קולטורה
קרמבו קדוש – המלצה
6 בנוב'
זו תפילה מוזרה, ‘ברוך שלא עשני אשה’. הם אומרים את זה כל יום. יש אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו?
אם ישנה אפשרות שאלוהים ישנה את דעתו, היא כרוכה בכך שיתכבד וילך לצפות במופע הסטנד-אפ האתאיסטי של בוב זאבי, התיאולוגיה של הקרמבו (כאן המקום לגילוי נאות: בוב וזוגתו חברים שלי ושל אשתי, ובוב אף עשה סטנד אפ קצר כברכה בחתונתנו) . התיאולוגיה של הקרמבו הוא מופע סטנד אפ אחר, שנון, מדויק, מלא ידע – ומצחיק מאוד. בוב לוקח אלמנטים מהדת – היהודית בעיקר, אבל גם האסלאם לא נותר נקי – ומציג, בלשון קולחת, בהומור מתוחכם ובניתוח קר ומדויק, את הגיחוך שבהם, ובהשלכה – את האבסורד המצוי בלבה של האמונה הדתית.
ביוגרפיקה – המלצה על ספר
1 בינו'
ברטראנד ראסל היה טיפוס מרתק: לוגיקן שניסה להעמיד את כל המתמטיקה על יסודות לוגיים, אולם היה אחראי כמעט בלעדי למיטוטה של התיאוריה הלוגית שהייתה הקרובה ביותר להשגת מטרה זו; האיש שניסה כל ימיו לשחרר את העולם מעולן של אקסיומות, אולם גידל תלמיד שמוטט את שיטתו בטענה שהיא מסתמכת על אקסיומות; האיש שבז למתמטיקאים שאינם רואים את יסודותיהם הרעועים, אולם חיבר את חיבורו הגדול ביותר בצוותא עם מתמטיקאי; איש משפחה בעייתי ששלח ידו גם בחינוך[1]; פציפיסט שישב בכלא ואיבד את משרתו בשל התנגדותו להצטרפות בריטניה למלחמת העולם הראשונה אולם תמך בהצטרפותה למלחמת העולם השניה; אתאיסט שונא-מטאפיסיקה שהביא את הפילוסופיה האנליטית, חסרת המטאפיסיקה, לקצה גבול היכולת שלה בטרם נוכח שאין זה מספיק. הביוגרפיה של ראסל יכולה בקלות לאכלס מאות עמודים כתובים בצפיפות המשכנים זה לצד זה רעיונות מתמטיים ולוגיים מורכבים מאוד, יצירה של לוגיקה חדשה, היסטוריה משפחתית ענפה ומורכבת וחלקים מהביוגרפיות של השמות הגדולים ביותר בתחום: ווייטהד, גדל, וויטגנשטיין, פרגה, פון ניומן ואחרים. ראסל היה, בהרבה מאוד מובנים, הלב של מערכת שלמה של מוחות גדולים שעסקו במשימה האנושית הנעלה ביותר – לנסות ולייצר אמת ודרכים להשגתה. היום, סטודנטים ואינטלקטואלים זוכרים אותו בעיקר בזכות הפרדוקס וקנקן התה, אבל ראסל היה עולם ומלואו של הגות וחיבור בין אנליטיקנים ומתמטיקאים.
לחלופין, כך מתברר, יכולה הביוגרפיה של ראסל לאכלס כשלוש-מאות עמודים של רומן סמי-ביוגרפי אינפורמטיבי, שלא מחסר דבר מהדברים החשובים באמת, באמצעות שימוש מופלא בטכניקה ישנה למדי – הקומיקס. כזה הוא הספר שאת קריאתו סיימתי השבוע, שמתקרא בשם המתאים כל כך: Logicomix.
- וכמוהו גם תלמידו [↩]
צורת חייל ובחור כהלכה
22 בנוב'
אחרי פטירתה של סבתי, התכנסה המשפחה הגרעינית לעשות סדר בחפציה האישיים. משימה מורבידית בכל עת, שהפכה קלה יותר ולו רק בזכות החיים המעניינים שחייתה והממצאים שמצאנו, ששיוו נופך של סיור במוזיאון לכל העניין. בין השאר, התגלגלה לידי מציאה אמיתית, פיסת היסטוריה מודרנית: פנקס לחייל של צה"ל, מהדורת תש"ח. ספרון קטן, מעט קטן יותר מקופסת סיגריות, שהוציא "הועד הארצי למען החייל היהודי". הספרון, הנושא את המילים "לוח החייל תש"ח" בחזיתו, כולל: ברכה לחיילים; מספר ציטטות: ציטטות מישעיהו, הרצל ויוספוס פלאביוס, ציטוט מתוך החלטת המועצה החקלאית בדבר "התיישבות חיילים", ציטוט מכרוז חיילים שכותרתו "לכבוש הנגב", ציטוטים ממגילות הנחת אבן הפינה לבית הראשון בנגב ובמנרה; הסבר על ההסתדרות הציונית, מוסדותיה ועל חיים ויצמן בפרט; הוראות התנהגות לחייל שעובדו מתוך פנקס כיס דומה לחייל האוסטרלי; מספר עובדות סטטיסטיות על הגיאוגרפיה של "ארץ ישראל המערבית"; יומן לשנת תש"ח – דף בן 12 שורות לכל יום – שבין דפיו פזורים דפי כתובות במועדים המתאימים (למשל, דפים עם מקום לכתובות "למשלוח ברכות ‘לשנה טובה’" מיד לאחר ראש השנה); ציר זמן יהודי תחת הכותרת "דע את עמך", המחולק לכותרות משנה כמו "גזרות ושמדות", "גדולי ישראל וחכמיו"[1] ו"תנועת התחיה הלאומית"; רשימת היישובים העבריים בארץ ישראל, כולל שנת ייסוד ומספר תושבים; ורשימת חגים ומועדים.
- אולי המקום היחיד שמציין את הבעש"ט, שבתאי צבי וברוך שפינוזה ביחד [↩]
הפיתוי האנטי-אקזיסטנציאליסטי של הורנבי – ביקורת קולנוע
9 בנוב'
עשוי להכיל ספוילרים ושברי בוטנים. עשיתי כמיטב יכולתי לסמן אותם.
מה שמשך אותי לשים פעמיי לסינמטק ירושלים ביום שישי האחרון ולצפות בסרט An Education (שתורגם לעברית תחת השם המחריד "לחנך את ג’ני"ֿֿֿֿ) היה בעיקר שם אחד: ניק הורנבי. הורנבי, סופר בריטי שאינו זר לקולנוע (שלושה מספריו – Pitch Fever, High Fidelity ו-About A Boy – עובדו לגרסה קולנועית. שלושתם, אגב, טובים יותר בדפוס), הוא מהסופרים החביבים עליי זה זמן רב: יש לו היכולת לכתוב אירוניה דקה ושנונה ולחלץ אמירה גם מסצנות בנאליות ביותר. בכמה מספריו הוא מהלך על הקרח הדק שמעל הנפילה אל הקיטש, וזו בדיוק האירוניה הזו שמצילה את הסיפור מנפילה והופכת אותו לקריאה מענגת.[1]
הורנבי אחראי לתסריט של הסרט, שנכתב על פי האוטוביוגרפיה של העיתונאית הבריטית לין בארבר (Sunday Times). הלשון החדה של בארבר – זוכת חמישה פרסי עיתונות בריטים, בעיקר על יכולת הראיון שלה – ביחד עם האירוניה הבלתי מתפשרת של הורנבי נראו לי כמו מתכון שלא יכול להפסיד.
נצמד אל המשקפת, לא לחשוב
4 באפר'
בנורווגיה, באזורים הכפריים, בין פיורד לאגדה עממית, הכבישים קשים לנהיגה. הם צרים כמו סמטה בפלורנטין, חסרי שוליים, דו סטריים וחד נתיביים. מדי כמה מאות מטרים יש באחד מצדי הכביש מפרץ עצירה. כששתי מכוניות נעות בכיוונים מנוגדים, אחד הנהגים – וביותר ממקרה אחד, שניהם – פשוט נוסע לאחור עד למפרץ הקרוב, ומאפשר לרכב שבא ממול לעבור. הם נוסעים לאט, מזהירים לפני סיבובים עיוורים, עתותיהם בידיהם. יש מקום לכולם על הכביש – רוכבי אופני הרים חסונים המטפסים את העליות התלולות לשם האתגר, מכוניות מכל הסוגים בכל הכיוונים. איש אינו מנסה לעקוף את הרכב הישן שמתאמץ בעליה, גם כי אין באמת איפה, אבל אולי גם כי גם לו יש מקום, וחולשתו אינה סיבה להותיר אותו מאחור. ומלבד זאת, ממילא צריך לנסוע לאט.
ֿ
החברה הישראלית ב-2009 דומה יותר ויותר לכביש נורווגי: צרה, נטולת שוליים, מתקדמת בנתיב אחד. אולם להבדיל מכביש נורווגי, בכביש הזה נוהג הנהג הישראלי; זה שעוקף את התור לפניה שמאלה מהנתיב הימני ואת הפקק מהשוליים (הרי, זמנו יקר יותר משל אותם הפראיירים העומדם ומחכים); זה שמהבהב לך כי הוא חושב שהנתיב השמאלי שלו, ואיך יכול אדם להעז לנהוג בו במהירות פחותה מזו שלו; זה שחונה על המדרכה, כי הולכי רגל לא באמת עולים לו בתודעה; טלפון ביד אחת, סיגריה בשניה, ההגה במרפקים, כי צריך להספיק; זה שמצפצף כי הרמזור כבר אדום-כתום והנהג שלפניו טרם חצה את הצומת. ההבדל האחד הזה משנה: הכביש שהוא החברה הישראלית כבר לא מכיל מקום לכולם. למעשה, המרחב בו הולך ומצטמצם.
רקמה עדינה
18 בפבר'
כאשר אני רואה אישה רוקמת פרוכת, שוקדת בקפידה על כל תפר, אולי אף שבה וחוזרת על אותו התפר פעמים אינספור, אני תמה אם לא תתעצב אל לבה כאשר בני אדם יתבוננו במלאכתה שלא כראוי. כלומר, שמישהו יביט בפנינים שעל מעשה הרקמה, או שימצא איזה פגם במקום להתבונן ברקמה כולה[...]אין הרוקמת יכולה לרקום משמעות לתוך הבד, כי המשמעות מצויה אצל המתבונן[1]
בסיסה של התרבות המערבית, הסיבה שהגענו לכל המקומות אליהם הגענו, הבסיס שממנו אנחנו יוצאים ושמאפשר חירויות הולכות וגדלות בעולם דינמי ומתפתח, היא השאלה. הפילוסופיה מרוכזת כולה סביב מושג השאלה, ופילוסוף שמצליח לכתוב ספר שלם מבלי להשתמש בסימן השאלה ולו פעם אחת חוטא לתפקידו העיקרי. כל שהוא מובן מאליו צריך לעמוד בחקירה; ומהחקירה הזו לעתים צומחות תובנות וחירויות שלא היו מתאפשרות אילולא ההטלה של מוסכמות בקלחת ביקורתית.
- ס. קירקגור, יומנים [↩]
כנסו, חינם
17 בפבר'
כתבתי כאן בעבר על המופע "עקיצה טבעית" של אנסמבל ציפורלה. מאז הספקתי לשבת בקהל של המופע הזה, שהוא בעיניי אושר תיאטרלי צרוף, פסק זמן קומי מהחיים שתמיד מוציא אותי מאושר ומהורהר, כ-י"ג פעמים. המופע משתנה קלות מפעם לפעם, ופעמים נוספים קטעים חדשים או משתנים קטעים קיימים. ממש כמו שני פתיתי שלג, אין שתי הופעות דומות. ציפורלה הם לא פחות ממקור השראה עבורי, גם לכתיבה כאן, גם לכתיבה בכלל וגם לחיים. ולא רק זה – הם אפילו אנשים ממש נחמדים. עכשיו הגיע הזמן לחלוק עם קוראי הבלוגיקה את האהבה הזו.
קצרים
14 בדצמ'
1. הייתי אתמול במופע "עקיצה טבעית" של ציפורלה בתיאטרון שרובר בירושלים. המופע היה, כרגיל, יוצא מהכלל. ההתנהגות של התיאטרון – פחות.
שמרנו כקבוצה כרטיסים ל-20 אנשים. הכרטיסים הוזמנו למושבים ספציפיים. כלומר, כל האנשים שהזמינו כרטיסים בחרו אילו מושבים הם רוצים, זמן רב מראש. הכרטיסים נשמרו לנו.
או כך חשבנו. כשהגענו, הסתבר שתיאטרון ירושלים מבטיח לחוד – ומקיים לחוד. אמנם נשמרו לנו עשרים כרטיסים, אולם כאן נגמר כל הדמיון בין מה שהזמנו למה שקיבלנו. קיבלנו עשרים כרטיסים בשורה אחת, שורה ארבע-עשרה המרוחקת מהבמה. את המקומות שהזמנו, רובם ככולם קרובים בהרבה, מכר התיאטרון. כעשרים דקות טורטרנו, אנו ומיקה מההפקה, מחלון לחלון בשעה שצוות התיאטרון מנסה להסביר לנו, ללא הועיל, שהם לא נורא נבונים; כדי להוסיף חטא על פשע, הם עשו זאת באנטיפתיות מופגנת. הנה דרך נהדרת למשוך קהל צעיר לתיאטרון.
2. כל החברים שלכם צופים בזבל טלוויזיוני ולכם אין מה לעשות? האזינו לרדיו הר-הצופים ביום שלישי בשמונה, לתכנית "שיחותיי עם הפסיכיאטר האלקטרוני". צפוי רוק ישראלי וככל הנראה איש עם מגבת. מי שרוצה להתרשם יוכל לשמוע תכניות קודמות דרך אתר ה-iCast של התכנית. כמי שלא האזין לרדיו שנים, נדלקתי.
3. הקשר בין הדברים, אגב, ברור. גם ציפורלה וגם רדיו הר הצופים וגם רוק ישראלי הם דוגמה ליצירה תרבותית ישראלית מקורית. גם כזה יש.
4. הערה אישית: אני לא כל כך איש של מילים בימים אלה. בקרוב אשוב.
תת תרבות נפרשת כמו מניפה
13 בדצמ'
עוד מעט גמר האח הגדול, ואם לשפוט לפי הפייסבוק שלי, זהותי התרבותית נקבעת כמעט לחלוטין על ידי הבחירה בין בובליל לשפרה. אני יכול "לשים סוף לביריונות", כפי שהציעה לי קבוצה אחת, ולתמוך בשפרה; אני יכול לתמוך בישראלי האמיתי, כפי שהציעה לי קבוצה אחרת, ולתמוך בבובליל. ואני רוצה שיוסי בובליל ינצח, אבל לא מצאתי אף קבוצת פייסבוק שמונה את הסיבות שלי.
ערבים? אין דבר כזה (ואם יש, הוא לא חשוב)
1 בנוב'
ראשית, התנצלות: זמן רב מדי עבר מאז הפוסט האחרון. יש לזה הרבה גורמים, בין השאר שחרורה של גרסה בעבודה ונסיבות אישיות בעייתיות, כמו גם תחילתה של עונת הקרמבו, אבל אלה הם בבחינת תירוצים: כבלוגר, יש לי מחויבות להשאיר את הבלוג מעודכן ורלוונטי כל עוד לא הודעתי אחרת, ולא עמדתי בה.
וכעת לעניין שלשמו נתכנסתי – אני מתפרץ לדיון על ההאחדה שעושים למפלגות הערביות בתקשורת הישראלית, כשמכנים אותן "המפלגות הערביות". אביעד פתח את הדיון בפוסט שכותרתו אין כזה דבר "המפלגות הערביות", ואורי קציר המשיך אותו בפוסט שכותרתו מפלגות ערביות? יש דבר כזה.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
