רטוריקה
לא משחררת
20 באוק'
נתחיל מהסוף: אי אפשר לחייב עובד לשאת ולתת עם מעסיקו. אי אפשר לחייב עובד שיש מעליו הנהגה ארגונית לקבל את ההסכמים של ההנהגה הארגונית. אי אפשר לחייב עובד להוסיף ולעבוד. הדבר נכון על כל אדם שאינו עובד-כפיה (קרי, בישראל, חייל בשירות חובה). מהכלל הזה ניתן להחריג עובדים שחתמו על חוזה תקופתי: במקרה כזה, על אף שלא ניתן לחייב את העובד להוסיף ולעבוד עד תום התקופה, יכול המעסיק לתבוע מהעובד פיצוי בגין הפרת חוזה. אולם לא ניתן לקשור עובד למקום עבודתו בכפיה.
ובכל זאת ולמרות האווידנטיות של האמור לעיל, יש כמה הסבורים שיש מקום למנוע באופן גורף את התפטרותם של הרופאים המתמחים, כפי שעשה לבושתנו בית הדין לענייני עבודה. לרוב, טענותיהם של אותם כמה אינן מחזיקות מים, ואפילו אם רק אקדיש להן מספר מילים ותו לא, יהיה זה יותר ממה שהם ראויים לו. אולם יש כמה אנשים – הפוסט הזה ביניהם – שמדם לבם הם כותבים, וטיעוניהם מנוסחים באופן שמשווה להם מראית עין משכנעת, אם כי בפועל הם אינם מעידים לא על חשיבה מעמיקה ולא על ראיה נכוחה של המציאות, ולהם יש לענות ביתר כובד ראש ולו רק מהחשש שמא מאן דהוא יראה ברטוריקה את המהות.
גניבת דעת
19 ביוני
בוקר אחד קמתי וגיליתי שכל כותרות אתרי החדשות החביבים עליי עוסקים בפרשה אחת באופן אינטנסיבי: פרשת גנבת בחינת הבגרות בתנ"ך בתיכון בויאר. גילוי נאות כפול לפני שנוכל להמשיך: אני בוגר בית הספר בויאר, קרובת משפחה שלי לומדת שם בשכבת י"ב.
אף אחת מהעובדות האלה אינה קשורה לכך שילדה בת 18 מצאה עצמה קרבן לצורה הנמוכה ביותר של תקשורת המונים: היא מצאה עצמה קרבן לצהוב. הביקורת שלי היא משולשת: היא על עצם הסיקור; על אופי הסיקור הנרחב, המזכיר סיפור מתגלגל; ועל התפקיד שהתקשורת לוקחת לה בייצור מציאות. חופש העיתונות בשמו ממהרים לנקוב כאשר מאן דהוא קורא להגביל את התקשורת באופן שיימנע סיפורים כאלה פשוט אינו רלוונטי. מבחינתי, ייטב לכולם אם בפעם הבאה שעולה על דעתם לגרור אזרח פשוט מן השורה ששגה דרך הרפש והבוץ בעבור חופן טוקבקים, ידעו עיתונאים שהם עשויים להיות מוחזקים אחראית באופן אישי לנזקים שיגרמו. אבל ראשון-ראשון ואחרון-אחרון.
דמוסתנס
22 בפבר'
תגובתם של הישראלים לרוחות ההפיכה במצרים הייתה, על פי רוב, מפוחדת למדי. המשוואה, לפיה באין דיקטטורה חילונית חייבת לצמוח במדינות ערב דיקטטורה מוסלמית, מן הסתם איננה נכונה בהכרח; אבל היא התקבלה כמשוואה קיימת. או מובראכ, או האחים המוסלמים. אין אחרת. כדי כך, שכמה אינטלקטואלים[1] כבר קבעו שתמיכה בדיקטטורה חילונית במצרים היא האקט הדמוקרטי הנכון. שימו לב לפואטיקה שבדברים הללו:
ממשל אובמה לוקה באותה תסמונות. הוא שוכח את העובדה שבחירות במצרים יכולות להוליד גם שם משטר של פונדמנטליזם איסלאמי. האמריקאים מתקשים לראות את הדבר הפשוט הזה: שרצון העם הוא לא תמיד דמוקרטי. ובשביל דמוקרטיה צריך לא רק לפנות לעם, אלא גם שהעם ירצה בדמוקרטיה, ולא, למשל, ”מנהיג חזק“, קומוניזם טוטליטארי, או פונדמנטליזם אסלאמי. אובמה שוכח, במלים אחרות, שמתוך שלושת האפשרויות – דמוקרטיה, דיקטטורה והתפשטות הפונדמנטליזם – לפעמים כדאי לבחור בשניה. לא רק כדי למנוע את השלישית. אלא גם כדי למנוע מן הראשונה להוליד את השלישית.
בפסקה הזו יש הרבה מהפאתולוגיה של השיח הציבורי בישראל בכל האמור לשכנותיה. הנחת היסוד לפיה ערבים אינם מסוגלים לדמוקרטיה, הנחת היסוד לפיה טובים לנו דיקטטורים חילוניים מאשר הסיכוי לכוח לפונדמנטליסטים איסלאמיים, הציפייה שארה"ב תתקן את מה שמקולקל בשבילנו. שווה לחקור את הלך הרוח הזה.
- אם תשימו לב, נהוג להציג אדם כ"אינטלקטואל" רק כשמדובר במומחה לדבר אחד – נניח, היסטוריה של פילוסוף אמריקאי – שמתבטא בנושאים שאינם בתחום המומחיות שלו – נניח, תקשורת, מדיניות ציבורית ופוליטיקה [↩]
תסביך רדיפה
12 בינו'
אז לתנועת הימין[1] אם תרצו יש, הפלא ופלא, דו"ח חדש (זהירות, NRG). למי שקורא עיתונים ומכיר את אופן הפעולה של הכנופיה המדוברת, לא יהיה קשה לנחש במה עוסק המסמך: המסמך מנסה להוכיח שארגוני זכויות אדם נהנים ממימון ערבי עוין. עיתונאינו האמיצים כבר הספיקו לשעתק את המסמך ישירות לכתבות מפוצצות; הגדיל לעשות אתר וויינט שפשוט נתן לקוראים לינק למצגת שהכינו בשטורמאבטיילונג.
הדו"חות של הארגון הזה בעבר קבעו סטנדרט. הם היו רצופי שקרים ומסקנות שלא בוססו די הצורך או בכלל. הדו"ח הזה, אם זה השם ההולם לגיבוב הנוכחי, בהחלט עומד בסטנדרט ואף לוקח אותו לשיאים חדשים. הייתי מתחיל להתעכב על כל השקרים הבוטים, הסילופים והקפיצות הלוגיות, אלמלא הקדים אותי ידידי יוסי גורביץ. מי שרוצה את ההפרכה השיטתית והפשוטה למדי של הנייר המצחיק הזה, טוב יעשה אם יקרא את הפוסט שלו. אני הייתי רוצה להתמקד בשני דברים כלליים יותר: ראשית, שעשיית הדו"ח הזה בידי אם תרצו דווקא הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שהוועדה הפרלמנטרית לחקר ארגוני שמאל היא משפט קנגורו שתוצאותיו ידועות מראש; ושנית, שהוא מוכיח עד כמה הוועדה הזו מיותרת. או במילים אחרות, אם מסתכלים על התמונה הכללית, אם תרצו באו לקלל ויצאו מברכים – הם מאששים אחת לאחת את כל טענות ארגוני זכויות האדם לנוכח הוועדה הזו.
עיניים להם
2 בנוב'
יש הרבה מה לומר ונאמר כבר הרבה בכל הקשור להבטחת ההכנסה לאברכים. נדמה לי, עם זאת, שפן אחד של כל הפארסה הזו – וזו פארסה עבור כל המעורבים בה, מהממשלה, דרך חברי הכנסת החרדים המזדעקים "אנטישמיות" וכלה בסטודנטים המפגינים באיוולתם כי רבה; טיעונים מטופשים כל כך הועלו מכל צד, שנדמה שהשיח הישראלי החליט באופן סופי ומוחלט שאין לו עוד כל רצון בקוהרנטיות או בנימוקים – נותר מיותם, אולי כי התרגלנו אליו, אולי כי הוא מוסווה היטב; יובל דרור כמעט ונגע בו, אבל לקח אותו לבסוף לכיוון מעט אחר. אני מדבר על הנטיה של המחוקק לבצע רדוקציה של קבוצות אוכלוסיה לתכונות כמו-אובייקטיביות, ולהוציא מתחת ידו חקיקה בלתי שוויונית המתחזה לשוויונית, בקריצה גלויה. וכן, לשיח הבלתי-קוהרנטי יש קשר הדוק לדבר הזה, מפני שאנחנו מטפחים פה תרבות של מראית עין המחליפה מהויות, ואין דבר כואב יותר מלראות את ההשכלה – הסטודנטים שלנו – משתפים פעולה במשחק מראית העין הזה במקום לשבור אותו.
שתיקה רועמת
22 בספט'
המאבק נגד הכיבוש בשייח ג’ראח, בבלעין, בנעלין ובמקומות נוספים יוצר קואליציה משונה, בין אנשי שמאל אולטרא-ליברלים לפלסטינים שמרנים ודתיים. קואליציה כזו לא יכולה להחזיק מעמד בלי חריקות, גם לנוכח מטרה משותפת. אלא שלפעמים, החריקה פשוט צורמת מדי, ויש שמגיע הרגע שבו על אדם הגון, ובייחוד אם הוא רואה עצמו כאיש שמאל הנענה למוסר הומניסטי, לומר בקול רם וצלול: עם זה אינני מוכן לשתף פעולה; מי שחפץ בעזרתי לא יכול לקבל אותה ללא תנאי, לא אבגוד באותם הערכים שבשמם בכלל אני נמצא כאן. פרסומי השבועות האחרונים על אודות המתרחש בהפגנות הללו ומסביבן, על היותן של הנשים שם מטרה להטרדות מיניות ולאלימות מינית אחרת, ועל מה שנעשה – כשכבר נעשה, אין בו די – כדי למנוע את התופעה, ותגובתם של מארגני ההפגנות ושל פעילים ופעילות מרכזיים בהן, הם חריקה שכזו. זה זמן קריאה, אחת מאותן נקודות הבוחן שבהם נבדלים האורתודוכסים מהליברלים, מי שמסמן מטרה ומקדש את האמצעים ממי שבוחר ערכים ופועל לאורם. זה הזמן שבו אנשי שמאל שמאמינים במוסר הומניסטי וקאטגורי, בשוויון ובלחימה בדיכוי צריכים לומר "עד כאן", כיוון שחטא הכיבוש אינו אקונומיקה המלבינה כל חטא אחר.
וגם אם לא
19 באוג'
למי שהצליח לברוח מהחדשות, ארגון הימין אם תרצו שיגר מכתב לפרופ’ רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, ובה "הפצירו" בה "לשים קץ להטיה האנטי-ציונית החריפה ולהדרה של סטודנטים וחוקרים ציוניים במחלקה האמורה", הלא היא המחלקה לפוליטיקה וממשל. המכתב מקנח באיום, לפיו מתחייבת התנועה הנאו-ציונית[1] שלא לנקוט בצעדים נוספים בחודש הקרוב, אולם אם "בקשתם" לא תיענה, הם ימליצו לסטונדטים למדע המדינה שלא ללמוד באב"ג, ויפנו לתורמים בבקשה לעצור את התרומות ולהעבירן לחשבון נאמנות שינוהל על ידי עורך דין עד שהמחלקה המדוברת תהיה ציונית דיה, או במילותיהם של ראשי הכנופיה, "לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה, המתבטאת בהרכב הסגל ובתוכן הסילבוסים, תתוקן".
- כך הם מגדירים עצמם, המהפכה הציונית השניה [↩]
פוליטיקוס
26 ביולי
החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית כמרקחה. המתרגל הנערץ שהיה בשנה האחרונה למורה הנערץ, ד"ר רן ברץ, לא ישוב ללמד את הקורס הזה, או בכלל, באוניברסיטה העברית. עלתה הטענה, אין לי שום מושג על ידי מי, שברץ לא ימשיך בתפקידו בגלל שהוא איש ימין, ציוני, אוחז בדעות הפוליטיות הלא נכונות. "פיטוריו" הגיעו לתקשורת, אם אפשר לקרוא לעתון מעליב ולאתר האינטרנט שלו "תקשורת". שם לא טרחו לציין כמה עובדות פשוטות. אותן עובדות פשוטות שתלמידיו של ברץ, שחלקם בתמימות וחלקם שלא בתמימות הצטרפו להתארגנות פייסבוקית לביטול הגזירה, לא רוצים לדעת, ואפילו תשלח להם האוניברסיטה מכתבים ממ"מ ראש החוג וממרצה נערץ אחר, ותסביר להם את הדברים לאשורם.
ליקיאון
21 ביולי
יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.
- אתיקה רפואית [↩]
אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות
24 באפר'
משמעות המילה ציונות היום בשיח הרווח היא שונה לחלוטין ממשמעותה של המילה ציונות כפי שהשתמשו בה הרצל, נורדאו, אחד העם, ברדיצ’בסקי וצייטלין, למשל. לא בכדי יש איזו תנועת ימין רועשת שמדברת על "מהפכה ציונית שניה" – הראשונה פשוט אינה ציונית דיה בשבילה. קשה לחשוב על תנועה פוסט ציונית יותר מאם תרצו, במשמעות הבסיסית ביותר של "פוסט" – תנועה הנשענת על הציונות, שוללת חלק גדול מהדיאלקטיקה שלה, ובונה על גבי השאריות שיטה חדשה.
המנהג הזה, של ניכוס של הציונות, הופך להיות נפוץ יותר ויותר, אבל במצע הרעיוני של אף תנועה הוא לא בולט כמו בזה של אם תרצו, שהופכת את הציונות לסיבת עצמה ומטרת עצמה, מבלי כל תכלית חיצונית לה לבד מהיותה בלבד, ובכך מרוקנת אותה מכל תוכן ממשי ומותירה אותה כלי רטורי ריק, מסמן שאין לו מסומן, המצביעה – במקרה הטוב – על הלך רוח מסוים בקרב ישראלים באספקטים מצומצמים מאוד של חייהם, ותו לא.
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, נשוי, מומחה BI, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית.
