לא התפקדתי למפלגת העבודה בגלל שאינני אוהב את העומדת בראשה.

לא התפקדתי למפלגת העבודה בגלל שאינני אוהב את האנשים הנמצאים ברשימתה היום.

לא התפקדתי למפלגת העבודה בגלל שאינני מעריך את הדרך הפוליטית בה נקטה בעשור האחרון.

כן התפקדתי למפלגת העבודה בגלל האנשים שאני רוצה שיהיו ברשימתה, ובגלל שזו הדרך היחידה לגרום לזה לקרות.

למה לא התפקדתי למפלגת העבודה is a post from: בלוגיקה

נתחיל מהסוף: אי אפשר לחייב עובד לשאת ולתת עם מעסיקו. אי אפשר לחייב עובד שיש מעליו הנהגה ארגונית לקבל את ההסכמים של ההנהגה הארגונית. אי אפשר לחייב עובד להוסיף ולעבוד. הדבר נכון על כל אדם שאינו עובד-כפיה (קרי, בישראל, חייל בשירות חובה). מהכלל הזה ניתן להחריג עובדים שחתמו על חוזה תקופתי: במקרה כזה, על אף שלא ניתן לחייב את העובד להוסיף ולעבוד עד תום התקופה, יכול המעסיק לתבוע מהעובד פיצוי בגין הפרת חוזה. אולם לא ניתן לקשור עובד למקום עבודתו בכפיה.
ובכל זאת ולמרות האווידנטיות של האמור לעיל, יש כמה הסבורים שיש מקום למנוע באופן גורף את התפטרותם של הרופאים המתמחים, כפי שעשה לבושתנו בית הדין לענייני עבודה. לרוב, טענותיהם של אותם כמה אינן מחזיקות מים, ואפילו אם רק אקדיש להן מספר מילים ותו לא, יהיה זה יותר ממה שהם ראויים לו. אולם יש כמה אנשים – הפוסט הזה ביניהם – שמדם לבם הם כותבים, וטיעוניהם מנוסחים באופן שמשווה להם מראית עין משכנעת, אם כי בפועל הם אינם מעידים לא על חשיבה מעמיקה ולא על ראיה נכוחה של המציאות, ולהם יש לענות ביתר כובד ראש ולו רק מהחשש שמא מאן דהוא יראה ברטוריקה את המהות.

וכעת מההתחלה: הציבור מתעב שביתות. הנקודה הזו נכונה להחריד, ויש לה סיבה טובה: שביתות כמעט לעולם אינן קורות במגזר הפרטי. דוגמה חריגה למדי היא שביתת נהגי הרכבת הקלה, עובדי "קונקס".שביתות כאלה מזיקות בעיקר לבעלי החברה^[1]. במקרה של הרכבת הקלה, למשל, באין נסיעות אין הכנסות. ישנן סיבות טובות שבשלן שביתות במגזר הפרטי הן אירוע נדיר יותר משביתות במגזר הציבורי^[2] , אולם הן מחוץ להיקפו של פוסט זה. שביתות כאלה מפעילות לחץ כלכלי ישיר על בעלי החברה. מנגד, כאשר מדובר בשביתה במגזר הציבורי – רשות הנמלים, חברת החשמל, מורים, אחיות, עובדים סוציאליים, רופאים ברפואה הציבורית וכיו"ב – במרבית המקרים השביתה אינה גורמת נזק כלכלי ישיר למעסיק. כשהמורים שובתים נגרם נזק למשק^[3], אולם לא נגרם נזק כלכלי ישיר למשרד החינוך. מי שכן נגרם לו נזק הוא בעיקר הציבור המשתמש בשירותים אלה. שביתה במשרד הפנים פוגעת באזרחים שצריכים להוציא תעודות ומסמכים מהרשויות, למשל. המטרה כאן כמעט עונה, אחד לאחד, להגדרה המילונית של טרור: הפעלת לחץ על אוכלוסייה בלתי מעורבת באמצעות פגיעה בה על מנת שאותה אוכלוסייה תשפיע על הנהגתה לשנות את דרכיה. באספקלריה הזו, אין הבדל בין עובדי משרד הפנים בשביתתם ההיפותטית לבין מחבל מתאבד.

מי שהטענה האחרונה עשתה לו כאב בטן צודק לחלוטין, כמובן. יש כאן ארבעה הבדלים מהותיים, ששניים מהם הם שני צדדים של אותו מטבע, שהתעלמות מהם מסקנתה היחידה היא שיש לאסור על שביתות: האחד, עובד ציבור בהגדרתו מועסק על ידי הציבור, ועל כן אם הציבור נפגע, הרי שלמעשה המעסיק הוא זה שנפגע. השני הוא שעל אף שהמשרד האחראי או הממשלה כולה אינם נפגעים כלכלית או אחרת כתוצאה מהשביתה, הרי שאנו משלמים להם כדי לריב את ריבנו ולהפגע בשבילנו וכדי למנוע או לצמצם את הפגיעה הזו. כאשר אני אינני יכול להוציא דרכון, זו לא "בעיה שלי", אלא גם בעייתם של נציגיי בפרלמנט. קל לראות שהטיעון השני הוא ניסוח מזווית אחרת של הראשון, ודי בכך. ההבדל השלישי הוא ששביתה במגזר הציבורי לעולם אינה מגיעה בהפתעה: היא תוצר של הכרזה מוקדמת על סכסוך עבודה, של כישלון במשא ומתן, של עיסוק ציבורי ותקשורתי נרחב. לבסוף, לשביתה ניתן להוציא צווי מניעה, דבר שהינו בלתי אפשרי כשמדובר על פיגועי טרור, כמובן. ההבדל הרביעי טמון באלטרנטיבה. אם תדחק אדם אל הקיר, הוא ישתמש בכל נשק שיהיה לו. אם, נניח, קבוצת אזרחים שוללת את אזרחותם של מתנגדיהם הפוליטיים, מונעת מהם תעסוקה וגישה למשאבים, שוללת את חירותם להתאגד ולייצוג משפטי הולם ומסרבת להידבר עמם, יהיה מטופש מצדם להניח שאותה קבוצה פשוט תראה את כל האפיקים הלגיטימיים נסגרים ותחליט להפסיק להיאבק למען חירותה. למרבית קבוצות הטרור בעולם – הפלסטיניות כלולות בסיפור – יש אלטרנטיבות^[4] לפיגועי דמים, והבחירה בהם היא בדיוק כזו – בחירה (ולא טובה במיוחד). לעומתם, לעובדים בשירות הציבורי אין המון ברירות: אם האוצר מסרב לשאת ולתת עמם או לחלופין להתגמש בעמדותיו, הם יכולים להתפטר או להמשיך לעבוד, או להפעיל לחץ על הציבור – שבסופו של דבר, הוא המעסיק שלהם והוא זה שאמור להיות הבעלים של משרד האוצר שמנהל את כספו. בהינתן שלא תמיד האפשרות להתפטר הינה טובה עבורם, שביתה היא האמצעי היחידי שעומד לרשותם.

ומכל ארבעת ההבדלים הללו עולה טענה מוסרית אחת פשוטה: העובדה שהציבור סובל משביתות ומתעב אותן אין בה כדי לשלול את הזכות המוסרית לשבות. ההיפך הוא הנכון – אם אדם הוא עובד ציבור, כפוף למערכת שלמה של מגבלות בשל היותו עובד ציבור^[5], מספק שירות חיוני לציבור ומקבל משכורתו מאותו הציבור בדיוק – הציבור הוא מעסיקו והציבור ייפגע כתוצאה מהשביתה שלו. זה בסדר גמור מוסרית, ולא רק מפני שאי אפשר לטעון שעובדי ציבור מועסקים על ידי "המדינה" יותר משאפשר לטעון שרבנים מועסקים על ידי הקב"ה – לאוצר אין הון עצמי ופיננסיירים זולת הציבור – אלא גם משום שאין שום רבותא מוסרית לשלילתה של הזכות הזו שמונעת את הצעד היחיד שנותר לעובד ציבור שמעוניין להמשיך לעבוד אבל רוצה שתנאיו ישופרו. בהגדרה, השוק הציבורי הוא כזה שאין בו תחרות: עובד משרד הפנים לא יכול לעבור לעבוד אצל המתחרים. בהיעדר אמצעי לחץ שקיימים אצל כמעט כל עובד במגזר הפרטי, עובד במגזר הציבורי ללא הזכות לשביתה משול לעבד, בחינת היותו חסר יכולת לחלוטין להשפיע השפעה אמיתית על תנאי העסקתו.

כך שהעובדה שהציבור – עד כמה שיש מובן להתייחס אליו ככזה – אינו אוהב שביתות אינה שונה מהותית מהעובדה שמנכ"ל חברה פרטית אינו אוהב שביתות, ובוודאי שאינה סיבה למנוע מאנשים לשבות.

[...]

משביססנו את זכות השביתה, עלינו להכיר בכך שאחד האיומים הגדולים ביותר על זכות השביתה הוא שבירתה. על מנת להיות אפקטיבית, שביתה על פי רוב צריכה לכלול את רוב, אם לא כל, העובדים. תארו לכם שבשביתה היפותטית של עובדי משרד הפנים האוצר מציע הצעה שתשפר את מצבם של בערך חצי מהעובדים, ואותם חצי חוזרים לעבודה. כעת, אין לשביתה כל כוח: אז התורים יהיו קצת ארוכים יותר. זה לא יזעזע אף מעסיק, ובוודאי לא יפעיל די לחץ על הציבור כדי לשנות משהו. שביתה תלויה בקיומה – כמו כל דבר אחר. הרציונאל הזה הוא מהעומדים מאחורי עבודה מאורגנת: ארגון העובדים הוא המכריז על סכסוך עבודה, מארגן את העובדים ביחד ומחליט מתי ההסכם מספק, והארגון הזה, בשל היותו נבחר, לרוב יהיה מחויב למרבית העובדים גם אם לא כולם. הבסיס המוסרי, אם כן, לעבודה מאורגנת הוא על מנת לאפשר לעובדים שיווי משקל במשא ומתן על תנאי העסקתם בשוק שבהגדרתו אינו תחרותי או שאיננו רוצים – כחברה – שהוא יהיה תחרותי^[6].

בדברי הימים קרה, לעתים, שחוקים המבוססים על רעיון מסוים נוצלו על מנת לבצע משהו שהוא לחלוטין הפוך מהרעיון הזה: דוגמה מפורסמת היא הפעלתו של חוק שרמן (1890) על ידי בתי המשפט כנגד איגוד עובדי מסילות הברזל האמריקאי. חוק שרמן נועד למנוע יצירת איחודי יישויות שעלולים לפגוע בתחרות, ובייחוד למנוע העלאת מחירים פיקטיבית על ידי הגבלה של מסחר או ייצור. במילים אחרות, החוק כיוון למניעת מונופולים וקרטלים. ב-1894 הפעיל אותו בית המשפט האמריקאי נגד עובדי מסילות הברזל השובתים בשביתת פולמן, בטענה שיש להם מונופול על העבודה. כך, חוק שנועד (ובהמשך גם מילא את ייעודו) למנוע מחברות ליצור קרטלים ומונופולים שימש להפסקת שביתת עובדים.

דבר דומה פקד את הרופאים המתמחים. במהלך המו"מ שהתפתח כתוצאה משביתת רופאים, הבינו המתמחים שההסתדרות הרפואית אינה לוקחת אותם בחשבון. הם ביקשו להיות מיוצגים במו"מ מול האוצר, ובקשתם נדחתה. הרעיון של ארגון יציג, שמטרתו להביא הישגים לכלל העובדים, יושם כאן על מנת למנוע מחלק מהעובדים ייצוג. כצפוי, ההסכם שהושג לא היה מקובל על המתמחים. כיוון שנמנע מהם להמשיך לשבות – לאחר שהארגון היציג שנכפה עליהם למרות שביקשו ייצוג נפרד חתם על הסכם שאינו מקובל עליהם – לא נותר להם אלא לקבל את ההסכם. כאמור, כאשר אדם נדחק אל הקיר, רק שוטה יסבור שעליו פשוט לוותר. כשסוגרים לקבוצת אנשים את כל דרכי הפעולה, הם יפעלו במה שנשאר להם.

להבדיל מעובדים אחרים, רופאים מתמחים אינם חסרי אפשרויות. כשאומרים לעובד שאין לו שום דרך לפעול על מנת לשפר את מצבו, הוא יישאר במקום עבודתו אם אין לו אופציות אחרות. אם יש לו אופציות אחרות, הוא ייקח אותן – אפילו אם אינן משתלמות יותר, מפני שבהן לפחות הוא אדון לגורלו. כשניסו, באמצעים משפטיים המעוותים את הרעיון המקורי מאחוריהם, למנוע מהמתמחים דרכי פעולה אפשריות אחרות, למעשה דחקו אותם לפינה. באנגלית קוראים לזה take it or leave it. חלקם של המתמחים החליטו לעזוב את זה. הם הגישו מכתב התפטרות.

[...]

שבית הדין פסל על טכניקה – מכתב ההתפטרות לא היה אישי (כפי שנראה בהמשך, הטכניקה הזו גם היא אינה מתיישבת עם פסיקה קודמת). כמה מאות מתמחים הגישו מכתבי התפטרות חדשים, אישיים. גם את אלה פסל בית המשפט, בתואנה כי הקולקטיביות של מכתבי ההתפטרות מעידה כי למעשה מדובר בשביתה, וזו אסורה מפני שנחתם הסכם עם הארגון היציג.

בשלב זה, נראה לי ראוי לבצע סיכום של הדברים: המתמחים נכנסו לשביתה, יחד עם כל הרופאים, מפני שמאסו בתנאי העבודה שלהם. הם ביקשו להיות מיוצגים מול האוצר ובקשתם נדחתה. הסכם החתם, שלדעתם אינו מייצג אותם. מרגע חתימתו, נאסר עליהם לשבות, כך שנלקח מהם אמצעי הלחץ העיקרי שלהם, ולמעשה נאמר להם – אלה הם התנאים וזהו זה. במצב כזה, הברירות שלהם היו לנשוך את השפה ולעבוד בתנאים שלא נראים להם, או להתפטר. כמה מאות מהם בחרו באפשרות השניה, ואפשרות זו נשללה מהם. למעשה, אותם מתמחים עובדים כיום בכפיה בתנאים שאינם מקובלים עליהם, והם לא יכולים להתפטר משום שהם לא בודדים שאינם מרוצים מתנאי העסקתם, אלא קבוצה.

כאן מעלים מיני אנשים שלל ספקות לגבי ההתפטרות הזו, בדיוק משום שהיא קולקטיבית. הספקות הללו יכולים להיות מזוקקים לכדי שתי טענות: האחת היא שמכיוון שמדובר בהתפטרות קולקטיבית ומעצם היותה כזו, היא אמצעי לחץ בלתי הוגן במשא ומתן. זו טענה מוסרית. השנייה היא הטענה המשפטית שהובאה גם בפוסט שקושר אליו בתחילת הדברים: כאשר המתמחים מתפטרים אולם מנהלים במקביל משא ומתן, וכאשר הם עושים זאת בצורה קולקטיבית ומאורגנת, הם לא מתפטרים, הם שובתים, ורק קוראים לזה בשם אחר, ושביתתם אסורה.

נתחיל מהטיעון הראשון: ראשית, יש לזכור שהמתמחים הם לא הראשונים שמתפטרים קולקטיבית. במקרה של "פלסטין פוסט" נ’ ג’ואנה יחיאל (1994) נקבע כי:

משפט העבודה אינו מכיר מושג של "התפטרות קיבוצית", "אבל אין זה מונע התפטרות בעת ובעונה אחת של מספר עובדים, או אפילו על^[7] העובדים במחלקה או במפעל. התפטרות יכולה להיות על-ידי הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר עובדים יחתמו על מסמך אחד – ואין הבדל בין השניים". העולה מהאמור הוא כי אין נפקא מינה אם במועד שבו התפטרה העובדת התפטרו עובדים נוספים, או שהיא היתה היחידה שהתפטרה באותו מועד או סמוך לו (ע’ 442).

אם כן, משפטית לפחות, ישנו תקדים מובהק לזכות להתפטרות קולקטיבית, כאשר בית הדין הארצי לעבודה קובע כי התפטרותם של מספר עובדים יחד צריכה להיראות כצרור התפטרויות אינדיבידואליות ותו לא.

כאן, יטענו אנשים מסוימים שישנו הבדל בין עובדים מאורגנים לעובדים שאינם מאורגנים: בהגדרה, צעדים מאורגנים של עובדים מאורגנים צריכים לעשות על ידי הארגון שלהם. ובכן, הטיעון הזה, בזמן שהוא נכון חלקית, הוא לחלוטין לא רלוונטי. נכון חלקית, משום שהיותו של עובד מצוי תחת ארגון עובדים לא שוללת את זכותו להיפגש עם עובדים אחרים, לדבר עמם, לחלוק עמם תחושות תסכול ומרמור ולהגיע להחלטות. העובדה שקבוצת אנשים נפגשה, דיברה, תיאמה עמדות והחליטה על צעד משותף הינה כולה בתוך תחום הדברים שמותר לאנשים לעשות. מה שאסור להם לעשות הוא להתחיל סכסוך עבודה מאורגן – וזאת אכן הם לא עשו, מה שמביא אותי לסיבה שבגינה הטיעון הזה לחלוטין אינו רלוונטי למקרה: הכללים שמתווים את זכויותיהם וחובותיהם של עובדים, מאורגנים ואחרים, תקפים כל עוד ישנם יחסי עבודה. התפטרות, בהגדרתה, היא הכרזה על רצון לסיום יחסי עבודה. אי אפשר להחיל את הכללים הנוהגים בעת קיום יחסי עבודה על סיומם מבלי לפגוע בצורה אנושה בזכותו של אדם להתפטר. התפטרות הינה מחוץ למשחק הפורמלי של יחסי העבודה, משום שהיא בהגדרתה סיומם החד צדדי של יחסי עבודה אלה.

ובעיקר, כמובן, הטענה שלעובדים מאורגנים יש פחות זכויות מאלו של עובדים בלתי מאורגנים היא כזו שלוקחת את הרעיון של עבודה מאורגנת, ומפנה אותו לכיוון העיוות שלו, לאותו הכיוון שהוא מנסה לצאת נגדו: עובדים מתארגנים כדי להעצים את זכויותיהם, וזהו הנימוק היחידי לעבודה מאורגנת בכל מקום. אם עבודה מאורגנת פוגעת בזכויות העובדים, שוב אין לה כל צידוק. ולא אתעייף מלהזכיר, היה זה בית המשפט, בהחלטתו המעוותת את הרעיון, משמנע מהמתמחים להיות מאורגנים בנפרד וכפה עליהם ייצוג שאין הם חשים בנוח עמו.

האם מדובר באמצעי לחץ בלתי הוגן במשא ומתן? השאלה הזו היא שאלה מוסרית הנוגעת למושג ההגינות. עם זאת, ניתן להציע לה שתי תשובות אפשריות המשלימות זו את זו: האחת היא שכיוון שפורמלית לא מקוים משא ומתן עם המתמחים אלא עם ההנהגה היציגה שנכפתה עליהם – למעשה, פורמלית נמנע מהמתמחים לנהל משא ומתן – הרי שלא ניתן לטעון שמנוהל כזה. אם רוצה האוצר לשאת ולתת עם המתמחים יואיל ויכיר בארגון שלהם. כל עוד הדין והדברים עם המתמחים נעשים בתוך מסגרת ההסכם שנחתם עם ההסתדרות הרפואית ופעמים רבות גם בנוכחות נציגיה, כל עוד לא מכירים בהם כגוף שניתן לשאת ולתת עמו, לא ניתן לכנות את ההידברות משא ומתן. השנייה היא הצד השני של חוסר היציגות – אם נמנע מקבוצת עובדים לעשות כל דבר שהוא על מנת לשנות את תנאי העסקתם, והם בשום אופן לא רוצים לעבוד בתנאים אלה, אין להם אלא להתפטר. לטעון שהתפטרות איננה הוגנת, בחינת היותה מחוץ למשחק, פירושו לטעון שהדבר ההוגן היחידי שנותר למתמחים לעשות הוא לקבל את ההסכם שאינם רוצים בו ולחזור לעבוד. אני בספק אם ניתן לכנות זאת הגינות, כאשר סוגרים בפני קבוצת אנשים כל דרך פעולה, וגם את הדרך החוצה, בתואנה כי אין זה הוגן.

הטענה השנייה אומרת, כזכור, שמדובר בשביתה וזו אסורה על המתמחים כיוון שהארגון היציג שנכפה עליהם חתם על הסכם. זו הטענה שממנה שואב בית הדין לעבודה את סמכותו לצווי מניעה. מעבר לבעיה המוסרית האקוטית בטענה הזו, היא גם לא מחזיקה מים לוגית. מה הופך את ההתפטרות לשביתה?

האנשים שטוענים שההתפטרות הינה שביתה מביאים שתי ראיות עיקריות: האחת, המתמחים מקיימים מו"מ, ועובדים שמתפטרים אינם מקיימים כזה. השנייה היא הקולקטיביות. לטענות הללו באמת שאין סיבה להקדיש יותר כמהי מילים. הביצוע הקולקטיבי של התפטרות אינו גורע מהיותה התפטרות. גם אם העובד מתפטר רק על מנת להיות נשכר מחדש, זו עדיין התפטרות. פירושה היחיד הוא סיום יחסי העבודה, לא הפסקה זמנית של העבודה תוך קיום יחסי עבודה, שזו הגדרתה של שביתה. הטענה, כאילו ההתפטרות היא למעשה שביתה מפני שמטרתה ללחוץ על האוצר או ההסתדרות הרפואית אינה מחזיקה מים, מפני שלא כל אמצעי לחץ הוא שביתה. אילו היו המתמחים בוחרים לגייס מ ממון רב, ולצאת בקמפיין תקשורתי נרחב נגד האוצר וההסתדרות הרפואית, במטרה לייצר לחץ להיטיב את תנאיהם. האם לזאת היינו קוראים שביתה? לא, כאן לא יעזרו פלפולי "אפרופים" משוללי קשר (ושנויים במחלוקת כשלעצמם) – כשאדם חותם על מכתב התפטרות, ואפילו אם הוא סבור שמדובר בשביתה – מה שלא הוכח, והוכחה כזו היא אקוטית כדי בכלל להתחיל לדבר על "אפרופים" – המעסיק שלו מבין מהי התפטרות והמתפטר יודע מה המעסיק שלו מבין במונח. לכל הצדדים ברור מהי התפטרות ומה משמעותה של ההודעה. והיה ולא ישתנו דברים, גם סופיותה.

אגב הטיעון הזה, שהועלה בפוסט אליו קישרתי בתחילת הדברים, אינני משפטן, אולם הלכת אפרופים תקפה, ומצוטטת, בדיני חוזים. היא שימשה לפירוש הסכמים קיבוציים, כתבי פטנט, צוואות וחוזים אחרים. מכתב התפטרות איננו חוזה, אלא הודעה על סיומו. המחשבה, שכאשר אדם מציג מכתב שתוכנו ברור הוא למעשה מכוון לדבר אחר היא רעות רוח – רעות רוח שכל מטרתה להכפיף את המתמחים למרות הסכם שאינם חפצים בו, מבלי ברירה.

באשר לטענה כי מתפטר אינו מנהל משא ומתן, הרי שמדובר בקשקוש גמור. מעסיק שלא רוצה שעובד יעזוב עשוי לשבת לשולחן המו"מ עם העובד על מנת להשאירו. בעניין זה, אין כל סיבה שיהא הבדל בין עובד בחוזה אישי לעובד הנמצא תחת הסכם קיבוצי, כיוון שאין ולא ראוי שיהיה משהו בעבודה המאורגנת המפחית את זכויותיהם של העובדים המאורגנים – כאמור, עצם הלך המחשבה הזה הוא עיוות של רעיון העבודה המאורגנת.

[...]

מילה על צביעות: הממשלה הנוכחית, ומשרד האוצר שלה, הם ממקדמי השוק החופשי. הם מפריטים מפעלים וחברות ממשלתיות מתוך תפישה שהשוק הפרטי הינו יעיל יותר, לעתים ללא ביסוס להנחה זו ותוך עלות גבוהה מאוד, המושתת על הציבור. על מנת לעודד צמיחה, הממשלה הנוכחית גובה יותר ממחצית המסים שלה במיסוי עקיף, החל על כולם במידה שווה, ורק מיעוט מהכנסותיה ממסים מגיעות ממיסוי פרוגרסיבי ישיר. התפישה היא שיש להיטיב עם בעלי הון, על מנת להקל עליהם להשקיע את הונם לרווחת כלל הציבור, מתוך תפישה – שגויה – שרווחיהם יחלחלו למטה. ולכן, לאוצר אין שום בעיה עם זה שחברות כמו "דלק" מפעילות לובי חזק ומכבש לחצים על חברי כנסת כדי לא לשלם קצת יותר מס על מכירת משאב טבעי של ישראל. ללחצים כאלה על חברי כנסת אין איש קורא "לחץ לא הוגן במשא ומתן". לבעל מפעל המאיים להעביר את מפעלו על עובדיו למדינה אחרת אם תהין המדינה להעלות את מס החברות איש אינו מוציא צו מניעה. זה, ככל הנראה, לחץ הוגן. אבל התמיכה החמה של האוצר בשוק החופשי מסתיימת, משום מה, במתמחים. כי עקרון השוק הוא פשוט – אם יש לך עובדים שאין להם תחליף, והם רוצים להתפטר, עליך לעשות הכול כדי שיישארו. אם המתמחים הם קריטיים למערכת הרפואה הציבורית, יש לשאת ולתת עמם ולהגיע עמם להבנות. כל זאת, אם מקבלים את נקודת המוצא שלאדם מותר להחליט שאינו רוצה להיות מועסק בתנאים שהוצעו לו, ושהוא מבקש להתפטר. תחת זאת, האוצר – אותו אוצר שמסרב להתערבות של המדינה בשוק כמעט דרך קבע – בחר לבקש מהמדינה להתערב, ולא סתם להתערב – אלא למנוע בכוח צעד שהוא בגדר חירותו של כל אדם. כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שהאוצר או מי מפקידיו ידברו על שוק חופשי. הם אינם חפצים בשוק חופשי, הם חפצים בשוק המוטה לכיוונם של מי שיש להם.

דווח בתקשורת כי הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, איים שאם ייענו דרישות המתמחים הוא יתפטר. אירוניה לא יודעת לכתוב את עצמה טוב יותר. הנה פקיד בכיר בגוף שפנה לבית המשפט בטענה שההתפטרות נעשתה לצורך הפעלת לחץ במו"מ ועל כן היא למעשה שביתה בלתי חוקית, שמאיים בהתפטרות לצורך הפעלת לחץ במשא ומתן. מי רוצה להתערב שאילו התרחיש היה קורה ולוין היה מתפטר, איש לא היה מנסה להוציא לו צו מניעה? אז לא, לא מדובר כאן בטענה כנה. מדובר כאן בצדק של מה שמותר ליופיטר, אסור לפר.

[...]

אין די רופאים במערכת, ואין די סטודנטים לרפואה. אנשים מסוימים יכתבו, במצח נמוך, שזו הסיבה שהמתמחים מרשים לעצמם להתפטר – הם יודעים שאין להם תחליף^[8]. אבל האמת היא הפוכה: רופא לומד שבע שנים בטרם הוא הופך למתמחה. כשאדם צעיר ומוכשר צריך לבחור כיוון, הוא יעדיף ללמוד מקצוע שבגיל 30 יאפשר קיום בכבוד לו ולמשפחתו (כלכלה, מדעי המחשב, מנהל עסקים וכו’) ולא מקצוע שבגיל 30 יעביד אותו בתורנויות בשכר נמוך משמעותית. הדרך לתקן את זה היא להעלות את שכר הרופאים, כבר מהדרגות הנמוכות. הדרך לגרום גם לאלה שהיו מוכנים לעשות את הדרך הזו להימלך בדעתם, ככל הנראה עוברת בלהראות להם שאם יצטרפו למערכת הרפואה, הם לכודים בפנים, עם הגב לקיר, ובלי שום דרך פעולה חוקית. זה ישכנע אותם למצוא עבודה בחוזה אישי. כי אתם לימדתם אותנו שבשוק חופשי כל אחד צריך למקסם את האינטרסים שלו, והיום אני לא מכיר אף אחד שהאינטרס שלו הוא להיות רופא בישראל.

לא משחררת is a post from: בלוגיקה

1. אם כי לא רק – בהגדרה שביתת עובדים פוגעת בציבור שעושה שימוש בשירותי אותה חברה, ובמקרה של נהגי הרכבת הקלה והיות והרכבת היא מונופול בקו שלה, בציבור כולו
2. בין השאר, היעדר עבודה מאורגנת במגזר הפרטי
3. כתוצאה מהישארותם בבית של הורים, למשל
4. כפי שהודגם על ידי מנהיג פת"ח לא מכבר
5. למשל, כפיפות לתקני נציבות שירות המדינה, כך שגם עובד מבריק לא יכול להיות מתוגמל
6. למשל, אם אנחנו רוצים לקיים מערכת חינוך ציבורית, ולא לגרום למורים הטובים לברוח למערכות פרטיות
7. כך במקור, נ.א.
8. כאילו מתפטר צריך בכלל להעסיק את עצמו בכגון דא

בוקר אחד קמתי וגיליתי שכל כותרות אתרי החדשות החביבים עליי עוסקים בפרשה אחת באופן אינטנסיבי: פרשת גנבת בחינת הבגרות בתנ"ך בתיכון בויאר. גילוי נאות כפול לפני שנוכל להמשיך: אני בוגר בית הספר בויאר, קרובת משפחה שלי לומדת שם בשכבת י"ב.

אף אחת מהעובדות האלה אינה קשורה לכך שילדה בת 18 מצאה עצמה קרבן לצורה הנמוכה ביותר של תקשורת המונים: היא מצאה עצמה קרבן לצהוב. הביקורת שלי היא משולשת: היא על עצם הסיקור; על אופי הסיקור הנרחב, המזכיר סיפור מתגלגל; ועל התפקיד שהתקשורת לוקחת לה בייצור מציאות. חופש העיתונות בשמו ממהרים לנקוב כאשר מאן דהוא קורא להגביל את התקשורת באופן שיימנע סיפורים כאלה פשוט אינו רלוונטי. מבחינתי, ייטב לכולם אם בפעם הבאה שעולה על דעתם לגרור אזרח פשוט מן השורה ששגה דרך הרפש והבוץ בעבור חופן טוקבקים, ידעו עיתונאים שהם עשויים להיות מוחזקים אחראית באופן אישי לנזקים שיגרמו. אבל ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.

אני יושב מול הכתבות הרבות ומנסה להבין: מה הסיפור כאן? גנבים יש בשפע. כמוהם ישנם עבריינים אחרים: אנסים, מלווים בריבית קצוצה, משמיעי רעש בין שתיים לארבע, חוצי רמזור אדום, זייפני מסמכים, כותבי המחאות ללא כיסוי, פורצים, תוקפים, עושים עושר ולא במשפט ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה עליכם. רובם אינם מגיעים לכותרות כלל, אלא אם במקרה נטלו חיים או בצעו עבירה מינית חמורה, או אם אתרע מזלם והם אישי ציבור או מפורסתמים נוסח עדת פליטי הראליטי. מיעוטם מגיע לכותרות, מקבל מבזק בן כמה מילים – כתבה בת כמה עשרות מילים במקרה הקיצוני – והעולם ממשיך הלאה, לעבריין הבא.מדוע דווקא גניבת בחינת הבגרות הספציפית הזו הפכה להיות סיפור מתמשך, עם כתבות פולואו-אפ בכל יום? מה בצע בסיקור? מה חשיבותו? האם באמת מעשיה של אותה נערה הם יותר סיפור חדשותי ממעשיו של אותו אב מהשרון שנעצר בחשד לאונס בנותיו החורגות, שהופיע ב-ynet בתור מבזק קטנטן ממש ליד הכותרת השלישית במספר בנושא אותה הגניבה בדיוק? האם הצקצוק הקולקטיבי בלשון חשוב יותר במקרה זה מאשר במקרה של אותו פרא אדם שחצה כביש ברמזור אדום בוהק ולקח חייה של אישה יקרה?

נוהגים לשלוף, אל נוכח ביקורת כזו, את זכות הציבור לדעת. אלא שזכותו של הציבור לדעת איננה אבסולוטית. אין לציבור זכות לדעת הכל. בפרט, זכות הציבור לדעת אינה עולה בהכרח על זכותו של אדם מן היישוב לשם טוב, לאנונימיות ולפרטיות, גם אם עבר עבירה או שגה בשיקול דעתו. אילו הייתה הנערה המדוברת אשת ציבור מסוג כלשהו או אולי פליטת תכנית טלוויזיה כזו או אחרת – שהציבור פרנסתה – אפשר היה אולי עוד להבין את הסיקור ההיסטרי סביב הפרשיה הזו. אולם כאן מדובר בנערה שבעוד חודש תשוב לאנונימיות מוחלטת, שאינה מהווה כל עניין לציבור. חומרת המעשים בהם הודתה ועניינה לציבור אינם מצדיקים פרסום, כל שכן פרסום כה אינטנסיבי.

[…]

יהיה מי שיאמר שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא תזמון. אילו הייתה הנערה נתפסת בשעת ביקור נתניהו אצל אובמה, למשל, ייתכן שמעולם לא הייתה צריכה להיתקל בעיתונאי מימיה. אבל מה שבוודאי קרה לה הוא שביום שלאחר שנתפסה היה די משעמם, והסיפור שלה – תלמידה מצטיינת מתיכון יוקרתי שנתפסה עם עותק גנוב של הבחינה – קרץ לאיזשהו עורך. מרגע שפורסם דבר המקרה בכלי תקשורת אחד, שוב לא יכלו שאר כלי התקשורת לשבת דומם והחרו-החזיקו גם הם. ובתוך התחרות התקשורתית הזו על פיסה קטנה מן הצהוב-הצהוב הזה ניצבת נערה בת 18 שבוודאי אינה יודעת את נפשה.

לשיא הרוע הגיע אחד, יוסי זילברמן, איש שצמח בגני העיתונאות המלבלבים של הרדיו המקומי והגיע לעמדת המפתח של כתב שטח של חדשות 2 באינטרנט. זילברמן זה פרסם כתבה, שבינתיים הוסרה מהאתר, שבה נראו עדר צלמיו עטים על הילדה ואביה, ולאחר שהלה הרחיק אותם, פוצחים לעברו בסדרת קללות מתוזמרת היטב. מלבד הכתבה שהוסרה מן האתר פרסם הלז עוד שלוש כתבות בנושא בין ה-13 ל-16 ביוני. מזל בר אושר לא זכתה לסיקור כזה.

[…]

החטא הגדול ביותר שיכולה לבצע התקשורת הוא להפוך את עצמה לסיפור. כזאת קורה, למשל, כאשר כתב נשלח לחקור דבר מה וחוזר כאשר הכותרת שבידו היא "צוות הערוץ הותקף הערב בידי…". החדשות אמורות להביא אלינו הביתה את העולם, לא את המתווך שלו. החטא השני הגדול ביותר שיכולה לבצע התקשורת הוא להניע את הסיפור, או בצורה הקיצונית יותר, לגרום לו. כשם שאי אפשר להתייחס לסקר בחירות בלי להתייחס להשפעה של אותו סקר על תוצאותיו של הסקר הבא (למשל, אם סקר מראה שמפלגה מסוימת אינה עוברת את אחוז החסימה, ייתכן שמצביעים פוטנציאליים של אותה מפלגה יעבירו את תמיכתם למפלגה שהסקר מראה שכן עוברת את אחוז החסימה, מה שיקבל ביטוי בסקר הבא) כך אי אפשר להתייחס לסיקור תקשורתי בלי להתייחס להשפעה של מתן פומבי – וסדר הגודל של הפומבי הניתן – על מושאי הסיקור. וכך במקרה הזה: בקרוב אמורה להתכנס ועדה של משרד החינוך שתחליט על צעדי ענישה הולמים עבור אותה צעירה, שלית מאן דפליג כי היא ראויה לעונש. ב-ynet פרסם הכתב תומר ולמר את הדברים הבאים, עוד בטרם התכנסה הועדה:

במשרד החינוך רואים את המעשה בחומרה רבה ולכן יש כוונה לנקוט ביד קשה נגד התלמידה מהתיכון היוקרתי בירושלים, למען יראו וייראו[...]היא אמנם כתבה מכתב התנצלות לאחר שנתפסה עם מבחן פתור על ידי המשגיח, אך עונשה צפוי בכל זאת להיות קשה[...]רק לאחרונה הוחלט במשרד החינוך כי לאור ריבוי מקרי ההעתקות בשנים האחרונות יש להילחם בתופעה בצורה החריפה ביותר ואף להוקיע את הכינוי "העתקה"[...]בימים הקרובים אמורה להתכנס ועדה פדגוגית מטעם משרד החינוך שתדון בנושא, כשעל הפרק תיבחן אפשרות לפסול לתלמידה גם את יתר בחינות הבגרות שאליהן ניגשה במועד הקיץ האחרון. כמו-כן,תיבדק האופציה למנוע ממנה בשלוש שנים הקרובות לגשת לא רק מהבגרות בתנ"ך, אלא גם למנוע ממנה מלגשת לכל בגרות אחרת.

כותרת הכתבה, כפי שהקורא חד העין ודאי שם לב, היא למען יראו וייראו: ייפסלו כל בחינות גונבת הבגרות.

עכשיו, הועדה עוד לא התכנסה. הועדה הזו היא גוף סמי-שיפוטי, מה שאומר שמצד אחד היא דנה בעתידה של נערה בת 18, בדיוק כמו שגוף שיפוטי היה עושה, ומנגד היא אינה מורכבת משופטים מקצועיים המורגלים בנוכחותה של התקשורת בעניינם. למעשה, בכתבה מעין זו מופעל לחץ סמוי על הועדה – כל עונש אחר^[1] ייתפס כמקל וכסותר את העמדה שהתקשורת טוענת שהיא עמדתו של משרד החינוך. העובדה שהתלמידה הזו עשתה כותרת, עובדה שהיא כל כולה אשמתו של עורך כזה או אחר, הופכת אותה בעל כורחה לשעירה לעזאזל של המערכת כולה. זה לא הגון, וזה אינו מקומה של התקשורת – אין זה מתפקידה של האחרונה להניע גם את גלגלי הצדק. ובוודאי, שאין זה מתפקידה להלהיט את האווירה משל הייתה תלמיד תיכון.

[…]

נוטים לחשוב על חופש העיתונות כעל יסוד דמוקרטי מהותי. אנחנו שומעים אמירות כמו כלב השמירה של הדמוקרטיה ואפילו רשות שלטונית רביעית. ההצהרה הראשונה – שחופש העיתונות הוא מהותי לדמוקרטיה – היא נכונה להפליא, אולם כך גם כל חירות אחרת, ובהן החירויות ליהנות מכבוד ומשם טוב. חופש העיתונות אינו, ואינו צריך להיות, אבסולוטי. העיתונות צריכה להיות מוגנת מנסיונות טיוח של ממשלה מושחתת, מהתנכלות של פקידי שלטון, מצנזורה מיותרת בענייני ניהול הפוליטיאה. זהו תפקידה הדמוקרטי שבגינו זכתה לכינוי כלב השמירה של הדמוקרטיה. חופש העיתונות לא נועד על מנת לאפשר לעיתונאים לרדוף עד חורמה גונבות בגרויות בנות 18, והדמוקרטיה אינה יוצאת נשכרת כהוא זה מן הצהוב.

מי שטועה לראות בתקשורת – שבכל קונסטלציה דמוקרטית שאני מכיר, שייכת לבעלי הון ו/או למדינה עצמה – כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא יכול להרשות לעצמו כלב שמירה שמסתובב חופשי ברחובות. אם בעבור שמירה על הדמוקרטיה על כולנו להפקיר את שמנו הטוב, פרטיותינו והאנונימיות שלנו – גם כאשר אנו חוטאים – ללא כל סייג וגבול, אז אין מדובר עוד בדמוקרטיה, כי אם בארסיטוקרטיה של בעלי אמצעי תקשורת. על אחת כמה וכמה מי שטועה לראות בתקשורת רשות שלטונית רביעית לא יכול להרשות לעצמו רשות שלטונית שאינה מבוקרת על ידי שאר הרשויות. ומכלל לאו, נלמד הן: מי ש, כמוני,אינו סבור שיש להשאיר את תפקיד כלב השמירה של הדמוקרטיה ((וביתר שאת, תפקיד של רשות שלטונית נוספת)) בידי תקשורת השבויה באינטרסים של בעליה, ודאי אינו יכול להרשות לבעלי הון לעשות רווחים על חשבון זכויותיהם של פרטים בציבור. ומכאן שמכל זווית ראיה, יש נימוקים כבדי משקל בעד הטלת מגבלות על התקשורת דווקא בתחום זה של זכויות הפרט והגנה על אזרחים מן השורה שמעדו קלות מפני אור הזרקורים הכפוי.

ואם יתמה מאן דהוא מדוע סיקור נרחב אודות רוני רון כן, וסיקור נרחב אודות גניבת בגרות לא, לא יהיה לי אלא לומר שכמו כל דבר, גם כאן יש מבחן של סבירות והוגנות, ושנדמה לי שאיש אינו יכול להרהר בהשוואה ברצינות. בעולם טוב יותר, היו יכולים התלמידה ובני משפחתה להגיש תביעות אישיות כנגד הכתבים, ונושא הסבירות היה נדון בבית משפט. בעולם טוב יותר, מישהו כבר היה עושה את זה קודם, והנערה הזו לא הייתה מגיעה לכותרות כלל ועיקר. בעולמנו אנו, אדם שמעד ביום חלש בחדשות – דמו בראשו. וזה יכול לקרות לכולנו, מפני שזכויות יתר מביאות לעוצמה, ועוצמה משחיתה.

גניבת דעת is a post from: בלוגיקה

1. וספק אם בכלל ישנה סמכות חוקתית למשרד החינוך לפסול בחינות בגרות בלי שיהיה להם שמץ של הוכחה שיש בהן פסול

יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה^[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.

צריך להיות ברור מדוע ההדחה היא ביזיון של האוניברסיטה הדרומית, אבל נדמה שאין הדבר כך. בשורה התחתונה, מדובר במרצה שבשיעור אתיקה הביע דעה שנויה במחלוקת. שהדעה המדוברת היא חשוכה ובלתי נאורה בעליל, המוצאת בדיכוי הנפש איזושהי גדלות ומכניסה שיפוט מוסרי למהותם של פרטים – אין ספק. קוראיי הקבועים יודעים כבר עד כמה אני בז לעמדות כאלה, עד כמה אני רואה בהן עמדות המשתקות את הפרט ופוגעות ביכולתנו, כבני אנוש, להביא את עצמנו לידי ביטוי חופשי ומקסימלי. לא פעם כתבתי כאן כנגד עמדות כאלה בכלל, וכנגד עמדות כאלה המופנות כלפי הומוסקסואלים בפרט.

אולם, אני יודע היטב שהעובדה שדעה מסוימת שנואה עליי ונראית לי שגויה והרת נזק בבסיסה, אין משמעה שיש לאסור או להטיל סנקציות על השמעת עמדה זו. ההגנה על חירותו של אדם לאחוז בעמדה שאינני מסכים עמה ולהביע אותה כרצונו היא אינטרס עליון שלי ושל כל אדם בעל דעה, משתי סיבות: ראשית, משום שמי שאינו מגן על חירות הביטוי של ברי הפלוגתא שלו שומט את הקרקע המוסרית תחת חירות הביטוי שלו עצמו, ולא יוכל לומר דבר אם ברי הפלוגתא שלו ישללו את חירות הביטוי שלו. ושנית, מפני שאם דעה קיימת ואינה נאמרת, הרי שלא ניתן להתמודד מולה, להפריך אותה, להראות לאילו עקרונות ואילו ערכים היא מחייבת אותנו על מנת לשכנע אחרים במשגה שהיא. כשם שהאדם ההיגליאני זקוק להכרתה של תודעה זרה בטרם יוכל להיות לתודעה עצמית, כך גם עמדות ודעות זקוקות לסימביוזה שבוויכוח ובדיון, ועל אחת כמה וכמה עמדות אתיות כלליות וערטילאיות. לא בכדי כתב אפלטון את הפילוסופיה שלו כולה בצורה של דיאלוגים: יש שעמדה מתחדדת, מתבהרת ויוצאת נשכרת מעצם התשובה שהיא מעמידה לעמדות אחרות, נגדיות ומקבילות. אין סכין מתחדדת אלא בירך רעותה.

ועל כן, אפשר וצריך להתעלם, ולו לרגע קט, מתכנם החשוך של הדברים שאמר ד"ר לויט, ולראות שמדובר כאן במרצה שהביע עמדה שנויה במחלוקת. באותה המידה יכול היה המרצה לומר שצעירים מבולבלים עשויים להיות מושפעים מאורח חיים דתי מוחצן, או שזוגות מרובי ילדים עשויים לגדל ילדים מחונכים פחות בשל מגבלות תשומת הלב של הוריהם, או שיש למנוע משני אנשים הלוקים בשכלם להביא ילדים בצוותא ועוד כהנה וכהנה דעות שנויות במחלוקת שניתן לדון עליהן. חלק מהדעות הללו חשוכות לא פחות, וחלקן מערערות על תפישת עולמם של כל מיני סוגי אנשים. חלקן אף יימצאו פוגעניות עבור חלק מהאנשים – למשל, כאלה שיש להם הרבה ילדים. זה, כמובן, בסדר גמור: אם אנחנו מגבילים את עצמנו לומר רק דברים שלא יפגעו באיש, אנחנו מצמצמים את מה שאנחנו יכולים לומר לכדי כלום. להט"בים, בעניין הזה, אינם שונים מכל קבוצת אוכלוסיה או פרט אחרים: אין להם חסינות מפני אמירות של אחרים שהם עשויים למצוא פוגעניים. כאמור, על אף שאנשים חושבים יתקוממו בכל מאודם כנגד אמירות הומופוביות וחשוכות, לאנשים המחזיקים בעמדות האלה יש חופש מלא לבטא את דעותיהם, והחירות הזו, כפי שהובהר כבר, היא הכרחית.

התקדמות מדעית, פילוסופית ואתית לא תתכן בלי הדיון החופשי. לא יכולנו להגיע לתוכנית החלל אם קפלר לא היה מטיל ספק בתורות העתיקות על נתיבות כוכבי הלכת. לא היינו מגיעים לתורת האבולוציה המודרנית אם למארק ודרווין לא הטילו ספקות על הדעה המקובלת שכל זן ומין נבראו בנפרד. מה עוד ואווירה אשר מרצים שונים מלמדים דעות שונות וגם נוגדות היא אווירה הכרחית להתפתחות האינטלקטואלית של התלמיד. על ידי התמודדות עם דעות שונות ונוגדות הוא לומד לסלול את דרכו הוא ולהתבגר לחוקר אמתי.^[2]

על אחת כמה וכמה הדברים אמורים כשמדובר באקדמיה: מחקרים והגות גם יחד לא יכולים להתקיים בסביבה הדורשת מהם לדרוך על ביצים. לחוקרים והוגים שמורה הזכות להיות שנויים במחלוקת, שערורייתיים וראדיקליים – בלי הזכות הזו, היכולת שלהם לקדם את החשיבה האנושית באמצעות המחקר וההגות שלהם נפגעת. ייתכן, שדווקא מרעיונות שחלקים באוכלוסיה מוצאים פוגעניים תמצא האנושות נשכרת. מעולם לא קנינו לנו את הזכות לומר לאיש האקדמיה מה לחקור או לאילו מסקנות להגיע. איננו יכולים לכפות את הפוליטיקה שלנו על הידע או הרעיונות, מפני שאלו נשארים טובים – או גרועים – גם אם נאטום את אזנינו אליהם ונסרב לשמוע אותם. כמה מההוגים הגדולים ביותר הביעו עמדות שנויות במחלוקת, בלשון המעטה. חירותם לעשות כן קידמה את האנושות שנות אור קדימה.

אריסטו, למשל, חשב שמבנה של תא משפחתי חייב להיות מורכב מאם ואב. האם עולה על דעתו של מישהו להפסיק ללמד את האתיקה של אריסטו, שעד ימינו אנו היא מסמך מוסרי מתקדם ומהפכני בחלקו, ושרבות מתפישות הטוב והרע שלנו מושתתות על הרעיונות שבו? לו אריסטו היה פועל היום, כלום היינו צריכים לוודא שלעולם לא יעבוד בכל אקדמיה שהיא? ומה לגבי מורו של אריסטו, אפלטון, שהיה תומך נלהב במשטר מריטוקרטי טוטאליטרי ולא דמוקרטי בעליל, כלום עלינו להוציא את הפוליטיאה שלו מתכנית הלימודים בפילוסופיה פוליטית? ומה לגבי ההוגה המשפיע ביותר של המאה ה-19, פרידריך ניטשה, שערער על כל תפישות המוסר והחברה המקובלות בגרמניה בת זמנו – ובהרבה מובנים גם בימינו אנו? כשלהט"ב יטען, ובצדק, כנגד לויט, שלאדם יש את הזכות להיות למה שהוא, משוחרר מכבלים חברתיים ומסורתיים, הוא יתבסס על רעיונותיו של אותו פרידריך ניטשה. על מה היה מתבסס אילו הייתה האקדמיה הגרמנית מקיאה אותו משורותיה על דעותיו הקיצוניות? מה לגבי דארווין, אדם סמית’, ניוטון, לייבוביץ’? האם באמת צריך להזכיר את חשיבותה של החירות האקדמית?

[...]

אם כן, על אף שאינני מסכים עם ד"ר לויט כלל ועיקר, אין אני רואה כל סיבה לא לאפשר לו להביע את דעתו. זו תעודת עניות לאקדמיה הדרומית שלנו שהחליטה לפטרו בשל התבטאות שנויה במחלוקת, חשוכה, בעייתית – אבל כזו שנופלת היטב בתוך חופש הביטוי שלו. ראשיה של אוניברסיטת בן-גוריון יודעים זאת: לא מכבר הם הבטיחו לניב גורדון, שהביע עמדה שנויה במחלוקת, שמעמדו כאיש סגל אקדמי לא ייפגע, ורק קראו לו להתפטר.

אבל לא רק קברניטיה של אוניברסיטת בן-גוריון צריכים להתבייש בעצמם. גם נציגים של אותה קהילה שאמורה לדעת היטב כמה סכנה יש בהשתקה, בהדרה של דעות, באי-עמידה לצד חופש הביטוי. ובעיקר, צריך להתבייש בעצמו יונתן גר, מנכ"ל הבית הפתוח בירושלים – ארגון שיודע דבר או שניים על השתקה – על המאמר הזה שכתב, שכותרתו, לא שאלה של חופש ביטוי מעידה מראש על הפליק-פלאקים הלוגים המרהיבים שייעשו בו, שכן צריך להיות לוליין מוכשר במיוחד כדי לטעון ששאלת זכותו של מרצה להביע עמדה בשיעור אינה שאלה של חופש הביטוי.

כותרת המשנה של המאמר הזה לוקה כבר בתחילתה בשתי שגיאות – האחת לוגית, השניה עובדתית. גר כותב:

הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו כדי להיות מסוגלים לומר שלהצהיר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם זה לא מדעי ולא לגיטימי

ובכן, נתחיל מהעובדות. ד"ר לויט לא טען "שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם". זה אובר-סימפליפיקציה של טענה שהיא מורכבת בהרבה ונוגעת לשאלה מוסרית ראשונה במעלה: שאלת משילתנו בדחפינו. ד"ר לויט טען שנטייה מינית, כמו כל דבר אחר, ניתנת לשליטה, שתאווה ניתנת לכיבוש, שדחפים ניתנים לריסון. זו טענה בסיסית למדי, של "מותר האדם". אריסטו, אנסלמוס, ניטשה וסארטר חשבו כמוהו^[3].

מהטענה הזו מסיק ד"ר לויט שגם נטיה מינית ניתנת לריסון, ושמתוך הרגל הריסון האדם מתעצב באופן שונה משהיה מתעצב בלעדיו. זו טענה פסיכולוגית בסיסית למדי. אבל אין פה שום דבר שאנחנו לא מכירים כבר, שום רעיון חדש ופוגעני. בסך הכול החלה של כללים שמקובלים, בסופו של דבר, על רובנו: שלאדם יש שליטה על דחפיו.

כמובן, העובדה שאדם יכול לחיות חיי פרישות מלאים ולעולם לא לעסוק בכל פעילות מינית, כפי שעושים גברים ונשים מכל הנטיות במנזרים ברחבי העולם, אינה אומרת שעליו בהכרח לעשות זאת. גם אם מקבלים את נקודת המוצא של ד"ר לויט, שניתן לחלוק עליה^[4], אפשר לומר שגם אם אנו מקבלים שאדם יכול לרסן את תשוקותיו המיניות, אין משמעות הדבר שעליו לעשות כן בהקשר הזה, או שריסון כזה עדיף מוסרית על היעדרו. כלומר, להכיר בזה שיכול להיות שהדברים של ד"ר לויט מבוססים על רעיון שאינו לגמרי שגוי – זה שקובע שלאנשים יש את היכולת לבחור להיות מה שהם – עדיין אין פירושו להסכים עם ד"ר לויט במסקנתו הסופית, לא בכלל.

מה שמביא אותי לשגיאה הלוגית. לומר שהצהרה כזו או אחרת איננה לגיטימית לא מעידה, כפי שכותב גר בטעות, על בטחון עצמי. להיפך. על בטחון עצמי הייתה מעידה האמירה הגאה שההומו בוחר להגשים את עצמו ככזה, גם אל נוכח אפשרויות אחרות במידה שכאלה אכן קיימות. הטענה כאילו אין להומו ברירה והוא נולד כזה היא טענה אפולוגטית להחריד, לא בטוחה בעצמה. הטענה כי ההומו, בלי קשר לברירה שיש לו, בוחר להגדיר את עצמו ככזה חזקה עשרות מונים ממנה, והיא הטענה הבטוחה בעצמה. לא בטחון עצמי הריץ את ציד המכשפות הזה, לא אמירה גאה, אלא אפולוגטיקה שקטה, "אין לנו ברירה" מתנצל ושפוף.

נמשיך. לאחר פסקת פתיחה בה מספר לנו גר שהוא חולק על עמדתם של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ושל האגודה לזכויות האזרח, שני ארגונים שגילו יושרה והתנגדו לפיטורים, קובע גר:

אין ספק, חופש הביטוי הוא ערך עליון במדינה דמוקרטית. מבחנו האמיתי של הדמוקרט הוא ביכולתו לצאת למאבק למען חופש הביטוי של אדם עם דעה הפוכה משלו – גם אם אותה דעה מנוגדת לדמוקרטיה עצמה.

מוסכם. חבל רק ש, כפי שנראה בהמשך, גר נכשל בבחינה הזו.
הפסקה הבאה מכילה את אחת הטענות המדהימות שיצא לי לקרוא אי פעם:

אלא שהדיון כאן איננו על חופש הביטוי. השיעור שבמסגרתו לימד ד"ר לויט, כי ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול (או עשוי – בהתאם לנקודת המבט) להיות מושפע מנטיית הוריו, וכן, כי נטייה מינית ניתנת לריסון לא היה שיעור פילוסופיה, ספרות, אולי סוציולוגיה – זירות הגיוניות לתפיסות עולם רבות ומתנגשות, מחוזותיו של חופש הביטוי. הדברים נאמרו, כאמור, בקורס לאתיקה רפואית, במסגרת לימודי רוקחות. עולמו של המדע.

ובכן. ראשית, אני רוצה לחשוב שגר שגה כשהציג את דבריו של ד"ר לויט, ולא, חלילה, שהוא סילף אותם במתכוון. אמירתו של ד"ר לויט, לפי הפרסומים בתקשורת כמו גם לפי דבריו שלו עצמו, לא היתה ש"ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול[...]להיות מושפע מנטיית הוריו". זה פשוט שגוי. עמדתו של ד"ר לויט הייתה:

אני מודאג בקשר לאנשים גבוליים אשר הפילוסופיה של התנועה של ההומוסקסואלים עשויה להשפיע עליהם ולמנוע מעצמם את השמחה של ילדים ונכדים.

הטענה כללית בהרבה: חברה שמאפשרת חיים חד מיניים מוחצנים, טוען ד"ר לויט, עלולה להשפיע על צעירים שאינם בטוחים באשר לנטייתם המינית.

כמובן, זו עמדה בעייתית בשתי רמות שונות: ראשית, משום שגם אם היא נכונה, אנחנו לא יכולים לדרוש מאנשים שלא להיות מי ומה שהם רק כי אנחנו חוששים שבני נוער מבולבלים יחליטו לנסות זאת גם; ושנית, כי היא מניחה מראש שבחירה בדרך חיים לא הומוסקסואלית טובה יותר מבחירה בדרך חיים הומוסקסואלית, ולכן אותו נער מבולבל היפותטי ייפגע כתוצאה מבחירה כזו – שזו, כמובן, עמדה שמניחה מראש את המבוקש. אבל בדיוק כשם שקל להצביע על הבעייתיות בעמדה הזו, כך היא גם לגיטימית. ושוב – גם אם אינני מסכים עם ד"ר לויט, אני מכיר בזכותו לחשוב כך.

שנית, הטענה המדהימה כי אתיקה רפואית איננה פילוסופיה, אלא "עולמו של המדע". אתיקה היא פילוסופיה. אתיקה רפואית, העוסקת בשאלות מוסריות ממעלה ראשונה כמו רביה, הפלות, השתלות איברים, הפריה חוץ גופית, המתות חסד וכיו"ב, איננה מדע. היא תחום של דעה ודעה נגדית, של שיטות מוסריות מחייבות ועקרונות וערכים שהן נובעות מהם. אף מחקר אמפירי לא ידע לתת לנו את התשובה לשאלה המוסרית של המתת חסד או הפלה. השאלה האם ביצית מופרית היא כבר תחילתם האימננטית של חיים ויש להתייחס אליה כאל חי לכל דבר איננה שאלה מדעית, שניתן לחקור בכלים אמפיריים. היא שאלה אתית, ואנו מטפלים בה באמצעות שיטות, רעיונות ודעות. יש יסוד סביר להניח שגר יודע זאת. שיעור אתיקה רפואית לרוקחים אינו שיעור של הרכב החומר בתרופה כזו או אחרת, הוא אינו שיעור אמפירי. הניסיון לטעון אחרת, הניסיון לטעון שמדובר בתחום מדעי, או שנעשה בתום לב – ואז הוא מעיד על בורות; או, גרוע מכך, נעשה במתכוון – ואז הוא מכשיל את גר במבחן שהוא עצמו הציב.

נמשיך:

קורס זה הוא אכן מקום לפולמוס ולמגוון דעות – בתחום המתות החסד, למשל, או (להבדיל) בתחום ההפלות. המרצה המוכשר ינצל את הפלטפורמה כדי לפתוח שאלות, להוביל את תלמידיו לחשיבה אתית יותר בבואם להתמודד עם סוגיות רפואיות. אך בעולם המדע, אין זה מקומו של המרצה לקבוע קביעות – בוודאי כאלה המגובות בסמכותו כמחנך וכאיש מקצוע למוד ניסיון – הסותרות את המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה. בין זה לבין חופש הביטוי אין דבר.

ראשית, זכותו של כל אדם, בוודאי מרצה, בוודאי איש מדע אחר, לחלוק על קונספציה או תיאוריה מדעית כזו או אחרת. מה זכותו, חובתו, אם הוא חושב שזה המצב. במשך שנים הושמו חולי עגבת שהגיעו לשלב השלישי של המחלה ופתחו עגבת המוח במוסד לחולי רוח, עד שהתברר שטיפול בפניצילין מרפא את השגעון הזה. הפסיכיאטריה נהגה להפריד את אונותיהם של פציינטים אלימים. לומר, שלאיש אקדמיה אסור לומר דברים שאינם עולים בקנה אחד עם הטון המרכזי בתחום מחקר כלשהו, זו אמירה שעושה צחוק מכל הרעיון של חופש אקדמי ככלי לצבירת ידע. אם הפסיכולוגיה יודעת לענות לביקורת, תעשה זאת; אם לא, התורות שלה יתחדדו. אם הטון המרכזי בפסיכולוגיה היה שהומוסקסואליות היא הפרעה נפשית, כלום היה גר ממלא פיו מים פשוט על מנת לא לסתור את "המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה"? כלום היה צריך?

יתירה מכך: הבה נניח שאכן, ד"ר לויט התבטא מתוך בורות גמורה, והדברים שאמר הוכחו זה מכבר באורח בלתי ניתן לערעור או הפרכה כשטויות. אז מה? חופש הביטוי כולל גם את החירות שלי לומר שהירח עשוי מגבינה, או שתינוקות באים מהחסידה. מרצה לפיזיקה יכול לטעון – בסתירה מלאה לחלק מהמחקרים במדע המדינה – ששיטת המשטר הנשיאותית היא השיטה הדמוקרטית הטובה ביותר; נועם חומסקי מתבטא כדרך שבשגרה התבטאויות שעשויות להמצא פוגעניות שאינן בתחום הדעת שלו; וכן הלאה. אף אחד מתלמידיו של ד"ר לויט לא חושב שהוא מומחה בפסיכולוגיה, ואני משוכנע כי מעולם לא הציג את עצמו ככזה. נכון, הוא "איש מקצוע למוד ניסיון" – אולם אין משמעות הדבר שמי מתלמידיו יימצא סובר שיש להאזין לו לגבי שרברבות, פיסול בשיש או פסיכולוגיה. ככה זה: חופש הביטוי הוא גם החופש לומר שטויות, וגם בתחום הזה חופש הביטוי של ד"ר לויט אינו נופל מזה של גר.

שנית, האמירה הבסיסית של ד"ר לויט, לפיה בני אדם יכולים להשתנות מתוך פעילות לכיבוש יצרם (והקורא חד העין ישים לב שאינני מתייחס, כרגע, ליישום השגוי שעשה ד"ר לויט ליצר ההומוסקסואלי דווקא), לא רק שאינה עומדת בסתירה למדע הפסיכולוגיה, היא נשמת אפו והבסיס של קיומו. הסיבה שהיישום על הומוסקסואליות הוא שגוי מעקרו היא מקור הוויכוח.

נקודה שלישית היא שאם הקורס הוא, אכן, "מקום לפולמוס ולמגוון דעות" אזי הוא כזה גם עבור המרצה – ודעות אנחנו מקבלים גם אם הן סותרות, לעתים, את המדע.

ולבסוף, שאלת הילדים לזוגות חד מיניים היא שאלה מוסרית ממעלה ראשונה, לא פחות משאלת ההפלות או שאלת המתות החסד. מעבר לדילמות המוסריות הברורות שהיא מעלה באופן מיידי – כמו דילמות מוסריות הנוגעות לניצול רחמן של נשים ממדינות עולם שלישי כדי לספק ילדים עבור זוגות במערב – היא מעלה שאלות חבריות מוסריות נוקבות, כמו למשל השאלה בדבר מבנה המשפחה המסורתי. אישית, אני סבור שמדובר במבנה שאבד עליו הכלח, אבל לא הייתי חולם לטעון שאין שום מקום לדיון בנושא. השאלה הזו מעלה בהחלט דילמות מוסריות, גם מתחום האתיקה הרפואית, ולהתעלם ממנה פירושו לפגוע בהגות האתית ולבצע פוליטיזציה של תורת המוסר.

ממשיך גר וכותב:

מוסכמה שכבר התקבעה במקומות ובזמנים שמרניים משלנו היא שבמסגרת שיעור תנ"ך אפשר לדבר על בריאת העולם, אך לבריאתנות אין מקום בשיעור ביולוגיה. שוב אין זו שאלה של חופש הביטוי, אלא של הגיון בריא (ולא בריאתני).

ובכן, הדבר הראשון שניתן לומר הוא שמוסכמות שהתקבעו אין פירושן סוף הדיון, ושמנכ"ל הבית הפתוח הוא האחרון שחשבתי שאצטרך להזכיר לו את זה. יהיו שיחלקו על הצורך לדבר על בריאת העולם בשיעורי תנ"ך, או אפילו על קיומם של שיעורי תנ"ך ככלל. כמובן, עמדה זו תהיה לגיטימית לחלוטין על אף המוסכמה החברתית. גם על מקומה של הבריאתנות בשיעורי ביולוגיה מתנהל דיון נוקב, שהגיע עד לבתי המשפט וטרם הסתיים. כמובן, איש לא יעלה על דעתו לפטר מרצה שיתבטא בעד התיאוריה הבריאתנית, ואפילו יהיה איש מדע.

זאת ועוד, עצם ההשוואה בין מרצה לקהל בגירים באוניברסיטה לבין תכנית לימודים לקהל שבוי של קטינים בבתי ספר מקוממת ודמגוגית. אין לי שום בעיה, ואני מקווה שגם לגר לא, עם הצגת התיאוריה הבריאתנית לסטודנטים לתואר ראשון. ההנחה היא שהם יכולים להתמודד עם התוצאות. מרצה נוצרי לביולוגיה שמביע עמדה בעד התיאוריה הבריאתנית עלול לספוג קיתונות של בוז כאיש מקצוע, מהסטודנטים ומאחרים – ובצדק – אבל איש לא יעלה על דעתו לפטרו משום שהביע דעה כזו. חופש הביטוי כולל גם את החופש לומר שטויות, כזכור.

עוד כותב גר:

לו היה המרצה משתמש באותה סמכותיות רפואית להוציא מפיו את המשפט "בני הגזע ה-X הם…” או "בנות המין ה-Y הן…”, אזי לא הייתה למאן דהוא שום שאלה.

רגע, מה? סמכותיות רפואית? בשיעור אתיקה? סמכותיות רפואית יכולה להיות בשיעור נפרולוגיה. סמכותיות רפואית יש לרופא שממליץ על ניתוח. רופא שאומר שלדעתו אין זה מוסרי להרוג כדי להציל את חייך אינו סמכותי יותר מעורך דין, שרברב או כבאי שאומרים דברים אחרים. האם גר ממעיט בערכם של הרוקחים לעתיד כדי כך, שהוא חושב שהם לא יודעים להבדיל בין דברים שאומר אדם במסגרת דיון אתי לבין עובדות שאומר להם המרצה שלהם במסגרת שיעור רפואי מקצועי?

לו היה המרצה אומר שלדעתו, טובת הילדים מחייבת שאמם תישאר איתם בבית, הוא היה סופג ביקורת קשה – אבל יש יסוד סביר להניח שלא היה מודח. ככה זה כשאנחנו סובלניים מספיק כדי לאפשר לאחר לטעות ללא סנקציות.

אמנם בזכות חופש הביטוי, בעמל רב שנים, הגענו לאן שהגענו (ועוד ארוכה הדרך), אך הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו, במיניותנו ובתפיסות המקצועיות לגבינו כדי להיות מסוגלים להצהיר שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות.

אני מתקשה לקרוא את הפסקה הזו כאומרת משהו אחר מ"חופש הביטוי חשוב לנו, אבל אנחנו לא חייבים לספק אותו לאחרים", אבל אני אנסה: מעבר להפשטת היתר של מה שנאמר, שוב, האמירה שדבר מה הוא "בריאתנות" לא הופך אותו לאסור או פסול או עילה לפיטורים. בתור מנכ"ל הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, אלו כבר שתי דעות שיש עליהן פולמוס ציבורי נרחב שהוא מוציא מכלל הגנתו של חופש הביטוי – לא דוגמה קלאסית לסובלנות. בשיעור אתיקה של החינוך, למשל, הייתי מצפה מהמרצה להעלות את שאלת הבריאתנות, ואף לנקוט עמדה פוזיטיבית אם הוא רוצה.

לא ברור לי מה בהצהרה "שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות" מעיד על בטחון עצמי שעליו גר מדבר. בעיניי, זה מעיד על התרפסות והתבטלות בפני דעות חשוכות למדי. מדובר, בצורה הפשוטה ביותר, בטענה לנכות. בסיסה של הטענה הוא שאין ללהט"בים שליטה על מי ומה שהם, ואין להם אפשרות להשתנות, ועל כן על החברה לקבל אותם כמו שהם. כאילו הייתה הלהט"ביות פגם, אבל כזה שאין לנו ברירה אלא לקבל. מין משיכה אפולוגטית בכתפיים, "אנחנו לא יכולים להיות כמוכם, באמת". אני הייתי מצפה, והייתי אומר שבהחלט הגיע הזמן, שלהט"בים יהיו מספיק בטוחים בעצמם ובמיניות שלהם כדי לומר שזה בכלל לא משנה אם הם יכולים או לא להשתנות – השאלה היחידה שמשנה היא האם הם רוצים להשתנות, והאם הם צריכים להשתנות. ואם אני לא מקבל – ואני לא מקבל, ואני משוכנע שגם גר לא מקבל – את ההנחה שהומואים צריכים להשתנות, שלהיות הומו זה פחות טוב, זה לא רצוי; אם אני לא מקבל את ההנחה הזו אז מלכתחילה אינני נזקק לטענה שלהט"בים אינם יכולים להשתנות. לשון אחר, בטחון עצמי יהיה לטעון כי אורח החיים הלהט"בי אינו עדיף יותר או פחות מאורח החיים ההטרוסקסואלי, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו, וממילא הדיון ביכולתם להשתנות הופך לעקר. כדי להלחם בגזענות נגד להט"בים לא צריך לאמץ את הנחות היסוד של הגזענות הזו, יש להלחם בהן. חד, חלק וברור.

הטענה צריכה להיות ברורה ופשוטה: לסבית, הומו, פאנסקסואל/ית, ביסקסואל/ית, טרנסג’נדר/ית וכיו"ב הם אנשים, שווי ערך להטרוסקסואלים בכול. הם מנהלים אורח חיים מיני שאינו הטרוסקסואלי, שכולל יחסי מין בהסכמה מדעת בין שני בגירים^[5] הכשירים להסכים^[6]. לאורח החיים הזה, שאינו שונה מאורח חיים הטרוסקסואלי סאדו מאזוכיסטי, למשל, ואינו עדיף יותר או פחות מאורח חיים הטרוסקסואלי, אין כל השלכה חברתית שלילית. מעשיהם של מבוגרים מסכימים מדעת בפרטיות ביתם הוא עניינם, ועניינם בלבד. כיוון שכך, אין כל פסול באורח החיים הזה, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו – כשם שאין צורך שהטרוסקסואלים ישתנו. הקבוצות הללו שוות ברמתן המוסרית. ומכיוון שאין צורך, אין שום מקום לדון ביכולת. אף אחד לא מדבר על יכולתם של הטרוסקסואלים לשנות את נטייתם המינית, פשוט מפני שאף אחד לא חושב שהם צריכים. ובכן, זו צריכה להיות הטענה, זו תהיה טענה בטוחה בעצמה. הטענה של גר לא מעידה על בטחון עצמי. היא מעידה על אפולוגטיות ומאמצת קטגוריות חשיבה בהן יש להלחם.

זאת ועוד – טענת חוסר היכולת היא מדרון חלקלק. אנשים שהחברה חושבת שצריכים לשנות את נטייתם המינית – פדופילים היא דוגמה פופולארית במיוחד – החברה תלחץ לשנות אותה גם בכפיה (סירוס כימי, למשל). עד לא מכבר זה היה מקובל לסרס הומואים כימית – המדען וגיבור המלחמה הבריטי אלן טיורינג, האיש שהצוות שלו פיצח את הקוד של האניגמה הגרמנית, עבר טיפול כזה. כי אם זה מה שצריך להיעשות, שאלת הנזק הנגרם למסורס הופכת לפחות רלוונטית. ועל כן, טענת חוסר היכולת היא לחלוטין בלתי רלוונטית לקייס הלהט"בי.

גר מוסיף:

זאת, לאחר שאיגוד הפסיכולוגים האמריקני, שהחלטותיו מקובלות ברחבי העולם, קבע שניסיון ליישם את אותו "כוח רצון" עלול להוביל לפגיעה ואיננו אתי (עמדה שאומצה גם על ידי הסתדרות הפסיכולוגים בישראל). בנוסף, כל מחקר רלוונטי לגבי ילדים הגדלים במשפחה בת שני הורים מאותו המין מצא שאם יש איזשהו הבדל בין ילדים אלה לאחרים, זה מתבטא רק בבריאותם הנפשית הרבה יותר של הילדים להורים בני אותו המין.

כלל אצבע: אם כדי להבהיר נקודה נזקק הכותב לסילופים קטנים של המציאות, יש סיכוי טוב שהוא טועה ומטעה. על כותביו של פשקוויל ברחובות החרדים איש לא יחשוב להגיד שהם עברו על תקנון האתיקה העיתונאית. איגוד הפסיכולוגים האמריקאי – והישראלי – מורה על צורת ההתנהגות והפרקטיקה הרצויה של פסיכולוגים, לא של מרצים לאתיקה. זה שפסיכולוגים לא צריכים לעסוק בהמרת הומוסקסואלים – כמו גם בהמרת דת, בהטפה להתאבדות או בהמלצה לקיום יחסי מין בלתי מוגנים עם פרטנרים מרובים – זה נכון, וזו אכן המלצתו של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי. אלא שהמלצה זו אין משמעותה בשום צורה שאנשים לא יכולים לנסות לשנות את עצמם בעצמם (שהוא הדבר ש, בהפשטה מסוימת, הציע ד"ר לויט) או באמצעות אדם שאינו פסיכולוג (למשל, כהן דת). בוודאי שאין משמעותה שמרצה לאתיקה שחושב שההמלצה שגויה צריך נצור את לשונו. יותר מזה, האיגוד עוסק במתן הנחיות מעשיות לפסיכולוגים מתפקדים, לא במחקר או ביקורת, ועל כן הוא בוודאי לא מביא לידי ביטוי את כל זרמי המחקר בתחום, אלא את המיינסטרים המקובל בתחום חדש יחסית בלבד. זאת ועוד, המלצותיו של איגוד כזה עשויות להשתנות. על כן, אין די בהן כדי לבסס אפילו את הטענה שהתבטאותו של ד"ר לויט סותרת את המדע – שלא לדבר על המרחק הרב שיש לעבור כדי להגיע מהטענה הזו לפיטוריו של הד"ר, כפי שכבר פורט.

כמו כן, אני משוכנע שגר יסלח לי גם אם אומר שלאור כמה הטיות במאמר הזה, הוא יסלח לי אם אני חשדן מראש כשהוא כבר מסנן עבורי אילו מחקרים הם רלוונטיים ואילו אינם. מעבר לעובדה שבריאותם הנפשית של ילדים להורים בני אותו מין היא טענה לא רלוונטית לחלוטין -ד"ר  לויט מעולם לא טען אחרת – במקרה הזה הטענה מלווה בסייג "כל מחקר רלוונטי". לא יכול הקורא שלא לתהות האם כל מחקר שיאמר ההיפך ייעשה, באחת, לבלתי רלוונטי.

אם הדובר הוא ח"כ ממפלגה מסוימת, הוא יכול לטעון אחרת בראיון בטלוויזיה, למשל. וגם אז, אני מייחל ליום שמי שיתקן אותו יהיה המנחה ולא המרואיין שכנגד. עם זאת, אדם לא יכול לטעון אחרת במסגרת לימודי רפואה, כאשר הוא בעל תפקיד סמכותי המלווה בתואר דוקטור, שאם אתה, כסטודנט, לא מקבל אותו – אתה מוזמן לצאת החוצה ולאבד את הנקודות בקורס

ראשית, אני די המום מכך שגר סבור כי לחבר כנסת המתראיין בטלוויזיה לקהל גדול ובלתי מאופיין שמורה הזכות לומר דברים שלמרצה לאתיקה המדבר לקהל קטן של תלמידי רוקחות אסור. חבר כנסת הוא "בעל תפקיד סמכותי", הוא פונה לקהל גדול בהרבה והוא משפיע על המונים. מרצה הוא בסך הכול מרצה. השפעתו מוגבלת בהרבה. יתירה מכך, אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני שומע שיש אנשי מקצוע מסוימים שחופש הביטוי לא חל על דעותיהם, אלא אם כן הם חברי כנסת. ועוד, יש משהו אנטי-אקדמי לחלוטין בטענה שחירותו של הפוליטיקאי שונה מזו של החוקר.

שנית, אותו כלל אצבע לגבי אי-דיוקים תקף גם כאן: ד"ר לויט דיבר עם תלמידי רוקחות, לא "במסגרת לימודי רפואה". הוא העביר קורס על אתיקה, לא קורס בעל משמעות מקצועית. וכן, אם הטענה של גר היא שאנו לא בוחרים את המרצים שלנו והם עלולים להיות אנשים שאיננו מסכימים עמם, הרי שזה נכון בכל מקרה. זה אפילו בסדר. יש סיכוי שנלמד משהו, אולי נפתח את הראש לדעות אחרות. חשבתי שזה מה שהבית הפתוח מנסה לעשות.

בפסקה האחרונה, כותב גר את הדברים האלה:

תפקידו של המחנך לאתיקה לשאול שאלות ולא לקבוע קביעות, ונדמה לי שזו המחשבה שהנחתה בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות באוניברסיטת בן גוריון.

כמובן, נראה מיותר לומר שד"ר לויט אינו מחנך, הוא מרצה. תפקידה של האקדמיה, להבדיל מבית הספר, הוא ללמד, לא לחנך. לימוד האתיקה נעשה גם דרך דיונים בשאלות, הצגת כל העמדות האפשריות והעלאת שאלות. אולם אין משמעות הדבר כי המרצה לאתיקה חייב להישאר נטול דעה משל עצמו. דעה כזו איננה "קביעה", היא הבעת עמדה. יותר מזה: אני סבור שחובה על מרצה לאתיקה להביע את עמדתו. רק כך יוכלו תלמידיו לדעת לאילו כיוונים הוא נוטה, במודע או שלא במודע, ולהישמר מן ההטיה הזו. נוסף על כך, דומני שגר מזלזל זלזול עמוק בסטודנטים לרוקחות באוניברסיטת בן גוריון, אם הוא חושב שהם ישמעו את דברי המרצה לאתיקה ויאמרו עליהם אמן וינהגו כאילו זו האמת היחידה מרגע שהמרצה אמר כך. המרצה, בוודאי כאשר מדובר באתיקה ולא בעובדות מקצועיות, איננו דברי ה’ חיים, והסטודנטים יודעים זאת.
את מאמרו חותם גר בדברים הללו:

ד"ר לויט – במקרה גם אדם דתי – בחר בשיחתו עם מנהליו לדבוק בתפיסת עולמו ולא לשנות את דרכו החינוכית. משכך, טוב שהאוניברסיטה החליטה כפי שהחליטה, לא רק מפני שד"ר לויט הוא הומופוב, אלא גם, כי הוא פשוט מורה גרוע.

תלמידיו של ד"ר לויט חשו אי נוחות מדבריו. הם לא קיבלו אותם כפשוטם, אלא התווכחו מולו, ואף פעלו כדי להלין עליו. דומני, שדי בעובדות אלה כדי לקבוע שד"ר לויט איננו מורה כה גרוע לאתיקה, ושבכל מקרה הטענה לפיה קביעה שקובע המרצה תתקבל כאמת צרופה על ידי תלמידיו היא מופרכת.

[...]

התגובה הזו לפיטורים היא תעודת עניות לקהילה שנאבקת כבר שנים מאבק יפה וצודק לשוויון ולמען חירויותיה. הקהילה צריכה הייתה לעמוד על רגליה האחוריות ולהתנער מהפיטורים הללו. הם היו קונים בכך את עולמם. הם בחרו אחרת. לי, באופן אישי, יהיה קשה מהרגיל להצטרף אל חבריי, ידידיי ובני משפחתי הלהט"בים במצעד הגאווה והסובלנות של הבית הפתוח הירושלמי השנה. קשה, כי כעת אני יודע שבראש הבית הפתוח עומד אדם שמוכן להצדיק פגיעה גסה בחירות הביטוי של אדם הסובר אחרת ממנו, ומשדר בכך תמונת מראה של אותה התכונה בחברה הישראלית שמצעד הגאווה והבית הפתוח מנסים לשנות.

ליקיאון is a post from: בלוגיקה

1. אתיקה רפואית
2. ד"ר ירוחם לויט, אתר סרוגים
3. או שמא היה זה להיפך?
4. למשל, תוך שימוש במודל של היידגר – גדול ההוגים במאה העשרים וחבר במפלגה הנאצית, אגב – לגבי תנאי הקיום הבסיסיים והלא משתנים שלנו
5. או יותר
6. מה שמכונה בלע"ז Consenting adults

קצר:

אורי קציר כותב את "אפלטון" מאז ימי הורדוס, פחות או יותר, ומדי שנה הוא מפרסם רשימה של 25 בלוגים אהובים עליו (שלבלוגיקה היה הכבוד להמנות עליה בשנה שעברה). כעת, בשל לוח זמנים דוחק, הוא מבקש את עזרתנו.

שילחו לאורי מייל עם קישורים לבלוגים האהובים עליכם תוך הסבר מדוע אתם אוהבים אותם. אפשר להשאיר טוקבק לפוסט המקושר למעלה, לשלוח לאורי מייל (מופיע בתחתית הבלוג שלו) או אפילו להשאיר את הלינקים כאן ואני אדאג להעבירם לו. מיותר לומר שאורי כבר מכיר את הבלוגיקה ואין טעם להעביר לו קישור לכאן. הפיצו את הבשורה בין חבריכם, שישלחו גם הם.

רשימת 25 הבלוגים השנתית של אורי היא מוסד, ולא בכדי – היא דרך נהדרת להכיר בלוגים חדשים, מרתקים וטובים. עכשיו יהיה זמן טוב לעזור לאורי להמשיך אותה באיכות שלה התרגלנו ממנו.כל שזה דורש מאתנו זה מייל עם המלצות.

עת קציר is a post from: בלוגיקה

"חדש באינטרנט: אתר!"

במזל טוב עלה לאוויר האתר החדש של מושיעת הציבור המוטרד בשאלות הרות-גורל, הגוגל האנושי, הויקיפדיה-על-שתי-רגליים, הלא היא מ. שאילתא היקרה. לא עוד תלות בשרתים המקרטעים של בלוגלי. מהרו לבית החדש של בלוג התשובות החשובות שאילתא. יש חתולים.

לפני כמה שבועות סיפרתי שסיימתי לבנות אתר תוכן עבור אנסמבל ציפורלה הנהדרים. הם היו מאוד מרוצים מהתוצאה (שהמעצב שלה – כלומר, האחראי העיקרי עליה – הוא רן אביב). כדי כך, שהם החליטו להפוך אותו לאתר הראשי שלהם. השבוע עמלתי על הסבת אתר התוכן לאתר ראשי. זה נראה כך.

בהערת אגב, גם הבלוגיקה מתוכננת לעבור מתיחת פנים בקרוב.

דברים לקרוא

לכו לקרוא את אלחנן על גלעד שליט.

סוף סוף יש לנו ויכוח אמיתי בישראלפט. אני כתבתי, דובי הגיב. המשך יבוא.

ואם כבר מתעסקים בדובי, אין דרך יותר טובה ללנקק לפוסט החובה הזה של תום מאשר בתצלום אילוסטרציה.

דב נבון (אילוסטרציה)

(כן, התמונה היא הלינק).

הודעה לבלוגרים ברשימות

לאחר ההודעה הדרמטית על מותו בטרם עת של רשימות (מעבר לטבעת בלוגים, אני יודע), אני מציע לארח אצלי שני בלוגים. תנאי המבצע פשוטים: אני מקים את הבלוגים, דואג לכם לסט אפ ראשוני ולגיבוי. משם, אתם לבד, להוציא מקרים דחופים. דברו איתי.

אל תגידו לא ידעתי

כתבתי כאן בעבר על מאבקה של עמותת גישה למתן אשרות יציאה לסטודנטים פלסטיניים ברצועה. רכז המדיה החדשה שלהם שלח לי מייל היום, בו הוא מספר לי על אתר חדש של העמותה: Gaza Gateway. האתר "מיועד לספק מידע ופרשנות מעודכנים על הנעשה במעברים לרצועת עזה. האתר מתעדכן מדי שבוע עם נתונים על מעבר סחורות לרצועת עזה וכן פוסטים אשר מרכזים מידע מהשבוע שחלף". רצוי שכל מי שכותב פוליטיקה בארץ יכיר את האתר הזה.

בקצרה is a post from: בלוגיקה

פוסט חדש המציג את הבעייתיות שבתמוקרטיה הישראלית עלה לישראלפט.

התארחתי ברדיו, היה כיף בצורה בלתי רגילה, נאלצנו לחתוך את הפלייליסט תוך כדי תנועה כי לילי ותמר קיללו אותי וקראו לי היפו-משהו. תודה! לילי ותמר. מי שמעוניין לשמוע את התכנית (אמנם, זה לא אוספי סינסתיזה משובחים, ובכל זאת) יכול לעשות זאת דרך אתר אייקאסט כאן (לינק ישיר). תהיה מוסיקה נחמדה, אנאכסימנדרוס אחד שלי ואפילו ציטוט של אגי משעול.

פוסט אמיתי יעלה, אני מקווה, עד סוף סוף השבוע.

נמרוד בסינדיקציה is a post from: בלוגיקה

פוסט חדש, על הגנה עצמית ומשמעותה האמיתית, ועל הקשר בין קובי אריאלי ועירית לינור, לבנה שטרן והתפוררות הדמוקרטיה, ב-IsraLeft. לכו לקרוא. בכלל, מתחיל להיות מעניין שם.

חובתנו להגן על עצמנו is a post from: בלוגיקה

חדי העין שביניכם ודאי שמו לב לכך שלא עדכנתי את הבלוג תקופה. זה כי הייתי עסוק מאוד בהקמה של IsraLeft, בלוג קבוצתי פוליטי שמאלני באנגלית. לשמחתי, כמה מטובי האנשים ברשת הישראלית בכלל, וכמה מטובי הבלוגרים הפוליטיים בפרט, הצטרפו אלינו כחברים בקבוצה וככותבים אורחים קבועים בבלוג. בשבוע וחצי של עבודה הרמנו את מה שאני מקווה שיהפוך להיות פלטפורמה מרכזית לקבלת מידע, ניתוחי עומק וזווית ראיה נוספת על המתחולל בישראל.

המחשבה להקים בלוג באנגלית מנקרת במוחי זמן רב. חלק מהדברים שקורים כאן חייבים להתאוורר בחוץ. זו תפישה כל כך צרה של פטריוטיזם, לחשוב שביקורת מעבירים בשקט בפנים, אבל שומרים על סולידריות כלפי חוץ. אם החברה שאני חי בה מתביישת במה שהיא כלפי חוץ, הרי שעליה לשנות את עצמה. אם החברה שאני חי בה לא מתביישת להראות את מה שהיא, הרי שאין שום בעיה לעשות כן.

אבל בכל פעם שהמחשבה חלפה, היא גם נגוזה מיד. אין לי זמן להחזיק שני בלוגים, לעדכן אותם באופן קבוע וטוב. לא היה ספק בליבי שאם אחזיק שני בלוגים, האיכות בשניהם תהיה ירודה.

לפני כמה שבועות התחלתי לגלגל בראש רעיון חדש, ולפני שבועיים בערך צייצתי אותו לעולם. אני לא יכול להחזיק כזה בלוג לבדי – אבל מה אם יצטרפו אליי בלוגרים נוספים לבלוג קבוצתי?

אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי שאקבל היענות כזו. ציפיתי לשניים-שלושה "אני אקרא את זה", אחד "הייתי מוכן לקחת חלק" מהוסס ואיזה ארבעה "בוגד שכמוך". במקום זה, הצטרפו אליי אנשים משכמם ומעלה. ביחד, בדיונים קדחתניים ולעתים טרחניים, במיילים בלתי פוסקים, התחלנו להקים משהו, שהוא כל כולו קבוצה.

והיום הוא נולד. IsraLeft, הבייבי המשותף שלנו. את ההקמה של הבלוג עשיתי אני, כך שאם למישהו יש הערות או הארות לגבי העיצוב או הפונקציונליות שלו, המקום הוא כאן.

אני רוצה לומר תודה לאנשים שעשו את זה לאפשרי. ללא כל סדר מיוחד, תודה רבה ל:
דובי קננגיסר

מיטל רוזנבוים

ערן כ"ץ

אור ברקת

נועה רז

דותן חרפק

ולב פולישר.

כמו כן, תודה למי שלקחו חלק והתנדבו לספק תכנים ללא חברות קבועה בבלוג:

יוסי גורביץ

ואלעד וו.

אולי זה המקום לומר שהקבוצה פתוחה לחברים חדשים, באישור כלל חברי הקבוצה.

אז קדימה, בואו ל-IsraLeft. יהיה מעניין.

הבינלאומי הראשון is a post from: בלוגיקה

כשאני חושב על מאורעות הבלוגיקה בשבוע החולף, אני נדהם מהסימביוזה של אמצעי מדיה שונים שהשתתפו בה. הכול התחיל בציוץ הזה של מ. שאילתא, הבלוגרית והכול יכולה שמאחורי בלוג האלטרנטיב-אינפורמציה שאילתא, שבכלל עשתה ריטוויט למיכאל זילברמן, שגם הוא בלוגר – הוא מפעיל, בין היתר, את הבלוג ההיסטורי המצוין טופס 630. הציוץ הכיל קישור לכתבה של רותי סיני בכלכליסט, על הפסיקה השערורייתית של השופט המחוזי משה דרורי, שנמנע מלהרשיע אברך ממשפחה מיוחסת שדרס קופאית ממוצא אתיופי.

הכתבה הרתיחה את דמי, וממנה נולד הפוסט הקודם. מה שקרה מאז היה סחרור בלתי רגיל, שנתן לי הרבה חומר למחשבה על המשך דרכי כבלוגר ובכלל, ונתן לי פרספקטיבה אחרת לחלוטין על המפעל הזה.

פרסמתי את הפוסט ההוא בשעה עשר וחצי בלילה. בשתיים בצהריים ביום למחרת הוא עבר כבר את חמש מאות הכניסות. מאז זרם המבקרים הלך וגבר. כתום 24 שעות, מעל 1,500 קורא וקוראת כבר עברו על הפוסט^[1]. לאחר 48 שעות, כמעט כפול.

בזמן הזה, בלוגרים אחרים החלו לכתוב על הנושא – בין אם קישרו לכאן ובין אם לאו. אמיתי סנדי, רן יניב הרטשטיין, אתר חופש. כניסות החלו להגיע ממספר פורומים בתפוז, מאוניבריסטאות שונות בארץ; אנשים שיתפו את הקישור בפייסבוק, במייל, בכל מקום.

דורה קישינבסקי נתקלה באותה הכתבה, עשתה תחקיר מעמיק משלי ופרסמה אף היא פוסט מפורט בנושא, לא לפני שהיא צייצה ציוץ שקיבל ריטוויט אחרי ריטוויט.

כתבתה של רותי סיני – שכפי שרן יניב הרטשטיין אבחן יפה, התחילה את כדור השלג הזה^[2] – הפכה להיות כתבה בעמוד הראשי של וויינט, ואחריו בשאר אמצעי התקשורת. עדה, קוראת מסורה, שלחה את הפוסט שלי לקול ישראל – ודיון בנושא נפתח בתכנית "הכל דיבורים".

[...]

ביום רביעי נאלצתי לשלם לחברת האכסון שלי עוד כמה גרושים עבור רוחב פס גדול יותר, אחרי שהבלוגיקה הפכה לא זמינה לסירוגין במשך כמה שעות. אחד מתוספי הסטטיסטיקה התחיל להציג תוצאות לא אמיתיות, והאחר פשוט לא נטען. רק הקליינט של Woopra הוסיף לעבוד.

אי אלו אנשים סיפרו לי שהם הפיצו את הפוסט במייל. מעט אחר כך, התחלתי אני לקבל אותו מחברים. ביום חמישי סיפרה לי שרונג – שהיה ממש נחמד מצדה לטרוח ולספר לי – שגם אליה הגיע אחד המיילים. במילותיה, הפוסט שלי נהיה ויראלי.

ולא רק. גם הפוסט של דורה הופץ בפייסבוק ובכל מקום אחר, וגם זה של אמיתי סנדי, וגם אחרים.

[...]

היה בתהליך הזה משהו שלרגע נתן היגיון בבליל הזה של הרשת הישראלית. דווקא טשטוש הגבולות בין העיתונות המקוונת הממוסדת לבלוגספירה נתן לרגע תחושה של סדר. הבלוגספירה ניזונה מהתקשורת ומעצמה; הקוראים הקבועים – חלקם בלוגרים בעצמם, חלקם משתמשים כבדים יותר ברשת – העבירו הלאה את הבשורה. כאן נכנסו הרשתות החברתיות לתמונה: קוראים הפיצו לקוראים נוספים – בפורומים, במייל, בפייסבוק ובטוויטר – וגם משתמשים שבימים כתיקונם לא מבינים למה הבלוגים האלה טובים בכלל נחשפו לסיפור. בתורם, המשתמשים הללו הפיצו הלאה את הבשורה – ויראלי, כפי שנאמר – ויחד עם זה גם התחילו להגיב ולהפרות את הדיונים. להבדיל מהדיונים באתרי החדשות, משהו במבנה הטוקבקים בבלוגספירה – אם זה הידיעה שכותב הרשומה הוא גם זה שמאשר את התגובות, אם זה השיח הבלתי אמצעי עם הכותבים, אם זה הצורך לנשאיר מייל ברוב האתרים ואם זו האווירה האינטימית – מזמין דיון פורה בהרבה ולא הצהרתי.

התעוררות הדיון ליבתה עוד את השיח האיטרנטי, שבתורו הזין – כפי שאבחנה יפה נועה רז – את אתרי החדשות הממוסדים. כי מעיתון באת ואל עיתון תשוב – אבל איזה קאמבק מפואר!

היה ברור, לרגע, שאתרי החדשות, הבלוגספירה, הרשתות החברתיות והקוראים הם מערכת שלמה אחת, שכל גורם בה משפיע על הגורמים האחרים ומושפע מהם. הבלוגספירה הוכיחה כאן כוח אמיתי – כוח, שאפשר היה להתחיל לחוש בו בבחירות המוניציפאליות בת"א ובבחירות הארציות – הטמון ביכולתה להיות שופר ממוקד שפונה לקהל קוראים פעיל ומקושר מאד, שבתורו יכול להפעיל קהלי קוראים אחרים. אין לבלוגים התפוצה של אתרי החדשות – אבל יש להם הפוטנציאל להניע טרנדים מקוונים, ולהגיע לקהלים גדולים מאוד.

[...]

התקשורת הממוסדת פנתה אליי מספר פעמים בשבוע האחרון על מנת שאתראיין. סירבתי בנימוס. אני זונה של תשומת לב, אבל לא רציתי שהסיפור הזה, של השופט המחוזי משה דרורי, ימוסגר בתור רעש של "הבלוגים האלה". הפעם, השכילה העיתונות הקלאסית שלא למסגר את הסיפור בתוך "מה הטריד את הבלוגים השבוע", אלא להרים את הסיפור שהיא עצמה הפילה, מנופח כדבעי בעזרתה של הבלוגספירה, ולרוץ איתו ככזה, ולא כקוריוז של "סערה ברשת". כל כך שמחתי שזה קרה, ובאמת שלא רציתי לשלם על עלייה לשידור בת חמש דקות את המחיר של הפסד הגישה הזו וחזרה למסגור הממלכד כל-כך של "זה מה שהבלוגרים עוסקים בו".

יחד עם זאת, אני חושב שיש מקום ללמידה והפקת לקחים גם של התקשורת הממוסדת. יפה עשו שם כשהתרכזו בסיפור עצמו ולא ברעש הבלוגספירי סביבו. אולם טוב היו עושים אילו בכל זאת היו מצביעים גם על הרעש ברשת, ומפנים למקורות שונים ברשת – ואין הכוונה רק לכאן.

הבלוגספירה הרימה את הפרי הבשל של רותי סיני, קילפה אותו והתחילה לחלק אותו. התקשורת הממוסדת נהנתה מהתוצאות, אולם לא טרחה לחלק חזרה. בגיע הזמן שהתקשורת בישראל תתבגר: אתם מתחרים אחד בשני, לא בבלוגספירה. בלוגרים אינם כותבים למטרות רווח, ועל כן אין להם היכולת לבצע תחקירים עיתונאיים מקיפים. אין בלוגספירה פוליטית-חברתית בלי אמצעי התקשורת הממוסדים. כולנו מייצרים תוכן שבתורו מייצר טראפיק, מאחד לשני. הבלוגרים כותבים ללא כוונת רווח, ואין להם כל בעיה לייצר טראפיק לאתרי החדשות. נראה שבפרשה הזו הוכיחה הבלוגספירה שיש ביכולתה להיות שופר רב עצמה שמוביל תהליך שבסופו כתבה סטנדרטית בכלכליסט נכנסת לסלון של כל משפחה ישראלית. כשהעיתונות הסטנדרטית תתחיל להתייחס לבלוגים בצורה כזו, ולא להתבייש לקשר אליהם ולהסתמך עליהם ולצטט מתוכם, הלגיטימציה הציבורית של השופר הזה תגדל. הבלוגספירה תחדל להיות חבורה של אקסהביציוניסטים חסרי חיים בעיניי הציבור, ותהפוך להיות מקור תוכן נוסף. זו הפריה הדדית למופת, וכדאי שכלי התקשורת ידעו לראות זאת ולעשות את השימוש הנכון בה.

[...]

נועה רז, מנקודת המבט שלה כעורכת ב-ווינט וכבלוגרית, זקפה לזכותי יותר קרדיט משאני הייתי זוקף לזכותי בפרשה הזו. המגיב אילן מצביע על זה כשהוא מזכיר את תרומתה האדירה של דורה להתגלגלות הפרשה, אולם דומה שגם הוא פוסח על שני הסעיפים. הקרדיט בסיפור הזה צריך להיות של גוף שלם שפעל ביחד – רשת, אם תרצו. כל מי שהגיב, הפיץ, שלח פקס/מכתב/אימייל לגופים הרלוונטיים, שיתף בפייסבוק שלח במייל, קישר, כתב, צייץ וכיו"ב, כל מי שהיה שותף להפצה של הסיפור ראוי לקרדיט על הפיכתה של כתבה סטנדרטית בכלכליסט לכתבת שער באתרי האקטואליה המובילים.

וכל אחד ואחת שעשו כן יכולים גם קצת לטפוח לעצמם על השכם כשנודע אמש (א’) שגלעד ארדן החליט להסיר את תמיכתו במועמדותו של השופט משה דרורי לבית המשפט העליון. אמנם, זהו נצחון קטן: בעולם מושלם, היה השופט מודח מתפקידו – ויש לקוות שאכן כך זה ייגמר – וארדן לבדו לא ימנע את המינוי (אם כי, בהנתן הרכבה של הוועדה למינוי שופטים, המהלך הזה הוא בעל פוטנציאל לטרפד את המינוי); ויש מי שמגלה סקפטיות אפילו לגבי זה. אבל, גם נצחון קטן הוא בכל זאת נצחון. משותף, לכלב השמירה הפורמאלי של הדמוקרטיה, ולכלב הרחוב התועה שהוא הבלוגספירה.

[...]

ארדן העניק לי את מתנת יום ההולדת^[3] הטובה ביותר שיכולתי לבקש – התחושה שהיה לי חלק במשהו שיכול לשפר, ולו במקצת, את פניה של המדינה שאני חי בה. אני מאחל את התחושה הזו לכל בלוגר ובלוגרית באשר הם שם. אני חושב שכל מי שעשה או עשתה להפצתו של הסיפור יכולים לחוש כך גם.

לאחר המבול is a post from: בלוגיקה

1. נספרו רק משתמשים ששהו בדף הפוסט מעל לשתי דקות
2. גם אם אני חולק על רן לגבי הנימה וחלק מהתוכן של דבריו
3. כן, זה היום