הערה: הטקסט הזה נכתב כיממה לאחר הרצח הנתעב במועדון הלהט"ב. התלבטתי רבות אם ואיך להעלות אותו, והחלטתי לשים אותו כמו שהוא. הוספתי רק את הכותרת.

אם אני אשמע או אקרא עוד בן אדם אחד שמנסה להטיף לי עכשיו להזהר מ"שנאת חינם" או ש"עכשיו הזמן לאהבה" אני עלול להפוך להיות אלים. שנאת חינם, מושג יהודי-ניו-אייג’י מפגר שכל מיני אנשים עם סטיקרים של "חייך, החיים יפים" על האוטו מזדרזים לשלוף כל פעם שמישהו מסביבם מעז להביע עמדה אמיתית. שבו, מנוולים, שבו על הגדר שלכם, תהיו בסדר עם כולם, אל תגידו שום דבר משמעותי אף פעם; מלאו את חייכם הריקים בססמאות ריקות יותר ותגידו לעצמכם שזו אידאולוגיה, מעורבות, מה לא; בסוף גם הגדר לא תוכל לשאת את משקלה של החשיבות העצמית הנפוחה שלכם, והיא תקרוס.

דור שלא ידע את עצמו. מוסיפים את המילה "חינם" למושג מטאפיסי כמו "שנאה" ופתאום כולנו אחים, אחדות מזויפת ומעורת בחילה בצרור מנשק אוטומטי. מאחורי התביעה המטונפת הזו, להמנע עכשיו מ"שנאת חינם", עומדת דרישה חד משמעית של אלה שחובי סטאר ממלא את שיחות הסלון שלהם, דרישה מאנשים מעורבים לכבות את הרגש, להקהות את הכעס, להתעלם ממה שקורה. לבוא להצטרף עליהם על הגדר. להחליף תמונת פרופיל ולהקדיש איזה שורת סטטוס, לצקצק בלשון ולהגיד כמה שזה נורא, והם רק ילדים ורק בתחילת הדרך, אבל לסרב בכל תוקף להרגיש משהו אמיתי. משהו שלא נראה כאילו הוא יצא מאיזה סרט של הולמרק. הדור הזה הוא דור חושב, אבל הוא לא דור מרגיש. הבטן שלו עשויה מהפלקאטים שהוא צורך בטלוויזיה והפלקאטים שהוא אוכל והפלקאטים שהוא מעריץ. נורא, נורא, זה רק ילדים! לאיזה מספר מסמסים כדי לתפוס את הרוצח?

פגשתי פעם בחור בן 18 שגדל בארה"ב. התזונה שלו הורכבה מפלסטיק במקדונלד’ס ופלסטיק בקנטאקי פרייד צ’יקן. ישבנו עם אחותו הגדולה, שחיה בארץ, במסעדה יפנית בינונית. הוא עיווה את פניו אל נוכח כל מנה: זה חריף מדי, זה מתוק מדי, זה מלוח מדי, זה לח מדי. כיוון שלא אכל כלום, אחרי האוכל לקחתי אותו לאיוו, ההמבורגריה הירושלמית המוצלחת. רבע קילו של בשר איכותי עלה על האש בשבילו, נצלה היטב מכל הצדדים. על הלחמניה הניחו לו ירקות טריים: עגבניה, מלפפון חמוץ, חסה. קצת בצל מטוגן. רוטב צ’ימיצ’ורי, צ’ילי מתוק ומיונז-שום. נתן ביס אחד והעווה את פניו. הטעמים, הוא ניסה להסביר, חזקים מדי, והעגבניה רטובה. אז נפל לי האסימון: הילד התרגל לאכול פלסטיק, וכל מה שאין לו את חדוות הטעמים של ארוחה למיקרוגל דוקר את סף הטעם שלו. הילד משותק בבלוטות הטעם. גם אנחנו. ריגוש זה ריאליטי. נקיטת עמדה זה סמס. אמירה פוליטית זו שנאת חינם. ומה עם הערבים האלה, הא? עוד לא למדו לא לעשות רעש?

לכו כולכם לקיבינימאט, עם הזיוף הזה שלכם שאתם נאחזים בו בכל מחיר, רק לא להרגיש, רק לא להרגיש. רק לא לפתוח את הלב והאזניים, לחיות באשליה של כולנו אחים, לא לצאת בחום הזה להפגנה, להתלונן על הפקקים בצומת הכפר הירוק, למלא את הזמן חסר המשמעות באמירות חסרות משמעות ויחסים חסרי משמעות ובידור חסר משמעות. אתם התגשמותו המופלאה של החלום הניהיליסטי. אין בכם כלום, ואתם מדושני עונג. איך אפילו מטבע אחת אין בכד, ובכל זאת הוא מרעיש? "אוהב את החיים", כתבתם בפרופיל הקולקטיבי, הזהה שלכם בפייסבוק או בג’יידייט.

כתבתי את המילים האלה פעם:

בית המשפט העליון מציץ מימיני
דרך חרכי ירי
משמאלי תחנת משטרה
מלפני בית קברות ארמני
מאחורי תיירים גרמנים.
ואני, שנדרתי לא לשבת על הגדר,
הולך על החומה.

ואתם? לא נדרתם כלום ואינכם חייבים מאום לאיש. אתם יודעים לומר מה רע. בזה אתם מומחים, בטטות כורסא שכמוכם, בלשבת מול המסך ולומר מה צריך לקרות. איך אתם הייתם עושים טוב יותר. מהכורסא אתם קמים רק כדי להשתין, ואם היה לגיטימי להסתובב עם חיתול, הייתם מוותרים גם על זה.
תחסכו ממני את החיוכים מלאי שביעות הרצון העצמית שלכם, את האמירה הציניקנית "די, עכשיו זה לא הזמן לשנאת חינם" ו"עדיין לא יודעים מי זה הרוצח" ו"תשמע, גם לדתיים יש רגשות, ואני בכלל חושב שמצעד גאווה זה טוב יפה, אבל למה לנופף להם את זה בפרצוף?". אני מתרגם אתכם. אני יודע מה אתם באמת אומרים. אתם אומרים "די, בואו שבו איתנו על הגדר, נחמד ונעים פה ויש לנו מקום".

הכול עובר לידכם, ואתם עסוקים בלהכין פאנקייק. ואתם לא מפריעים לי בכלל. תמשיכו לשבת על הגדר שלכם עד שהיא תשאיר לכם סימנים על התחת. רק אל תשכחו: הסיבה שלא טווחים עליכם על הגדר הזו היא האנשים האלה שאתם בזים להם ויורים בהם את ה"שנאת חינם" ושאר הבולשיט הניו-אייג’יסטי שלכם. האנשים שאכפת להם, שקמים ועושים מעשה, שדואגים – בלי לבקש מכם לקום מהכורסא – שאף אחד לא יפריע לכם על הגדר הזו. אז שבו על הגדר, אבל עשו את זה בשקט. תפסיקו לדרוש ממני להקהות את הרגש שלי כמוכם, לחיות את חיי הניילון הנצמד שלכם, תפסיקו להשתמש בססמאות הריקות שלכם והביטויים חסרי המשמעות שלכם עליי. אני רוצה לשנוא, לאהוב, להרגיש, לכעוס, לשמוח, לצחוק, לבכות – אני רוצה לטעום את הטעמים האמיתיים, החזקים. אם טוב לכם בפלסטיק, תיהנו. אם הצ’ילי שלי חריף לכם, אל תאכלו. אני אוהב חריף, ואף אחד לא יאמר לי לא לאכול אותו עם עוד איזו ססמה חסרת משמעות. כל פעם שאני צוחק, יש לזה יותר משמעות ממה שהייתה לכם אי פעם. כל פעם שאני כועס אני יותר אנושי ממה שאי פעם תהיו. לעולם לא אהיה אחד מכם. נדרתי את זה לפני שנים. ועכשיו אני כועס ושונא, ואף אחד בעולם לא יגיד לי שזה לא בסדר, ואף אחד לא יגיד לי שהשנאה הזו באה בחינם. היא באה בדמם של שני בני אדם בתחילת חייהם. כשאתם מדברים על "שנאת חינם" ומבקשים ממני לשתוק ולהפוך משותק, אני קורא משמעות חדשה ומזעזעת אצל פלאת’:

והנה אתה בא, עם כוס תה
מעוטרת אדים.
קילוח הדם הוא שירה,
אין לעצור אותו.

אתה מושיט לי שני ילדים, שני ורדים.^[1]

שתי הערות מנהלתיות: דובי הגיב – ובעוצמה – לפוסט על מערכת המשפט והדמוקרטיה. תגובתי בוא תבוא.
שנית, טקסט נוסף שלי עלה לישרא-לפט, גם הוא בעקבות הרצח. דיון מעניין מתפתח בתחתיתו.

חור שחור המאיים לבלוע אותי בריקנותו is a post from: בלוגיקה

1. Sylvia Plath, Kindness, תרגום שלי

(לפעם הקודמת)

אן ברונטי (Anne Brontë) הייתה האחות הצעירה במשפחת ברונטי הספרותית. היא נולדה בבריטניה ב-1820, בתו של כומר אירי עני, וגדלה ביורקשייר. עבדה במורה תקופת-מה, כתבה ספר שירה עם אחיותיה (Poems by Currer, Ellis and Acton Bell) ושני רומאנים. היא נפטרה בגיל 29 ממחלה.

אין ספק שהאחות המפורסמת במשפחה היא שרלוט, מחברת הרומאן ג’יין אייר, אבל אני אוהב את הסגנון הפשוט והדימויים הרבגוניים של אן. משהו במלודרמה של השירה שלה הוא נאיבי וכובש, בעיניי.

appeal

Oh, I am very weary,
Though tears no longer flow;
My eyes are tires of weeping,
My heart is sick of woe;

My life is very lonely,
My days pass heavily,
I’m wearing of repining,
Wilt thou not come to me?

Oh, didst thou know my longings
For thee, from day to day,
My hopes, so often blighted,
Thou wouldst not thus delay!

תחינה/אקטון בל (אן ברונטי)

הו, מה מאוד עייפתי
אף שדמעות לא עוד זורמות
עיניי לאות מבכי
לבי מאס בתוגות

חיי בודדים מאוד המה
בכבדות חולפים ימיי
מואסת אני בתלונות
הלא תבוא אליי?

הו, הידעת כיסופיי
לך, מיום ליום
תקוותיי, הקמלות תכופות,
כי לא תתעכב כה!

שיר שמח לשבת (2) is a post from: בלוגיקה

(הרעיון נגזל בלא בושה מגדי טאוב).

אני מקווה להתחיל מסורת, של הבאת השירים והמשוררים החביבים עליי מדי שבת. חשבתי להתחיל בשיר מוכר יחסית, שכתב וולט ויטמן.

את O Captain! My Captain כתב ויטמן כהספד לנשיא לינקולן, שנרצח ב-14 באפריל 1865. השיר אינו מייצג טיפוסי של עבודתו של מי שכונה לימים "המשורר האורבני הראשון"; הוא מורכב משלושה בתים פשוטים של צער. מנגד, סביר להניח שהוא היה השיר הפופולרי ביותר שויטמן כתב מימיו, וככל הנראה השיר שהכניס את ויטמן להיכל התהילה של המשוררים האמריקאים.

השיר ראה אור בנובמבר 1865 בעיתונות הניו-יורקית, וזכה לשבח מיידי. אחת הסיבות האפשריות נוגעת לנסיבות מותו של לינקולן. לינקולן נרצח כשהדי מלחמת האזרחים עוד מהדהדים בראשיהם של האמריקאים (מלחמת האזרחים הסתיימה רשמית ב-9 באפריל 1865), והתחושה המעורבת – הנצחון ההמהול באבדן – שעולה מהשיר דיברה לאמריקאים רבים.
השיר זכה למספר תרגומים ועיבודים עבריים. המפורסם בהן הוא עיבודה של נעמי שמר (הו רב חובל, כאן). תרגומו של שמעון הלקין, שיצא ב-1952 בתרגום של "עלי עשב", מוצלח יותר בעיניי – ניתן למצוא אותו כאן.

המקור נראה כך:

O Captain my Captain! our fearful trip is done;
The ship has weather’d every rack, the prize we sought is won;
The port is near, the bells I hear, the people all exulting,
While follow eyes the steady keel, the vessel grim and daring:
But O heart! heart! heart!
O the bleeding drops of red,
Where on the deck my Captain lies,
Fallen cold and dead.
O Captain! my Captain! rise up and hear the bells;
Rise up—for you the flag is flung—for you the bugle trills;
For you bouquets and ribbon’d wreaths—for you the shores a-crowding;
For you they call, the swaying mass, their eager faces turning;
Here Captain! dear father!
This arm beneath your head;
It is some dream that on the deck,
You’ve fallen cold and dead.
My Captain does not answer, his lips are pale and still;
My father does not feel my arm, he has no pulse nor will;
The ship is anchor’d safe and sound, its voyage closed and done;
From fearful trip, the victor ship, comes in with object won;
Exult, O shores, and ring, O bells!
But I, with mournful tread,
Walk the deck my Captain lies,
Fallen cold and dead.

בשבוע הבא: אן ברונטי.

הבלוגיקה מציגה: שיר שמח לשבת is a post from: בלוגיקה

"מה הוא משורר? אדם אומלל המצפין בלבו ייסורים, אך שפתיו בנויות כך שהבכי והאנחות העוברים דרכן, נשמעים כמוסיקה ערבה…והנה מתקבצים בני-אדם סביב המשורר ומפצירים בו: "שיר עבורנו שוב" – למה הדבר דומה? כאילו אמרו לו: הלוואי שיתקפו את נפשך ייסורים חדשים, אך תן לשפתיך להישאר כמות שהן, כי זעקות יעוררו בנו אימה, אבל המוסיקה, המוסיקה ממש נפלאה" (ס. קירקגור^[1], או-או, כרך א’, "סלה", ת’ מרים איתן).

הציטוט הזה, בו נתקלתי כשעוד הייתי בביה"ס התיכון, הוא אחד הבסיסים עליהם אני נשען כשאני אומר שבאמנות בכלל (ובשם "אמנות" אני מבין כל מה שקשור ביצירה אסתטית) ובשירה בפרט (כולל, כמובן, מוסיקה) גלומה הגדולה שבאירוניות, כאשר היא נעשית בכנות ובאופן אותנטי. ועוד: האירוניה, שלרוב היא שלילה כפולה, עושה את האמנות להישגה החיובי, הקונסטרוקטיבי, היחידי. וכדי שכל הדיבורים על "אירוניה" לא ישאירו את המושג הזה מעומעם יותר משהוא צריך להיות, אתחיל בסקירה על האירוניה.

אירוניה, ביוונית "בורות מעושה", מתרחשת כאשר דברים שנאמרים, נכתבים או נתפשים אצל הנמען אינם תואמים לכוונתה של מי שאומרת או כותבת אותם, במתכוון. כלומר, הדוברת אומרת בכוונה את מה שהיא לא רוצה להגיד. אירוניה מתרחשת גם כשמשמעותם של דברים מנוגדת למטרתם המקורית. ההבדל העיקרי בין אירוניה וסרקזם הוא שסרקזם הוא מקרה פרטי של אירוניה, שבו הדוברת אומרת את ההפך משהיא רוצה להגיד כדי לעקוץ את האדם העומד מולה, לרוב עם אפקט קומי. לאירוניה, בניגוד לנהוג לחשוב, לא צריכים להתלוות אפקט קומי או עוקצנות.

מבט נוסף על הציטוט של קירקגור מתחילת הפוסט יגלה מיד את האירוניה המתלווה לעבודת המשורר. המשורר לוקח כאב, סבל, "ייסורים" ועושה מהם "מוסיקה ערבה". הקונטרסט בין כוונתו של המשורר להביע את כאבו לבין התוצאה היוצרת עונג אסתטי אצל המאזינה/קוראת, הניגוד הזה בדיוק הוא אירוני. ויתירה מכך – הוא חייב להיות אירוני, באשר היצירה אותנטית, כלומר, מגיעה מאותו מקום שבו האדם אמיתי מול עצמו.

לו הייתי רוצה לטעון שיצירה אסתטית בכלל ושירה בפרט יכולות להגיע רק ממקום של כאב וייסורים – לפחות במידה בה הן רוצות להיות אותנטיות -  כדי לקיים את האירוניה שקירקגור מדבר עליה, אני חושב שהיו תומכים לא מעטים לטענה זו. עם זאת, זה לא מה שאני רוצה לטעון. יצירה יכולה לנבוע, ואף להיות אותנטית, משמחה מלאה, מאקסטזה דתית, מסערת רגשות חיובית. שיר אהבה אופטימי אינו בהכרח פחות אותנטי משיר אהבה שמקורו בייסורי אהבה נכזבת. ועדיין אירוניה תהיה קיימת בה, באופן אינהרנטי.

כי אותנטיות ביצירה מחייבת שהיצירה תנבע מתוך אישיותה הפרטית של היוצרת, ורק ממנה. במקום הזה, היוצרת נבדלת משאר בני האדם, היא פרט סינגולרי, מונאדה^[2] חסרת חלונות. הרגשות, המחשבות והרעיונות שעולים על הדף או מוצאים ביטוי בחומר, בצבע או בתנועה הם הפרטיים ביותר שיכולים להיות. יהיו אלה רגשות שמחה, מחשבות נקמה או כל רעיון אחר – הם אישיים וייחודיים בגונם ליוצרת.

היצירה, לעומת זאת, היא פומבית. העונג האסתטי נחלק על ידי רבים, ופעמים רבות נוצרת גם תחושת הזדהות. האירוניה כאן, אם כן, היא כפולה. האחת, בעונג הפומבי שנוצר מהרגש הפרטי. השניה, בהזדהות שנוצרת מתוך המקום הפרטי ביותר, אולי זה שמבדיל בין אנשים. אם כן, לא רק אירוניה מדכאת מהסוג הקירקגוריאני מצויה ביצירה, ולא רק יצירה שמקורה בסבל היא אותנטית; אבל עצם היצירה מכיל בתוכו באופן מובנה אירוניה, במידה בה היצירה אותנטית. מילות הפתיחה של השיר Girl של הביטלס מדגימות זאת היטב, תוך שימוש באירוניה:

Is there anybody going to listen to my story All about the girl who came to stay

נהוג לחשוב על האירוניה כעל אמצעי ספרותי, אמנותי, רטורי. לא חסרות דוגמאות מצוינות לשימוש באירוניה באמנויות השונות. דוגמה אחת היא זו:

השימוש באירוניה כאמצעי ספרותי לכאורה סותר את האותנטיות שביצירה. האירוניה, מטבעה, מרחיקה את האדם מעצמו ומכוונותיו, וממילא מערערת את האותנטיות. כדי לענות לקושי הזה, אדרש שוב לקירקגור.

חיים אנושיים אותנטיים אינם באפשר בלא אירוניה. כאשר שולטים באירוניה^[3] …היא מגבילה, קובעת סופיות, מגדירה, ובכך מעניקה יציבות, אופי והתמדה…מי שאינו מבין אירוניה מהי ואין לו אוזן ללחישותיה, חסר ממילא…את הראשית המוחלטת של חיים אישיים (ס. קירקגור, The Concept of Irony, עמ’ 338-9, ת’ שלי מהתרגום לאנגלית).

האירוניה, לפי קירקגור, היא כלי ראשון במעלה בדרך לאותנטיות. היא כלי שמאפשר להתנתק מהעצמי, בהחלט, אבל בכך כוחה: היא מאפשרת לפרט להסתכל על עצמו מבחוץ, לשפוט את עצמו מבחוץ. יתירה מזו, קירקגור טוען שכשם שבדיחה תקסום רק לבעלי חוש ההומור, אירוניה תפעל רק על אלה שמסוגלים להפריד בין התוכן האובייקטיבי למשמעות הסובייקטיבית, ורק לאלה ממילא יש את האפשרות לחפש את האותנטיות האישית שלהם במנותק מהסדר החברתי. בעצם מהותה, האירוניה היא סובייקטיבית מאחר והיא התגברות על השפה האובייקטיבית וטעינתה במטען אישי. נדמה לי שבהסתכלות הזו, האירוניה כאמצעי ספרותי מאפשרת חלון הצצה לאחד מהתהליכים הראשוניים ביותר של היצירה.

טענתי גם, אם הספקתם לשכוח, שהאירוניה היא כוח שולל, שהאמנות היא יצירתה היחידה. האירוניה היא כוח שולל ממהותה: הדוברת שוללת את דבריה שלה, זו מהותה הבסיסית ביותר של האירוניה. אולם האירוניה היא כוח שולל גם במובן נוסף: היא מערערת את הקיים, שמה אותו ללעג ומביאה אותו לפרדוקס ואבסורד. אין אפשרות לטעון טענה פוזיטיבית דרך אירוניה, רק להפריך טענה פוזיטיבית אחרת. ככזו, היא אמצעי רטורי שאינו אומר דבר חדש, רק מבטל מפניו את הישן. אולם כאשר היא מתגלמת בפרט האותנטי שיוצר, או אז היא אם היצירה, ונותנת לעולם דבר חדש. האירוניה, במובן מסוים, היא אירונית בעצמה. אולי זו הסיבה שהיא מרתקת אותי.

המשורר והאירוניה is a post from: בלוגיקה

1. סרן קירקגור, 1813-1855, אבי הפילוסופיה הקיומית. החלק שממנו הציטוט עוסק בתענוג האסתטי שבשירה. עבודת המאסטר שלו עסקה באירוניה
2. מושג שהתפרסם ע"י ג"ו לייבניץ, שטען כי לכל עצם בעולם יש מונאדה (עצם יחידי ומיוחד) הנושאת את כל האינפורמציה עבורו. אפשר לחשוב על המונאדה כעל מעין קובץ css של כל אדם. אין בין מונאדות קשר, ומכאן הציטוט המפורסם "למונאדה אין חלונות"
3. ה"שליטה" כאן היא רפרנס לסוקרטס, שקירקגור טוען שלא שלט באירוניה שלו וכתוצאה מכך הביא את עצמו אל קצו הקטסטרופלי

אחת לאיזה זמן מוגבל נכנס לחיים שלי משהו גדול באמת, משהו שאני מתרגש ממנו כמו ילד. לפעמים זו עבודה חדשה, לפעמים זה טיול גדול, לפעמים מערכת יחסים חדשה. פעם אחרונה זו הייתה עבודת סמינר שערערה הרבה מהדברים שהאמנתי בהם, ושפשוט לא הצלחתי להירדם מעצם המחשבה על כמות הידע שמחכה להתגלות מחר. הפעם זה ספר.

כבר לפני שנתיים הסכמנו, יול ואני, שמתישהו נוציא אסופה של שירים וסיפורים נבחרים שלנו בספר. כשיהיה כסף להדפיס, כשיהיו לנו מספיק חומרים, כשיהיה לנו זמן. לפני חודש בערך התחלתי לחשוב על זה. האם אנחנו באמת חייבים להדפיס את הספר? מה אם ניצור קובץ pdf, נעצב אותו, נעמד אותו, נערוך אותו – בדיוק כמו ספר – ונפיץ אותו בדרך שבה אנחנו מפיצים את עצמנו כבר שנים, ברשת?  פתאום הספר נראה ממש בהישג יד. יול הסכים מייד והעבודה התחילה.
ככל שמלאכת בחירת הקטעים לספר התקדמה, הבנתי שני דברים. האחד – מרבית הקטעים בספר, אם לא כולם, פורסמו כבר באתר "במה חדשה". הספר, הבנתי, חייב להיות יצירה בפני עצמו, הוא מוכרח להיות יותר מאסופת קטעים שכל איש עם גוגל יכול למצוא, חייבת להיות בו אמירה נוספת. השני הוא שהקטעים שמרכיבים את הספר הזה כבר נותנים תימה מוכרת וברורה, הקטעים שבחרנו זועקים את הנושא המרכזי של הספר, את הדימוי שמחזיק אותו, את הכיוון שלו – את האמירה הייחודית והערך המוסף. מרגע שהבנתי את שני הדברים האלה, אני מתרגש מהספר הזה כמו שלא התרגשתי הרבה מאוד זמן.
הקו ששוזר את הקטעים השונים בספר לקובץ אחד הוא קו של ניגודים וקטבים. זה נובע מעצם היותו של הספר בעל שני מחברים – הדיכוטומיה הראשונה, אבל בהחלט לא העיקרית או היחידה, היא נמרוד מול יול. אבל יותר מזה: הספר הזה מספר סיפור התבגרות של שני צעירים לא לגמרי שונים, דרך הכתיבה שלנו. מהתיכון, עבור בצבא ועד החיים האמתיים. זה המסע של שני מורדים אל עבר המיינסטרים, זה ההערצה לבוהמה והבחירה בבורגנות והשאיפה לבורגנות תוך חיים בבוהמה, זה הרצון לשבת משוכל רגליים במדבר והרצון לטלוויזיה ענקית. זה איזשהו סיכום של תקופה. זה שכול ורומנטיקה, כאב ועונג. זה הבילוי הלילי והחרטה בבוקר, התחינה הנואשת לגאולה והרצון שלא להשתנות.
זה המסע הסימבולי שלנו, לפעמים יומיומי, לפעמים לאורך זמן, המסע מטירוף חסר מעצורים, השתוללות ויציאה מגדר, קהות חושים והדוניזם, עבור בכל השלבים של התפכחות, חרטה, חוסר אונים ולבסוף – לא גאולה, לא בדיוק. יותר כמו השלמה, וגם היא חלקית.
החלטנו לקרוא לספר "תל אביב – ירושלים", לציון כל הניגודים האלה. כביש מספר אחת נראה לי מייצג ראוי למסלול הזה. וכמו פעמים רבות בהן ישבתי באוטו לצד יול, גם הפעם אני חושב שלא יכולתי לבחור לי שותף טוב ממנו לנסיעה הזו.
העבודה על הספר בעיצומה, ואני מקווה שנסיים אותה לפני 2009. אולי לא על נייר, אבל עדיין, השם שלי יהיה על כריכה. אני מתרגש מאוד.

הדבר המרגש הבא is a post from: בלוגיקה