פילוסופיה בגרוש
אני משחק רשת
29 בינו'
הלינק התחיל אצל סיני גז. סיני העביר אותו לעידו קינן, עידו העביר אותו לאטימולוגיה עממית, משם הוא התגלגל אל מעיין דר. מעיין העבירה אותו למזבלה, והם העבירו אותו ליוני ציגלר. יוני מסר את הלינק ליאיר יונה, שמסר במסירות את הלינק הלאה לשמוליק כץ. כץ נתן את הלינק במתנה לנדב לזר, שהעביר אותו לאורי אילון. אורי נתן את הלינק לד"ר אייל גרוס, והוא נתו את הלינק לאייל ניב. הוא נתן אותו לאיש עטור הזכויות נתי יפת. נתי נתן לדותן. דותן נתן את הלינק לנדב פרץ, שנתן אותו לשחר. שחר רצה להעביר לגדי אלכסנדרוביץ’, אבל לא יכול היה מפני שהם שניהם תחת אותו דומיין. תחת זאת, שחר מסר את הלינק לדובי קננגיסר, שתיקן עוול היסטורי ונתן את הלינק לגדי. גדי הוסיף כמה דברים מעניינים על האינסוף העביר אותו אליי. תודה!
גלגולה של אלימות: בין עכו לקאנט וקירקגור
11 באוק'
הבאתי כאן בפוסט הקודם, כהרגלי, ציטטה משל קירקגור[1] שעסקה בגלגולה של אלימות, שקירקגור, באירוניה ראויה שעוד אתייחס אליה, מתייחס אליה כ"קומית":
פעם הייתי עד להתקוטטות שבה שלושה גברים התנהגו באופן מביש כלפי אדם רביעי. האנשים בקהל צפו במחזה מתוך תרעומת, והמלמול העוין שלהם דרבן אותם לפעולה. אחדים התרכזו באחד התוקפים ודחפו אותו על הארץ וכו’. כלומר הנוקמים השתמשו באותו הכוח של התוקפים[...]פניתי לאחד הנוקמים וניסיתי להסביר לו באופן דיאלקטי את חוסר העקיבות שבהתנהגותם, אך הוא כנראה לא היה מסוגל לעסוק במשהו כזה. והוא השיב רק: "הגיע לו. לנבל הזה מגיע שלושה נגד אחד". זה נמצא על גבול הקומי[...][2].
הציטטה הזו היא מהחביבות עלי, מפני שרק ממנה אפשר להוציא לא מעט תובנות; למשל, כמו שהערתי גם שם, יש כאן אבחון מדויק של האופן בו פועל אספסוף. אבל במיוחד אני אוהב את הטקסט הזה מפני שהוא ניסוח מחדש מדויק למדי של האימפראטיב (ציווי) הקאטגורי של קאנט[3].
להגנתו האמונית של אברהם
30 בספט'
הבטחתי לאורי קציר שאסיים את הפוסט הזה, שנמצא אצלי בכמה פורמטים שונים, שהוא מעין כתב הגנה לאברהם אבינו בכל הקשור לאחד הסיפורים הבעייתיים יותר בתנ"ך; זאת בתגובה לפוסט אצלו. יש כמה נקודות עיון מעניינות בסיפור הזה, כמה נקודות אחיזה לביקורת על האורתודוכסיה היהודית של ימינו ובכלל, ואני מקווה לנסות ולגעת פה ברובן. מדרש מפורסם הוא שעקידת יצחק התרחשה בראש השנה; תהיה זו, אם כן, בחירה נאותה לפרסם את כתב ההגנה הזה דווקא עכשיו. אזהרה מראש: זה ארוך.
דבר אחד הייתי מבקש מהקוראת לשאת עמה בתודעה לאורך הקריאה: ערכית ומוסרית אברהם אבינו ראוי לכל גנאי; מעשה העקידה, שהטרימה אותו נטישתם של ישמעאל והגר במדבר, אינו עולה בקנה אחד עם אף נדבך בתפישת העולם שלי. לו היה "אבינו" חי בימינו-אנו, השוואתו לאלי "הפלה מאוחרת" פימשטיין, למשל, הייתה בלתי נמנעת. אין ספק בלבי שהייתי מריע להרשעתו של אברהם אבינו מודרני. הטענה שלי פה כלל איננה טענה מוסרית, היא טענה אמונית; בעיניי, חבויות בסיפור הזה רבות מההשקפות שאני חולק בכל הנוגע לענייני דת, ואליהן הייתי רוצה להתייחס. עניין ידוע הוא שלא כל מעשה אמוני נמצא באותה מדרגה עם המוסר הסטנדרטי. ולאחר שהדברים נאמרו, נדמה לי שאפשר להתחיל.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
לגדולתם של הקדמונים
15 בספט'
אמירתו המפורסמת של אלפרד נורת’ וויטהד, כי המסורת הפילוסופית המערבית כולה אינה אלא סדרה של הערות שוליים לאפלטון, היא לא רק מקור השראה לשמם של בלוגים מצויינים. היא גם נושאת בחובה לא מעט אמת. גם בזכות כמות הכתבים האדירה שאפלטון הותיר מאחוריו, גם עקב היותו של אפלטון פילוסוף כפול, באשר הוא מגלם בתוכו גם את הביטוי המזוקק ביותר של הפילוסופיה של סוקראטס וגם בשל מגוון הנושאים האדיר שאפלטון עסק בהם – מפוליטיקה ואתיקה ועד אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה. אבל באחת הדוגמאות הנאות ביותר להיותם של וויכוחים פילוסופיים מודרניים הדהוד מרוחק לרעיונות אפלטוניים נתקלתי רק לאחרונה, במסגרת עבודת סמינר שאני עושה.
על טרנדים, פסאודו אינטלקטואליזם וקירקגור, או: אני סנוב, תירו בי.
6 בספט'
אזהרה: פוסט כפול באורכו מהרגיל, ויש להניח שמשעמם לפרקים.
סרן קירקגור, הנחשב לאביה הדתי של ההגות הקיומית (אקזיסטנציאליזם), נחשב לראשון שניסח את המניפסט שמנחה את הזרם האקזיסטנציאליסטי עד ימינו אנו, והוא בן 22 בלבד[1]. ביומנו – אני טוען, ולא בדעת מיעוט, שהחיבורים הפילוסופיים הטובים ביותר של קירקגור נמצאים ביומניו – כתב ב-1 באוגוסט 1835 את הדברים הבאים (תרגום שלי מהמהדורה האנגלית[2]):
מה שחסר לי למעשה הוא לברר לעצמי מה אני צריך לעשות [...] אני צריך להבין את ייעודי, לראות מה בעצם רוצה האל שאני אעשה. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי, למצוא את האידאה שעבורה ארצה לחיות ולמות. מה יועיל לי עבור זה אם אמצא אמת המכונה אמת אובייקטיבית [...] באין משמעות יותר עמוקה בשבילי ובשביל חיי?
סימולקרה נטולת אחריות
17 באוג'
בתשובה לשאלה במייל מדוע אינני מאפשר תגובות מכתובות מייל לא אמיתיות:
הגנתי כאן בעבר בחריפות על אנונימיות ברשת. הטענה הבסיסית שלי הייתה, ונשארה, שהאנונימיות חשובה מפני שיש עמדות שעל ביטויין משלמים מחיר חברתי. הפוליטיקה של שיחות הקפה בעבודה היא אף פעם לא הפוליטיקה של החברים של ג’ורג’, מפני שאם תזרוק ליד מכונת הקפה משפט כמו "אסופת פושעי המלחמה – ונזכיר שוב שכל מתנחל הוא, בהגדרה, פושע מלחמה – שנשאה על כתפיה את מנורת הענק של אחד מבתי הכנסת, עשתה מאמץ עילאי להיראות כמו החיילים הרומאים משער טיטוס", מתנחל כזה או אחר ירים גבה. אה, אפשר יהיה לצטט פסקי דין וחוקים, אמנות והחלטות, היטב לתמוך בעמדה זו. אבל אנחנו מגיעים למקום העבודה שלנו לשמונה או תשע או עשר שעות ביום, ואנחנו בסך הכול לא רוצים מתיחות בינינו לבין עובדים אחרים.
הלכתי לא מזמן לראיון עבודה שהגיע אליי דרך הבלוג הזה, והיה לי ברור שיש כאן מחיר לשלמו: מחד, קיבלתי ראיון עבודה, כשמחפשים עבודה, זה תמיד חיובי; מאידך, אם אתקבל לעבודה שם, אעבוד עם אנשים שאני יודע שקוראים כאן. האם למתן את מה שאכתוב? האם להסיר, טרם הראיון, פוסטים שנויים במחלוקת? הדילמות האלה אינן פשוטות כלל ועיקר.
המשורר והאירוניה
22 ביולי
"מה הוא משורר? אדם אומלל המצפין בלבו ייסורים, אך שפתיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן, נשמעים כמוסיקה ערבה…והנה מתקבצים בני-אדם סביב המשורר ומפצירים בו: "שיר עבורנו שוב" – למה הדבר דומה? כאילו אמרו לו: הלוואי שיתקפו את נפשך ייסורים חדשים, אך תן לשפתיך להישאר כמות שהן, כי זעקות יעוררו בנו אימה, אבל המוסיקה, המוסיקה ממש נפלאה" (ס. קירקגור[1], או-או, כרך א’, "סלה", ת’ מרים איתן).
- סרן קירקגור, 1813-1855, אבי הפילוסופיה הקיומית. החלק שממנו הציטוט עוסק בתענוג האסתטי שבשירה. עבודת המאסטר שלו עסקה באירוניה [↩]
הטעות של רנה
19 ביולי
הבטחתי כבר כמה פעמים, והזכרתי את זה בדיון שהתפתח עם המגיב אייל על ההוכחה האונטולוגית של אנסלם לדון בשאלת הטעות של דקארט במשפט המפורסם cogito ergo sum, אני חושב משמע אני קיים.
המשפט הזה לא מופיע כלל בהגיונות על הפילוסופיה הראשונית, ספרו הפילוסופי העיקרי של דקארט, אלא בספר מאמר על המתודה שיצא ארבע שנים לפני הגיונות, ב-1637. בחיבורו זה דקארט מבקש להציג את המתודה הספקנית שלו. השיטה של דקארט להגיע לידע על העולם הייתה הטיל ספק בכל דבר בו ניתן להטיל ספק, עד שימצא נקודת אחיזה בה לא ניתן להטיל ספק, וממנה יתחיל להסיק מסקנות ולבנות גוף ידע מבוסס היטב. להבדיל מסקפטיציזם נוסח דיוויד יום, הספק כאן הוא לא לב ליבה של הפילוסופיה, אלא מתודה בלבד; לא מטרה, כי אם אמצעי.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
פרדוקס ראסל והגדרת המספר
14 ביולי
בשנת 1901 שלח הפילוסוף ברטראנד ראסל מכתב לגוטלוב פרגה – אביה המעשי של הפילוסופיה האנליטית – בזמן שהאחרון שקד על הכרך השני של ספרו "יסודות האריתמטיקה", מכתב ובו שאלה אחת. למקרא השאלה, הניח פרגה את השלמת הספר.
השאלה ששאל ראסל נגעה לתורת הקבוצות הנאיבית, כפי שהיא מכונה היום, וכדי להסביר אותה, אדון קצת ובאופן שטחי (אם גדי אלכסנדרוביץ’ קורא כאן – ייתכן שגם באופן לא מדויק, מתמטיקה זה התחום שלך) בנושא.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
בין אתאיזם לאגנוסטיציזם, הבהרות
12 ביולי
הדיון עם יהונתן קלינגר בפוסט הקודם נגע בהרבה נקודות ואני נהנה ממנו מאוד. נקודה אחת שרפרפנו מעליה, ואני מרגיש צורך להסביר אותה טוב יותר, היא נקודת ההבדל בין אגנוסטיציזם לאתאיזם. יהונתן כתב:
אולי אחת הסיבות שאני מגדיר את עצמי כאגנוסטי ולא כאתאיסט היא כי אני לא משתייך ל"קבוצה". אני אינדיבידואל ואני מעדיף לעשות את הבחירות שלי לבד (תודה).
נדמה לי, וכתבתי את זה כבר שם, שיהונתן מגדיר אתאיזם ואגנוסטיציזם באופן שונה ממה שהמלים הללו מייצגות, ועל כן ראיתי לנכון לנסות להבהיר את נקודות ההשקה וההבדל העיקריות בין הגישות הללו.
לקריאת המשך הרשומה הזו »
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
