכים משפטיים, בזבז את זמנם של עובדיו ושל עובדי מערכת המשפט. הפעם, שלחה השופטת מכתב לשולה ובה ביקשה מאוד שתנכח בדיון. שולה כתבה בחזרה לשופטת בית הדין לעבודה ואמרה לה כי בזמן שהביטוח הלאומי מבזבז את כספי הציבור – בין השאר גם כספה כאזרחית משלמת מיסים מן השורה – ומעמיס על מערכת המשפט במריבה עם עצמו על משהו שאין לו כל השלכה כספית על כספי הציבור, היא לא רואה כל סיבה שיבזבז גם את זמנה. היא הוסיפה, כי איננה מבינה מדוע בכלל טורחים לעדכן אותה בכל המתרחש, היא איננה צד בעניין: יריב נא המוסד לביטוח לאומי עם עצמו, ויעזוב אותה בשקט – ממילא היא אינה מקבלת ואינה דורשת כל קצבה שהיא ממנו. עוד כתבה שולה כי אם המוסד לביטוח לאומי חפץ לתבוע את עצמו דרכה, היא מתכוונת להיות צינור אדיש. הערעור, גם הפעם, נדחה.

[...]

האפקט שנראה כאן הוא אותו אפקט שמתרחש כאשר מוסדות – לנצח מטומטמים יותר מאנשים בודדים – כל כך מכוונים למטרה מסוימת, שהם פוגעים בה. כך הביטוח הלאומי, כה נחוש לחסוך כספי ציבור, שהוא נמצא מבזבז לריק כספי ציבור בדיונים משפטיים שאין בהם כל רווח לציבור, כמעט מתוך רפלקס. מנגד, הרופאים בוועדות הרפואיות, בחלקם, מבינים את רוח המפקד ולא חסרים סיפורים על רופאים שמתייחסים למגיעים אליהם כאל רמאים עד שיוכיחו אחרת, לא מקדישים תשומת לב מספיקה וקובעים אחוזים נמוכים מדי, אם בכלל, לאנשים שמגיע להם. הנה דוגמה אחת מטעם המרכז למימוש זכויות רפואיות^[1], אבל נדמה לי שרבים מאתנו מכירים אנשים עם סיפורים לא שונים בהרבה. מעבר לסיפור שהובא כאן, יצא לי לשמוע ממכריי על מקרים נוספים של אטימות ושרירות לב בוועדות הרפואיות ובמנגנון הנלווה אליהם בביטוח הלאומי. זה נובע, בין השאר, מכך שאנשי המוסד לביטוח לאומי קרועים בכפילות שבמטרתם: מחד, לתת לזכאים את שהם זכאים לו ומאידך, למנוע מטרמפיסטים חופשיים ללסטם את הציבור. הצד השני הזה הוא חשוב: אף מערכת רווחה לא יכולה להתקיים לאורך זמן אם היא לא מונעת את ניצולה בידי רמאים ונוכלים, וזאת מתוך הנחה כי כמות הכסף היא מוגבלת: ככל שנאפשר ליותר רמאים לנצל את המערכת, כך הזכאים האמיתיים יקבלו פחות. אבל כשמניעת רמאויות הופכת לעיקר, יותר ויותר מקרים של זכאים אמיתיים נופלים בין הכסאות, לא מקבלים את המגיע להם. מדובר באנשים ששילמו ביטוח לאומי כל חייהם, אזרחים יצרנים שכאשר מתרגשת עליהם צרה ומצוקה אינם זוכים לטיפול היאות וזכויותיהם אינן ניתנות להם.

[...]

ויש מה לעשות: ראשית, מדובר בשינוי יחס. יש להתחיל להתייחס למגיעים למוסד לביטוח לאומי כאל מתלוננים שיש לברר את תלונתם, ולא כאל רמאים שיש להפריך את תלונתם. בדיוק כפי שרופא המשפחה שלי מתייחס אליי, כאשר אני מגיע אליו, כאל מי שעשוי להיות חולה ויש לבחון את תלונותיו ברצינות הראויה, גם אם אני עשוי להיות מתחלה המחפש להוציא ימי מחלה. יש כמה דרכים להטמיע את שינוי היחס הזה: בין אם בהבהרה לרופאי המוסד שעליהם לבדוק את המסמכים והמתלוננים המגיעים אליהם כפי שהיו בודקים פציינט המגיע אליהם בפרקטיקה פרטית, ולהתעסק בכל נושא הפיצוי והאחוזים רק לאחר שהגיעו למסקנה הרפואית הנדרשת, כאנשי מדע ואנשי מקצוע ולא כלבלרים השומרים על הקופה; בין אם בהקמת מנגנון פיקוח על הרופאים שיוכל לזהות מקרים של רופאים בעייתיים בועדות ולתת להם טיפול הולם, בין אם בהחדרת רוח מפקד ברורה לגבי מטרת המוסד והיחס הראוי לכל אדם; ובין אם בדרך אחרת – יש להכיר בכך שקיימת בעיה, ולפעול לפתרונה. הבעיה הזו מתחילה ברמת היחס, אבל לא נעצרת שם. וישנן דרכים אחרות.

מדוע, למשל, לא לאפשר לכל הרוצה בכך לא ועדת ערעורים, אלא בדיקה חוזרת על ידי ועדה בהרכב אחר? חוות דעת שניה היא פרקטיקה מקובלת בעולם הרפואה, וממילא חזקה עלינו שאנשי מקצוע מאושרים על ידי המוסד לביטוח לאומי יידעו לזהות מקרי רמאות באותה רמת הצלחה, בקירוב, ולעומת זאת שרופא אחד עשוי למצוא בעיה – או, לחלופין, התחזות – שרעהו פסח עליה. נכון, זה יגדיל את העומס על הועדות הרפואיות, אבל אם למוסד לביטוח לאומי יש כסף לבזבז על עורכי דין וערעורים במקרים שאין להם כל השלכה על הכיס הציבורי – וחזקה עליי ששולה איננה יחידת סגולה, ושכנראה כמוה היו עוד כמה – בוודאי הם יכולים להוציא את אותו הכסף טוב יותר על רופאים נוספים. זאת ועוד – רופאים שיודעים שישנו סיכוי גבוה שמסקנתם תבדק על ידי אנשי מקצוע אחרים, יכול להיות שיקפידו יותר על מסקנתם.

דרך אחרת, דומה ברעיון שמאחוריה אולם חסכונית מעט יותר, יכולה להיות לחייב כל ועדה רפואית לכתוב את מסקנותיה והסיבות להן, ולהעבירן באופן אוטומטי לבחינה שלא בנוכחות המתלונן על ידי רופא שלא נכח בועדה, באופן רנדומלי ואנונימי (כדי למנוע מיד לרחוץ יד), שיידרש לאשרן, ואם המסקנות לא יאושרו, לזמן את המתלונן לבדיקה מחודשת אצל ועדה רפואית אחרת.

ויש עוד – אתם מוזמנים להציע רעיונות נוספים בתגובות. אבל קודם כל יש להכיר בבעיה ולהתייחס אליה, ולא להתייחס למנגנון הוועדות הרפואיות כאל משהו שעובד היטב, כאשר יש בו חריקות.

[...]

עוד עניין חשוב: ואל יובן מהדברים שאני סבור שאין בוועדות הרפואיות אנשים שעושים עבודת קודש ומקרים רבים שנסגרים בכך שהמתלונן מקבל את המגיע לו. בוודאי שיש, ויש בביטוח הלאומי רופאים רבים ופקידים רבים שעושים עבודת קודש. העובדה שאפשר וצריך לשפר אין פירושה שהכול שחור.

[...]

אם גם אתם סבורים שיש מקום לשפר את השירות לאזרח הניתן על ידי הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, תוכלו להקדיש כמה דקות מזמנכם כדי לשלוח מכתב לשר הרווחה יצחק הרצוג. המכתב הזה הוא חלק מהקמפיין של המרכז למימוש זכויות רפואיות. ומי יודע, אולי אם מספיק אנשים יאמרו את דעתם בנושא, מישהו יתעורר.

[...]

עניין אחרון הוא זכות התגובה למשרד הרווחה: גם אני שלחתי מכתב לשר הרווחה דרך האתר, וקיבלתי מהיועץ שלו, עו"ד יונתן מטלון, את התגובה הבאה שאני מביא כלשונה:

תודה על פנייתך ללשכת שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ יצחק הרצוג, בנושא החשוב של שיפור השירות בוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי.

נבקש להביא לידיעתך כי השר הרצוג פועל ללא ליאות לשיפור השירות לאזרח במוסד, תוך שימת דגש מיוחדת על השירות הניתן בוועדות הרפואיות.

השר הרצוג, ביחד עם מנכ"לית הביטוח הלאומי, הגב’ אסתר דומיניסיני, מבצעים רפורמה מקיפה בתחום הוועדות הרפואיות. במסגרת הרפורמה נידונות, בין היתר, מכלול הבקשות שהועלו על ידך בפנייתך.

נציין כי לשר ולהנהלת הביטוח הלאומי אין התנגדות להוציא את הוועדות הרפואיות לידי גורם חיצוני, לרבות רשות עצמאית. עם זאת, נציין עוד כי הביטוח הלאומי עורך סקרי שביעות רצון בקרב מוזמני הוועדות הרפואיות שתכליתן לבדוק, לבקר, ולאפיין את הצרכים המתהווים מעת לעת ואת שנידרש לתקן ולשפר. לידיעתך, סקר שביעות רצון האחרון שהוצג בפני השר הרצוג, מעלה כי יש שיפור ניכר בשביעות הרצון של הפונים לוועדות הרפואיות.

אנו עדיין מוצאים מקום לשיפור ותיקון ונמשיך לעשות זאת ביתר שאת תוך התחשבות בטענות שעלו בפנייתך.

אנו מאחלים לך בריאות טובה והרבה הצלחה, לשכת השר עומדת לרשותך בכל עת.

עו"ד יונתן מטלון

יועץ שר הרווחה והשירותים החברתיים

[...]

ואני מרשה לעצמי קצת להיות אופטימי. אולי הקמפיין הזה, אולי המודעות לעניין, אולי התנועה הציבורית יביאו יום שאני מייחל לו, שבו חברה כמו המרכז למימוש זכויות רפואיות תהפוך להיות עסק מיותר לחלוטין.

רווחה is a post from: בלוגיקה

1. כאמור, אין ביכולתי לערוב לנכונות הדוגמאות המובאות שם, מסתמא