יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה^[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.

צריך להיות ברור מדוע ההדחה היא ביזיון של האוניברסיטה הדרומית, אבל נדמה שאין הדבר כך. בשורה התחתונה, מדובר במרצה שבשיעור אתיקה הביע דעה שנויה במחלוקת. שהדעה המדוברת היא חשוכה ובלתי נאורה בעליל, המוצאת בדיכוי הנפש איזושהי גדלות ומכניסה שיפוט מוסרי למהותם של פרטים – אין ספק. קוראיי הקבועים יודעים כבר עד כמה אני בז לעמדות כאלה, עד כמה אני רואה בהן עמדות המשתקות את הפרט ופוגעות ביכולתנו, כבני אנוש, להביא את עצמנו לידי ביטוי חופשי ומקסימלי. לא פעם כתבתי כאן כנגד עמדות כאלה בכלל, וכנגד עמדות כאלה המופנות כלפי הומוסקסואלים בפרט.

אולם, אני יודע היטב שהעובדה שדעה מסוימת שנואה עליי ונראית לי שגויה והרת נזק בבסיסה, אין משמעה שיש לאסור או להטיל סנקציות על השמעת עמדה זו. ההגנה על חירותו של אדם לאחוז בעמדה שאינני מסכים עמה ולהביע אותה כרצונו היא אינטרס עליון שלי ושל כל אדם בעל דעה, משתי סיבות: ראשית, משום שמי שאינו מגן על חירות הביטוי של ברי הפלוגתא שלו שומט את הקרקע המוסרית תחת חירות הביטוי שלו עצמו, ולא יוכל לומר דבר אם ברי הפלוגתא שלו ישללו את חירות הביטוי שלו. ושנית, מפני שאם דעה קיימת ואינה נאמרת, הרי שלא ניתן להתמודד מולה, להפריך אותה, להראות לאילו עקרונות ואילו ערכים היא מחייבת אותנו על מנת לשכנע אחרים במשגה שהיא. כשם שהאדם ההיגליאני זקוק להכרתה של תודעה זרה בטרם יוכל להיות לתודעה עצמית, כך גם עמדות ודעות זקוקות לסימביוזה שבוויכוח ובדיון, ועל אחת כמה וכמה עמדות אתיות כלליות וערטילאיות. לא בכדי כתב אפלטון את הפילוסופיה שלו כולה בצורה של דיאלוגים: יש שעמדה מתחדדת, מתבהרת ויוצאת נשכרת מעצם התשובה שהיא מעמידה לעמדות אחרות, נגדיות ומקבילות. אין סכין מתחדדת אלא בירך רעותה.

ועל כן, אפשר וצריך להתעלם, ולו לרגע קט, מתכנם החשוך של הדברים שאמר ד"ר לויט, ולראות שמדובר כאן במרצה שהביע עמדה שנויה במחלוקת. באותה המידה יכול היה המרצה לומר שצעירים מבולבלים עשויים להיות מושפעים מאורח חיים דתי מוחצן, או שזוגות מרובי ילדים עשויים לגדל ילדים מחונכים פחות בשל מגבלות תשומת הלב של הוריהם, או שיש למנוע משני אנשים הלוקים בשכלם להביא ילדים בצוותא ועוד כהנה וכהנה דעות שנויות במחלוקת שניתן לדון עליהן. חלק מהדעות הללו חשוכות לא פחות, וחלקן מערערות על תפישת עולמם של כל מיני סוגי אנשים. חלקן אף יימצאו פוגעניות עבור חלק מהאנשים – למשל, כאלה שיש להם הרבה ילדים. זה, כמובן, בסדר גמור: אם אנחנו מגבילים את עצמנו לומר רק דברים שלא יפגעו באיש, אנחנו מצמצמים את מה שאנחנו יכולים לומר לכדי כלום. להט"בים, בעניין הזה, אינם שונים מכל קבוצת אוכלוסיה או פרט אחרים: אין להם חסינות מפני אמירות של אחרים שהם עשויים למצוא פוגעניים. כאמור, על אף שאנשים חושבים יתקוממו בכל מאודם כנגד אמירות הומופוביות וחשוכות, לאנשים המחזיקים בעמדות האלה יש חופש מלא לבטא את דעותיהם, והחירות הזו, כפי שהובהר כבר, היא הכרחית.

התקדמות מדעית, פילוסופית ואתית לא תתכן בלי הדיון החופשי. לא יכולנו להגיע לתוכנית החלל אם קפלר לא היה מטיל ספק בתורות העתיקות על נתיבות כוכבי הלכת. לא היינו מגיעים לתורת האבולוציה המודרנית אם למארק ודרווין לא הטילו ספקות על הדעה המקובלת שכל זן ומין נבראו בנפרד. מה עוד ואווירה אשר מרצים שונים מלמדים דעות שונות וגם נוגדות היא אווירה הכרחית להתפתחות האינטלקטואלית של התלמיד. על ידי התמודדות עם דעות שונות ונוגדות הוא לומד לסלול את דרכו הוא ולהתבגר לחוקר אמתי.^[2]

על אחת כמה וכמה הדברים אמורים כשמדובר באקדמיה: מחקרים והגות גם יחד לא יכולים להתקיים בסביבה הדורשת מהם לדרוך על ביצים. לחוקרים והוגים שמורה הזכות להיות שנויים במחלוקת, שערורייתיים וראדיקליים – בלי הזכות הזו, היכולת שלהם לקדם את החשיבה האנושית באמצעות המחקר וההגות שלהם נפגעת. ייתכן, שדווקא מרעיונות שחלקים באוכלוסיה מוצאים פוגעניים תמצא האנושות נשכרת. מעולם לא קנינו לנו את הזכות לומר לאיש האקדמיה מה לחקור או לאילו מסקנות להגיע. איננו יכולים לכפות את הפוליטיקה שלנו על הידע או הרעיונות, מפני שאלו נשארים טובים – או גרועים – גם אם נאטום את אזנינו אליהם ונסרב לשמוע אותם. כמה מההוגים הגדולים ביותר הביעו עמדות שנויות במחלוקת, בלשון המעטה. חירותם לעשות כן קידמה את האנושות שנות אור קדימה.

אריסטו, למשל, חשב שמבנה של תא משפחתי חייב להיות מורכב מאם ואב. האם עולה על דעתו של מישהו להפסיק ללמד את האתיקה של אריסטו, שעד ימינו אנו היא מסמך מוסרי מתקדם ומהפכני בחלקו, ושרבות מתפישות הטוב והרע שלנו מושתתות על הרעיונות שבו? לו אריסטו היה פועל היום, כלום היינו צריכים לוודא שלעולם לא יעבוד בכל אקדמיה שהיא? ומה לגבי מורו של אריסטו, אפלטון, שהיה תומך נלהב במשטר מריטוקרטי טוטאליטרי ולא דמוקרטי בעליל, כלום עלינו להוציא את הפוליטיאה שלו מתכנית הלימודים בפילוסופיה פוליטית? ומה לגבי ההוגה המשפיע ביותר של המאה ה-19, פרידריך ניטשה, שערער על כל תפישות המוסר והחברה המקובלות בגרמניה בת זמנו – ובהרבה מובנים גם בימינו אנו? כשלהט"ב יטען, ובצדק, כנגד לויט, שלאדם יש את הזכות להיות למה שהוא, משוחרר מכבלים חברתיים ומסורתיים, הוא יתבסס על רעיונותיו של אותו פרידריך ניטשה. על מה היה מתבסס אילו הייתה האקדמיה הגרמנית מקיאה אותו משורותיה על דעותיו הקיצוניות? מה לגבי דארווין, אדם סמית’, ניוטון, לייבוביץ’? האם באמת צריך להזכיר את חשיבותה של החירות האקדמית?

[...]

אם כן, על אף שאינני מסכים עם ד"ר לויט כלל ועיקר, אין אני רואה כל סיבה לא לאפשר לו להביע את דעתו. זו תעודת עניות לאקדמיה הדרומית שלנו שהחליטה לפטרו בשל התבטאות שנויה במחלוקת, חשוכה, בעייתית – אבל כזו שנופלת היטב בתוך חופש הביטוי שלו. ראשיה של אוניברסיטת בן-גוריון יודעים זאת: לא מכבר הם הבטיחו לניב גורדון, שהביע עמדה שנויה במחלוקת, שמעמדו כאיש סגל אקדמי לא ייפגע, ורק קראו לו להתפטר.

אבל לא רק קברניטיה של אוניברסיטת בן-גוריון צריכים להתבייש בעצמם. גם נציגים של אותה קהילה שאמורה לדעת היטב כמה סכנה יש בהשתקה, בהדרה של דעות, באי-עמידה לצד חופש הביטוי. ובעיקר, צריך להתבייש בעצמו יונתן גר, מנכ"ל הבית הפתוח בירושלים – ארגון שיודע דבר או שניים על השתקה – על המאמר הזה שכתב, שכותרתו, לא שאלה של חופש ביטוי מעידה מראש על הפליק-פלאקים הלוגים המרהיבים שייעשו בו, שכן צריך להיות לוליין מוכשר במיוחד כדי לטעון ששאלת זכותו של מרצה להביע עמדה בשיעור אינה שאלה של חופש הביטוי.

כותרת המשנה של המאמר הזה לוקה כבר בתחילתה בשתי שגיאות – האחת לוגית, השניה עובדתית. גר כותב:

הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו כדי להיות מסוגלים לומר שלהצהיר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם זה לא מדעי ולא לגיטימי

ובכן, נתחיל מהעובדות. ד"ר לויט לא טען "שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם". זה אובר-סימפליפיקציה של טענה שהיא מורכבת בהרבה ונוגעת לשאלה מוסרית ראשונה במעלה: שאלת משילתנו בדחפינו. ד"ר לויט טען שנטייה מינית, כמו כל דבר אחר, ניתנת לשליטה, שתאווה ניתנת לכיבוש, שדחפים ניתנים לריסון. זו טענה בסיסית למדי, של "מותר האדם". אריסטו, אנסלמוס, ניטשה וסארטר חשבו כמוהו^[3].

מהטענה הזו מסיק ד"ר לויט שגם נטיה מינית ניתנת לריסון, ושמתוך הרגל הריסון האדם מתעצב באופן שונה משהיה מתעצב בלעדיו. זו טענה פסיכולוגית בסיסית למדי. אבל אין פה שום דבר שאנחנו לא מכירים כבר, שום רעיון חדש ופוגעני. בסך הכול החלה של כללים שמקובלים, בסופו של דבר, על רובנו: שלאדם יש שליטה על דחפיו.

כמובן, העובדה שאדם יכול לחיות חיי פרישות מלאים ולעולם לא לעסוק בכל פעילות מינית, כפי שעושים גברים ונשים מכל הנטיות במנזרים ברחבי העולם, אינה אומרת שעליו בהכרח לעשות זאת. גם אם מקבלים את נקודת המוצא של ד"ר לויט, שניתן לחלוק עליה^[4], אפשר לומר שגם אם אנו מקבלים שאדם יכול לרסן את תשוקותיו המיניות, אין משמעות הדבר שעליו לעשות כן בהקשר הזה, או שריסון כזה עדיף מוסרית על היעדרו. כלומר, להכיר בזה שיכול להיות שהדברים של ד"ר לויט מבוססים על רעיון שאינו לגמרי שגוי – זה שקובע שלאנשים יש את היכולת לבחור להיות מה שהם – עדיין אין פירושו להסכים עם ד"ר לויט במסקנתו הסופית, לא בכלל.

מה שמביא אותי לשגיאה הלוגית. לומר שהצהרה כזו או אחרת איננה לגיטימית לא מעידה, כפי שכותב גר בטעות, על בטחון עצמי. להיפך. על בטחון עצמי הייתה מעידה האמירה הגאה שההומו בוחר להגשים את עצמו ככזה, גם אל נוכח אפשרויות אחרות במידה שכאלה אכן קיימות. הטענה כאילו אין להומו ברירה והוא נולד כזה היא טענה אפולוגטית להחריד, לא בטוחה בעצמה. הטענה כי ההומו, בלי קשר לברירה שיש לו, בוחר להגדיר את עצמו ככזה חזקה עשרות מונים ממנה, והיא הטענה הבטוחה בעצמה. לא בטחון עצמי הריץ את ציד המכשפות הזה, לא אמירה גאה, אלא אפולוגטיקה שקטה, "אין לנו ברירה" מתנצל ושפוף.

נמשיך. לאחר פסקת פתיחה בה מספר לנו גר שהוא חולק על עמדתם של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ושל האגודה לזכויות האזרח, שני ארגונים שגילו יושרה והתנגדו לפיטורים, קובע גר:

אין ספק, חופש הביטוי הוא ערך עליון במדינה דמוקרטית. מבחנו האמיתי של הדמוקרט הוא ביכולתו לצאת למאבק למען חופש הביטוי של אדם עם דעה הפוכה משלו – גם אם אותה דעה מנוגדת לדמוקרטיה עצמה.

מוסכם. חבל רק ש, כפי שנראה בהמשך, גר נכשל בבחינה הזו.
הפסקה הבאה מכילה את אחת הטענות המדהימות שיצא לי לקרוא אי פעם:

אלא שהדיון כאן איננו על חופש הביטוי. השיעור שבמסגרתו לימד ד"ר לויט, כי ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול (או עשוי – בהתאם לנקודת המבט) להיות מושפע מנטיית הוריו, וכן, כי נטייה מינית ניתנת לריסון לא היה שיעור פילוסופיה, ספרות, אולי סוציולוגיה – זירות הגיוניות לתפיסות עולם רבות ומתנגשות, מחוזותיו של חופש הביטוי. הדברים נאמרו, כאמור, בקורס לאתיקה רפואית, במסגרת לימודי רוקחות. עולמו של המדע.

ובכן. ראשית, אני רוצה לחשוב שגר שגה כשהציג את דבריו של ד"ר לויט, ולא, חלילה, שהוא סילף אותם במתכוון. אמירתו של ד"ר לויט, לפי הפרסומים בתקשורת כמו גם לפי דבריו שלו עצמו, לא היתה ש"ילד הגדל עם שני הורים בני אותו המין עלול[...]להיות מושפע מנטיית הוריו". זה פשוט שגוי. עמדתו של ד"ר לויט הייתה:

אני מודאג בקשר לאנשים גבוליים אשר הפילוסופיה של התנועה של ההומוסקסואלים עשויה להשפיע עליהם ולמנוע מעצמם את השמחה של ילדים ונכדים.

הטענה כללית בהרבה: חברה שמאפשרת חיים חד מיניים מוחצנים, טוען ד"ר לויט, עלולה להשפיע על צעירים שאינם בטוחים באשר לנטייתם המינית.

כמובן, זו עמדה בעייתית בשתי רמות שונות: ראשית, משום שגם אם היא נכונה, אנחנו לא יכולים לדרוש מאנשים שלא להיות מי ומה שהם רק כי אנחנו חוששים שבני נוער מבולבלים יחליטו לנסות זאת גם; ושנית, כי היא מניחה מראש שבחירה בדרך חיים לא הומוסקסואלית טובה יותר מבחירה בדרך חיים הומוסקסואלית, ולכן אותו נער מבולבל היפותטי ייפגע כתוצאה מבחירה כזו – שזו, כמובן, עמדה שמניחה מראש את המבוקש. אבל בדיוק כשם שקל להצביע על הבעייתיות בעמדה הזו, כך היא גם לגיטימית. ושוב – גם אם אינני מסכים עם ד"ר לויט, אני מכיר בזכותו לחשוב כך.

שנית, הטענה המדהימה כי אתיקה רפואית איננה פילוסופיה, אלא "עולמו של המדע". אתיקה היא פילוסופיה. אתיקה רפואית, העוסקת בשאלות מוסריות ממעלה ראשונה כמו רביה, הפלות, השתלות איברים, הפריה חוץ גופית, המתות חסד וכיו"ב, איננה מדע. היא תחום של דעה ודעה נגדית, של שיטות מוסריות מחייבות ועקרונות וערכים שהן נובעות מהם. אף מחקר אמפירי לא ידע לתת לנו את התשובה לשאלה המוסרית של המתת חסד או הפלה. השאלה האם ביצית מופרית היא כבר תחילתם האימננטית של חיים ויש להתייחס אליה כאל חי לכל דבר איננה שאלה מדעית, שניתן לחקור בכלים אמפיריים. היא שאלה אתית, ואנו מטפלים בה באמצעות שיטות, רעיונות ודעות. יש יסוד סביר להניח שגר יודע זאת. שיעור אתיקה רפואית לרוקחים אינו שיעור של הרכב החומר בתרופה כזו או אחרת, הוא אינו שיעור אמפירי. הניסיון לטעון אחרת, הניסיון לטעון שמדובר בתחום מדעי, או שנעשה בתום לב – ואז הוא מעיד על בורות; או, גרוע מכך, נעשה במתכוון – ואז הוא מכשיל את גר במבחן שהוא עצמו הציב.

נמשיך:

קורס זה הוא אכן מקום לפולמוס ולמגוון דעות – בתחום המתות החסד, למשל, או (להבדיל) בתחום ההפלות. המרצה המוכשר ינצל את הפלטפורמה כדי לפתוח שאלות, להוביל את תלמידיו לחשיבה אתית יותר בבואם להתמודד עם סוגיות רפואיות. אך בעולם המדע, אין זה מקומו של המרצה לקבוע קביעות – בוודאי כאלה המגובות בסמכותו כמחנך וכאיש מקצוע למוד ניסיון – הסותרות את המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה. בין זה לבין חופש הביטוי אין דבר.

ראשית, זכותו של כל אדם, בוודאי מרצה, בוודאי איש מדע אחר, לחלוק על קונספציה או תיאוריה מדעית כזו או אחרת. מה זכותו, חובתו, אם הוא חושב שזה המצב. במשך שנים הושמו חולי עגבת שהגיעו לשלב השלישי של המחלה ופתחו עגבת המוח במוסד לחולי רוח, עד שהתברר שטיפול בפניצילין מרפא את השגעון הזה. הפסיכיאטריה נהגה להפריד את אונותיהם של פציינטים אלימים. לומר, שלאיש אקדמיה אסור לומר דברים שאינם עולים בקנה אחד עם הטון המרכזי בתחום מחקר כלשהו, זו אמירה שעושה צחוק מכל הרעיון של חופש אקדמי ככלי לצבירת ידע. אם הפסיכולוגיה יודעת לענות לביקורת, תעשה זאת; אם לא, התורות שלה יתחדדו. אם הטון המרכזי בפסיכולוגיה היה שהומוסקסואליות היא הפרעה נפשית, כלום היה גר ממלא פיו מים פשוט על מנת לא לסתור את "המדע, במקרה זה מדע הפסיכולוגיה"? כלום היה צריך?

יתירה מכך: הבה נניח שאכן, ד"ר לויט התבטא מתוך בורות גמורה, והדברים שאמר הוכחו זה מכבר באורח בלתי ניתן לערעור או הפרכה כשטויות. אז מה? חופש הביטוי כולל גם את החירות שלי לומר שהירח עשוי מגבינה, או שתינוקות באים מהחסידה. מרצה לפיזיקה יכול לטעון – בסתירה מלאה לחלק מהמחקרים במדע המדינה – ששיטת המשטר הנשיאותית היא השיטה הדמוקרטית הטובה ביותר; נועם חומסקי מתבטא כדרך שבשגרה התבטאויות שעשויות להמצא פוגעניות שאינן בתחום הדעת שלו; וכן הלאה. אף אחד מתלמידיו של ד"ר לויט לא חושב שהוא מומחה בפסיכולוגיה, ואני משוכנע כי מעולם לא הציג את עצמו ככזה. נכון, הוא "איש מקצוע למוד ניסיון" – אולם אין משמעות הדבר שמי מתלמידיו יימצא סובר שיש להאזין לו לגבי שרברבות, פיסול בשיש או פסיכולוגיה. ככה זה: חופש הביטוי הוא גם החופש לומר שטויות, וגם בתחום הזה חופש הביטוי של ד"ר לויט אינו נופל מזה של גר.

שנית, האמירה הבסיסית של ד"ר לויט, לפיה בני אדם יכולים להשתנות מתוך פעילות לכיבוש יצרם (והקורא חד העין ישים לב שאינני מתייחס, כרגע, ליישום השגוי שעשה ד"ר לויט ליצר ההומוסקסואלי דווקא), לא רק שאינה עומדת בסתירה למדע הפסיכולוגיה, היא נשמת אפו והבסיס של קיומו. הסיבה שהיישום על הומוסקסואליות הוא שגוי מעקרו היא מקור הוויכוח.

נקודה שלישית היא שאם הקורס הוא, אכן, "מקום לפולמוס ולמגוון דעות" אזי הוא כזה גם עבור המרצה – ודעות אנחנו מקבלים גם אם הן סותרות, לעתים, את המדע.

ולבסוף, שאלת הילדים לזוגות חד מיניים היא שאלה מוסרית ממעלה ראשונה, לא פחות משאלת ההפלות או שאלת המתות החסד. מעבר לדילמות המוסריות הברורות שהיא מעלה באופן מיידי – כמו דילמות מוסריות הנוגעות לניצול רחמן של נשים ממדינות עולם שלישי כדי לספק ילדים עבור זוגות במערב – היא מעלה שאלות חבריות מוסריות נוקבות, כמו למשל השאלה בדבר מבנה המשפחה המסורתי. אישית, אני סבור שמדובר במבנה שאבד עליו הכלח, אבל לא הייתי חולם לטעון שאין שום מקום לדיון בנושא. השאלה הזו מעלה בהחלט דילמות מוסריות, גם מתחום האתיקה הרפואית, ולהתעלם ממנה פירושו לפגוע בהגות האתית ולבצע פוליטיזציה של תורת המוסר.

ממשיך גר וכותב:

מוסכמה שכבר התקבעה במקומות ובזמנים שמרניים משלנו היא שבמסגרת שיעור תנ"ך אפשר לדבר על בריאת העולם, אך לבריאתנות אין מקום בשיעור ביולוגיה. שוב אין זו שאלה של חופש הביטוי, אלא של הגיון בריא (ולא בריאתני).

ובכן, הדבר הראשון שניתן לומר הוא שמוסכמות שהתקבעו אין פירושן סוף הדיון, ושמנכ"ל הבית הפתוח הוא האחרון שחשבתי שאצטרך להזכיר לו את זה. יהיו שיחלקו על הצורך לדבר על בריאת העולם בשיעורי תנ"ך, או אפילו על קיומם של שיעורי תנ"ך ככלל. כמובן, עמדה זו תהיה לגיטימית לחלוטין על אף המוסכמה החברתית. גם על מקומה של הבריאתנות בשיעורי ביולוגיה מתנהל דיון נוקב, שהגיע עד לבתי המשפט וטרם הסתיים. כמובן, איש לא יעלה על דעתו לפטר מרצה שיתבטא בעד התיאוריה הבריאתנית, ואפילו יהיה איש מדע.

זאת ועוד, עצם ההשוואה בין מרצה לקהל בגירים באוניברסיטה לבין תכנית לימודים לקהל שבוי של קטינים בבתי ספר מקוממת ודמגוגית. אין לי שום בעיה, ואני מקווה שגם לגר לא, עם הצגת התיאוריה הבריאתנית לסטודנטים לתואר ראשון. ההנחה היא שהם יכולים להתמודד עם התוצאות. מרצה נוצרי לביולוגיה שמביע עמדה בעד התיאוריה הבריאתנית עלול לספוג קיתונות של בוז כאיש מקצוע, מהסטודנטים ומאחרים – ובצדק – אבל איש לא יעלה על דעתו לפטרו משום שהביע דעה כזו. חופש הביטוי כולל גם את החופש לומר שטויות, כזכור.

עוד כותב גר:

לו היה המרצה משתמש באותה סמכותיות רפואית להוציא מפיו את המשפט "בני הגזע ה-X הם…” או "בנות המין ה-Y הן…”, אזי לא הייתה למאן דהוא שום שאלה.

רגע, מה? סמכותיות רפואית? בשיעור אתיקה? סמכותיות רפואית יכולה להיות בשיעור נפרולוגיה. סמכותיות רפואית יש לרופא שממליץ על ניתוח. רופא שאומר שלדעתו אין זה מוסרי להרוג כדי להציל את חייך אינו סמכותי יותר מעורך דין, שרברב או כבאי שאומרים דברים אחרים. האם גר ממעיט בערכם של הרוקחים לעתיד כדי כך, שהוא חושב שהם לא יודעים להבדיל בין דברים שאומר אדם במסגרת דיון אתי לבין עובדות שאומר להם המרצה שלהם במסגרת שיעור רפואי מקצועי?

לו היה המרצה אומר שלדעתו, טובת הילדים מחייבת שאמם תישאר איתם בבית, הוא היה סופג ביקורת קשה – אבל יש יסוד סביר להניח שלא היה מודח. ככה זה כשאנחנו סובלניים מספיק כדי לאפשר לאחר לטעות ללא סנקציות.

אמנם בזכות חופש הביטוי, בעמל רב שנים, הגענו לאן שהגענו (ועוד ארוכה הדרך), אך הגיע הזמן שנהיה מספיק בטוחים בעצמנו, במיניותנו ובתפיסות המקצועיות לגבינו כדי להיות מסוגלים להצהיר שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות.

אני מתקשה לקרוא את הפסקה הזו כאומרת משהו אחר מ"חופש הביטוי חשוב לנו, אבל אנחנו לא חייבים לספק אותו לאחרים", אבל אני אנסה: מעבר להפשטת היתר של מה שנאמר, שוב, האמירה שדבר מה הוא "בריאתנות" לא הופך אותו לאסור או פסול או עילה לפיטורים. בתור מנכ"ל הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, אלו כבר שתי דעות שיש עליהן פולמוס ציבורי נרחב שהוא מוציא מכלל הגנתו של חופש הביטוי – לא דוגמה קלאסית לסובלנות. בשיעור אתיקה של החינוך, למשל, הייתי מצפה מהמרצה להעלות את שאלת הבריאתנות, ואף לנקוט עמדה פוזיטיבית אם הוא רוצה.

לא ברור לי מה בהצהרה "שלומר כיום שהומואים יכולים להשתנות בכוח רצונם היא בריאתנות" מעיד על בטחון עצמי שעליו גר מדבר. בעיניי, זה מעיד על התרפסות והתבטלות בפני דעות חשוכות למדי. מדובר, בצורה הפשוטה ביותר, בטענה לנכות. בסיסה של הטענה הוא שאין ללהט"בים שליטה על מי ומה שהם, ואין להם אפשרות להשתנות, ועל כן על החברה לקבל אותם כמו שהם. כאילו הייתה הלהט"ביות פגם, אבל כזה שאין לנו ברירה אלא לקבל. מין משיכה אפולוגטית בכתפיים, "אנחנו לא יכולים להיות כמוכם, באמת". אני הייתי מצפה, והייתי אומר שבהחלט הגיע הזמן, שלהט"בים יהיו מספיק בטוחים בעצמם ובמיניות שלהם כדי לומר שזה בכלל לא משנה אם הם יכולים או לא להשתנות – השאלה היחידה שמשנה היא האם הם רוצים להשתנות, והאם הם צריכים להשתנות. ואם אני לא מקבל – ואני לא מקבל, ואני משוכנע שגם גר לא מקבל – את ההנחה שהומואים צריכים להשתנות, שלהיות הומו זה פחות טוב, זה לא רצוי; אם אני לא מקבל את ההנחה הזו אז מלכתחילה אינני נזקק לטענה שלהט"בים אינם יכולים להשתנות. לשון אחר, בטחון עצמי יהיה לטעון כי אורח החיים הלהט"בי אינו עדיף יותר או פחות מאורח החיים ההטרוסקסואלי, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו, וממילא הדיון ביכולתם להשתנות הופך לעקר. כדי להלחם בגזענות נגד להט"בים לא צריך לאמץ את הנחות היסוד של הגזענות הזו, יש להלחם בהן. חד, חלק וברור.

הטענה צריכה להיות ברורה ופשוטה: לסבית, הומו, פאנסקסואל/ית, ביסקסואל/ית, טרנסג’נדר/ית וכיו"ב הם אנשים, שווי ערך להטרוסקסואלים בכול. הם מנהלים אורח חיים מיני שאינו הטרוסקסואלי, שכולל יחסי מין בהסכמה מדעת בין שני בגירים^[5] הכשירים להסכים^[6]. לאורח החיים הזה, שאינו שונה מאורח חיים הטרוסקסואלי סאדו מאזוכיסטי, למשל, ואינו עדיף יותר או פחות מאורח חיים הטרוסקסואלי, אין כל השלכה חברתית שלילית. מעשיהם של מבוגרים מסכימים מדעת בפרטיות ביתם הוא עניינם, ועניינם בלבד. כיוון שכך, אין כל פסול באורח החיים הזה, ועל כן אין כל צורך שלהט"בים ישתנו – כשם שאין צורך שהטרוסקסואלים ישתנו. הקבוצות הללו שוות ברמתן המוסרית. ומכיוון שאין צורך, אין שום מקום לדון ביכולת. אף אחד לא מדבר על יכולתם של הטרוסקסואלים לשנות את נטייתם המינית, פשוט מפני שאף אחד לא חושב שהם צריכים. ובכן, זו צריכה להיות הטענה, זו תהיה טענה בטוחה בעצמה. הטענה של גר לא מעידה על בטחון עצמי. היא מעידה על אפולוגטיות ומאמצת קטגוריות חשיבה בהן יש להלחם.

זאת ועוד – טענת חוסר היכולת היא מדרון חלקלק. אנשים שהחברה חושבת שצריכים לשנות את נטייתם המינית – פדופילים היא דוגמה פופולארית במיוחד – החברה תלחץ לשנות אותה גם בכפיה (סירוס כימי, למשל). עד לא מכבר זה היה מקובל לסרס הומואים כימית – המדען וגיבור המלחמה הבריטי אלן טיורינג, האיש שהצוות שלו פיצח את הקוד של האניגמה הגרמנית, עבר טיפול כזה. כי אם זה מה שצריך להיעשות, שאלת הנזק הנגרם למסורס הופכת לפחות רלוונטית. ועל כן, טענת חוסר היכולת היא לחלוטין בלתי רלוונטית לקייס הלהט"בי.

גר מוסיף:

זאת, לאחר שאיגוד הפסיכולוגים האמריקני, שהחלטותיו מקובלות ברחבי העולם, קבע שניסיון ליישם את אותו "כוח רצון" עלול להוביל לפגיעה ואיננו אתי (עמדה שאומצה גם על ידי הסתדרות הפסיכולוגים בישראל). בנוסף, כל מחקר רלוונטי לגבי ילדים הגדלים במשפחה בת שני הורים מאותו המין מצא שאם יש איזשהו הבדל בין ילדים אלה לאחרים, זה מתבטא רק בבריאותם הנפשית הרבה יותר של הילדים להורים בני אותו המין.

כלל אצבע: אם כדי להבהיר נקודה נזקק הכותב לסילופים קטנים של המציאות, יש סיכוי טוב שהוא טועה ומטעה. על כותביו של פשקוויל ברחובות החרדים איש לא יחשוב להגיד שהם עברו על תקנון האתיקה העיתונאית. איגוד הפסיכולוגים האמריקאי – והישראלי – מורה על צורת ההתנהגות והפרקטיקה הרצויה של פסיכולוגים, לא של מרצים לאתיקה. זה שפסיכולוגים לא צריכים לעסוק בהמרת הומוסקסואלים – כמו גם בהמרת דת, בהטפה להתאבדות או בהמלצה לקיום יחסי מין בלתי מוגנים עם פרטנרים מרובים – זה נכון, וזו אכן המלצתו של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי. אלא שהמלצה זו אין משמעותה בשום צורה שאנשים לא יכולים לנסות לשנות את עצמם בעצמם (שהוא הדבר ש, בהפשטה מסוימת, הציע ד"ר לויט) או באמצעות אדם שאינו פסיכולוג (למשל, כהן דת). בוודאי שאין משמעותה שמרצה לאתיקה שחושב שההמלצה שגויה צריך נצור את לשונו. יותר מזה, האיגוד עוסק במתן הנחיות מעשיות לפסיכולוגים מתפקדים, לא במחקר או ביקורת, ועל כן הוא בוודאי לא מביא לידי ביטוי את כל זרמי המחקר בתחום, אלא את המיינסטרים המקובל בתחום חדש יחסית בלבד. זאת ועוד, המלצותיו של איגוד כזה עשויות להשתנות. על כן, אין די בהן כדי לבסס אפילו את הטענה שהתבטאותו של ד"ר לויט סותרת את המדע – שלא לדבר על המרחק הרב שיש לעבור כדי להגיע מהטענה הזו לפיטוריו של הד"ר, כפי שכבר פורט.

כמו כן, אני משוכנע שגר יסלח לי גם אם אומר שלאור כמה הטיות במאמר הזה, הוא יסלח לי אם אני חשדן מראש כשהוא כבר מסנן עבורי אילו מחקרים הם רלוונטיים ואילו אינם. מעבר לעובדה שבריאותם הנפשית של ילדים להורים בני אותו מין היא טענה לא רלוונטית לחלוטין -ד"ר  לויט מעולם לא טען אחרת – במקרה הזה הטענה מלווה בסייג "כל מחקר רלוונטי". לא יכול הקורא שלא לתהות האם כל מחקר שיאמר ההיפך ייעשה, באחת, לבלתי רלוונטי.

אם הדובר הוא ח"כ ממפלגה מסוימת, הוא יכול לטעון אחרת בראיון בטלוויזיה, למשל. וגם אז, אני מייחל ליום שמי שיתקן אותו יהיה המנחה ולא המרואיין שכנגד. עם זאת, אדם לא יכול לטעון אחרת במסגרת לימודי רפואה, כאשר הוא בעל תפקיד סמכותי המלווה בתואר דוקטור, שאם אתה, כסטודנט, לא מקבל אותו – אתה מוזמן לצאת החוצה ולאבד את הנקודות בקורס

ראשית, אני די המום מכך שגר סבור כי לחבר כנסת המתראיין בטלוויזיה לקהל גדול ובלתי מאופיין שמורה הזכות לומר דברים שלמרצה לאתיקה המדבר לקהל קטן של תלמידי רוקחות אסור. חבר כנסת הוא "בעל תפקיד סמכותי", הוא פונה לקהל גדול בהרבה והוא משפיע על המונים. מרצה הוא בסך הכול מרצה. השפעתו מוגבלת בהרבה. יתירה מכך, אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני שומע שיש אנשי מקצוע מסוימים שחופש הביטוי לא חל על דעותיהם, אלא אם כן הם חברי כנסת. ועוד, יש משהו אנטי-אקדמי לחלוטין בטענה שחירותו של הפוליטיקאי שונה מזו של החוקר.

שנית, אותו כלל אצבע לגבי אי-דיוקים תקף גם כאן: ד"ר לויט דיבר עם תלמידי רוקחות, לא "במסגרת לימודי רפואה". הוא העביר קורס על אתיקה, לא קורס בעל משמעות מקצועית. וכן, אם הטענה של גר היא שאנו לא בוחרים את המרצים שלנו והם עלולים להיות אנשים שאיננו מסכימים עמם, הרי שזה נכון בכל מקרה. זה אפילו בסדר. יש סיכוי שנלמד משהו, אולי נפתח את הראש לדעות אחרות. חשבתי שזה מה שהבית הפתוח מנסה לעשות.

בפסקה האחרונה, כותב גר את הדברים האלה:

תפקידו של המחנך לאתיקה לשאול שאלות ולא לקבוע קביעות, ונדמה לי שזו המחשבה שהנחתה בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות באוניברסיטת בן גוריון.

כמובן, נראה מיותר לומר שד"ר לויט אינו מחנך, הוא מרצה. תפקידה של האקדמיה, להבדיל מבית הספר, הוא ללמד, לא לחנך. לימוד האתיקה נעשה גם דרך דיונים בשאלות, הצגת כל העמדות האפשריות והעלאת שאלות. אולם אין משמעות הדבר כי המרצה לאתיקה חייב להישאר נטול דעה משל עצמו. דעה כזו איננה "קביעה", היא הבעת עמדה. יותר מזה: אני סבור שחובה על מרצה לאתיקה להביע את עמדתו. רק כך יוכלו תלמידיו לדעת לאילו כיוונים הוא נוטה, במודע או שלא במודע, ולהישמר מן ההטיה הזו. נוסף על כך, דומני שגר מזלזל זלזול עמוק בסטודנטים לרוקחות באוניברסיטת בן גוריון, אם הוא חושב שהם ישמעו את דברי המרצה לאתיקה ויאמרו עליהם אמן וינהגו כאילו זו האמת היחידה מרגע שהמרצה אמר כך. המרצה, בוודאי כאשר מדובר באתיקה ולא בעובדות מקצועיות, איננו דברי ה’ חיים, והסטודנטים יודעים זאת.
את מאמרו חותם גר בדברים הללו:

ד"ר לויט – במקרה גם אדם דתי – בחר בשיחתו עם מנהליו לדבוק בתפיסת עולמו ולא לשנות את דרכו החינוכית. משכך, טוב שהאוניברסיטה החליטה כפי שהחליטה, לא רק מפני שד"ר לויט הוא הומופוב, אלא גם, כי הוא פשוט מורה גרוע.

תלמידיו של ד"ר לויט חשו אי נוחות מדבריו. הם לא קיבלו אותם כפשוטם, אלא התווכחו מולו, ואף פעלו כדי להלין עליו. דומני, שדי בעובדות אלה כדי לקבוע שד"ר לויט איננו מורה כה גרוע לאתיקה, ושבכל מקרה הטענה לפיה קביעה שקובע המרצה תתקבל כאמת צרופה על ידי תלמידיו היא מופרכת.

[...]

התגובה הזו לפיטורים היא תעודת עניות לקהילה שנאבקת כבר שנים מאבק יפה וצודק לשוויון ולמען חירויותיה. הקהילה צריכה הייתה לעמוד על רגליה האחוריות ולהתנער מהפיטורים הללו. הם היו קונים בכך את עולמם. הם בחרו אחרת. לי, באופן אישי, יהיה קשה מהרגיל להצטרף אל חבריי, ידידיי ובני משפחתי הלהט"בים במצעד הגאווה והסובלנות של הבית הפתוח הירושלמי השנה. קשה, כי כעת אני יודע שבראש הבית הפתוח עומד אדם שמוכן להצדיק פגיעה גסה בחירות הביטוי של אדם הסובר אחרת ממנו, ומשדר בכך תמונת מראה של אותה התכונה בחברה הישראלית שמצעד הגאווה והבית הפתוח מנסים לשנות.

ליקיאון is a post from: בלוגיקה

1. אתיקה רפואית
2. ד"ר ירוחם לויט, אתר סרוגים
3. או שמא היה זה להיפך?
4. למשל, תוך שימוש במודל של היידגר – גדול ההוגים במאה העשרים וחבר במפלגה הנאצית, אגב – לגבי תנאי הקיום הבסיסיים והלא משתנים שלנו
5. או יותר
6. מה שמכונה בלע"ז Consenting adults

קצר:

אורי קציר כותב את "אפלטון" מאז ימי הורדוס, פחות או יותר, ומדי שנה הוא מפרסם רשימה של 25 בלוגים אהובים עליו (שלבלוגיקה היה הכבוד להמנות עליה בשנה שעברה). כעת, בשל לוח זמנים דוחק, הוא מבקש את עזרתנו.

שילחו לאורי מייל עם קישורים לבלוגים האהובים עליכם תוך הסבר מדוע אתם אוהבים אותם. אפשר להשאיר טוקבק לפוסט המקושר למעלה, לשלוח לאורי מייל (מופיע בתחתית הבלוג שלו) או אפילו להשאיר את הלינקים כאן ואני אדאג להעבירם לו. מיותר לומר שאורי כבר מכיר את הבלוגיקה ואין טעם להעביר לו קישור לכאן. הפיצו את הבשורה בין חבריכם, שישלחו גם הם.

רשימת 25 הבלוגים השנתית של אורי היא מוסד, ולא בכדי – היא דרך נהדרת להכיר בלוגים חדשים, מרתקים וטובים. עכשיו יהיה זמן טוב לעזור לאורי להמשיך אותה באיכות שלה התרגלנו ממנו.כל שזה דורש מאתנו זה מייל עם המלצות.

עת קציר is a post from: בלוגיקה

"חדש באינטרנט: אתר!"

במזל טוב עלה לאוויר האתר החדש של מושיעת הציבור המוטרד בשאלות הרות-גורל, הגוגל האנושי, הויקיפדיה-על-שתי-רגליים, הלא היא מ. שאילתא היקרה. לא עוד תלות בשרתים המקרטעים של בלוגלי. מהרו לבית החדש של בלוג התשובות החשובות שאילתא. יש חתולים.

לפני כמה שבועות סיפרתי שסיימתי לבנות אתר תוכן עבור אנסמבל ציפורלה הנהדרים. הם היו מאוד מרוצים מהתוצאה (שהמעצב שלה – כלומר, האחראי העיקרי עליה – הוא רן אביב). כדי כך, שהם החליטו להפוך אותו לאתר הראשי שלהם. השבוע עמלתי על הסבת אתר התוכן לאתר ראשי. זה נראה כך.

בהערת אגב, גם הבלוגיקה מתוכננת לעבור מתיחת פנים בקרוב.

דברים לקרוא

לכו לקרוא את אלחנן על גלעד שליט.

סוף סוף יש לנו ויכוח אמיתי בישראלפט. אני כתבתי, דובי הגיב. המשך יבוא.

ואם כבר מתעסקים בדובי, אין דרך יותר טובה ללנקק לפוסט החובה הזה של תום מאשר בתצלום אילוסטרציה.

דב נבון (אילוסטרציה)

(כן, התמונה היא הלינק).

הודעה לבלוגרים ברשימות

לאחר ההודעה הדרמטית על מותו בטרם עת של רשימות (מעבר לטבעת בלוגים, אני יודע), אני מציע לארח אצלי שני בלוגים. תנאי המבצע פשוטים: אני מקים את הבלוגים, דואג לכם לסט אפ ראשוני ולגיבוי. משם, אתם לבד, להוציא מקרים דחופים. דברו איתי.

אל תגידו לא ידעתי

כתבתי כאן בעבר על מאבקה של עמותת גישה למתן אשרות יציאה לסטודנטים פלסטיניים ברצועה. רכז המדיה החדשה שלהם שלח לי מייל היום, בו הוא מספר לי על אתר חדש של העמותה: Gaza Gateway. האתר "מיועד לספק מידע ופרשנות מעודכנים על הנעשה במעברים לרצועת עזה. האתר מתעדכן מדי שבוע עם נתונים על מעבר סחורות לרצועת עזה וכן פוסטים אשר מרכזים מידע מהשבוע שחלף". רצוי שכל מי שכותב פוליטיקה בארץ יכיר את האתר הזה.

בקצרה is a post from: בלוגיקה

פוסט חדש המציג את הבעייתיות שבתמוקרטיה הישראלית עלה לישראלפט.

התארחתי ברדיו, היה כיף בצורה בלתי רגילה, נאלצנו לחתוך את הפלייליסט תוך כדי תנועה כי לילי ותמר קיללו אותי וקראו לי היפו-משהו. תודה! לילי ותמר. מי שמעוניין לשמוע את התכנית (אמנם, זה לא אוספי סינסתיזה משובחים, ובכל זאת) יכול לעשות זאת דרך אתר אייקאסט כאן (לינק ישיר). תהיה מוסיקה נחמדה, אנאכסימנדרוס אחד שלי ואפילו ציטוט של אגי משעול.

פוסט אמיתי יעלה, אני מקווה, עד סוף סוף השבוע.

נמרוד בסינדיקציה is a post from: בלוגיקה

פוסט חדש, על הגנה עצמית ומשמעותה האמיתית, ועל הקשר בין קובי אריאלי ועירית לינור, לבנה שטרן והתפוררות הדמוקרטיה, ב-IsraLeft. לכו לקרוא. בכלל, מתחיל להיות מעניין שם.

חובתנו להגן על עצמנו is a post from: בלוגיקה

חדי העין שביניכם ודאי שמו לב לכך שלא עדכנתי את הבלוג תקופה. זה כי הייתי עסוק מאוד בהקמה של IsraLeft, בלוג קבוצתי פוליטי שמאלני באנגלית. לשמחתי, כמה מטובי האנשים ברשת הישראלית בכלל, וכמה מטובי הבלוגרים הפוליטיים בפרט, הצטרפו אלינו כחברים בקבוצה וככותבים אורחים קבועים בבלוג. בשבוע וחצי של עבודה הרמנו את מה שאני מקווה שיהפוך להיות פלטפורמה מרכזית לקבלת מידע, ניתוחי עומק וזווית ראיה נוספת על המתחולל בישראל.

המחשבה להקים בלוג באנגלית מנקרת במוחי זמן רב. חלק מהדברים שקורים כאן חייבים להתאוורר בחוץ. זו תפישה כל כך צרה של פטריוטיזם, לחשוב שביקורת מעבירים בשקט בפנים, אבל שומרים על סולידריות כלפי חוץ. אם החברה שאני חי בה מתביישת במה שהיא כלפי חוץ, הרי שעליה לשנות את עצמה. אם החברה שאני חי בה לא מתביישת להראות את מה שהיא, הרי שאין שום בעיה לעשות כן.

אבל בכל פעם שהמחשבה חלפה, היא גם נגוזה מיד. אין לי זמן להחזיק שני בלוגים, לעדכן אותם באופן קבוע וטוב. לא היה ספק בליבי שאם אחזיק שני בלוגים, האיכות בשניהם תהיה ירודה.

לפני כמה שבועות התחלתי לגלגל בראש רעיון חדש, ולפני שבועיים בערך צייצתי אותו לעולם. אני לא יכול להחזיק כזה בלוג לבדי – אבל מה אם יצטרפו אליי בלוגרים נוספים לבלוג קבוצתי?

אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר לא דמיינתי שאקבל היענות כזו. ציפיתי לשניים-שלושה "אני אקרא את זה", אחד "הייתי מוכן לקחת חלק" מהוסס ואיזה ארבעה "בוגד שכמוך". במקום זה, הצטרפו אליי אנשים משכמם ומעלה. ביחד, בדיונים קדחתניים ולעתים טרחניים, במיילים בלתי פוסקים, התחלנו להקים משהו, שהוא כל כולו קבוצה.

והיום הוא נולד. IsraLeft, הבייבי המשותף שלנו. את ההקמה של הבלוג עשיתי אני, כך שאם למישהו יש הערות או הארות לגבי העיצוב או הפונקציונליות שלו, המקום הוא כאן.

אני רוצה לומר תודה לאנשים שעשו את זה לאפשרי. ללא כל סדר מיוחד, תודה רבה ל:
דובי קננגיסר

מיטל רוזנבוים

ערן כ"ץ

אור ברקת

נועה רז

דותן חרפק

ולב פולישר.

כמו כן, תודה למי שלקחו חלק והתנדבו לספק תכנים ללא חברות קבועה בבלוג:

יוסי גורביץ

ואלעד וו.

אולי זה המקום לומר שהקבוצה פתוחה לחברים חדשים, באישור כלל חברי הקבוצה.

אז קדימה, בואו ל-IsraLeft. יהיה מעניין.

הבינלאומי הראשון is a post from: בלוגיקה

כשאני חושב על מאורעות הבלוגיקה בשבוע החולף, אני נדהם מהסימביוזה של אמצעי מדיה שונים שהשתתפו בה. הכול התחיל בציוץ הזה של מ. שאילתא, הבלוגרית והכול יכולה שמאחורי בלוג האלטרנטיב-אינפורמציה שאילתא, שבכלל עשתה ריטוויט למיכאל זילברמן, שגם הוא בלוגר – הוא מפעיל, בין היתר, את הבלוג ההיסטורי המצוין טופס 630. הציוץ הכיל קישור לכתבה של רותי סיני בכלכליסט, על הפסיקה השערורייתית של השופט המחוזי משה דרורי, שנמנע מלהרשיע אברך ממשפחה מיוחסת שדרס קופאית ממוצא אתיופי.

הכתבה הרתיחה את דמי, וממנה נולד הפוסט הקודם. מה שקרה מאז היה סחרור בלתי רגיל, שנתן לי הרבה חומר למחשבה על המשך דרכי כבלוגר ובכלל, ונתן לי פרספקטיבה אחרת לחלוטין על המפעל הזה.

פרסמתי את הפוסט ההוא בשעה עשר וחצי בלילה. בשתיים בצהריים ביום למחרת הוא עבר כבר את חמש מאות הכניסות. מאז זרם המבקרים הלך וגבר. כתום 24 שעות, מעל 1,500 קורא וקוראת כבר עברו על הפוסט^[1]. לאחר 48 שעות, כמעט כפול.

בזמן הזה, בלוגרים אחרים החלו לכתוב על הנושא – בין אם קישרו לכאן ובין אם לאו. אמיתי סנדי, רן יניב הרטשטיין, אתר חופש. כניסות החלו להגיע ממספר פורומים בתפוז, מאוניבריסטאות שונות בארץ; אנשים שיתפו את הקישור בפייסבוק, במייל, בכל מקום.

דורה קישינבסקי נתקלה באותה הכתבה, עשתה תחקיר מעמיק משלי ופרסמה אף היא פוסט מפורט בנושא, לא לפני שהיא צייצה ציוץ שקיבל ריטוויט אחרי ריטוויט.

כתבתה של רותי סיני – שכפי שרן יניב הרטשטיין אבחן יפה, התחילה את כדור השלג הזה^[2] – הפכה להיות כתבה בעמוד הראשי של וויינט, ואחריו בשאר אמצעי התקשורת. עדה, קוראת מסורה, שלחה את הפוסט שלי לקול ישראל – ודיון בנושא נפתח בתכנית "הכל דיבורים".

[...]

ביום רביעי נאלצתי לשלם לחברת האכסון שלי עוד כמה גרושים עבור רוחב פס גדול יותר, אחרי שהבלוגיקה הפכה לא זמינה לסירוגין במשך כמה שעות. אחד מתוספי הסטטיסטיקה התחיל להציג תוצאות לא אמיתיות, והאחר פשוט לא נטען. רק הקליינט של Woopra הוסיף לעבוד.

אי אלו אנשים סיפרו לי שהם הפיצו את הפוסט במייל. מעט אחר כך, התחלתי אני לקבל אותו מחברים. ביום חמישי סיפרה לי שרונג – שהיה ממש נחמד מצדה לטרוח ולספר לי – שגם אליה הגיע אחד המיילים. במילותיה, הפוסט שלי נהיה ויראלי.

ולא רק. גם הפוסט של דורה הופץ בפייסבוק ובכל מקום אחר, וגם זה של אמיתי סנדי, וגם אחרים.

[...]

היה בתהליך הזה משהו שלרגע נתן היגיון בבליל הזה של הרשת הישראלית. דווקא טשטוש הגבולות בין העיתונות המקוונת הממוסדת לבלוגספירה נתן לרגע תחושה של סדר. הבלוגספירה ניזונה מהתקשורת ומעצמה; הקוראים הקבועים – חלקם בלוגרים בעצמם, חלקם משתמשים כבדים יותר ברשת – העבירו הלאה את הבשורה. כאן נכנסו הרשתות החברתיות לתמונה: קוראים הפיצו לקוראים נוספים – בפורומים, במייל, בפייסבוק ובטוויטר – וגם משתמשים שבימים כתיקונם לא מבינים למה הבלוגים האלה טובים בכלל נחשפו לסיפור. בתורם, המשתמשים הללו הפיצו הלאה את הבשורה – ויראלי, כפי שנאמר – ויחד עם זה גם התחילו להגיב ולהפרות את הדיונים. להבדיל מהדיונים באתרי החדשות, משהו במבנה הטוקבקים בבלוגספירה – אם זה הידיעה שכותב הרשומה הוא גם זה שמאשר את התגובות, אם זה השיח הבלתי אמצעי עם הכותבים, אם זה הצורך לנשאיר מייל ברוב האתרים ואם זו האווירה האינטימית – מזמין דיון פורה בהרבה ולא הצהרתי.

התעוררות הדיון ליבתה עוד את השיח האיטרנטי, שבתורו הזין – כפי שאבחנה יפה נועה רז – את אתרי החדשות הממוסדים. כי מעיתון באת ואל עיתון תשוב – אבל איזה קאמבק מפואר!

היה ברור, לרגע, שאתרי החדשות, הבלוגספירה, הרשתות החברתיות והקוראים הם מערכת שלמה אחת, שכל גורם בה משפיע על הגורמים האחרים ומושפע מהם. הבלוגספירה הוכיחה כאן כוח אמיתי – כוח, שאפשר היה להתחיל לחוש בו בבחירות המוניציפאליות בת"א ובבחירות הארציות – הטמון ביכולתה להיות שופר ממוקד שפונה לקהל קוראים פעיל ומקושר מאד, שבתורו יכול להפעיל קהלי קוראים אחרים. אין לבלוגים התפוצה של אתרי החדשות – אבל יש להם הפוטנציאל להניע טרנדים מקוונים, ולהגיע לקהלים גדולים מאוד.

[...]

התקשורת הממוסדת פנתה אליי מספר פעמים בשבוע האחרון על מנת שאתראיין. סירבתי בנימוס. אני זונה של תשומת לב, אבל לא רציתי שהסיפור הזה, של השופט המחוזי משה דרורי, ימוסגר בתור רעש של "הבלוגים האלה". הפעם, השכילה העיתונות הקלאסית שלא למסגר את הסיפור בתוך "מה הטריד את הבלוגים השבוע", אלא להרים את הסיפור שהיא עצמה הפילה, מנופח כדבעי בעזרתה של הבלוגספירה, ולרוץ איתו ככזה, ולא כקוריוז של "סערה ברשת". כל כך שמחתי שזה קרה, ובאמת שלא רציתי לשלם על עלייה לשידור בת חמש דקות את המחיר של הפסד הגישה הזו וחזרה למסגור הממלכד כל-כך של "זה מה שהבלוגרים עוסקים בו".

יחד עם זאת, אני חושב שיש מקום ללמידה והפקת לקחים גם של התקשורת הממוסדת. יפה עשו שם כשהתרכזו בסיפור עצמו ולא ברעש הבלוגספירי סביבו. אולם טוב היו עושים אילו בכל זאת היו מצביעים גם על הרעש ברשת, ומפנים למקורות שונים ברשת – ואין הכוונה רק לכאן.

הבלוגספירה הרימה את הפרי הבשל של רותי סיני, קילפה אותו והתחילה לחלק אותו. התקשורת הממוסדת נהנתה מהתוצאות, אולם לא טרחה לחלק חזרה. בגיע הזמן שהתקשורת בישראל תתבגר: אתם מתחרים אחד בשני, לא בבלוגספירה. בלוגרים אינם כותבים למטרות רווח, ועל כן אין להם היכולת לבצע תחקירים עיתונאיים מקיפים. אין בלוגספירה פוליטית-חברתית בלי אמצעי התקשורת הממוסדים. כולנו מייצרים תוכן שבתורו מייצר טראפיק, מאחד לשני. הבלוגרים כותבים ללא כוונת רווח, ואין להם כל בעיה לייצר טראפיק לאתרי החדשות. נראה שבפרשה הזו הוכיחה הבלוגספירה שיש ביכולתה להיות שופר רב עצמה שמוביל תהליך שבסופו כתבה סטנדרטית בכלכליסט נכנסת לסלון של כל משפחה ישראלית. כשהעיתונות הסטנדרטית תתחיל להתייחס לבלוגים בצורה כזו, ולא להתבייש לקשר אליהם ולהסתמך עליהם ולצטט מתוכם, הלגיטימציה הציבורית של השופר הזה תגדל. הבלוגספירה תחדל להיות חבורה של אקסהביציוניסטים חסרי חיים בעיניי הציבור, ותהפוך להיות מקור תוכן נוסף. זו הפריה הדדית למופת, וכדאי שכלי התקשורת ידעו לראות זאת ולעשות את השימוש הנכון בה.

[...]

נועה רז, מנקודת המבט שלה כעורכת ב-ווינט וכבלוגרית, זקפה לזכותי יותר קרדיט משאני הייתי זוקף לזכותי בפרשה הזו. המגיב אילן מצביע על זה כשהוא מזכיר את תרומתה האדירה של דורה להתגלגלות הפרשה, אולם דומה שגם הוא פוסח על שני הסעיפים. הקרדיט בסיפור הזה צריך להיות של גוף שלם שפעל ביחד – רשת, אם תרצו. כל מי שהגיב, הפיץ, שלח פקס/מכתב/אימייל לגופים הרלוונטיים, שיתף בפייסבוק שלח במייל, קישר, כתב, צייץ וכיו"ב, כל מי שהיה שותף להפצה של הסיפור ראוי לקרדיט על הפיכתה של כתבה סטנדרטית בכלכליסט לכתבת שער באתרי האקטואליה המובילים.

וכל אחד ואחת שעשו כן יכולים גם קצת לטפוח לעצמם על השכם כשנודע אמש (א’) שגלעד ארדן החליט להסיר את תמיכתו במועמדותו של השופט משה דרורי לבית המשפט העליון. אמנם, זהו נצחון קטן: בעולם מושלם, היה השופט מודח מתפקידו – ויש לקוות שאכן כך זה ייגמר – וארדן לבדו לא ימנע את המינוי (אם כי, בהנתן הרכבה של הוועדה למינוי שופטים, המהלך הזה הוא בעל פוטנציאל לטרפד את המינוי); ויש מי שמגלה סקפטיות אפילו לגבי זה. אבל, גם נצחון קטן הוא בכל זאת נצחון. משותף, לכלב השמירה הפורמאלי של הדמוקרטיה, ולכלב הרחוב התועה שהוא הבלוגספירה.

[...]

ארדן העניק לי את מתנת יום ההולדת^[3] הטובה ביותר שיכולתי לבקש – התחושה שהיה לי חלק במשהו שיכול לשפר, ולו במקצת, את פניה של המדינה שאני חי בה. אני מאחל את התחושה הזו לכל בלוגר ובלוגרית באשר הם שם. אני חושב שכל מי שעשה או עשתה להפצתו של הסיפור יכולים לחוש כך גם.

לאחר המבול is a post from: בלוגיקה

1. נספרו רק משתמשים ששהו בדף הפוסט מעל לשתי דקות
2. גם אם אני חולק על רן לגבי הנימה וחלק מהתוכן של דבריו
3. כן, זה היום

בעבודה שחורה.

מכתב לח"כ גלעד ארדן is a post from: בלוגיקה

הבחירות לרשויות המקומיות דפקו מסמר נוסף, יש שיאמרו מיותר, בארון המתים שהוא מפלגת העבודה.
האידאולוגיה היחידה שנותרה למפלגה הזו הוא הכסא. בבית שמש רצה מפלגת העבודה עם המועמד החרדי משה אבוטבול, והצליחה להכניס נציג לעירייה ברשימה הש"סניקית הזו. בירושלים רצה המפלגה עם האוליגרך שניצח, זה שאמר^[1]:

בענתא תקום שכונה יהודית חדשה, שתהיה פתרון למצוקת הדיור לסטודנטים ולשכבה הצעירה.

או במילים אחרות: רוצה ללמוד באוניברסיטה העברית? בוא תהיה מתנחל. אורי שטרית, מי שהיה מהנדס העיר, אמר לפני כשנתיים שאי אפשר לקדם את "שער המזרח", אותה שכונה זדונית שברקת זומם להקים, כי היא תדרוש הפקעת קרקעות של פלשתינים.

במקום להעמיד מועמדים ראויים משל עצמה, מפלגת העבודה תפסה טרמפים על המובילים בסקרים. אפשר לפרסם אין סוף ראיונות עם הלא-ירושלמית אסתי קירמאיר-בקלה, המפלגה משום מה חשבה שהיא ראויה, בסופו של יום, המפלגה הפקירה את ירושלים, בית שמש וערים נוספות.

בתל אביב, המפלגה שלחה את שלי יחימוביץ’ להתקרנף על דב חנין. ניכר בה שהיא נהנתה מאד – ואני מזכיר, על זה היא צריכה לשלם מחיר בקלפי.

את מפלגת העבודה יש להעלים מהמפה הפוליטית, ולהחליפה בכוח שמאל אמיתי. מי אתם הייתם רוצים לראות בכוח כזה? בואו להגיב כאן. מה יש, גם לנו מותר לפנטז.

מתה המפלגה, בואו נפנטז על חדשה is a post from: בלוגיקה

1. פוסט על תוצאות החרפה בירושלים מתישהו שבוע הבא

כי כל בריאת אלוהים טובה היא ואין דבר משוקץ אם יאכל בתודה^[1]

מבחינתי, אם לדעתי שואלים – והרי אתם קוראים כאן, אז סימן שכן – העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים כרגע. יש את אלה שתומכים בנו, ויש את אלה שמתנגדים לנו. ההתנגדות, מטבעה מעשה אקטיבי, מאבדת במקרה המיוחד שלנו את הטבע הזה. הפאסיביות שבאי התמיכה בנו היא בחירה אקטיבית שלא לתמוך, ולכן להתנגד. זה ה"או-או" שלי, המנפיסט שלי. אם אתה לא חלק מהפתרון, אומרים האמריקאים, אתה חלק מהבעיה. במקרה הזה אם אתה לא בצד שלנו, אתה מתנגד. ואני, לכל הפחות, אתנהג אליך בהתאם.

זה קצת כמו שא’ נדב כתב בתגובה אצל יוסי גורביץ:

ובניגוד למה שכתבת בפתיחת הפוסט, בהתחשב בזה שהמועמד היחיד שיש לו איזשהו סיכוי לנצח את חולדאי הוא חנין, הרי שכל הבעת אי-תמיכה בחנין כמוה כהבעת תמיכה, ישירה או עקיפה, בחולדאי.

ההבדל ביני לבין המגיב הלז הוא שאני הבנתי את הטעות. מה אם אדם תומך בצברי? ממילא הוא לא לא תומך בחולדאי וגם לא בחנין. ולכן נדרשת כאן הנגדה חזקה יותר, קונטרסט רציני יותר – חידוד של השחור מול הלבן, עד לבוליאניות הזו שהגעתי אליה, הבוליאניות שמניעה אותי לכתוב את המילים האלה: שמי שלא תומך אקטיבית בדב חנין, מתנגד לו אקטיבית. במילותיו של נדב, "כל אי הבעת תמיכה בחנין כמוה כהתנגדות לו".

גורביץ, אגב, אכזב אותי בפוסט הזה. תמיד ראיתי בו קול הגיוני – גם אם קצת מלודרמטי – שאומר דברים נכוחה. לא רק אני, גם חבריי-לדעה, כולם התאכזבו ממנו. הוא לא רואה שאנחנו צודקים. הכי צודקים. מה עוזרת לי ההודאה שלו בחצי פה שאילו היה תושב תל אביב היה מצביע, בלית ברירה, לחנין? פוסט שלם הוא כתב על מדוע הוא לא תומך בו. כלומר, למה הוא נמצא בצד השני. דווקא רציתי את כוחו האינטלקטואלי של גורביץ בצד שלי. אבל יש לנו, יש לנו את שוקי ואת יונית ועוד אי אלו אושיות אינטלקטואליות. גם את גורביץ נרסק.

בלוגר אחד כתב פוסט על האמירה ההיא, הטפשית, של שלי יחימוביץ’, וצורף לרשימת הבלוגרים תומכי דב. הוא ביקש שיסירו אותו, ואני לא מבין למה. בעולם שלי, שחידדתי לי כדי להמנע משגיאות לוגיות, אם אתה לא תומך בכל הטיעונים של ההם, אתה תומך בכל הטיעונים שלנו ובמועמד שלנו, באופן אקטיבי. מצחיק לראות שיש אנשים שמכניסים סיבוכים למקום בו הם אינם.

המטרה שלי היא אחת: אני רוצה לראות את דב חנין ראש עיריית תל אביב. הכלי שלי הוא האינטרנט – חולדאי אולי משלם לאדם שוב בשביל לעשות שימוש נכון בכלי הזה, אבל שום סכום כסף לא יכול להתחרות בעשרות בלוגרים, אלפא-בלוגרים, אנשים מוצלחים באמת, שכולם עושים שימוש בכלי הזה שנים על גבי שנים. חכו, עוד כמה ימים כשתגגלו "תל אביב" תגיעו לדף הויקיפדיה שעוסק בדב חנין. אמרת תל אביב, אמרת חנין. ככה אנחנו מנצחים. האינטרנטים שלנו. ואנחנו נצבע אותם באדום ירוק אם נרצה.

וזו מטרה נעלה, המטרה שלי, מטרה שמקדשת את האמצעים. אנחנו, שהתנגדנו בכל כוחנו לחוק מאגרי מידע – את הקרב באינטרנט ניצחנו, אלוהים יודע מה השתבש בדרך – בעצם, למה אני מדבר ברבים; אני, עלצתי כשראיתי איך חבריי לדעה מתקשרים ל-144 כדי לאתר פרטים על מגיבים ומפרסמים כתובות אייפי של טוקבקיסטים מטעם.

טוקבקיסטים מטעם זו בעיה. זו עובדה לא ידועה, שלאדם שוב יש חוות שרתים עצומה, לצדה יושבים כל היום מיטב המוחות הספרותיים, בוגרי החוגים לספרות, פילוסופיה ומדע המדינה, וכותבים את מה שאומרים להם לכתוב. הם מסגננים טוקבקים, מלטשים טיעונים, מלהטטים במילים; אבל בפועל הם לא מאמינים באף אחד מהדברים שהם אומרים, הם בסך הכול רוצים לקבל תלוש משכורת. הגיע הזמן שנחשוף אותם. הם קוראים תגר על האינטרנט שלנו. הם רוצים לעשות אותו שלהם. ויותר חמור מזה, עשרות מונים חמור יותר, הם טועים – הם בצד השני. עילום שם הוא הנשק שלהם. כשאתה כותב בעילום שם, אתה לא חייב להיות אחראי למה שאתה כותב, ואתה יכול גם לעשות דברים נפשעים כמו הבעת תמיכה ברון חולדאי. רק רובוטים אנושיים מקבלי תלוש שכר יעשו דבר כזה. רובוטים נפשעים, ויוסי גורביץ.

אנחנו כבר נראה להם. נראה לכל העולם מי הם, נוקיע אותם ברבים, וכשתבוא המהפכה כבר נעמיד אותם אל מול הקיר. אני לא כמו חבריי לדעה, שמוכנים להסתפק בהפטרת "הוא מגיב מטעם, בואו נתעלם ממנו". אותי הם מקוממים, ולא בא לי להתעלם מהם. אני רוצה שיכאב להם כמו שכואב לי כשאני רואה שיש מי שמנסה לזייף כאילו יש לו תומכים.

וחשוב להבין שטוקבקיסט מטעם לא יכול לומר דברי טעם. אין שום סיבה להתייחס לטענות שלו. כל טענה שאדם מעלה נסתרת בקלות על ידי הטענה "אתה טוקבקיסט מטעם". בדיוק כמו שבשביל השלי יחימוביצ’ים, כל טענה נסתרת באמצעות הטענה "הוא לא ציוני". ההבדל בינינו לבינה, אגב, הוא שאנחנו צודקים. והצדק שלנו, הצדק שלנו נותן לנו עמדת פתיחה מוסרית נעלה. שמחים בצדקתנו נמליך עלינו מלך. דב חנין. ואחר כך? אחר כך נפרע מכל מי שחשב אחרת ומכל מי ששילמו לו כדי לחשוב אחרת.

הערה לקורא אדם שוב: הנה, אדם, כתבתי. אני מחכה לצ’ק.

קול הדהוד מגפי הצדק is a post from: בלוגיקה

1. איגרת פולוס האשונה אל טימותיוס, 4, 4