פילוסופיה בגרוש
הקרח נסדק
18 בדצמ'
דובר רבות במתקפת המתנחלים על בסיס חטמ"ר אפרים ביום שלישי. משמאל, אי אפשר היה שלא לראות את חוסר הסימטריה בין הירי במוצטפא תמימי שנורה למוות על ידי מטול גז בכינון ישיר בניגוד להוראות הצבא ביום שישי, לטענת הצבא משום שהלה יידה אבנים – ובין היחס למתנחלים המיידים אבנים בצבא מבלי שכדור אחד ישרוק באוויר. ידידי יוסי גורביץ תפס היטב את הביטוי שממצה את היחס הבלתי שוויוני הזה בראיון של דובר צה"ל לכרמלה מנשה:
אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.
מימין, לעומת זאת, חיכו כמה שעות והחלו ביללות הרגילות: מ"עשבים שוטים" (או כפי שניסחה זאת באלגנטיות אופיינית, במאמר רצוף כזבים, רחלי מלק-בודה – "ערסים"), עבור ביבבות קוזאק נגזל שרק מנסה להגן על אדמתו הגזולה וכלה בהאשמת השמאל המסורתית.
ביוגרפיקה – המלצה על ספר
1 בינו'
ברטראנד ראסל היה טיפוס מרתק: לוגיקן שניסה להעמיד את כל המתמטיקה על יסודות לוגיים, אולם היה אחראי כמעט בלעדי למיטוטה של התיאוריה הלוגית שהייתה הקרובה ביותר להשגת מטרה זו; האיש שניסה כל ימיו לשחרר את העולם מעולן של אקסיומות, אולם גידל תלמיד שמוטט את שיטתו בטענה שהיא מסתמכת על אקסיומות; האיש שבז למתמטיקאים שאינם רואים את יסודותיהם הרעועים, אולם חיבר את חיבורו הגדול ביותר בצוותא עם מתמטיקאי; איש משפחה בעייתי ששלח ידו גם בחינוך[1]; פציפיסט שישב בכלא ואיבד את משרתו בשל התנגדותו להצטרפות בריטניה למלחמת העולם הראשונה אולם תמך בהצטרפותה למלחמת העולם השניה; אתאיסט שונא-מטאפיסיקה שהביא את הפילוסופיה האנליטית, חסרת המטאפיסיקה, לקצה גבול היכולת שלה בטרם נוכח שאין זה מספיק. הביוגרפיה של ראסל יכולה בקלות לאכלס מאות עמודים כתובים בצפיפות המשכנים זה לצד זה רעיונות מתמטיים ולוגיים מורכבים מאוד, יצירה של לוגיקה חדשה, היסטוריה משפחתית ענפה ומורכבת וחלקים מהביוגרפיות של השמות הגדולים ביותר בתחום: ווייטהד, גדל, וויטגנשטיין, פרגה, פון ניומן ואחרים. ראסל היה, בהרבה מאוד מובנים, הלב של מערכת שלמה של מוחות גדולים שעסקו במשימה האנושית הנעלה ביותר – לנסות ולייצר אמת ודרכים להשגתה. היום, סטודנטים ואינטלקטואלים זוכרים אותו בעיקר בזכות הפרדוקס וקנקן התה, אבל ראסל היה עולם ומלואו של הגות וחיבור בין אנליטיקנים ומתמטיקאים.
לחלופין, כך מתברר, יכולה הביוגרפיה של ראסל לאכלס כשלוש-מאות עמודים של רומן סמי-ביוגרפי אינפורמטיבי, שלא מחסר דבר מהדברים החשובים באמת, באמצעות שימוש מופלא בטכניקה ישנה למדי – הקומיקס. כזה הוא הספר שאת קריאתו סיימתי השבוע, שמתקרא בשם המתאים כל כך: Logicomix.
- וכמוהו גם תלמידו [↩]
קראקן
13 ביולי
מיליוני בני אדם חושבים המתינו השבוע למוצא זרועותיו של תמנון קטן העונה לשם פול. שתי קופסאות הונחתו למימיו של הקלמארי, על האחת הוטבע דגלה של ספרד, ועל האחר, דגלה של הולנד. בתוך כל אחת מהקופסאות הונחו דברי מתיקה עבור המפלצת הקטנה. פול הסתער על הקופסה הימנית, פתח אותה ונכנס לתוכה, על מנת להביא את האוכל. בכך הוא קבע: ספרד תנצח במשחק גמר גביע העולם בכדורגל.
היחס לפול היה כאל נביא, לאחר שניבא בהצלחה בשיטה שתוארה לעיל את כל שמונת המשחקים שנתנו לו לנבא (שבעת משחקיה של גרמניה – שלושה בשלב הבתים, אחד בשלב שמינית הגמר, אחד בשלב רבע הגמר, אחד בשלב חצי הגמר ואחד על המקום השלישי – ומשחק גמר הגביע בין ספרד והולנד). מה הסיכויים, שאלו אותי אנשים באירוע חברתי, שהוא יצליח לנחש את כל המשחקים נכון? חייב להיות פה איזה משהו "על טבעי", איזושהי נבואה.
אמת וכפירה, אושר וחירות, כפיה ואמונה – למה קירקגור חשוב?
18 בדצמ'
הפוסט הזה ארוך, ועל כן מחולק למקטעים. ניתן לדלג אל כל מקטע על ידי לחיצה על הלינק המתאים, על מנת לאפשר קריאה בהמשכים.
סיוטים באספמיה
28 בנוב'
הויכוח שהתחיל בישראלפט עבר לבלוגספירה העברית, בזכות פוסט יום אולדת אצל דובי. דובי ממשיך בקו שהציג בישראלפט, וטוען בחום בעד מדינה דו לאומית כפתרון הוגן, שבו שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים והיהודים מוגשמות תחת מסגרת פוליטית-אדמיניסטרטיבית אחת. במילותיו שלו:
השילוב בין שני המסלולים הללו – המדינה הבלתי-לאומית והלגיטימיות של הדרישה לשלטון עצמי של הקבוצה הלאומית – הוא שהביא אותי לגיבוש עמדה הדוגלת במדינה דו (או רב) לאומית "רזה", המשלבת אוטונומיה תרבותית של הקבוצות הלאומיות השונות בה, כך שאלו תוכלנה לשלוט באותם צדדים של המערכת הציבורית שקריטיים להשרדותה של התרבות היחודית שלהם. קוממיות לאומית תתקיים לא דרך מדינת הלאום, אלא דרך שלטון עצמי במסגרת המדינה האזרחית שתמשיך לתפקד כיחידה אדמיניסטרטיבית בעתיד הנראה לעין.
מה אומר? כשהתחלנו את ישראלפט, לא העליתי על דעתי שיבוא היום ואמצא את עצמי הסמן הימני בחבורה, כזה המטיף בלהט למען מדינת לאום יהודית (שלה זכות קיום אך ורק לצד מדינת לאום פלסטינית המוקמת בהסכמה הדדית) אל מול שותפים עקרוניים שטוענים ש"הרעיון הזה [של מדינת לאום, נ.א.] מנוגד באופן מהותי לעקרונות האינדיבידואליסטיים של הליברליזם".
הפיתוי האנטי-אקזיסטנציאליסטי של הורנבי – ביקורת קולנוע
9 בנוב'
עשוי להכיל ספוילרים ושברי בוטנים. עשיתי כמיטב יכולתי לסמן אותם.
מה שמשך אותי לשים פעמיי לסינמטק ירושלים ביום שישי האחרון ולצפות בסרט An Education (שתורגם לעברית תחת השם המחריד "לחנך את ג’ני"ֿֿֿֿ) היה בעיקר שם אחד: ניק הורנבי. הורנבי, סופר בריטי שאינו זר לקולנוע (שלושה מספריו – Pitch Fever, High Fidelity ו-About A Boy – עובדו לגרסה קולנועית. שלושתם, אגב, טובים יותר בדפוס), הוא מהסופרים החביבים עליי זה זמן רב: יש לו היכולת לכתוב אירוניה דקה ושנונה ולחלץ אמירה גם מסצנות בנאליות ביותר. בכמה מספריו הוא מהלך על הקרח הדק שמעל הנפילה אל הקיטש, וזו בדיוק האירוניה הזו שמצילה את הסיפור מנפילה והופכת אותו לקריאה מענגת.[1]
הורנבי אחראי לתסריט של הסרט, שנכתב על פי האוטוביוגרפיה של העיתונאית הבריטית לין בארבר (Sunday Times). הלשון החדה של בארבר – זוכת חמישה פרסי עיתונות בריטים, בעיקר על יכולת הראיון שלה – ביחד עם האירוניה הבלתי מתפשרת של הורנבי נראו לי כמו מתכון שלא יכול להפסיד.
ריבונו של עולם
22 באוג'
הדיון שהתחיל מהפוסט הזה שלי והמשיך בפוסט הזה של דובי לבש פנים וצורות שונים ורבים מאז יומו הראשון. הדיון אצל דובי הלך והתפתח למחוזות מרתקים ומרוחקים, והמשיך בפוסט נוסף של דובי, שבימים אלה יכול, ככל הנראה, להתפאר בהרבה יותר זמן פנוי ממני.
גוף ונפש, חומרה ותוכנה – בדרך אל אלן טיורינג בחדר הסיני
6 ביוני
ובכן, כמה מקוראי הבלוגיקה הצביעו בפניי על כך שהגיע הזמן לפוסט פילוסופי נוסף, ועל כן יקבלו שניים – פיתוחו של אותו הרעיון מחולק לשני פוסטים, כאשר הפוסט הזה הוא עבודת הכנה, והפוסט הבא ממריא על קו הגבול הדק שבין מדעי המחשב, פסיכולוגיה, קוגניציה ופילוסופיה.
מדעי המחשב מספקים לנו כלי נוסף לדון בו בשאלות פילוסופיות וקוגניטיביות מהמעלה הראשונה; בהרבה מאוד מובנים, ההתפתחויות בתחום מתחילת דרכו החזירו למרכז הבמה שאלות הנוגעות לאדם דווקא. אחת הדוגמאות הנפוצות היא השאלה שההבחנה בין חומרה ותוכנה החזירה ללב הדיון – שאלת הגוף והנפש. אני מקווה להציג כאן את הדילמה בהקשר הזה, עם כמה נקודות מעניינות. בפוסט נוסף בהמשך אעסוק באיך מבחן טיורינג מעלה בפנינו חידות חדשות על מהותה של המחשבה האנושית.
תיקון טעות
17 במרץ
לפני כמעט שנה דובי גילה את התנועה לעריצות רובדמוקרטיה ישירה, וכתב בפוסט מופתי שכותרתו "המדע של נהגי המוניות" על טל ירון את הדברים הבאים:
הניסיון של מר ירון להנחיל לקוראים ידע בתחום שהוא, במקרה הטוב, תחביב צדדי שלו, יהיה דומה לניסיון שלי להקים בלוג שיעסוק בהנחלת ידע בפיזיקה על בסיס זה שקראתי את ספריו של סטיבן הוקינג: אפשר, אבל זה יצא די פתטי.
והנה, אנו נמצאים כחצי שנה לאחר התקרית ההיא וטל משחרר לחלל הטוויטסקייפ פוסט שהוא מעין סקירה פילוסופית של האונטולוגיה, אותו זרם מטאפיסי העוסק בשאלת היש בעולם. והו, כמה טעויות הוא עושה.
איך להתייחס לשלטון החוק?
17 במרץ
הפוסט של מאשה והדיון בעקבותיו הביאו אותי לחשוב קצת על המקום של המשפט ושלטון החוק בחברה שלנו. נדמה שהחברה הישראלית מתייחסת באופן דואלי למערכת המשפט שלה: מחד, הולכות וגוברות הקריאות להחליש אותה; מנגד, אנחנו מצפים ממנה – ומכל מערכת אכיפת החוק, בעצם – לשמור את הסדר החברתי על כנו, ועושים שימוש במערכת המשפט שלנו על מנת לקבל ממנה צדק.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
