רטוריקה
כן, זו אגדה
12 בפבר'
אחרי שתנועת אם תרצו סיימה להציג את נעמי חזן כדמות מקורננת ומפחידה, והביקורות החלו לבוא, הדפו קברניטי התנועה את הביקורת באמירה שתוקפים אותם אישית מפני שאין תשובות לדו"ח שלהם. אם כן, ראוי שפעם אחת ולתמיד נבחן את הדו"ח היטב, ולאחריה שוב הטיעון הזה לא יעמוד.
על חלק מהכשלים בדו"ח עמדתי כבר בפוסט הקודם בנושא, אבל לא על כולם ואפילו לא על העיקריים שבהם. לא זו בלבד שכל הכשלים שיובאו כאן הם כשלים מהותיים בנתונים, באופן ניתוחם ובחלוקתם, ולא זו בלבד שדי בכשלים הללו כדי להכריז על הדו"ח של אם תרצו כעל בדיחה עצובה, אלא אף זו: שהתמונה המצטיירת מקיומם של כל הכשלים הללו כולם היא תמונה של דו"ח מוטה מראש וחסר הגינות, ודי בו כדי לפקפק בכל פרסום של התנועה הזו עד עולם.
עוד הערה קטנה לפני שנתחיל, עבור הקורא בן כספית: השיעור הזה בחינם, ויש אפילו מוסר השכל בסופו. אני בספק אם תזהה את הרפרנס.
פאוסט
8 בינו'
יש רק דבר אחד שהוא יותר גרוע מאפליה מלאה כנגד קבוצת אוכלוסיה על רקע שיוכה האתני-דתי-לאומי, וזה שילובה במשחק הפוליטי הדמוקרטי מתוך אירוניה גלויה. כזה הוא שילובם של ערביי ישראל במשחק הפוליטי בישראל – שילוב שנעשה מתוך אדנות ולכן לעולם לא יכול להיות שוויוני. שילוב חסר כוונה, משחק בעל חוקים ברורים שחריגה מהם מובילה לסנקציות. פוליטיקאים ערבים בישראל נתפשים, על ידי הרוב היהודי, כנעים על הציר שבין מרגיז לבין נלעג; השיח דורש מהם להודות על עצם זה ש"נותנים להם" – כלומר, יש פה קבוצה שלה היכולת לתת, והיא ניאותה לעשות כן – להבחר ולבחור, ולהביע את תודתם העמוקה בכך שישמרו את מחשבותיהם לעצמם. מקומם היחידי, אם כן, הוא כעלה תאנה נידף, ובשאר הזמן הזכות ש"ניתנת" להם ריקה מכל תוכן.
דם ודממה
11 באוג'
"תעשו מה שאתם רוצים עם מי שאתם רוצים. למה אתם חייבים להתגאות בזה, לצעוד ככה בראש חוצות?" ירים את ידו מי שלא שמע/קרא/ראה את הטענה הזו, של הישראלי הממוצע, מופנית לציבור הלהט"בי. נפנה אותו אחר כבוד לקרוא את דבריו של הרב הצבאי הראשי, תא"ל אביחי "אני אישית חושב ששירות של בנות בצבא זה לא מלכתחילה" רונצקי, שפנה לראש אכ"א אבי זמיר ולקצין חינוך ראשי אלי שרמייסטר במחאה על גיליון "במחנה" שעסק בהומוסקסואלים וטען כי הנושא אינו ראוי לעיתון המשקף את ההווי בצה"ל. שזו בדיוק אותה הטענה: אנחנו מוכנים לקבל חיילים הומוסקסואלים וקצינים הומוסקסואלים, אבל אנחנו לא רוצים לשמוע על זה.
חור שחור המאיים לבלוע אותי בריקנותו
5 באוג'
הערה: הטקסט הזה נכתב כיממה לאחר הרצח הנתעב במועדון הלהט"ב. התלבטתי רבות אם ואיך להעלות אותו, והחלטתי לשים אותו כמו שהוא. הוספתי רק את הכותרת.
אם אני אשמע או אקרא עוד בן אדם אחד שמנסה להטיף לי עכשיו להזהר מ"שנאת חינם" או ש"עכשיו הזמן לאהבה" אני עלול להפוך להיות אלים. שנאת חינם, מושג יהודי-ניו-אייג’י מפגר שכל מיני אנשים עם סטיקרים של "חייך, החיים יפים" על האוטו מזדרזים לשלוף כל פעם שמישהו מסביבם מעז להביע עמדה אמיתית. שבו, מנוולים, שבו על הגדר שלכם, תהיו בסדר עם כולם, אל תגידו שום דבר משמעותי אף פעם; מלאו את חייכם הריקים בססמאות ריקות יותר ותגידו לעצמכם שזו אידאולוגיה, מעורבות, מה לא; בסוף גם הגדר לא תוכל לשאת את משקלה של החשיבות העצמית הנפוחה שלכם, והיא תקרוס.
קרטיה
1 באוג'
אחד הספרים החשובים והמטרידים ביותר שיצאו בישראל בשנים הארונות הוא ויהי בימי שלוט השופטים של יואש מייזלר. כותרת המשנה של הספר, לביקורת התיאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי, מבהירה היטב את כוונת המחבר – בבסיסה, ביקורת חריפה על המהפכה החוקתית של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרון ברק. הספר הזה מטריד וחשוב מפני שהוא מציב בפני השמאל הליברלי דבר מה שאותו שמאל ליברלי לא הורגל בו: טיעונים סדורים, בנויים לעילא ומגובים בדוגמאות והוכחות התומכים בעמדה שהם מתנגדים לה.
אפשר וצריך לענות למייזלר, לנתח את טיעוניו, לבקר אותם במקומות בהם הם ראויים לביקורת ולתקן את הדברים במקום שבו הם דורשים תיקון. אלא שזה ידרוש ספר עב כרס אף יותר מהספר המקורי, ולי אין לא את הזמן ולא את הכלים לעשות כן. תחת זאת, אני רוצה לענות תשובה אחת לעניין אחד שעולה אצל מייזלר, ונדמה לי שמדובר בעניין מהותי לטיעון שלו. העניין הזה איננו חדש: אריסטו התייחס אליו כשהבחין בין דמוקרטיה וקונסטיטוציה, ומאז התייחסו אליו עוד רבים וטובים.
טקס של מילים
22 במאי
כששידפון כזה יצוק על אחוזתנו המרוששת,
איזה טקס של מילים יכול להטליא את החורבן?[1]
שואל המגיב אביעד בתגובה לפוסט הקודם:
אני מעריך ונהנה מאוד מהפירסומים שלך בבלוג.. אבל יש לפעמים הרגשה של שכנוע המשוכנעים. הרי כל מי שקורא את הבלוג לרוב הוא בקשת הפוליטית מהמשמאל שמאלה ועוד קצת שמאלה. וכל הדיבורים והתגובות נראים יותר כמו התבכיינות (בלי להעליב) קולקטיבית במקום לנסות להחדיר את הרעינות והדעות כאן לפורומים בהם יש אנשים עם דעות קצת שונות.
והתשובה שלי לשאלה הזו, שאני נתקל בה לא מעט, היא ארוכה מכדי להכנס לטוקבק ומצדיקה פוסט משל עצמה. היא נוגעת לעצם הסיבה שבשלה אני כותב כאן בכלל.
- סילביה פלאת’, שיחה בין ההריסות [↩]
הוי, האומללות
15 בדצמ'
ממשלת אולמרט הגוססת ביצעה היום את אחד מהמעשים המטופשים ביותר שעשתה מעודה. היא מנעה את כניסתו של ריצ’ארד פולק (Falk), חוקר מיוחד של האו"ם, לארץ, בביקור שמטרתו תיעוד זכויות מצב זכויות האדם בשטחים. מכל כיוון שלא הופכים בהחלטה הזו, מדובר בהחלטה אומללה, שזכתה לטיפול תקשורתי אומלל שיכול להבטיח שהיהודים יוסיפו לחשוב כי העולם כולו נגדם.
פרבולוס
28 בנוב'
מדי פעם אפשר לראות, במקום ציבורי, ילד מקים מהומה. הוא מצווח, לעתים נשכב על הרצפה וממאן להמשיך, לפעמים זעקות שבר עולות מגרונו הצעיר וידיו ורגליו הולמות ברצפה במקצב. לרוב, זה קורה מפני שלילד לא ניתן מבוקשו. להוריו הנבוכים, המגניבים מבטים מתנצלים-מצטדקים אל סביבותיהם תוך שהם מנסים לרסן את המאג המשתולל שלהם, בוודאי יש סיבות כבדות משקל וטובות מדוע אינם נותנים למוחמד דף הקטן את שהוא חושק בו. ייתכן שאינם יכולים להרשות לעצמם, או שמא זה מנוגד לשיטתם החינוכית, ייתכן שהם ממהרים, ייתכנו כל מיני דברים. אין גם ספק כי קל יותר היה להורים לתת לילד את מבוקשו ולמנוע את שירת הסירנה, אולם הם בוחרים להסתכן, כי סיבותיהם נדמות להם כטובות מספיק.
מנגד, את הילד זה לא מעניין. זה לא שיש לו מחלוקת עם הסיבות של הוריו, זה לא שהוא מנסה להוכיח להם שהם טועים. סיבותיהם פשוט לא מעניינות אותו, מפני שמבחינתו אלו בסך הכול מכשולים שמערימים עליו בדרכו לקבל את מה שלבו חפץ. אנחנו תולים את האשמה בגילו הצעיר של הינוקא, וכנראה שאנחנו צודקים, מפני שכשהם גדלים, הם מפסיקים לנהוג כך. הם פשוט לא יודעים טוב יותר. תארו לכם, אם כן, מה גדולה הייתה הפעתי לראות עשרות אנשים מבוגרים חובטים בידיהם מעלה מטה בצווחות אימים. אני מדבר, כמובן, על ההפגנה אמש בירושלים למען שחרורו של גלעד שליט.
מדד הכלום
22 בנוב'
כתבתי על זה קצת בתגובות לפוסט הקודם, אבל הייתי רוצה להרחיב על זה מעט. לא אחת אני שומע מאנשים שהמפלגה שהם רוצים לבחור לא עוברת את אחוז החסימה, ולכן הם יבחרו במפלגה אחרת, גדולה יותר. מדובר בטענה שנשמעת הגיונית, עד שנזכרים למי ניתנה נבואה לאחר חורבן בית המקדש.
אבטיח בשקל
11 בנוב'
דרך שוקי הגעתי לחיה העיתונאית המשונה הזו של מירב ארלוזרוב. זה מאמר דעה, כנראה, אבל הוא מנומק כמו ביטוי רפלקסיבי, יומרני, מתנשא ומתחכם. ומתחת כל זה, יש טענה מרכזית פופוליסטית להחריד שנטענת מתוך הפשטת יתר, הגיון של גנון ומעט מאוד תחכום, אם בכלל. בקיצור, זה קצת כמו יחיאל חזן: זה נראה חכם, אבל זה לא.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
