רטוריקה
וגם אם לא
19 באוג'
למי שהצליח לברוח מהחדשות, ארגון הימין אם תרצו שיגר מכתב לפרופ’ רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, ובה "הפצירו" בה "לשים קץ להטיה האנטי-ציונית החריפה ולהדרה של סטודנטים וחוקרים ציוניים במחלקה האמורה", הלא היא המחלקה לפוליטיקה וממשל. המכתב מקנח באיום, לפיו מתחייבת התנועה הנאו-ציונית[1] שלא לנקוט בצעדים נוספים בחודש הקרוב, אולם אם "בקשתם" לא תיענה, הם ימליצו לסטונדטים למדע המדינה שלא ללמוד באב"ג, ויפנו לתורמים בבקשה לעצור את התרומות ולהעבירן לחשבון נאמנות שינוהל על ידי עורך דין עד שהמחלקה המדוברת תהיה ציונית דיה, או במילותיהם של ראשי הכנופיה, "לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה, המתבטאת בהרכב הסגל ובתוכן הסילבוסים, תתוקן".
- כך הם מגדירים עצמם, המהפכה הציונית השניה [↩]
פוליטיקוס
26 ביולי
החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית כמרקחה. המתרגל הנערץ שהיה בשנה האחרונה למורה הנערץ, ד"ר רן ברץ, לא ישוב ללמד את הקורס הזה, או בכלל, באוניברסיטה העברית. עלתה הטענה, אין לי שום מושג על ידי מי, שברץ לא ימשיך בתפקידו בגלל שהוא איש ימין, ציוני, אוחז בדעות הפוליטיות הלא נכונות. "פיטוריו" הגיעו לתקשורת, אם אפשר לקרוא לעתון מעליב ולאתר האינטרנט שלו "תקשורת". שם לא טרחו לציין כמה עובדות פשוטות. אותן עובדות פשוטות שתלמידיו של ברץ, שחלקם בתמימות וחלקם שלא בתמימות הצטרפו להתארגנות פייסבוקית לביטול הגזירה, לא רוצים לדעת, ואפילו תשלח להם האוניברסיטה מכתבים ממ"מ ראש החוג וממרצה נערץ אחר, ותסביר להם את הדברים לאשורם.
ליקיאון
21 ביולי
יש שבני אדם להוטים כל כך במאבקם למען חירותם שלהם, שוויון הזכויות שלהם, עד כי אינם מבחינים שהם דורסים זכויותיהם של אחרים. זו טרגדיה של המין האנושי, שבה המדוכא הופך למדכא מתוך חרדה, תחושת רדיפה או אותה הקנאות הנוצרת כאשר אתה חש שכולם נגדך. ייתכן שזו הסיבה שאנחנו חוזים שוב ושוב בהתגשמותו של אותו המשפט המפורסם של מארקס, שההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם אחת כטראגדיה, בפעם השניה כפארסה.
כזאת אירע בתחילת חודש יולי. ד"ר ירוחם לויט, מרצה אמריטוס באוניברסיטת בן גוריון המעביר קורס ביו-אתיקה[1] לתלמידי בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה, פוטר באמצע שנת הלימודים משום שטען כי אנשים המנהלים אורח חיים חד מיני עשויים להשפיע על צעירים המתלבטים לגבי מיניותם ולגזור עליהם אורח חיים חד מיני, והוסיף וטען שנטייה מינית ניתנת לריסון ושליטה. כמה מתלמידיו נפגעו מהדברים, פנו לועדת ההוראה, וד"ר לויט מצא את עצמו בחוץ.
- אתיקה רפואית [↩]
אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות
24 באפר'
משמעות המילה ציונות היום בשיח הרווח היא שונה לחלוטין ממשמעותה של המילה ציונות כפי שהשתמשו בה הרצל, נורדאו, אחד העם, ברדיצ’בסקי וצייטלין, למשל. לא בכדי יש איזו תנועת ימין רועשת שמדברת על "מהפכה ציונית שניה" – הראשונה פשוט אינה ציונית דיה בשבילה. קשה לחשוב על תנועה פוסט ציונית יותר מאם תרצו, במשמעות הבסיסית ביותר של "פוסט" – תנועה הנשענת על הציונות, שוללת חלק גדול מהדיאלקטיקה שלה, ובונה על גבי השאריות שיטה חדשה.
המנהג הזה, של ניכוס של הציונות, הופך להיות נפוץ יותר ויותר, אבל במצע הרעיוני של אף תנועה הוא לא בולט כמו בזה של אם תרצו, שהופכת את הציונות לסיבת עצמה ומטרת עצמה, מבלי כל תכלית חיצונית לה לבד מהיותה בלבד, ובכך מרוקנת אותה מכל תוכן ממשי ומותירה אותה כלי רטורי ריק, מסמן שאין לו מסומן, המצביעה – במקרה הטוב – על הלך רוח מסוים בקרב ישראלים באספקטים מצומצמים מאוד של חייהם, ותו לא.
כן, זו אגדה
12 בפבר'
אחרי שתנועת אם תרצו סיימה להציג את נעמי חזן כדמות מקורננת ומפחידה, והביקורות החלו לבוא, הדפו קברניטי התנועה את הביקורת באמירה שתוקפים אותם אישית מפני שאין תשובות לדו"ח שלהם. אם כן, ראוי שפעם אחת ולתמיד נבחן את הדו"ח היטב, ולאחריה שוב הטיעון הזה לא יעמוד.
על חלק מהכשלים בדו"ח עמדתי כבר בפוסט הקודם בנושא, אבל לא על כולם ואפילו לא על העיקריים שבהם. לא זו בלבד שכל הכשלים שיובאו כאן הם כשלים מהותיים בנתונים, באופן ניתוחם ובחלוקתם, ולא זו בלבד שדי בכשלים הללו כדי להכריז על הדו"ח של אם תרצו כעל בדיחה עצובה, אלא אף זו: שהתמונה המצטיירת מקיומם של כל הכשלים הללו כולם היא תמונה של דו"ח מוטה מראש וחסר הגינות, ודי בו כדי לפקפק בכל פרסום של התנועה הזו עד עולם.
עוד הערה קטנה לפני שנתחיל, עבור הקורא בן כספית: השיעור הזה בחינם, ויש אפילו מוסר השכל בסופו. אני בספק אם תזהה את הרפרנס.
פאוסט
8 בינו'
יש רק דבר אחד שהוא יותר גרוע מאפליה מלאה כנגד קבוצת אוכלוסיה על רקע שיוכה האתני-דתי-לאומי, וזה שילובה במשחק הפוליטי הדמוקרטי מתוך אירוניה גלויה. כזה הוא שילובם של ערביי ישראל במשחק הפוליטי בישראל – שילוב שנעשה מתוך אדנות ולכן לעולם לא יכול להיות שוויוני. שילוב חסר כוונה, משחק בעל חוקים ברורים שחריגה מהם מובילה לסנקציות. פוליטיקאים ערבים בישראל נתפשים, על ידי הרוב היהודי, כנעים על הציר שבין מרגיז לבין נלעג; השיח דורש מהם להודות על עצם זה ש"נותנים להם" – כלומר, יש פה קבוצה שלה היכולת לתת, והיא ניאותה לעשות כן – להבחר ולבחור, ולהביע את תודתם העמוקה בכך שישמרו את מחשבותיהם לעצמם. מקומם היחידי, אם כן, הוא כעלה תאנה נידף, ובשאר הזמן הזכות ש"ניתנת" להם ריקה מכל תוכן.
דם ודממה
11 באוג'
"תעשו מה שאתם רוצים עם מי שאתם רוצים. למה אתם חייבים להתגאות בזה, לצעוד ככה בראש חוצות?" ירים את ידו מי שלא שמע/קרא/ראה את הטענה הזו, של הישראלי הממוצע, מופנית לציבור הלהט"בי. נפנה אותו אחר כבוד לקרוא את דבריו של הרב הצבאי הראשי, תא"ל אביחי "אני אישית חושב ששירות של בנות בצבא זה לא מלכתחילה" רונצקי, שפנה לראש אכ"א אבי זמיר ולקצין חינוך ראשי אלי שרמייסטר במחאה על גיליון "במחנה" שעסק בהומוסקסואלים וטען כי הנושא אינו ראוי לעיתון המשקף את ההווי בצה"ל. שזו בדיוק אותה הטענה: אנחנו מוכנים לקבל חיילים הומוסקסואלים וקצינים הומוסקסואלים, אבל אנחנו לא רוצים לשמוע על זה.
חור שחור המאיים לבלוע אותי בריקנותו
5 באוג'
הערה: הטקסט הזה נכתב כיממה לאחר הרצח הנתעב במועדון הלהט"ב. התלבטתי רבות אם ואיך להעלות אותו, והחלטתי לשים אותו כמו שהוא. הוספתי רק את הכותרת.
אם אני אשמע או אקרא עוד בן אדם אחד שמנסה להטיף לי עכשיו להזהר מ"שנאת חינם" או ש"עכשיו הזמן לאהבה" אני עלול להפוך להיות אלים. שנאת חינם, מושג יהודי-ניו-אייג’י מפגר שכל מיני אנשים עם סטיקרים של "חייך, החיים יפים" על האוטו מזדרזים לשלוף כל פעם שמישהו מסביבם מעז להביע עמדה אמיתית. שבו, מנוולים, שבו על הגדר שלכם, תהיו בסדר עם כולם, אל תגידו שום דבר משמעותי אף פעם; מלאו את חייכם הריקים בססמאות ריקות יותר ותגידו לעצמכם שזו אידאולוגיה, מעורבות, מה לא; בסוף גם הגדר לא תוכל לשאת את משקלה של החשיבות העצמית הנפוחה שלכם, והיא תקרוס.
קרטיה
1 באוג'
אחד הספרים החשובים והמטרידים ביותר שיצאו בישראל בשנים הארונות הוא ויהי בימי שלוט השופטים של יואש מייזלר. כותרת המשנה של הספר, לביקורת התיאולוגיה החוקתית של הבונאפארטיזם השיפוטי, מבהירה היטב את כוונת המחבר – בבסיסה, ביקורת חריפה על המהפכה החוקתית של נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרון ברק. הספר הזה מטריד וחשוב מפני שהוא מציב בפני השמאל הליברלי דבר מה שאותו שמאל ליברלי לא הורגל בו: טיעונים סדורים, בנויים לעילא ומגובים בדוגמאות והוכחות התומכים בעמדה שהם מתנגדים לה.
אפשר וצריך לענות למייזלר, לנתח את טיעוניו, לבקר אותם במקומות בהם הם ראויים לביקורת ולתקן את הדברים במקום שבו הם דורשים תיקון. אלא שזה ידרוש ספר עב כרס אף יותר מהספר המקורי, ולי אין לא את הזמן ולא את הכלים לעשות כן. תחת זאת, אני רוצה לענות תשובה אחת לעניין אחד שעולה אצל מייזלר, ונדמה לי שמדובר בעניין מהותי לטיעון שלו. העניין הזה איננו חדש: אריסטו התייחס אליו כשהבחין בין דמוקרטיה וקונסטיטוציה, ומאז התייחסו אליו עוד רבים וטובים.
טקס של מילים
22 במאי
כששידפון כזה יצוק על אחוזתנו המרוששת,
איזה טקס של מילים יכול להטליא את החורבן?[1]
שואל המגיב אביעד בתגובה לפוסט הקודם:
אני מעריך ונהנה מאוד מהפירסומים שלך בבלוג.. אבל יש לפעמים הרגשה של שכנוע המשוכנעים. הרי כל מי שקורא את הבלוג לרוב הוא בקשת הפוליטית מהמשמאל שמאלה ועוד קצת שמאלה. וכל הדיבורים והתגובות נראים יותר כמו התבכיינות (בלי להעליב) קולקטיבית במקום לנסות להחדיר את הרעינות והדעות כאן לפורומים בהם יש אנשים עם דעות קצת שונות.
והתשובה שלי לשאלה הזו, שאני נתקל בה לא מעט, היא ארוכה מכדי להכנס לטוקבק ומצדיקה פוסט משל עצמה. היא נוגעת לעצם הסיבה שבשלה אני כותב כאן בכלל.
- סילביה פלאת’, שיחה בין ההריסות [↩]
הבלוגיקה היא האתר של נמרוד אבישר, תושב גבעתיים, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט. 
