לו היו לנו נתונים על צריכת הזהירות בכל דור ודור, כפי שיש לנו סטטיסטיקות על צריכת משקאות חריפים, היינו משתאים למראה הכמות העצומה של הזהירות שבה משתמשים היום[...]לכן יהיה זה קשה ביותר להיות פרקליט התביעה במשפטה של תקופה כזאת, משום שכל הדור מומחה לעניינים משפטיים, ומיומנותו ותבונתו וכישוריו הטכניים מתמצים ביכולת להניח לדברים להגיע להחלטה ולפסק דין מבלי לפעול לעולם^[1]

מילים רבות כבר נכתבו על אותו האירוע שקרה בחוף בוגרשוב, לאור יום ובאין מפריע. חלקם של הטקסטים עסקו בשאלה האם מדובר, או שמא לא מדובר, באונס; החזירו לדיון את שאלת ההסכמה מול רצון כפי שראיתי שמכנים זאת (כשלעצמי, והדברים יובהרו בהמשך, אני מתנגד לראייה הזו, כי אין הסכמה זולתי הסכמה ברצון ומתוך כשירות להסכמה); האם במקרה של הסכמה מלאה שניתנה שומה על מי מהנוכחים לבדוק עמוק יותר; האם תתכן תיאורטית הסכמה שכזו וכך הלאה. כפי שקורה, חלק מהדברים שנכתבו היו דברים של טעם, חלקם היו דברים של שטנה, חלקם היו חסרי ייחוד, חלקם ניסו להעלות את השאלה האם הטענה שמדובר בוודאות באונס איננה פוריטניות אנטי-מינית המכוונת את המין רק למקום הנורמטיבי ורואה בכל חריגה ממנו כפייה בהכרח, ונמצאת כופה בעצמה. טענה זו, כמובן, משוקעת כולה, עד צוואר, ברפלקסיה הזדונית הזו, הלשה כל מושג ורעיון עד כי שוב לא ניתן לזהותו, הממציאה טיעונים מחוכמים ושנונים כדי להצדיק כל עצלות פרטית. פרקליטי כל הצדדים השחיזו מקלדות ויצאו אל שדה הקרב הפסאודו-משפטי. כל אחד הוא סניגור.

אחרים התייחסו לנוכחים-הנפקדים בפרשה – הגברים שלקחו חלק במעשה והעוברים ושבים הסבים וסובבים אותם. ד"ר נעמה כרמי כתבה – כהרגלה – דברי טעם חשובים במיוחד בנושא, שראוי לקרוא, ואפנה אך אליהם. כל מי שיחפש את הפרשה בגוגל ימצא מייד חומר קריאה רב נוסף.

ורבים התייחסו גם לשתיקת העוברים ושבים. לצפייה במתרחש מבלי להתערב בו, מבלי להביא להפסקתו, מבלי להתקשר לרשויות החוק ומבלי למחות; ואולי אפילו, בסתר או בגלוי, תוך הנאה מהמתרחש. ומכל האירוע הזה, זה המעניין ביותר. המעניין ביותר, מפני שהשאלה החוקית האם התבצע כאן אונס או לא היא שאלה למערכת החוק לענות בה; והשאלה המוסרית ממילא כרוכה הדוקות בשאלת המעשה המוסרי של הנוכחים שם.

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כן נפתח בדיון בשאלה המוסרית^[2] ובאופן בו אני רואה את הדברים מבחינה מוסרית (משום שכאמור, הבחינה המשפטית הינה עניין להכרעה משפטית): בכל הנוגע למין, יש נטייה ציבורית להתייחס למונח הסכמה במובנו המשפטי היבש – כלומר, האם ניתן להוכיח שאמרו "בסדר". הנטייה הזו היא פסולה. הלוא רוצח אינו יכול להביא כראיה לחפותו את הסכמתו של הקורבן לרציחתו – במצב כזה יניח בית הדין וגם מרביתנו, בני האדם, כי גם אם אדם נתן הסכמתו לרציחתו, הרי שמעצם ההסכמה עולה כי האדם המדובר אינו שלם בנפשו ומכאן שאינו באמת כשיר לתת הסכמה, וכי על הרוצח מוטל היה לראות דבר זה שהינו אווידנטי מעצם מעשה ההסכמה שבעל פה. וזאת, על אף כי תיאורטית ייתכן מצב שבו אדם אכן יסכים מרצונו החופשי, כאשר הינו בריא בנפשו ואחראי למעשיו, לנטילת חייו בידי אדם אחר. נדמה כי מובן כדי כך שאפשרות זו איננה בגדר הסביר, עד כי אף מחוקק שנתן דעתו לשאלה לא הביא בחשבון אפשרות כזו כלל.

כמובן, הדברים אינם כה חדים וחלקים כאשר מדובר באינוס: סביר ומתקבל על הדעת שכל הצדדים לקיום יחסי מין ירצו באופן חופשי ומתוך שלמות נפשית לקיים יחסי מין. מצב זה הינו אפילו המצב הנורמטיבי והמתקבל על הדעת, ועל כן נדמה כי דווקא המצב החריג הוא הטעון ראיות. ואכן, כך הוא הדבר כאשר מדובר בזוג בגירים מודעים וכשירים (ועדיין, בסיטואציות מסויימות המחוקק שם הגבלה – למשל, כאשר מתקיימים יחסי מרות – מתוך שהסבירות להסכמה אמיתית יורדת במצבים אלה). אולם בסיטואציות שאינן טיפוסיות עדיין צריך להתגנב החשד: בעיניי, הסבירות שאישה תסכים לכמה מעשי בעילה על ידי אנשים שונים בזה אחר זה בפומבי לעיני עשרות צופים איננה גבוהה; עצם ההסכמה – ככל שהייתה כזו – במקרה זה היא נורה אדומה לגבי כשירותה של המסכימה ושלמותה הנפשית לפני המעשה כמו גם אחריו (כפי שציינה גם ד"ר כרמי)^[3].

במילים אחרות, ניתן לחשוב על כלל אצבע, שאלה שצריך האדם המתכונן לאקט המיני לשאול עצמו – נניח שהפרטנרית הפוטנציאלית שלך היא רופאה מנתחת. האם היית מוכן, ממש עכשיו, לשכב על שולחן הניתוחים שלה? האם היית מוכן שתסיע אותך הביתה ברכב? האם היית בוטח בשיקול דעתה כרגע – אותו שיקול דעת שהוא זה אשר נתן את ההסכמה – אילו היו חייך ושלמות גופך שלך תלויים בכך^[4]? ואם לא, הרי שאין לקבל את שיקול הדעת הזה, לא לצורך הסכמה ליחסי מין ולא לצורך כל דבר אחר.

זו איננה הגדרה משפטית, כמובן. זוהי הגדרה מוסרית, הבאה לתחום את גבולות המושג המשפטי של הסכמה לכדי הכרה מוסרית המבטאת את מהותם האמיתית של יחסי מין בהסכמה, ומחריגה את כל מעשי הכפיה, הכפיה החלקית, הכפיה החברתית ושאר הסכמות שאינן ראויות, לא רק כאשר הכפייה היא אווידנטית כמו במקרה של אינוס אלים או תוך איומים וסחיטה, אלא גם במקרה שבה הכפיה היא מתוך התעלמות מהנסיבות של האדם הנמצא מהעבר השני של ההסכמה.

ועל כן, ומבלי להדרש לשאלה המשפטית, ברור לי כי אדם הגון לא היה לוקח חלק במעשה, כפי שאדם החושש לחייו במידה סבירה לא היה מזדרז לעלות לרכבה של אותה אישה.

[...]

אבל את זה רואים רק כאשר מפסיקים להידרש לשאלה המשפטית; וזה משהו שהחברה הישראלית של ימינו אינה מצטיינת בו; כמו בציטוט משל קירקגור בתחילת הדברים, הדור הזה הוא מומחה אדיר למשפטים, וכל אדם מדקלם מונחים – חלקם מובנים לו רק למחצה – משפטיים ומתרץ את מעשיו – ויותר מכך, את מחדליו – בטיעונים משפטיים-חוקיים, מבלי להדרש בכלל לשאלות מוסריות. פלפלת קוואזי-פרקליטית שכזו חזקה עליה שתביא את האדם תמיד לכלל המנעות ממעשה, שכן במעשה יש מחד חשיפה (במובנה המשפטי, חשיפה לתביעות וכיו"ב) ומאידך קבלת הכרעה; קבלת הכרעה משמעותה הפסקת הפולמוס, והפולמוס הוא נשמת אפן של הפרוצדורה המשפטית ושל פרשנות החוק. בבואנו להחליט אם לעשות מעשה, אנו לוקחים על עצמנו תפקיד סניגור, קטיגור ושופט גם יחד, ומקבלים הכרעה קוואזי-משפטית (מהיכרותנו המוגבלת עם החוק ועם מקרים דומים), לרוב זהירה ופחדנית המובילה להימנעות ממעשה– כאשר זה איננו תפקידנו.

אחותי הצעירה ממני בשנים ובכירה ממני בחכמת חיים דיברה איתי השבוע על עוברי האורח שהתקבצו מסביב לחזות באירוע – מבלי למחות כנגדו, מבלי להזמין משטרה. היא טענה שמקומם על ספסל הנאשמים המוסרי גם כן, ואני נוטה להסכים – גם מסיבות שיובהרו בחלק הבא של הדברים. אלא שבדור משפטני שכזה, כולם כבר חרצו דין, ומבלי להידרש למוסריות המעשה, נדרשו לחוקיותו הנמצאת, כך נראה, בתחום האפור, ומכל מקום מחוץ לסמכות שיפוטם.

וזה מעוות, מפני שאותם אנשים, אילו היה נדמה להם כי יש נזילה בביתם או כי ההגה ברכבם נוטה מעט לימין, היו ממהרים לקרוא לשרברב או להכניס את הרכב למוסך – כלומר, לפנות למי שהוא בר-סמכא בתחום (על אף שבמקרה הזה דווקא למומחה יש אינטרס ברור) – אולם כשזה מגיע לשפיטת חוקיותו של מקרה הנעשה מתחת לאפיהם, הם כולם מומחים גדולים בחוק ומשפט, ואין בהם מי שיחייג למשטרה וייתן לבני-הסמכא לפעול^[5]; אפילו הייתה זו התערבותם היחידה, היה זה טוב יותר מאי התערבות כלל (וכמובן, ראוי אף יותר היה כי יפעלו בשטח להפסקת המעשה). אולם הרפלקסיה אינה מאפשרת כל פעולה, הפרקליטיזציה היא עמידה מנגד (למעשה, העוברים ושבים על החוף אשמים ביותר מעמידה נגד, כפי שיובהר בחלק השני של הדברים)) – תפקידו של עורך הדין הוא לדון, לא להכריע.

וניתן להעלותו על הדעת, את העומד מנגד המסרב להתערב – אולי יבולע לו מידי המשתתפים, אולי יתלוננו כנגדו, אולי יגנוהו הצופים האחרים. ניתן להבינו. ואת זה אשר אינו מוציא טלפון ומטלפן למשטרה ניתן גם להבין – שמא יסתבך בדיבה או בתלונת-שווא. והחשש מפעולה – כאמור, החשש מחשיפה משפטית – מנחה את המחדל. וניתן אפילו לראות כיצד בדעתו כבר חכך והחליט שהאירוע כולו הוא בגדר החוקי, שהייתה כאן הסכמה שדי לו בה, ושם עצמו בנעליהם של השוטר, החוקר, הפרקליט והשופט גם יחד, כאשר הוא בסך הכול עובר אורח, ומחויבותו האזרחית אחת היא: להתריע על מאורע חריג, ולתת לרשויות לעשות עבודתן מכאן.

במאמר מוסגר, אני טוען שהחשיבה הכמו-משפטנית הזו מביאה בהכרח לאי-עשייה, מפני שתמיד ניתן להעלות על הדעת מצב בו כל המתחולל לנגד עינינו הוא חוקי ותקין מבחינת החוק. תמיד ניתן לשכנע את עצמנו שהכול בסדר, והרפלקסיה יכולה להגן על כל אי עשייה, באופן שקשה לה יותר להגן על עשייה. אפילו נשמע את זעקות העזרה של קיטי ג’נוביסי, תמיד נוכל לשכנע את עצמנו שהיא סתם היסטרית, שהיא מממשת פנטסיית אונס, שאנחנו לא יודעים מה קורה שם ועדיף לנו, מוטב לנו, שלא נתערב. כל דבר יכול להיות דבר אחר. אפילו נראה במו עינינו אדם מכה אדם אחר, כלום יודעים אנו על הנסיבות? ואולי המוכה מחזיק סכין? ואולי המכה והמוכה חברים הם, וכך מביעים חיבתם? כשאנו נמנעים מלעשות מפני שייתכן שדברים אינם כפי שהם נראים, אנחנו תמיד נמנע מלעשות, מפני שתמיד ייתכן שדברים אינם כפי שהם נראים. ומשום כך אין אנו מחוייבים לרדת לעומקם של הדברים, אלא רק להחליט שקיים סיכוי לא רע שהמתרחש לנגד עינינו איננו אמור להתרחש לנגד עינינו, ולתת לרשויות לעשות את שלהן. אחת מזכויותינו וחובותינו כאנשים החיים בחברה היא לדאוג למרחב הציבורי, ואחת מזכויותינו וחובותינו האנושיות היא להיות מוכנים לטעות, ולעשות בכל זאת. הזהירות, כמו בציטטה בראשית הדברים, אינה קושרת לראשנו כתרים.

[...]

מספרים על שני אבירים אנגלים שרכבו על סוסיהם ונתקלו ברוכב חסר מזל, שעמד לנפול מסוסו המתפרע וקרא לעזרה. פנה האביר האחד אל האביר האחר: ‘אתם לך 100 ליש"ט אם הוא ייפול’. ‘נתערב’, אמר האחר. הם יצאו לדרך בדהרה ומיהרו לפתוח את כל השערים ולהרחיק את כל שאר המכשולים מהדרך. כך, אך במידה קטנה יותר של ‘גבורת מיליונרים’, ניתן להאניש את העת הזאת ולהגדירה כמי שבחכמה, באבירות ובתבונה תגייס לכל היותר תשוקה המספיקה להתערבות^[6]

קרבות הגלדיאטורים ברומא עשו שימוש באדם – למעשה, בצורה הפרימורדיאלית ביותר, בחייו ומותו של האדם – לצורך בידור. זוהי ראיה של האדם כאמצעי, מעין היפוכו של הפטיש הקלאסי – הפטישיזם מייחס לחפצים תכונות אנושיות או על טבעיות, בעוד המחפיצים רואים באנשים חפצים למילוי סיפוקם הבידורי, להפגת השיעמום, אמצעי להפקת עונג אסתטי קצר מועד. הקהל באירועים אלה לא יכול להיחשב "עומד מנגד". אשמה זו, חמורה בפני עצמה – גם, אבל לא רק, אל נוכח הזיכרון ההיסטורי – היא אשמה הקטנה עשרות מונים מאשמתם של צופי קרבות הגלדיאטורים. "עומדים מנגד" ניתן לכנות את אלו שלא הלכו לצפות בקרבות, אולי אף התנגדו להם, אולם לא פעלו על מנת להפסיקם; ביתר שאת, ניתן לכנות "עומדים מנגד" את אלה שלא הלכו לקרבות אולם לא ראו בהם פסול. הקהל במשחקים אלה, בהם חייו של אדם הפכו אמצעי בידורי, כבר היה בגדר משתתף סמי-אקטיבי, מפני שהוא הצורך את הבידור, ואין לך בידור שמתקיים בלא צרכנים.

בצורה דומה ניתן לחלק את קבוצות ההתייחסות לתכניות הריאליטי השונות, כמו האח הגדול ((בדברים אלה אני מתייחס לתכנית "האח הגדול" כמקרה בוחן, אבל מתכוון לכלול בכך את כל התכניות ההופכות את האנשים ומעשיהם לאמצעי בידורי עבור ההמונים)). ישנם הלא-צופים והמתנגדים בקול רם, ישנם אלה שאינם צופים אולם אינם מביעים התנגדות (בין אם הם מתנגדים ובין אם לאו) וישנם הצופים, ורק השניים ראויים לתואר עומדים מנגד, שכן צופיה של התכנית – בין דרך קבע בין מפעם לפעם, בין אם 24 שעות ביממה ובין אם פעם בשבועיים, בין אם מצביעים ובין אם לאו – הם כבר שותפים חצי-פעילים בה; עבורם התכנית מתקיימת ובלעדיהם היו האחראים לה נאלצים להורידה, שכן אין לך בידור המתקיים בלא צרכנים. צרכנים אלו, הם-הם אשר מפיקים בידור מאדם אחר, הופכים אדם (או אנשים) אחר לאמצעי להפגת השעמום.

כך גם אין אפשרות לכנות את הקהל המתגודד על החוף לצפות בנעשה עומדים מנגד. עצם נוכחותם וצפייתם שם מעצימה את הסיטואציה, והצפייה – העצירה משגרת היום וההתבוננות המציצנית^[7] – הופכת את האדם לאמצעי בידור לא רק עבור אלו המחפיצים אותו במעשיהם, אלא גם עבור אלו המחפיצים אותו במבטיהם. בצפייה, הם הופכים שותפים. כפי שהגדירה זאת אחותי באופן קולע:

המוסר איבד את מקומו לטובת בידור זול ומציצנות על חשבונם של בני אדם "זרים" ללא יכולת הזדהות, במקום לסייע לאדם במצוקה זו או אחרת צופים בו כבמופע, כבידור. ללא טיפת אמפתיה או תחושת גורל קיבוצי.

מפורנו בחדר לאח הגדול בסלון לצפייה בסיטואציה כזו בים.

זהו תיאור מדויק, בעיניי, של התפשטות המציצנות, המתווכת על ידי סוכני בידור כמו האח הגדול ודומיו. כי ההצצה הפכה מפעולה בזויה לפעולה שנעשית בסלון המשפחה, וכל מה שניתן לעשותו בסלון המשפחה ניתן לעשותו גם בחוף הים, ואף למעלה מכך.

ואם ירצה לטעון הטוען שמשתתפי האח הגדול עושים זאת הסכמה מודעת ומלאה ומתוך מודעות מלאה למעשיהם ותאוות בצע פשוטה, אזכיר לו שאת השיח המשפטי השארנו בבית בפסקאות הקודמות, וכי אין אנו דנים בחוקיותם של המעשים, כי אם בעד כמה הינם ראויים; מי שהסכים לוותר על כבודו העצמי עדיין לא מחייב אותי לצפות בפעולה זו, ואשמתי על צפייה זו, ההופכת אדם אחר לאמצעי בידורי עבורי, אינה פחותה. וכל זאת, אם אני מקבל את הנחת המוצא שהתייחסות לאדם אחר כאמצעי הינה פסולה – אף אם איננה בלתי חוקית.

במאמר מוסגר, הקבלה זו משרתת היטב גם את הטיעון בחלק הקודם, מפני שעל אף שקשה לטעון שישנה בעיה חוקית עם תכניות כמו האח הגדול, הרי שבהחלט ניתן לטעון שאינן ראויות מבחינה מוסרית, לפחות מבחינת המוסר ההומניסטי (אם כי לא רק).

על מנת לסגור טיעון זה עליי להראות שראיה של הפרט בתור אמצעי בידורי איננה ראויה מבחינה מוסרית, ולצורך כך אזכיר כי אחת המניפסטציות המיידיות של הציווי הקאטגורי של קאנט, אותו מושג העומד בבסיס מרבית תורות המוסר המודרניות – והמוסר ההומניסטי בפרט – היא שאל לנו להתייחס לאדם אחר בתור אמצעי. במילותיו הבהירות-פחות של קאנט עצמו:

ביסוד כל כללי המעשיים לא ייקבע לעולם בעל-התכליות, הוא היצור בעל התבונה עצמו, כאמצעי בלבד^[8]

אם אנו מקבלים על עצמנו שראייה באדם אחר כאמצעי להגעה לתכלית אחרת איננה מוסרית^[9], אז אנו מקבלים על עצמנו שהמקרה הפרטי של שימוש באדם אחר כאמצעי לבידור והפגת שעמום איננו מוסרי, ודבר זה נכון עבור צופי האח הגדול כפי שהוא נכון עבור הצופים במתרחש על החוף; הנורמליזציה של האחד מאפשרת את הנורמליזציה של האחר ומכשירה את הצפייה המציצנית, שהיא גרועה אפילו מהעמידה מנגד ונופלת כבר בגדר מעשה ההתערבות של האבירים מהציטטה בתחילת חלק זה, ולא בגדר הישיבה בחיבוק ידיים. האם באמת הקיום שלנו כה רדוד, שהמעשה היחידי שאנחנו יכולים לבחור בו הוא זה המספק את תשוקתנו האסתטית המיידית?

[...]

אנו מזנקים בשמחה כה רבה למים אחרי אדם שנפל לתוכם, כשבמקום נוכחים אנשים שאינם מעזים לעשות זאת^[10]

ואולי אך זאת: כאשר אפילו ניטשה נשמע אופטימי חסר תקנה, כאשר יש סיכוי גבוה יותר שהקופץ למים יגונה, כאשר משפטו של קירקגור "…אחרים ינצלו את ההזדמנות שמישהו אכן פעל ויחלקו ביקורות בשפע" נשמע נכון יותר, כל זה מעיד על משהו שהרקיב מאוד, לא רק בחברה שלנו כמכלול אלא גם בפרטים בה כיחידים. כאשר אנו מעדיפים חשיבה פסאודו משפטית על פני עשייה אמיתית, אנחנו בוחרים בעצלות ומשכנעים עצמנו שזהו הפתרון הנכון; הצעד הבא הוא להשתתף באופן אקטיבי ברמיסת האחר כאמצעי בידורי. קשה לראות את הדרך חזרה.

לוויתן מתרסק אל החוף is a post from: בלוגיקה

1. ס. קירקגור (תר’ מ. איתן), "העת הזאת"
2. מוסרית – מתוך עיון במוסר ההומניסטי המודרני, ובסוף הדברים תהיה התייחסות לכך
3. במשפט זה השתמשתי במודע בלשון נקבה, מפני שכך הדברים עובדים בדרך כלל, אך כמובן שגם אילו היה מדובר בקבוצת נשים וגבר אחד, או בכל קונסטלציה אחרת, הטיעון נותר על כנו
4. כל האמור בהערה הקודמת לגבי המעתק מלשון זכר ללשון נקבה נכון גם לפסקה זו
5. להוציא אותה האחת שהתקשרה למשטרה, אחת מני רבים מדי
6. שם
7. ויש מקום לכנותה מציצנית גם אם הדברים נעשים בפומבי, כשם שזו מציצנות להאזין לריבם של אנשים גם אם הוא נעשה ברחוב
8. ע. קאנט (תר’ מ. שפי), הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות, פרק ב’
9. בהערת אגב, אני מתקשה לראות בסיס משותף לדיון עם מי שאינו מקבל הנחה בסיסית זו
10. פ. ניטשה (תר’ י. גוטשלק), אנושי, אנושי מדי, כרך ראשון אפור’ 325

כשלעצמי, אני תמיד שמח כאשר אנשים חדשים, הנראים כמוכשרים ואשר לית מאן דפליג שמתת הכתיבה ניתנה להם, פותחים בלוגים חדשים וניתן לקרוא בהם. כל ההתחלות מבטיחות, וחלקן מבטיחות יותר. אולם יש שבפוסט הראשון שלהם אותם אנשים מוכשרים וידענים מקדישים את כשרונם והידע שלהם למאבק בלתי מתפשר בעבור עמדה מזיקה; כזאת אירע בבלוג החדש של יוני אשפר.

אין לי דבר וחצי דבר עם אשפר, ומקריאה בו דומני כי אהנה לקרוא בו בהמשך. עם זאת, מאמרו הראשון דוקר את העין, מקומם את הלב, ותומך במחדל ובהצעות של שום-דבר אל נוכח דם, הרס ודממה. כמיטב המסורת של הימין השמרני דווקא, הוא עושה זאת תוך שהוא מצייר עצמו כמי שעושה את החישוב הקר, השקול, גם-אם הכואב. גם-כן כמו הניאוקון המצוי, לצורך תמיכה בעמדה זו הוא זורק לחלל האוויר ספקולציות, אינואנדו ואף פירכות שלמות, זוויות ראיה מוקפאות ובלתי ראויות, ואף מרמז כי כשם שהוא, הכותב, הגיע לעמדתו מתוך מתינות ושיקול דעת רציונאלי, כך המתנגדים לעמדתו עושים זאת מתוך פזיזות נמהרת ופעולה חסרת מחשבה.

אם כן, כמה מילים על מאמר זה, מדוע הוא שגוי כמעט בכל הטענות שהוא מעלה, שהן, בסוף חשבון, טיעוניו של מי שמבקש להימנע בכל מחיר מבחירת צד במלחמת תרבויות.

תועלתנות בואקום – איוולת המצדיקה עוול

נקודת המבט העיקרית של אשפר היא כזו המציירת עצמה כנקודת המבט השקולה של המוחלט: השיקול הקר בעד או נגד פעולה עולמית בסוריה כנגד משטר הרוצח אלפים מאזרחיו הינו, בסוף חשבון, שיקול תועלתני – האם התערבות כזו תביא יותר נזק או יותר תועלת. או במילותיו של אשפר עצמו:

מטוויטר אני מעודכן כל הזמן על ההפגנות והאלימות, אבל קשה לדעת כמה מתוך אלה שחולמים להתעורר מחר לסוריה נטולת-אסד מוכנים לקחת את הסיכון שהדרך לשם תעבור דרך מלחמה, אולי אזורית, אולי עדתית, ארוכה ועקובה מדם. זה, כפי הנראה, בדיוק ההימור הגורלי שהקוראים להתערבות צבאית רוצים לכפות על הסורים.

אין פסול עקרוני בנקודת מבט מוסרית תועלתנית^[1], נוסח עדות בנת’אם ומיל. ראייתה של פעולה כנכונה באשר היא ממקסמת את האושר או מביאה למינימום את הסבל^[2] איננה פסולה מעיקרה, גם אם היא מעוררת שאלות לא רק בדבר היתכנותה המעשית אלא גם בדבר ערכה המוסרי^[3]. אלא מאי? ראשית, נקודת מבט מוסרית תועלתנית צריכה שתבוא מתוך נקודת מבט היודעת אל-נכון השלכותיו של מעשה ולא מתוך נקודת מבט המנחשת השלכות אפשריות; שנית, נקודה כזו צריכה לקחת בחשבון שהמוחלט איננו מוגבל לזמן ומקום וכמוהו גם אמדן התועלת.

רוצה לומר, אם אנחנו שופטים מעשה מסוים לפי מידת התועלת שבו, הרי שעלינו לדעת מראש מהי מידת התועלת שבו, שאחרת אנו נגררים למשחק ספקולציות, ובכל מקרה, אסור לנו להניח שאנו יודעים מה צופן העתיד, אבל באותה נשימה להגביל את הידע הזה לזמן ומקום ספציפיים.

אולי דוגמה תסייע: נניח שאני מתלבט האם להעביר קשיש ערירי ואביון את הרחוב, או לתת לו לנסות לחצות את הכביש לבדו. מנקודת המבט של התועלתנות, אני יכול להניח שהעברתו של הקשיש את הרחוב תקטין את הסיכון לתאונת דרכים, תגדיל את סיכוייו של הקשיש להמשיך לחיות ועל כן היא בעלת תועלת רבה יותר מאשר לא לסייע לקשיש. אבל ספק מתחיל לנקר בלבי: מה אם, נניח, כאשר הקשיש יחצה את הכביש לבדו, הוא אכן יידרס, אולם יוותר בחיים? ונניח כי ביטוחו של הנהג הפוגע ישלם לקשיש ביד רחבה, ובכסף זה ישכור הקשיש חוקר פרטי וימצא את אחיו האובד, החי ומצליח יפה בעסקיו בארצות הברית, ושוב לא יהיה לא ערירי ולא אביון? הרי התרחיש הזה יכול לקרות, ומשום כך אם אעביר את הקשיש את הכביש הרי שאני עלול להביא במו ידיי למיטוטו של חלום נהדר זה. זאת ועוד – אם נהגים יתרגלו שצעירים מסייעים לקשישים לעבור את הכביש, הם עלולים להפסיק לעצור ולהמתין להם ליד מעברי חצייה! בסיוע לקשיש נמצאתי מזיק לקשיש הזה ולקשישים בכלל, עד מאוד! אם כן, אשב באפס מעשה. עוד אני מתלבט עם עצמי, מנסה למצוא את הנוסחה המדויקת שגם תסייע לקשיש וגם בשום אופן לא תפגע בתרחישים הדמיוניים, כבר חצה הקשיש את הכביש בשלום.

חטאי בדוגמה הנ"ל היה כפול: ראשית, הוא התייחס לתרחיש שאפשר שיקרה. כיוון שמאז חרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים, הרי שלמעשה הכול אפשר שיקרה. וגם אם דבר מסוים אפשר שיקרה בסבירות גבוהה יותר מדבר אחר, עדיין הוא בגדר האפשר שיקרה, והסבירות הזו מתייחסת בהגדרתה כמעט אך ורק לניסיון העבר. ואם אנחנו מתעסקים באפשר שיקרה, אפשר להימנע מכול פעולה שהיא. כל פעולה (כמו גם כל הימנעות ממנה) אפשר שתביא לאסון גדול, שתגרום יותר נזק מתועלת. ביחס לתועלת של תרחיש ספקולטיבי אנחנו טועים תמיד. היות ותמיד ניתן לחשוב על תרחיש כזה, המניא מפעולה או מחדל, הרי שטענה הנשענת על תרחיש כזה הינה בגדר תירוץ בלבד, להימנע ממעשה או לעשותו.

אולם החלק השני של חטאי היה שבעוד שהשיקולים שלי מתיימרים להיות אוניברסאליים ולעסוק במעשה המועיל לחברה, הרי שהם בפועל עוסקים בכאן ובעכשיו הבלתי מוחלטים, בקשיש הזה, בטווח המיידי. כלומר, גם אם ייתכן שאי הגשת הסיוע לקשיש תסייע לו בטווח הרחוק (בתרחיש אפשרי), הרי שככלל, במרבית המקרים מרבית הקשישים יזדקקו לסיוע. ואפילו אם ייתכן שבשל הסיוע שלי יתרגלו נהגי ישראל שלא לעצור לקשישים שאין מי שמסייע להם^[4] עדיין מדובר בנקודת מבט לטווח קצר-בינוני בלבד, ולא אוטופיסטית. והתועלתנות כעמדה מוסרית, הרי שאין לה כל קיום זולת שאיפתה לאוטופיה, או לחלופין תוצאות מיידיות נראות-לעין. לתועלתנות, כלכל שיטת מוסר, אין טווח ביניים – היא מכתיבה את פעולות הכאן והעכשיו מתוך כללים המתייחסים לאוטופיה, מתוך שאיפה אל הטוב הגמור.

שני החטאים הללו, קל לראות, מעמידים אותי בפירכה חריפה: מחד, אני נמנע מפעולה מפני שמתוך נקודת המבט של המוחלט אני עשוי לגרום לנזק; מנגד, המוחלט שלי מתייחס רק למקום צר מאוד ולנקודת זמן מסויימת, ושוב איננו המוחלט. הפירכה הזו היא פועל יוצא של הניסיון להעמיד את עצמי כאובייקטיבי אל נוכח העולם שאני בתוכו, תוצר שלו ומשיג אותו באמצעות כישוריי כסובייקט. כך, אני מטפס אל כסאו האובייקטיבי של המוחלט, אולם בהיותי סובייקט בעולם אני רואה רק את מה שסובייקט בעולם רואה, מפני שאני אינני ולא יכול להיות יש אובייקטיבי^[5]. כאשר אדם מנסה לעשות משהו שמעצם טבעו אין הוא יכול לעשותו, זו מיטת לידתה של הפירכה.

דוגמה זו יכולה להיות מושתת אחד לאחד על הטענה אצל אשפר: שהיא ספקולטיבית באשר היא מציגה לראווה תוצאותיה האפשריות – לא רק של התערבות צבאית, אלא של כל התערבות צבאית זרה בסוריה – בתור סיבה שלא להתערב באופן כזה, ובמקביל פועלת מתוך דאגה סובייקטיבית בלתי מוחלטת בהחלט לשלומם של בני העם הסורי . בהמשך, בחלק שכותרתו המונאדה השקרית, ארחיב עוד על נקודה זו, על ההתעלמות מהיותה של סוריה חלק ממארג בין לאומי, תרצה או לא תרצה, ירצה אשפר או לא ירצה. לעת עתה, די לי בהצבעה על הפירכה העולה מהטענה ועל השגגה החריפה שבנימוק כמו-תועלתני המציג אפשר ש כסיבה לפעולה או מחדל, כמו מתיימר אשפר לדעת אל-נכון מה טומן עתידה של כל פעולה, ובמקביל מתעלם כליל מכך שאם נקודת מבט סובייקטיבית כזו אפשרית, התועלות והנזקים של פעולה צריכים להימדד בראי המוחלט ולא בראי המצב הנוכחי בסוריה.

כלומניקיזם

תעלול רטורי נאה נקט לו אשפר במאמרו, וגם לו אקדיש מספר שורות. אשפר, בנימה שיש בה יותר משמץ של התנשאות צדקנית, מאשים את בן-שיחו היחיד, ה"מתערבן", כלשונו, ב"משהואיזם"^[6]. ברטוריקה, הוא מאשים את העמדה הנגדית בחטא הרטורי המכונה לוגיקה של פוליטיקאי: חייבים לעשות משהו, התערבות צבאית היא משהו, לכן חייבים להתערב התערבות צבאית. (או בניסוח הבריטי: Something needs to be done. This is something. Thus, this needs to be done). בניסוחו שלו:

זה לא מפתיע שהזעזוע ותחושת הבהילות דוחפים את כולנו לגישת ה-”קודם לעשות, אחר כך לחשוב”. אסור לוותר על האינסטינקט המוסרי שנועד להקפיץ אותנו לתוך המים כל פעם כשנראה מישהו טובע (ומישהו אחר למים כשאנחנו טובעים). אבל עם בעיות מורכבות כמו מלחמות אזרחים וסכסוכים אלימים, הניסיון מראה שהזעקה “חייבים לעשות משהו!!” דחפה שוב ושוב לפעולות שהסבו הרבה יותר נזק מאשר תועלת לאותם אנשים שעבורם היא נזעקה. התופעה של קמפיין עולמי “לעשות משהו” הפכה כל כך נפוצה שהיא כבר ראויה לדעתי לשם: משהואיזם. והנה גם טיוטה ראשונית להגדרה: תפישה שלפיה מימוש הכמיהה הטבעית שמעוררות זוועות מחרידות להתערבות חיצונית דרמטית שתשים קץ לסבל ולאי-הצדק באופן מיידי הוא חשוב יותר מההשלכות של אותה התערבות.

ניתן לזהות בפסקה הזו את אותה פסאודו-תועלתנות סתירתית עליה הצבעתי בסעיף הקודם, ודי לי בכך בעניין זה. אבל המשהואיזם הזה אינו מתייחס רק, או אפילו לא בעיקר, לעמדה הכמו-תועלתנית המצווחת השלכות מדומיינות וספקולטיביות. הוא מתייחס – בלעג לא מוסווה – לתחושת הפעולה המוסרית ומאשים אותו בין השורות באותו הגיון של פוליטיקאי. פעולה נטולת מחשבה, הוא מכנה את נטיית הלב המוסרית, המיועדת – כך ניתן להבין – רק לשם הפעולה.

אולם הגיון של פוליטיקאי הינו רק כשל רטורי בהתקיים התנאי, שאכן הפעולה היא סיבת עצמה. זאת ועוד, האשמה בכשל כזה הינה נטולת ערך פוזיטיבי אם כל מטרתה היא שלילת פעולה. אם הצדדים מסכימים כי ישנה בעיה וכי צריכים להינקט צעדים לפתרונה, אזי צריכים הצדדים להציע, כל אחד, את הפתרון הנראה לו ולנמקו. רק במצב בו הצדדים מסכימים כי ישנה בעיה וכי יש לפתור אותה, אבל צד אחד מנמק את הפתרון שלו בחייבים לעשות משהו, ניתן בכלל לדבר על הרלוונטיות של הכשל הזה. בכל מקרה אחר, תפקידו היחיד של הכשל הזה הוא להגחיך עמדות כבדות משקל העומדות מנגד.

ישנם שיקולים כבדי משקל – מוסריים, תועלתניים, פרקטיים – בעד פעולה צבאית עולמית בסוריה, מקצתם יובאו בהמשך ומקצתם לאו, מקצתם הובאו במאמרים אליהם אשפר מקשר ומקצתם מופיעים במקומות אחרים. תחת מענה אמיתי לטיעונים ושיקולים אלה, בוחר אשפר לייחס את כולם לתחושת הצריך לעשות משהו ותו לא, ובכך הוא חוטא לאמת. אפילו במאמרו של ברנאר אנרי לוי שאשפר מקשר אליו ישנם טיעונים – מקצתם אפילו פרקטיים! – שאשפר בוחר להתעלם מהם, תחת המטריה של משהואיזם. במקרה הזה, הכשל הוא של מי שבוחר להתעלם מהטיעונים ותחת זאת לחבוט באיש קש כאילו הסיבה היחידה למנוע מבשאר אסד לטבוח באזרחים סוריים היא שחייבים לעשות משהו. רק בנקודה זו היה די כדי להפוך את כל העיסוק של אשפר במשהואיזם למשהו שיכול ליפול תחת הכותרת של פיניאטה לוגית.

אולם יש עוד, מפני שאשפר מוסיף חטא על עוון. מפני שבדיוק כשם שמאמרו מתיימר לטעון טיעון תועלתני ובפועל טוען טיעון הממוקד בסוריה של כאן ועכשיו ובתוצאה אפשרית אחת של התערבות צבאית המתחזה לטיעון תועלתני, כך מאמרו גם מעמיד פנים של מציע מתווה חלופי לפתרון, אולם בפועל אין הוא מציע דבר מלבד עידודו של מחדל. וזאת מפני שאשפר מקפיד – להבדיל מבני הפלוגתא שלו הדוברים ברחל בתך הקטנה – לשגר הצעה לפתרון עמומה ככל הניתן, שניתן להצדיק באמצעותה הכול או לא להצדיק באמצעותה דבר. ומכיוון שאשפר עושה זאת, הרי שכל מטרת ביקורת המשהואיזם היא לתמוך בהיפוכו הגמור – הכלומניקיזם: החירות שלא לעשות דבר ולהרגיש טוב עם זה. הזכות לעמוד מנגד.

כדי להשלים את הטיעון עליי להראות, כמובן, שאשפר אכן מציע שלא לעשות דבר, על אף שהוא טוען בתוקף אחרת. אפתח בציטוט:

אם לא שתיקה ולא תקיפה, מה כן? לדעתי, רכבת הדמוקרטיה כבר עזבה את התחנה והיא בדרך לדמשק. כמו תמיד, ייקח לה הרבה מאוד זמן להגיע, והיחידים שיכולים להניע אותה קדימה הם הסורים עצמם

הציטוט הזה שוב מניח עצמו בנקודת המבט הדיאלקטית של המוחלט. הטבח בחומס הינו רק שלב בדיאלקטיקה: הרכבת כבר יצאה מהתחנה, המסלול הדטרמיניסטי לסוריה דמוקרטית מובטח ויונע רק על ידי הסורים עצמם ולא על ידי התערבות חיצונית. אמירה זו מסכמת היטב את הטענה הפוזיטיבית בעד עמידה מנגד: היחידים שיכולים להניע את התהליך הם הסורים עצמם, והתהליך ממילא כבר התחיל, ובהכרח הוא יגיע לסיומו, והמסקנה היחידה היא שאין דבר שצריך לעשותו. כמובן, החיסרון הגדול של נקודת המבט הכמו-אובייקטיבית הזו^[7] היא שאפילו תהיה נכונה^[8] היא עדיין אוטמת לבה אל נוכח התהליך, אל נוכח העובדה שאנשים הם סובייקטים שסובלים ונטבחים ונאנסים כעת, ולא גלגלי שיניים נטולי חשיבות בהתקדמות ההיסטורית הדיאלקטית. אשפר מזהה את הקושי הזה, ונותן לו מענה מעונן-חלקית:

אני מציע פנטזיה אחרת על שיתוף פעולה בינלאומי לסיום האלימות בסוריה. לא הזרמת נשק והשתלטות צבאית זוחלת, ולא הורדת ידיים בין מעצמות אזוריות ועולמיות, אלא הפעלת לחץ מתואמת ומאסיבית על כל הצדדים להפסיק את הפעולות האלימות, ומתן תמריצים וביטחונות כדי שייכנסו לתהליך של הידברות על רפורמות. במקביל, צריך להסדיר מנגנונים שיהיו מקובלים על שני הצדדים להגנה על אזרחים, פינוי פצועים, סיוע לפליטים, וכדומה. לדרישה הבלתי מתפשרת שלא תהיה פגיעה באזרחים יש להוסיף גם שלא יעשה שימוש בשכונות מגורים והפגנות בלתי אלימות ככיסוי ללוחמת גרילה חמושה.

מהי אותה "הפעלת לחץ מתואמת ומאסיבית"? גינויים באו"ם? הטלת אמברגו? קריאה תקשורתית? איומי פלישה? הרי אפילו האיום בהתערבות צבאית עולמית יכול להיחשב כ"הפעלת לחץ מתואמת ומאסיבית" – בהנתן שחלקים מהמורדים אינם רוצים התערבות בינ"ל, והממשלה הסורית בוודאי שלא – ולאיום כזה אשפר בהחלט מתנגד, ובמילים חריפות ("אחת הסכנות בדיבורים על התערבות צבאית היא הנטייה שלהם להיות נבואה שמגשימה את עצמה"). ואיזה עוד לחץ, זולת הטנקים הטובחים באלפים, ניתן להפעיל על הצד השני של "כל הצדדים"? ובכלל, כיצד יכול אדם שלפני רגע קט הרשה לעצמו ספקולציה מזווית הראיה של המוחלט להניח שהידברות על רפורמות לא תבלום את רכבת הדמוקרטיה ותותיר אותה בתחנת הרפורמה חסרת המשמעות בחוקה? ומהם המנגנונים ש"צריך להסדיר"? אני נוטה לחשוד מייד במי שהצעת הפעולה שלו היא הקמת מנגנון. קודם תאר לי אותו, אחר כך נוכל לדון בו. אבל בדיוק כשם שאינני יכול לפסול מנגנון ערטילאי, כך אינך יכול לטעון אחד.

ולבסוף, כיצד יכול מי שטען בחום כי רק הסורים יכולים להניע את גלגלי הרכבת של עצמם לדבר על "הפעלת לחץ" (כללית. איזשהו לחץ. בלתי מוגדר ומנומק כביטוי רפלקסיבי), על "מתן בטחונות" (אם האלימות לא תחודש אובמה ירוץ בעירום על מדשאת הבית הלבן), על "הסדרת מנגנונים" (כלליים. איזשהו מנגנון. מנגנוניזם), על "דרישה בלתי מתפשרת" (שאין כל איום בצדה, כך שלמעשה מדובר בדרישה מאוד מאוד מתפשרת)? מדוע התערבות צבאית מוגדרת היטב לא, אבל עורבא-פרח על "לחץ", "הידברות" ו, כמובן, "מנגנון" כן? מה נבדל זה מזה? ויותר מזה, באיזו התערבות מוגדרת היטב יתמוך אשפר, בהינתן שבקלות אפשר להתאים את הצעות ההתערבות המועלות היום להגדרה הרחבה וחסרת-הגוף שלו?

לא, לי נדמה כי, בפראפרזה על קירקגור, מה שיש לאשפר לתת כהצעת פתרון כמוה כשלט שאתה רואה בחנות, כאן מגהצים. אילו הבאת את בגדיך לגיהוץ, היית מתבדה, שכן השלט עצמו מוצע כן למכירה; לשון אחר, הצעת הפתרון של אשפר לא נועדה לספק הצעה לפעולה, אלא למלא את התפקיד של הצעה שכזו, לבל ניתן יהיה לטעון שלא הציע דבר, וזאת כאשר בפועל ולפי כל קנה מידה אינטלקטואלי אשר מעל ליציאה ידי חובה, לא זו בלבד שאשפר לא הציע דבר, הוא אף נתן, בציטוט שהובא לפני כן, נימוקים ברורים נגד עשייה של כל דבר שהוא. כי רק דמם של הסורים ישמש כשמן בגלגלי מכונת הדמוקרטיה הדטרמיניסטית של אשפר. ונדמה לי שדי בדברים האלה כדי לטעון שהמשהואיזם של אשפר אין הוא אלא כסות לכלומניקיזם שהוא בפועל תומך בו.

והרוח הזה היא המעידה בנו כי בני אלים אנו

מילה על סגנון מהותי: אשפר מרדד את בני הפלוגתא שלו לכדי קריקטורות של רעיונות. שני ציטוטים:

מה שמשותף לכולם הוא שהם מתעסקים יותר בנו – “העולם”, “המערב”, ישראלים, ערבים או יהודים – ופחות בהם, אזרחי סוריה. מה יעזור לנו לישון טוב בלילה? מה נגיד לילדינו? איך נציל את הדימוי המוסרי שלנו בעיני עצמנו? וכל אלה במקום שאלות קצת יותר קשות כמו: איך באמת אפשר לעזור מבחוץ כדי לעצור את האלימות, להגן על זכויות אדם, ולסייע לסורים לקבוע את עתידם בעצמם?

רוצה לומר, אשפר סבור שבני הפלוגתא שלו לא רוצים לסייע לעם הסורי, אלא להתבשם בניחוח צדקתם.

זה פרדוקס מוכר, שדווקא אלה שנוטים להתהדר בהומניזם טהור (ע”ע ג. לוי וב.א. לוי) הם הראשונים להרכיב את כוח התקיפה ולפנטז על מטוסי קרב שיורדים מהשמיים באלימות אלוהית שמצילה את המורדים הנלחמים בחמקמקות-נוודית נגד ממלכת הרשע. מה שמסוכן במסר הזה הוא ההתאמה המושלמת שלו לפנטזיה של כולנו להצטרף להוביטים כדי לנצח את סאורון, להלחם לצד אבירי הג’די נגד האימפריה, לסייע לתושבי “ציון” להשתחרר מהמטריקס, וכמובן לקבל משימות מוזרות מג’ייקוב ב-LOST. השורה התחתונה היא שכשהרשע המוחלט מראה את פרצופו בעולם, אין מה לחשוב יותר מדי. צריך להצטרף לבני האור ולהשמיד אותו, מיד ובכל מחיר.

רוצה לומר, המסרבים לעמוד מנגד הם אנשים מגוחכים הרואים את העולם במונחים של שחור ולבן ומלאי פנטזיות בני אור מול בני חושך, פנטזיות שחלקן הוליוודיות.

נדמה לי, עם זאת, שהפוסל במומו פוסל, במקרה זה. כי המאמר הזה חוטא במה שהציטוט הראשון מאשים את בני הפלוגתא שלו: כך לא נעשה דבר, אבל נחוש צודקים, הכי צודקים. ונדמה מהקריאה כי אשפר אכן מתבשם היטב בניחוח צדקתו. על כך כבר כתב חנוך לוין: "אצבע בתחת ושיר בגרון כי טוב, מסריח וחם".

וגם הראיה של העולם במונחים של המוחלט, של שחור ולבן, של טובים ורעים, של אלה שאינם חושבים על הסוף ופועלים מתוך ילדותיות ותחושת בטן קוואזי-מוסרית לעומת אלה הרואים נכוחה (או למצער, אשפר הרואה נכוחה) גם היא מחלה בלתי מוסווית של המאמר הזה. ונמצאנו כי האשמתם הציורית של האנשים עליהם אשפר מותח ביקורת אינה אלא אצבע מאשימה כלפי עמדתו של אשפר עצמו. ודי בכך להערה זו, וכעת לחלק האחרון, המהותי יותר.

המונאדה השקרית

אולי הטעות הגדולה ביותר של אשפר היא שהוא מניח שסוריה קיימת בריק. נגענו בנקודה זו בראשית הדברים, כשאמרנו שאשפר מסתכל רק על הכאן-ועכשיו של סוריה, כאילו מגן על הסורים של כאן ועכשיו, כחלק מטיעון תועלתני אוניברסלי. בכך אשפר מתעלם מכך שסוריה, ירצה או לא, היא כבר חלק ממארג בין לאומי. סוריה כבר ניצבת על ציר טהרן, סוריה כבר בעלת בריתות עם רוסיה וסין, המטילות עליה חסות מאינטרסים כלכליים מובהקים, סוריה כבר חלק מהליגה הערבית וההתקוממות בסוריה היא חלק מהאביב הערבי. סוריה איננה פרודה בודדת, מונאדה המתקיימת בנפרד ושאלת ההתערבות בה איננה נפרדת מהדין הבין לאומי, הפרקטיקות הבין לאומיות, ומכלול הדברים שכבר קרו ואלה שעוד עלולים לקרות.

ראשית, אין שום סיבה להניח שהמצב הנוכחי הינו מצב נייטרלי, נטול השפעות בין לאומיות. מאמרו של אלן בארי בניו יורק טיימס, שהובא כאן בהארץ, ממחיש היטב חלק מהאינטרסים הפועלים בה בימים אלה ממש. אין כל סיבה להניח כי המערב צריך לעמוד מנגד בזמן שרוסיה יכולה לעשות שימוש בעם הסורי לצורך מילוי שאיפותיה הכלכליות. אין שום סיבה להניח שהשפעה רוסית היא רע הכרחי הכרוך הדוקות במציאות, אולם השפעה צבאית מערבית אחרת היא התערבות חסרת בושה והרת אסון. אם, כפי שטוען אשפר, רק העם הסורי יכריע את עתידו, אזי גם ההשפעה הרוסית צריכה להיות מוסרת – ולכן ציור המצב כאילו התערבות המערב, אם תבוא, תבוא לריק שהוא סוריה הוא מצג שווא. וכל זה, מבלי לומר מילה על השפעתה והאינטרסים של טהרן.

שנית, אם כבר רוצה אשפר לטעון טענה תועלתנית, טוב יעשה אם יעלה באמת לעמדה הקרובה יותר למוחלט: לא ניסיון לבדוק מה ייטיב עם בני העם הסורי כרגע, אלא ניסיון לבדוק מה ייטיב עם העולם כולו לטווח האבסולוטי. נדמה לי שיהיה קשה מאוד לטעון שאין לעמידה מנגד השלכות ארוכות טווח על העולם. אם יכול מנהיג לטבוח בבני עמו, באלפים מהם, ולדעת שהעולם יעמוד מנגד, יהיה הדבר מסר לשליטים ומשטרים אחרים, אלה שישנם ואלה שיקומו. מה שמותר לאסד, הרי, מותר גם לכל שליט שיחוש באיום על שלטונו היחיד. כל עוד עומד העולם מנגד ומאפשר זאת, הוא מעביר מסר ברור וחד: אין לאף מנהיג ממה לפחד. גם אם יטבח באזרחיו, העולם יעמוד מנגד, בעידודם של האשפרים שיגידו כמה גרוע יתר יהיה כרגע אם נתערב. מנגד, גם להתערבות חסרת פשרות בכל מקרה של הפרה כה בוטה של זכויות אדם תהיה השלכה ארוכת טווח: מדיניות של אפס סובלנות בין לאומית תחייב משטרים לבחור בין רפורמות לבין נפילה מובטחת. ספקולטיבי? ודאי לא יותר מהטענה שהסורים יינזקו מכל התערבות בין לאומית שהיא, זולתי הקמת מנגנונים.

החובה שלא להחריש היא לא רק חובה מוסרית, אלא פרקטית: אם לעולם לא נחריש, יוצרו צעדיהם של אלה שאל נוכח מעשיהם אנו מצווים שלא להחריש. וכמאמרה של פלאת’ רוח של אלימות כזו לא תסבול כל עמידה מנגד – עליי לזעוק.

אבל אשפר מציג תמונת מצב שקרית כאילו המצב הנוכחי בסוריה הוא נייטרלי לחלוטין וכאילו הוא מוגבל לסוריה לבדה, לא חלק מתהליך אביב העמים הערבי (שהלך ונעשה אלים יותר ממדינה למדינה) ולא חלק מהעולם. ובתמונה הזו, פתאום הגיוני לטעון שבעצם, לטובתו של העם הסורי, יש לאפשר לטנקים לרעום. כי אין להתערב – לבל נפר את הנייטרליות הבלתי קיימת – ואין לפעולה שום ערך לבד מהערך שלה כלפי העם הסורי בלבד, שעלול – בתרחיש ספוקלטיבי – להינזק מכל התערבות כזו^[9].

[...]

והטנקים רועמים. והשוחט שוחט. ונחוץ לעמוד מנגד. "קילוח הדם הוא שירה, אין לעצור אותו".

קילוח הדם הוא שירה is a post from: בלוגיקה

1. אם כי יש בעיות קשות במניפסטציה הוגנת שלה
2. בהפשטתה של העמדה התועלתנית כאן אני מרמז, בין היתר, למכשול הגדול במניפסטציה שלה, אבל זה עניין לפוסט אחר
3. בחינת הנעה לפעולה מוסרית
4. טענה שגם היא, בתורה, ספקולטיבית
5. חלקים מפסקה זו נלקחו מעבודת סמינר שלי, "מושג האירוניה בהתייחסות מתמדת לקירקגור", והם מסכמים, במקרה, את הביקורת הראשונית הקיומית על עולם ההגות ההגליאני
6. קח מילה, הדבק לה "איזם", והרי לך עלבון משובח
7. וכבר הערתי שאדם המנסה להיות אובייקטיבי כמוהו כחמור המנסה להיות דג
8. מה שיש להטיל בו ספק כבד
9. כן, למעט מנגנונים

עבדכם הנאמן עם פיל

ביום חמישי, 5.1, עזבנו את גבעתיים, קריה נאמנה, במונית עמוסת מוצ’ילות. נסיעת רכבת, טיסה, טיסה, טיסה וטרמפ קצרים אחר כך מצאנו את עצמנו בתחילתו של ירח הדבש שלנו, בליווינגסטון אשר בזמביה, קילומטרים בודדים מיופיים הצרוף של מפלי ויקטוריה.
שהינו באפריקה חודש. מזמביה עברנו למלאווי, ממלאווי לטנזניה, ובטנזניה קפצנו גם לזנזיבר. בעיקר נהנינו. וגם, אין אדם יכול לבקר באפריקה מבלי שזו תותיר עליו רשמים חרוטים היטב, ואני אינני יוצא דופן. אם כן, כמה מילים על אפריקה.

לקח לי בערך שעתיים להתאהב באפריקה, ובערך חודש להתעייף ממנה, מפני שאין לטעות: אפריקה מתישה. זה באוויר הרובץ כבד, מעיק; בניחוחות העשן המתובלים העולים מהמנגלים בצדי הדרך עליהם נצלים שורשים עמילניים; בחיבוקם (המטאפורי) הבלתי מרפה של הסוחרים והסקרנים; בסמול טוק שהוא חובה ולא רשות נעימה; ברגשי האשם שהם מנת חלקו של כל מערבי באפריקה; במעברים החדים מהתרווחות לעירנות; בצורך לתכנן הכול מראש; בכמויות האנשים המסתובבים חסרי מעש באמצע היום; באבק העולה מהדרכים הבלתי סלולות בכפרים; באפלה הנוחתת על ערים וכפרים בלילה. אפריקה סמיכה, ואינה מאפשרת לתייר לשכוח, ולו לרגע, היכן הוא נמצא. בביקורנו הראשון במפלי ויקטוריה, מיד לאחר שהתענגנו על המראה עוצר הנשימה של המפלים, של תופעות הטבע שהתפתחו סביבם, מצאה רעייתי ארנק בשירותים, שמסתמא נפל לאיזו תיירת. הבאנו אותו לחייל השומר בכניסה, שהעביר אותו אחר כבוד לחברו, שרוקן אותו מתוכנו המרשרש.

מפלי ויקטוריה, זמביה

המקומיים אדיבים, לעתים אדיבים מדי, לעתים באופן מביך, והם מצפים ממך להיות אדיב בה במידה, בין אם הם קושרים איתך שיחה מתוך עניין אמיתי ובין אם הם מנסים למכור לך דבר מה. אם לא תענה לשאלותיו של סוחר-הרחוב (מה שלומך? מהיכן אתה? כמה זמן אתה כאן? לאן מכאן? כל אלו ועוד, לפני שייגש לעניין – לנסות למכור לי דבר מה שאין לי עניין בו) אלא תנסה לשלחו במהלך הטקס, הוא ייעלב. לפעמים יתעלם ממך וישאל שוב, לעתים יצעק. ביומנו השני באפריקה הסביר לנו מיסיונר אמריקאי המתגורר בזמביה, שסמול טוק הוא גדול באפריקה, ולא שיערנו עד כמה.

יש לזה צדדים חיוביים. אין כמעט קונפליקט שאי אפשר לפתור בהומור, וחיוך וסמול טוק יכולים לעשות הבדל גדול ביחס כמו גם במחירים. ובכלל, מתי בפעם האחרונה חייכו אליכם אנשי ביקורת הגבולות והתעניינו בשלומכם? אבל כמו כל דבר המצוי מחוץ להרגל, גם זה הופך לעתים מעיק. אני בסדר גמור, תודה, אני מישראל, אני כאן לכמה ימים, אני יודע שאני מזונגו^[1]. בפעם העשירית בשעה האחרונה זה מתחיל לעייף.

[...]

זמביה נדמית בעיניי כמי שהתעוררה משינה ארוכה וגילתה שישנה חמש שנים, ומנסה כעת להשלים פערים. בכל הארץ פזורים שלטי רחוב הקוראים למשפחות ללכת ולבדוק אם הם נושאים את נגיף האיידס, ובבית הספר מטפטפים לילדים את המודעות לאיידס כפי שטפטפו לילדי ארץ ישראל את המודעות לצמחים מוגנים. רגעים היא נדמית כמעט מערבית, רגעים אחרים היא פוסחת על שתי הסעיפים ורק נראית כמתאמצת ללבוש שמלה שאינה הולמת אותה. שרידי קולוניאליזם מצויים בכל מקום: מהאפודות והז’קטים של המקומיים גם ביום חם ועד האנגלית השגורה בפי רוב ועד הנצרות המצויה בכל מקום בגרסתה האפריקאית, הנאיבית. וגם העוני וחיי הכפר ורמת השירותים הקלוקלת, וההמונים הלנים בלילה בתחנה המרכזית בלוסאקה, מצונפים זה בזה.

אין שום ספק ולא צריך לקרוא שום עיתון כדי לראות מייד כשמגיעים לזמביה שהיא בתנופה, שהיא מתפתחת, שדברים זזים בה. אולי לא גועשים ושוצפים כמו המפלים, אבל עמוקים ורחבים כמו נהר הזמבזי.

עבדכם הנאמן מעל מפלי ויקטוריה

[...]

מלאווי הייתה סיפור אחר לגמרי. בכל אפריקה כולה בקצב של החיים יורד לחצי, ואדם מתפתה להתרווח בזהירות מתוך עצלות ואיטיות. סמיכה ומעייפת, כפי שכבר כתבתי. במלאווי הקצב מאט לכדי עצירה, כמו התחבורה במדינה הקטנה, הצפופה והענייה הזו. דבר אינו זז לשום מקום. מילולית, דבר אינו זז – מלאווי מצויה בעיצומו של משבר דלק חריף הנמשך זה למעלה משנה. דלק לא נכנס למדינה, ומחירי השוק השחור מאמירים עד למעל לארבעה דולרים לליטר.

במלאווי קראתי שוב, במקרה, את "הדרכים חייבות לנוע" של היינליין. במקור, סיפור בעל מסר אנטי-איגודי חזק, המעמיד בסימן שאלה את יכולתו של אזרח לשים את הכלל לנגד עיניו. על רקע הדרכים הריקות מרכבים, הדהד לי הספר את המציאות ההפוכה, בה לממשלה לא אכפת אם ינועו הדרכים אם לאו, ויכולתה לשים את הכלל לנגד עיניה שואפת לאפס, בזמן שהאזרחים רואים את הכלל כל הזמן, ומנסים להסתדר. בשיכונים של עיר הבירה, לילונגווה, בין בקתות בוץ למבני פח, מגדלים הדיירים תירס (מקור המזון העיקרי) בחלקות קטנות, מסודרות, המעידות על שיתוף פעולה. החלקות הללו היו לי ניגוד חריף כאשר הגענו לכפר Monkey Bay, בו שני כבישים סלולים – הכביש הראשי, וזה המוליך לאחוזת הקיץ המגודרת היטב של הנשיא על גדות אגם מלאווי.

במלאווי חשתי טעמו של ייאוש. זה היה במהלך שיטוט רגלי בין בקתות הבוץ בכפר שבקייפ מקליר, ליד עוד פרוייקט חקלאי מערבי. פגשנו עשרות אנשים טובים ומיטיבים באפריקה: ממיסיונרים דרך עובדי חיל השלום וכלה במערביים שהשתקעו באפריקה ומנסים לעשות טוב סביבם. ראינו עשרות פרוייקטים שמנסים לשפר. ובכל זאת, ילדים חצי עירומים צעקו לעברנו "Hello! Give me money" ואחיהם בני השש ומעלה כבר נכנסו לאגם מוכה הבילהרציה לדוג דגים לארוחת הערב. התחושה הייתה שאין זה משנה בכלל מה ינסו אנשים לעשות, ההבדל שהם יצליחו לחולל יהיה מינורי, ייחמס בידי ממשלות חמדניות וייחרב בידי מקומיים אדישים-מדי. סיפור אחד בעיקר טרד את מנוחתי. בעלה של בעלת האכסניה בה התגוררנו בקייפ מקליר, ג’ף, סיפר לנו כי נמצא מין של דג הניזון מהשבלולים המעבירים את מחלת הבילהרציה. אצו והשקיעו כסף והביאו את הדגה המבורכת הזו לאגם מלאווי. אולם דג הוא דג, ודג הוא אוכל, והמקומיים שולים את הדג מהמים.

ומה הפלא? בשבוע שהיינו שם נאמר לנו שהממשלה מכפילה את עלות הביטוח למפעילי הסעות. כאילו אין די במחירי הדלק המאמירים בשוק השחור, כעת הולכות הנסיעות – בטרנזיטים עמוסים עד אפס מקום או במטולות, שהן משאיות פתוחות בהן נוסעים בעמידה, אוחזים חזק ומקווים לטוב – להתייקר עוד. התחבורה, כפי שאצל היינליין, היא מצרך בסיס. בלעדיה אין כלכלה. בלי כלכלה, יש חלקות תירס ודיג.

שקיעה מעל אגם מלאווי

לפני שהגענו למלאווי, קראנו כמה אדיבים המקומיים. אבל צריך לחוות את זה כדי להאמין; צריך לראות את כל עובדי בית הקפה היחיד בשדה התעופה הפצפון של לילונגווה מסכימים לחזור ולפתוח מחדש את בית הקפה כדי שלא נחכה לטיסה רעבים וצמאים, לאחר שכבר היו בדרכם הביתה. אולי נחמדים מדי. בשיחות עם מקומיים על ממשלות ושחיתות ודלק, התשובות הנפוצות ביותר היו "אני בטוח שהנשיא עושה כמיטב יכולתו".

רק פעם אחת הופרה האידיליה הזו, של אלו המורגלים בעוניים מול אלו המתעשרים ממנו: כשחזרנו ללילונגווה, בדרך לתחנה המרכזית, ראינו בעלי חנויות ממהרים לנעול את חנויותיהם ולהמלט. מתברר שבפעם השניה בשבועיים ישנן מהומות בעיר, מהומות שפרצו על כך שהממשלה מנסה לגרש את סוחרי הרחוב מהרחוב. לא שמפריע לממשלה, חלילה, שאנשים מוכרים דברים ברחוב, אלא שלסוחרים אלה אין רשיון – כלומר, הם מרוויחים את לחמם מבלי לתרום דבר מה ממנו למנגנון הממשלתי. מסתבר שגם לאנשים הנחמדים ביותר בעולם, בתנאים הנכונים, יש קו אדום: כשאלה שעברו, בעידוד ממשלתי, מהכפר החקלאי לעיר הגדלה והולכת, חיים בבקתות בוץ באזור הסלאמס של העיר ומגדלים שם קצת תירס על כל שטח אדמה פנוי כדי שיהיה מה לאכול, מגורשים בכוח מהדבר היחיד שהם יכולים לעשות כדי להתפרנס קצת, מפני שלא נתנו ממעט הפרנסה הזו אחוזים לממשלה שלוקחת מהם אחוזים גדולים בהרבה במחירים של הכול, הם מתקוממים. חשבתי על המחאה המסודרת, השקטה, של הקיץ אצלנו. מצבנו טוב בהרבה משל תושבי מלאווי. חשבתי שאולי, רק אולי, אני קצת שמח שבמקום ממנו אני בא האנשים הם לא הכי נחמדים בעולם, ושהם מתקוממים קצת לפני שאנשים עם אחוזת קיץ לוקחים מהם כל מה שיש להם. הייתי קצת גאה.

[...]

נעצור כאן. בטנזניה עשינו בעיקר ספארי, וזנזיבר תיירותית מכדי להשאיר רשמים עזים כל כך. אינני בטוח מה הלקח, אינני בטוח מה השיעור שאותו למדתי באפריקה. אבל אני יודע לבטח שהאנשים והמראות מזמביה ומלאווי, התחושות השונות, המעיקות יותר והשמחות יותר, ילוו אותי עוד זמן, יעניקו פרספקטיבה משונה, אחרת. ושבכל פעם שהם יצופו, אלמד מהם שיעור חדש.

עבדכם הנאמן מנתר עם בני שבט המסאי

התמונות בפוסט זה צולמו, לפי סדר הופעתן, על ידי: רעייתי, אני, רעייתי, רעייתי, בן שבט המסאי, ולהבדיל מיתר התכנים בבלוגיקה מוגנות תחת כל הזכויות שמורות.

באפריקה is a post from: בלוגיקה

1. לבן בסוואהילי ובצ’יצ’ווה

דובר רבות במתקפת המתנחלים על בסיס חטמ"ר אפרים ביום שלישי. משמאל, אי אפשר היה שלא לראות את חוסר הסימטריה בין הירי במוצטפא תמימי שנורה למוות על ידי מטול גז בכינון ישיר בניגוד להוראות הצבא ביום שישי, לטענת הצבא משום שהלה יידה אבנים – ובין היחס למתנחלים המיידים אבנים בצבא מבלי שכדור אחד ישרוק באוויר. ידידי יוסי גורביץ תפס היטב את הביטוי שממצה את היחס הבלתי שוויוני הזה בראיון של דובר צה"ל לכרמלה מנשה:

אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.

מימין, לעומת זאת, חיכו כמה שעות והחלו ביללות הרגילות: מ"עשבים שוטים" (או כפי שניסחה זאת באלגנטיות אופיינית, במאמר רצוף כזבים, רחלי מלק-בודה – "ערסים"), עבור ביבבות קוזאק נגזל שרק מנסה להגן על אדמתו הגזולה וכלה בהאשמת השמאל המסורתית.

אני חושב שמרבית הדיונים הללו פספסו נקודה משמעותית, שאליה ארצה להתייחס, והיא שאלת השבר האמוני העמוק שהמתקפה הזו – והעומדים מאחורי העומדים מאחוריה – מייצגים בשילוב הבלתי אפשרי המכונה ציונות דתית. אבל עוד לפני כן, אי אפשר שלא להתייחס ליבבה רווחת מימין – הטענה כאילו השמאל אינו מאולץ לגנות את מעשיהם של אנרכיסטים המפגינים כנגד הכיבוש, ומדוע יידרש הימין לגנות את מעשיהם של מתנחלים התוקפים חיילי צה"ל? אני נדרש לטענה נבובה זו משתי סיבות: האחת, שברצוני לטעון שתקיפה זו מהווה משבר חריף בציונות הדתית ככלל, ועל כן חזקה עליי שאני צריך להראות את הקשר בין נוער הגבעות ובין החבר הממוצע בגוש אמונים. השנייה, הקשירה הכמו סימטרית השקרית הזו מייצגת נאמנה את הרלטיביזם האתי שעומד בבסיס התפישה המתנחלת כולה. או לשון אחר לשתי הסיבות: אני מחזיק שמתוך שתנועת ההתנחלות דורשת לעצמה זכויות יתר – את החירות מביקורת על פעולותיהם של פרטים ממנה – תוך שהיא שוללת זאת מכל תנועה אידאולוגית אחרת, היא למעשה מביעה תמיכה או הסכמה שבשתיקה עם מעשים ששוללים בעצם קיומם את בסיסה של האידאולוגיה המתנחלת מראשית דרכה. ניסור כזה של הענף עליו יושבים הוא-הוא צלילו של הקרח שנסדק, כפי שיובהר בהמשך.

[...]

הקץ להקדמות. הטענה כאילו השמאל המתון אינו מוחזק אחראי למעשיהם השנויים במחלוקת של "אנרכיסטים", כהגדרתם בתקשורת, ושאר אנשי שמאל בנעלין, נבי סאלח ובלעין, שלעתים כוללים עימותים עם חיילי צה"ל, וממנה הדרישה כי רבני ההתנחלויות ומועצת י"ש לא יוחזקו אחראים למעשיהם של כמה עשרות בני נוער המתנפלים באישון לילה על בסיס צבאי, יוצרת מראית עין כוזבת של גזירה שווה. ראשית, היא שקרית: ארגוני השמאל כולם – משלום עכשיו הפרווה^[1], דרך בצלם – הארגון הראשון שנחלץ להגנתם של מתנחלים אלה וקבע שהכרזה עליהם כעל ארגון טרור איננה הדרך וכלה באנרכיסטים נגד הגדר – מאוימים על ידי חקיקה וקמפיינים ציבוריים שההנמקה שלהם כוללת, בין השאר, את העימותים הללו. לא זו אף זו: כל מי שמתנגד למפעל ההתנחלות מוחזק אוטומטית בכפיפה אחת לא רק עם פעילי שמאל קיצוני המתעמתים עם חיילים סמוך לגדר ההפרדה, אלא גם עם קיצוני ימין פלסטיניים המבצעים פיגועים. אנשי שמאל נדרשים לגנות לא רק פעולות של קיצוניים משמאל, אלא גם פעולות של קיצונים פלסטיניים – מקסאמים ועד פיגועים נוסח הטבח במשפחת פוגל. אחת הססמאות החביבות על מוכי הירח היא פושעי אוסלו לדין. שמעון פרס ויוסי ביילין הוחזקו ועודם מוחזקים אשמים בפיגועי הטרור של שנות התשעים, מאמר זה מערוץ 7 יוכיח. כך שאם כבר, השמאל המתון נדרש להוקיע מעשי אלימות הרבה יותר מהימין המתון, ובוודאי יותר ממועצת י"ש, ואפילו מעשי אלימות שאינם קשורים אליו או לעמדותיו ומעשיו.

שנית, אין שום הקבלה בין רבני המתנחלים כמו שמואל אליהו הגזען ואליקים בעתיד תהיה פה מדינת הלכה לבנון לבין השמאל המתון. איש אינו מחזיק את בני בגין, מיכאל איתן, דן מרידור, ראובן ריבלין ואפילו לא את עוזי לנדאו או ראש הממשלה אחראים או מבקש מהם לגנות את הפעולות. אין שום הקבלה בין השמאל המתון לבין מנהיגי מועצת י"ש ורבניה המטורללים. הניסיון לבצע הקבלה כזו הוא ניסיון לכפות על הדיאלקטיקה הפוליטית את הנורמליזציה של ההתנחלות, ולא בפעם הראשונה. ישנו קשר ישיר בין מועצת י"ש על שלל נציגויותיה החברתיות והפוליטיות לבין בני הנוער על הגבעות, מה שאין בין אנשי השמאל המתון ובין אותם מפגינים בבלעין ונעלין – למעשה, זו אחת הטענות החריפות של המפגינים כלפי השמאל-מרכז. זאת, אפילו אם מקבלים את ההנחה שישנו פסול בהפגנות אלה.

לבסוף, אם מבקשים אנשי מועצת י"ש ורבניה לגזור גזירה שווה בין נוער הגבעות המשתולל לבין מפגינים משמאל, אל יבואו מופתעים ונדהמים אם וכאשר צה"ל יטפל בראשונים כמו באחרונים, חלילה. מי שעושה הקבלה כזו, ובמקביל אינו מוחה – בלשון המעטה, שלא לומר תומך ומעודד ודורש עוד – כאשר צה"ל משתמש באלימות על מנת לפנות מפגינים משמאל – אלימות שלעתים מסתיימת בפגיעה בגוף, לא יוכל לבוא בטענות כאשר אלימות זהה תופעל במקרה שהוא רואה כמקביל. בהערת אגב, עצם הנקודה הזו כשלעצמה מספיקה כדי להפריך את ההקבלה: ראינו כבר שאנשי השמאל המתון לא מזדרזים לקפוץ ולגנות את צה"ל כאשר הלה יורה במפגינים, אולם אם אמצעים דומים היו מופעלים לפינוי השבאב המטורלל, ניתן להניח שמעוצת י"ש וגרורותיה היו מזנקות כנשוכות נחש. אבל זה ספקולטיבי^[2], ואיננו נדרשים לספקולציות, מפני שהנקודה זו היא כשלעצמה בדיוק העניין: אנשי המחנה ההוא רואים בעצמם נעלים לא רק על שכניהם הפלסטינים שאת אדמותיהם הם חומסים, אלא גם על "אחיהם" היהודים המחזיקים בסט דעות שונה משלהם. מבחינתם, מה שנכון לעשות לאנשי שמאל אסור לעשות לאנשי ימין. או כפי שטענתי בתחילת הדברים, הטענה הזו מבטאת היטב בדיוק את אותו מוסר רלטיביסטי המאפיין את אנשי גוש אמונים: הם דורשים מחד שיטפלו במתפרעים מהמחנה שלהם אחרת משמטפלים במפרי סדר מקרב שורות השמאל מחד, ולא יחזיקו אותם אחראים לאותם מתפרעים בדיוק, כפי שלדעתם – הבלתי מבוססת, כפי שהוסבר לעיל – אין מחזיקים את אנשי השמאל. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

[...]

אנשי שמאל טובים שמחו כנגד חוסר הסימטריה שבתגובת צה"ל לא טרחו להבהיר משהו; אני רק מקווה שהם אכן התכוונו לזה שכפי שצה"ל לא הפעיל נשק חי במטרה להרוג כלפי נערי הגבעות המשתוללים, כך לא צריך היה להניף את נשקו כנגד איברהים אבו רחמה או מוצטפא תמימי, ולא להיפך. אין קדושה בצה"ל, ומתקפה על בסיס צבאי עם בלוקים אינה שונה מהותית מ"תג מחיר" – פשיעה ואנדאליסטית אידאולוגית תחת שם מכובס – כנגד מכוניות בכפר פלסטיני. מתוך ראיה כזו – יש משהו מפוכח מאוד, בעיניי, בראיה של צה"ל לא כפרה קדושה שאין לדעת בה אלא כזרוע שלטונית שצריכה להיות מבוקרת תדיר – הדבר היחיד שמקומם במתקפה זו יותר מאשר כל השתוללות הרגילה של מטורללי הגבעות היא התגובה הא-סימטרית של הצבא שכנגד – צבא העם המגן בעוז על ההתנחלויות. חוסר הסימטריה הזה מקומם לא כי היו צריכים להיות פצועים והרוגים במתקפה נגד חטמ"ר אפרים, אלא כי לא היו צריכים להיות פצועים והרוגים בנבי סאלח, בלעין ונעלין. כאן, מי שמקבל על עצמו אתיקה רלטיביסטית הוא צה"ל עצמו (אני כותב את הדברים מתוך בטחון מלא שאנשי הימין הקיצוני, שהוכיחו שאין להם שום בעיה עם מתקפה פיזית על צה"ל, לא ישללו אפריורית ביקורת תיאורטית נגד הצבא), שמובא לקיצוניות (שקל לראותה במכתב של גורביץ לדובר צה"ל) באותו ציטוט אומלל של דובר צה"ל, המודה כי דין אחד למתנחלים ודין אחר לפלסטינים, באותו אזור.

היה ראוי כי צה"ל יפסיק לירות במפגינים וכי קצינים יפגינו את אותו איפוק שהראו מול מטורללי הגבעות גם אל מול פלסטינים מפגינים. במצב העניינים הנוכחי, חוסר הסימטריה זועק לשמים, ורק מי שמאמין שבורא עולם בעצמו שלח אותו למשימתו הקדושה שבהתיישבות יוכל לטעון כי מדובר בסדר עולם טבעי, וכי הכול לגמרי בסדר ואין כל בעיה. אחרים, המאמינים במוסר אוניברסלי יותר, ייאלצו לדחות את הטענה הזו.

האמונה שבבסיס האתיקה הרלטיביסטית הזו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו עזב את מעשיו ושלח את המתיישבים להתיישב – שהיו אלה דבריו שרעמו מקני התותחים במלחמת ששת הימים – היא אחת האמונות המניעות של גוש אמונים בפרט ושל הדתיות הפסאודו-ציונית בפרט. מה שמביא אותי אל העיקר.

[...]

שהבלון המשיחי יתפוצץ, זה ברור[...]הם *בכנות* רואים את משמעותה של האמונה בלאומיות והם *באמת* מאמינים שהצבא הוא מקודש[...] לא תהיה להם יהדות, כי הם מבינים אותה רק כביטוי "לגדולה, לגבורה, לתפארת, לנצח ולהוד" של מדינת ישראל. תארים אלה, שהם בתפילת דוד המלך תאריו של הקב"ה, מועברים על ידם למדינת ישראל וזו מניפסטציה אלילית מובהקת.^[3]

אחד הפאתולוגים המוצלחים ביותר של מה שמכונה בטעות "הציונות הדתית", ושל גוש אמונים בפרט, היה פרופ’ לייבוביץ’^[4]. הוא זיהה את האלמנט המשיחי לא רק בחניכי גוש אמונים, אלא גם במשנתו והגותו של האב הרוחני, הראי"ה קוק (שאת תורתו טען, בין היתר, שחניכיו עוותו). הוא זיהה את לב הבעיה – תפישת המדינה כאתחלתא דגאולא. כי אם הגאולה מתחילה במדינה, אז הכול מותר – משיח כבר בדרך. תפישה זו, שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, מעמידה את המדינה במעמד של קדושה. בהשאלה, גם צבאה משחרר השטחים הוא חלק מאותה גאולה, חלק מאותה קדושה. תפישה זו איננה עוד רעיון, היא הבסיס של כל הרעיון המתקרא "ציונות דתית". הרעיון הציוני מראשיתו עמד בסתירה ליהדות פעמיים: פעם אחת, מפני שהוא היווה "דחיקת הקץ" – הקמת מדינה בריבונות יהודית טרם ימות המשיח. התפישה היא שהגלות היא עונש, וסופו בגאולה על ידי משיח, ואין לדחוק בקץ זה להגיע. פעם שניה, מפני שהציונות לא רק שהקימה מדינה חילונית שאיננה מדינת הלכה תחת מלך משושלת בית דוד, אלא גם הגדירה יישות יהודית בלתי דתית, לאומית, ובכך הביאה לבעיה חדשה, מפוררת מבפנים: היא יצרה עם יהודי שאיננו עם התורה, ולזאת הדת היהודית על הלכתה המפורטת איננה יודעת להתייחס. כי בכך יש להודות: חלק מסוים מקיום מצוות דורש גם מימד ציבורי; קחו דרך משל את השמיטה: אם אין אדם מגדל את כל צרכו בעצמו, אין די בכך שהוא שומר על השמיטה, אלא עליו להקפיד שכל שהוא רוכש מקפיד על השמיטה גם כן^[5]. ההלכה אינה יודעת כיצד מתייחסים לעם יהודי שאיננו עם התורה, ליהודים רבים המנהלים בעצמם את ענייניהם ואינם רואים סמכות בהלכה והם מתפקרים ואף מתבוללים. הנחת היסוד שלה היא שהציבור אליו היא פונה מנהל חייו לאורה. אם מוסיפים לזה את העובדה שכמו כל תנועה לאומית מודרנית, התנועה הלאומית היהודית המתחדשת ביססה את עצמה על מושגים מעולם זכויות הפרט – זכותו של אדם להגדרה עצמית, או לשון אחר, זכותו של היהודי לריבונות על גורלו – כלומר, חייבה מעורבות של היהודי בקביעת גורלו ובכך חייבה פורמט מסוים של שלטון דמוקרטי, ואת העובדה שמוביליה של התנועה הזו היו מתבוללים, מתפקרים, "גרץ-יודן" כהרצל, בובר ונורדאו – נקבל שהלאומיות היהודית המתחדשת הייתה חייבת לעמוד בסתירה כלשהי לדת.

שתי סיבות אלה הן מה שהביא את החרדים כבר במאה ה-19 להתנגד לציונות, מה שמביא לזה שאפילו מפלגות חרדיות המשחקות את המשחק הפוליטי בישראל החילונית-ציונית נמנעות מלשחקו עד תומו (ויוכיח סגן-השר ליצמן). נימוקים אלה הנחו, למשל, את מנהיגה החמישי של תנועת חב"ד, שלום דובער שניאורסון, בהתנגדות העזה לציונות. ואין זה פלא כי חב"ד היא היום החסידות הציונית ביותר – רבים ממאמיניה סבורים כי משיח כבר הגיע.

התנועה הלאומית-דתית פתרה את הדילמה הזו על ידי שילובה של השאיפה הלאומית והמדינה שבעקבותיה בדיאלקטיקה היהודית-דתית; על ידי קביעה שמדינת ישראל היא תחילתו של תהליך הגאולה, והקמתה היא הטרמה לביאת המשיח. בכך, ניתן למדינה מעמד של קדושה: המדינה היא נדבך הכרחי בהבאתו של משיח. בהמשכו של התהליך, ותוך עיוות-מה של משנת הרב קוק, הפכה המדינה לגילוי מובהק של השכינה עצמה. לייבוביץ’ מיטיב לתאר את התהליך הזה:

בזה יש לרב קוק אחריות רבה, משום שהוא העלה את הלאומיות היהודית לדרגת דבר שבקדושה. כשהוא מדבר על עם ישראל אין הוא מתכוון ל-10 עד 12 מיליון יהודים אלא ל’נפש האומה’, שהיא לדעתו *יש ריאלי*, הזהה עם המושג (המדרשי-אגדי) ‘כנסת ישראל’, שהיא השכינה, שהיא הספירה העשירית – ספירת המלכות שבאלוהות. זאת אומרת שלמעשה התהליכים בעם ישראל כיום משקפים תהליכים באלוהות ולא בהיסטוריה האנושית[...] תלמידיו, או שאינם יודעים זאת, או שהם מתעלמים מכך. הם מעמידים פנים *כאילו* הם חושבים שהרב קוק מדבר על עם ישראל וחושב עלי ועליך ועל עוד 12 מיליון יהודים, אבל הוא חושב על *השכינה* כשהוא מדבר על עם ישראל!

הצבא, ככלי של המדינה באמצעותו היא שומרת את גבולותיה ואף מרחיבה אותן, הפך כאמור אף הוא למקודש בעיני גוש אמונים. התהליך הזה התחיל ביום השביעי: צה"ל "שחרר" את ארץ האבות, את חברון ושכם ויריחו והדובדבן שבקצפת – ירושלים והכותל המערבי. מדינת ישראל וצבאה היו לחמורו של משיח, והיכולת לחזור לארץ האבות נתפשה כחלק מהדיאלקטיקה של הקדושה שבהקמת המדינה. זו הייתה הוכחה לצמיחתה של הגאולה, ה"חזרה" לארץ האבות בנצחון הסוחף של 67.

קדושת הצבא כחלק מקדושתה של המדינה כחלק מתפישתה כראשית צמיחת גאולתנו עומדת, אם כן, בבסיס המשיחי של תנועת ההתיישבות הדתית-לאומית. אבל אז קרה משהו: הצבא הפסיק להיות בלעדית מכשיר ל"שחרור" ארץ ישראל. כאן עומדת דילמה שהיא מראשיתה של הציונות: ציונות של ארץ מול ציונות של מדינה. האם מטרתה הגדולה של הציונות היא להקים מדינה שמטרתה היא להביא גאולה – "שחרורה" של ארץ ישראל השלמה והבאת שלטון יהודי (הלכתי, להבדיל מ"שלטון של יהודים"), תחילה לארץ ואחר כך לעולם כולו – או שמא מטרתה של הציונות היא להביא להקמה של מדינה עבור העם היהודי בה יוכל לממש את ריבונותו שלו על עצמו. בשלב כלשהו – תאריך תחילת הסדק הוא ה-11 ביוני 1967, אבל הסדק הגיע לדילמה שחשפה אותו רק ב-1993 עם הסכמי אוסלו וההכרה שהמדינה עלולה להפסיק לשמש מכשיר ל"שחרור" ארץ ישראל ולהתחיל לקבוע את גבולותיה באופן המנותק ממושגי הגאולה – כשהמדינה הפסיקה לממש את התפקיד הזה. הציבור הדתי לאומי עשה כל שביכולתו – החל בהפגנות וכלה בטיפוח, התנערות מדומה וחיבוק מאוחר של רוצחי מנהיגים – על מנת להימנע מהשבר. אבל היה מאוחר מדי, והשבר הלך והעמיק והגיע לשיאו כששרון – מתנועתו של השותף החילוני הטבעי, ז’בוטינסקי, ומי שזוהה יותר מכל מנהיג חילוני אחר עם תנועת ההתיישבות – הזיז את יישובי גוש קטיף וצפון שומרון. במלחמה נגד ההתנתקות נהגו רבני המתנחלים בחוסר אחריות קיצוני, ואחד מבכיריהם – הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו – הבטיח לנוער שהיה לא תהיה. אבל היה גם היה, וההתנתקות הרחיבה את אותו השבר. הברית עם החילונים הלאומיים נסדקה, וכעת המדינה הפכה למכשיר המפנה את חבלי המולדת תחת "שחרורם".

לא, זו הלאומיות המתעטפת העטיפה של קדושה. עצם המושג ‘דתי-לאומי’ הוא תועבה!^[6]

כתוצאה מהתהליך הזה, הפך הצבא ממכשיר קדושה למכשיר טומאה, כזה שניתן לתקוף אותו. אבל מתחת לפני השטח, הקשר הרופף שקשר את הדת ללאומיות ניתק: המדינה, דרך צבאה, הפכה מאתחלתא דגאולא לעוד אחד מאויבי החזון המשיחי, וככזו שוב אין לה הצדקה דתית. חוקרי תיאולוגיה בעתיד בוודאי ישחתו זמנם בשאלה האם ההקצנה הדתית – ההתחרדות, ונפוצותו ההולכת וגוברת של החרד"ל – היא תולדה של השבר הזה או אחת הסיבות לו. אבל מתחת לפני השטח, אנשי גוש אמונים הוותיקים מאבדים אחיזה לא רק בהתנהגות הנוער, אלא גם באידאולוגיה שלו, במושג של דתיות לאומית בכלל. הניגודים נפגשים, הקרח נסדק.

[...]

ומה הלאה? קשה לומר מבלי להכנס לספקולציות, ולכן אקדיש פסקה לספקולציה האישית שלי, וזה כל שהיא – ספקולציה. לייבוביץ’ חשב שכשהבועה המשיחית של גוש אמונים תתפוצץ חלק ממאמיניה יתנצרו. אני חושב שזו הנחה מרחיקת לכת, אם כי לא בלתי מבוססת – ישנו קשר חזק מאוד בין פונדמנטליסטים נוצרים ובין חלק ממערכת האמונות של חלק מאנשי תנועת ההתנחלות. מה שיותר סביר הוא שאנחנו צועדים לקראת מלחמת אזרחים – עם הסרת שלשלאות הממלכתיות הציונית, שוב אין מה שיעצור את מלחמת הקדושה על ארץ ישראל מול מדינת ישראל. זה לא יבוא מייד, אבל זה יבוא. ראשית, לדעתי, זה ישמש כאיום, באותו האופן שפשעי "תג מחיר" משמשים כאיום היום: אם המדינה תפעיל סמכותה ותפנה יישובים, היא תביא למלחמת אזרחים. בהמשך, האיום יצטרך להתממש. כשזה יקרה, צריכים אנשי השמאל, המרכז והימין המתון לזכור את הלקח שהובא בתחילת הדברים כאן היטב: יש לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בנלחמים. אם ירצו המתעוררים, שזיהו את היהדות עם מדינת ישראל וניעורו מחלומם, להרים ידם במדינה, עדיין תצטרך ישראל הריבונית להוסיף ולהיות מדינתם; להגיב באיפוק ובהבלגה – כך תוכיח את היותה יישות דמוקרטית וחילונית.

אבל עוד לפני הספקולציה – העכשיו. עכשיו צריכים אזרחי ישראל להבין שהמתקפה הזו איננה פעולת-תגובה נמהרת של שבאבניקים נמהרים. היא מסמלת ניתוק של קשר לא-טבעי שגדלנו לראות כמובן מאליו של חובשי הכיפה עם מדינת ישראל באופן אידאולוגי. היא מסמלת את הניתוק הזוחל של אנשי גוש אמונים ממדינת ישראל, ועל אזרחי ישראל להבין ששוב אין לסמוך על ממלכתיותה של הדתיות הלאומית. הדתיים הלאומיים הופכים לדתיים בלבד. תחילתה של תנועת הנגד, שאולי תצליח למנוע או להפחית את הנזק הפוטנציאלי של מלחמת אזרחים עתידית, צריכה להיות צמצום מרכזי הכוח שלהם – של רבניהם בעיקר – בעמדות מפתח בישראל, בצבא בעיקר. לאחר שהכריזו חלקים מהם על נכונות קיצונית לפעולה מבפנים כנגד הצבא, יש גם הנמקה שאיננה ספקולטיבית-תיאורטית להתחיל לצמצם את הנזק הפוטנציאלי שכבר מתרחש. בקצרה, יש לראות, אל מול זריית החול של האדווקטים מימין, את המתקפה הזו כמה שהיא: עוד מיתר הניתק בין מטורללי הגבעות ומדינת ישראל.

הקרח נסדק is a post from: בלוגיקה

1. אני את חברותי הקצרה בארגון הפסקתי לאחר שהארגון סירב להשתתף באופן רשמי בהפגנה שדרשה את התפטרותו של אהוד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השניה
2. לא לגמרי, אם רואים שחלק מתנועת ההתנחלות הגיבה למתקפה בסוג של הצדקה
3. ישעיהו לייבוביץ’, מתוך: "על עולם ומלואו", עמ’ 32
4. כמו גם של השמאל הישראלי ושל החברה הישראלית כולה, אגב
5. ההערמה שמצאו לכך, אגב, גרועה, מבחינת היהדות, עשרות מונים: על מנת שלא לעבור על מצוות שמיטה, עוברים על "לא תחנם"
6. שם, 24

נתחיל מהסוף: "חוק החרם", ההופך את הקריאה להחרמה כלכלית, אקדמית או תרבותית של מדינת ישראל או ההתנחלויות לעוולה נזיקית ואת מעליה של יוזמה כזו לחשופים לתביעה נזיקית, הוא חוק המעקר מתוכן את הדמוקרטיה הישראלית. זה חוק שקובע שבישראל, ישנן התארגנויות פוליטיות שהן בנות-ענישה, וקובע תקדים לפיו השלטון יכול להפוך התארגנויות פוליטיות מסוימות לכאלה. אף דמוקרטיה אינה יכולה להרשות לעצמה להפוך לעוולה התארגנות פוליטית שאיננה בלתי חוקית^[1] אם ברצונה להישאר כזו. חופש ההתארגנות הוא מיסודותיה של הדמוקרטיה. בלעדיו, אין בה דבר. חקיקה שנועדה לקעקע פעילות פוליטית מסוימת, ספציפית, נקודתית, היא מצב בו המשטר מתערב בבחירתו של האזרח ומפעיל רגולציה על השוק היחידי שצריך להישאר חופשי מכזו: שוק הדעות.

הדיון הפוליטי היה צריך להיות סביב שאלת ההתנחלויות, והאם אנחנו רוצים בקיומן או לא. אבל הדיון שלנו יצא היום משם. הדיון שלנו איננו סביב השאלה הפוליטית עוד: הוא סביב השאלה האם מותר לאדם לקרוא לרעיו לתמוך בעמדה מצפונית מסוימת, גם אם השלטון אינו אוהב את העמדה הזו, ובלבד שאיננה פלילית. דיון כזה איננו עוד דיון פוליטי בדמוקרטיה, הוא דיון בין הפוליטי-דמוקרטי למי שמבקשים להגבילו.

מפעם לפעם אנחנו שומעים שקבוצה כזו או אחרת בקרב לובשי השחורים קוראים למאמינים שלא לרכוש שירותים מחברה זו או אחרת שמחללת שבת או פשע נורא שכזה. להחרים, אם תרצו. זו עמדה מצפונית שאינני מסכים איתה, ורבים מאזרחי ישראל יחלקו עליה – כל אדם מסיבותיו שלו. עם זאת, איש אינו מטיל ספק בזכותם של אותם חרדים להתארגן, להביע בפומבי את עמדתם המצפונית-פוליטית, להימנע מלממן במישרין את שהם אינם מסכימים איתו – ולעשות כן כשהם חופשיים לחלוטין מאיומים.

כמובן, לעמדות ומעשים פוליטיים יש השלכות בספירה הציבורית. זו פחות או יותר ההגדרה המילונית של פוליטי. לפעמים ההשלכות הללו הן במדיניות ומנהיגות, ולעתים ההשלכות שלהם הן כלכליות, ולעתים ההשלכות שלהן הן אחרות – למשל, למעשה הפוליטי של הפגנה יש השלכות על התחבורה. חרם כלכלי, תרבותי ואקדמי על ההתנחלויות ותוצריהן עלול לגרום לקשיים כלכליים להתנחלויות – באותה המידה שבה חרם על חברות המבצעות ניסויים בבעלי חיים או על חנויות שאינן שומרות שבת עשוי לגרום לנזק כלכלי למושאי החרם. ומה בכך? לאדם חופשי מותר לבחור – מכל שיקול שהוא – מה הוא מכניס לעגלת הקניות שלו, ואם בהימנעותם של אנשים מרכישת מוצרים מסוימים הם מסבים נזק למאן-דהוא, הוא יכול להיענות לדרישותיהם, לספוג את הנזק או להתמוטט, וחד הוא למחרימים ולנו. ומסתמא, כיוון שזכות שמורה לכל אדם לנסות לשכנע את רעיו לפעול כמוהו – כך פועלת דמוקרטיה, כאשר כל אדם מנסה למכור את דעתו ואת עמדותיו לאחרים – גם לאותם אנשים הנמנעים מרכישת מוצרים מסוימים מכל שיקול שהוא הזכות לקרוא לאחרים לשקול גם הם את אותן הסיבות ולפעול כמוהם. וכשמנסחים כללים כפי שהם – כלומר, כלליים – קל לראות שאין הבדל מהותי בין חרם לחרם, בין לא לקנות מוצרים של מחללי שבת ללא לקנות מוצרים שיוצרו בהתנחלויות.

[...]

אלמנט אי השוויון בולט במיוחד בחוק הזה: מותר לקרוא שלא להשכיר דירות לערבים; מותר לקרוא שלא להשכיר דירות לחילונים; מותר לקרוא להחרמת גופים מחללי שבת; מותר לקרוא לחרם על עסקים של ערבים/שמאלנים/חרדים/אחר; מותר לקרוא להחרים את אוניברסיטת תל אביב או מערכת החינוך; מותר לקרוא להחרים את מערכת המשפט; מותר לקרוא להחרים עסק של סוציומט. אסור רק לקרוא להחרמת מוצרי התנחלויות. משמע – הבחירה בהתנחלות מקבלת הגנת-יתר, ככזו, על פני כל בחירה אחרת. מדינת ישראל נותנת מעמד-על לאידאולוגיית ההתנחלות על פני כל אידאולוגיה אחרת: מניסויים בבעלי חיים ועד בכלל.

[...]

הצד השני של המטבע הוא כמובן שמדינת ישראל אוסרת על הבעת עמדה מאוד ספציפית, לפיה רכישת מוצרי התנחלויות איננה מוסרית ויש להימנע ממנה. העמדה הזו איננה קריאה למעשה פלילי: אין אף חוק המחייב לרכוש מוצרי התנחלויות – היא קריאה לאנשים לנצל זכות קיימת שלהם לבחור מה הם רוכשים. העמדה הזו איננה גזענית: מקום מגוריו של אדם איננו חלק ממוצאו. העמדה הזו איננה פוגעת בזכויותיו של איש: לאיש לא עומדת הזכות שאנשים ירכשו ממנו שירותים או מוצרים, או יספקו לו כאלה, אם הם אינם רוצים בכך. אבל העמדה הזו דווקא הופכת לבלתי חוקית. מדוע? מפני שהעמדה הזו מקודמת על ידי השלטון.

משטר שבו השלטון מגדיר איזו עמדה פוליטית היא לגיטימית ואיזו עמדה פוליטית אינה לגיטימית, שמעמיד בידי קבוצה פוליטית מובחנת מכשיר לרדיפה של בעלי עמדה פוליטית הפוכה^[2], משטר כזה אינו משטר דמוקרטי עוד. במשטר דמוקרטי יכול אדם לבחור את עמדתו מתוך כלל הדעות הזמינות, וכלל הדעות הזמינות הוא לב העניין. אפשר להתווכח עם עמדה הקוראת להחרמת התנחלויות. אי אפשר להפוך אותה לבת-ענישה, מבלי לפגוע באופן עמוק בשוק הדעות, בלב ליבה של הדמוקרטיה – הזכות לפעול בהתאם לצו מצפונך.

ולמען הסר ספק: חוק שהיה אוסר על צמחונים לקרוא לחרם על חנויות המוכרות בשר, או חוק שהיה אוסר על אנשי ימין לקרוא לחרם על מרצים שמביעים עמדות שמאלניות, היה נופל באותה מלכודת וגורם לאותו הנזק. חוקים כאלה הם תחילת הסוף. כשהם מתקבלים בקול תרועה רמה, הם צווחת הברבור של דמוקרטיה מפרפרת, שבחרה היום לסכור את פיה של עמדה מסוימת, חוקית, בכוח. זה גרוע מסתימת פיות, זה גרוע מפגיעה בחופש הביטוי – זו פגיעה בעצם הזכות להתארגנות פוליטית.

[...]

או אם לסכם במשפט: כנסת ישראל היום לקחה את המדינה שסבתא שלי בנתה, והתחילה בתהליך של הפיכתה למדינה שממנה ברחה.

צווחת הברבור is a post from: בלוגיקה

1. כלומר, הקריאה שלה לפעולה איננה קריאה לפעולה פלילית
2. ודוק: מתנחלים יכולים להחרים עסקים המנוהלים בידי אנשי שמאל באין מפריע ואנשי השמאל ייאלצו לספוג את ההפסדים בשקט

הנחתי מידיי בימים אלה את לא אשנא ספרו האוטוביוגרפי של ד"ר עזאלדין אבו-אלעייש, הרופא ממחנה הפליטים ג’בלייה שקנה לעצמו שם בנסיבות טראגיות. ד"ר אבו-אלעייש שכל שלוש בנות ואחיינית אחת, כאשר במהלך מבצע "עופרת יצוקה" כוחות צה"ל הפגיזו בטעות את ביתו. יום לאחר מכן, כאשר התייצב מול מצלמות הטלוויזיה בבית החולים שיבא בתל השומר, שם טופלה בת נוספת שלו ואחייניתו, ובפיו מסר אחד: הלוואי ובנותיי תהיינה הקורבנות האחרונים של הסכסוך – התנפלו עליו מספר ישראלים, מובלים על ידי לבנה שטרן, כשהם מאשימים אותו בבהמיות אורתודוכסית טיפוסית: אם ירו לך על הבית, סימן שהייתה סיבה. תחקיר צה"ל בנושא היה מביש:

מהתחקיר עלה כי כוח מחטיבת גולני שפעל באזור הכפר סג’עיה במשך מספר ימי לחימה, ביצע קרבות פנים אל פנים והיתקלויות מטווח קצר עם חוליות מחבלים, איתר מנהרות תקיפה וזיהה בתים ממולכדים, נתקל ביום שישי האמור, בירי צלפים ומרגמות ובשטח רווי מטענים וחומרי חבלה[...]במהלך ירי התגובה של כוחותינו זוהו דמויות אשר נחשדו כתצפיתנים שכיוונו את ירי הצלפים והמרגמות של החמא"ס מהקומות העליונות של בית הרופא. לאחר הערכת מצב ממושכת של מפקד הכח, שבמהלכה נמשכה אש האויב על כוחותינו, ניתנה הוראה לבצע ירי לעבר הדמויות. מירי זה נהרגו שלושת בנותיו של ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש.

בהערת אגב יש לומר שהתחקיר מביש, משני טעמים. הראשון הוא שצה"ל לא מספק תשובה לשאלה האם אכן היו תצפיתנים בבניין. אם היו כאלה, ודאי גופותיהם צריכות היו להמצא באזור. אם לא היו כאלה, הרי שהתחקיר צריך לומר ברחל בתך הקטנה כי נעשתה טעות בשיקול הדעת, ולהעמיד לדין את האשמים. על ידי התחמקות מהשאלה צה"ל מתחמק מאחריותו. אולם מביש גם מטעם נוסף: ביתו של הד"ר ניצב בג’בלייה, לא בסג’עיה. כיצד אפשר לקחת ברצינות תחקיר שכזה?

ספרו של אבו-אלעייש איננו הישג ספרותי יוצא דופן. הוא כתוב היטב וקולח, אם כי אסוציאטיבי מדי ורצוף בחוסר העקביות השמורה לאלה המספרים זכרונות לא ערוכים. הוא מתארך יתר על המידה, לטעמי, במקומות מסוימים ופוסח על שני הסעיפים במקומות אחרים. אולם לספר יש ערך נוסף מלבד ערכו הספרותי: הוא מציג בפנינו אחר שהקולקטיב הישראלי נוהג להעמיד פנים שאינו קיים. אחר שהוא מוסלמי מאמין שפועל להעצמת נשים במזרח התיכון כולו, אחר שהוא פליט מג’בלייה שאיבד שלוש במתקפה מרושעת ומעביר בכל מקום מסר של פיוס והבנה. אחר שאינו מתבייש בזהותו הפלסטינית – להיפך, הוא גאה בה – ובה בעת מדבר על בניית גשרים של הידברות. אחר שטיפל בעשרות זוגות ישראלים שביקשו להיכנס להריון, וחזר בסוף השבוע דרך מחסום ארז לביתו שבג’בלייה. הספר הזה בגרסתו העברית^[1] הוא הפעם השניה שבה הרופא העזתי דוחף בפניהם של הישראלים את שאינם רוצים לראות. הפעם הראשונה הייתה, כמובן, כאשר התקשר לשלומי אלדר באמצע משדר החדשות במהלך עופרת יצוקה.

[…]

האגביות שבה מתוארות אורחות חייו היומיומיות של אבו-אלעייש – הבדיקות הארוכות במחסום, ההמתנה לפתיחתו של מעבר רפיח, הטרטור הבירוקרטי שנגרם לו עקב הכנסת שמו בטעות לרשימה של מבוקשים, העבודות בהן עבד כנער במחנה הפליטים ג’בליה, הזמן שבילה הרחק ממשפחתו – האגביות הזו היא בדיוק מה שהישראלי לא מעונין לשמוע. מבחינת הישראלי הממוצע, במקרה הטוב, העינוי המתמשך הזה הוא מוצדק, במקרה הרע אין בו די. קל לעשות זאת כאשר לא עומדים אל מול פני התהום ומביטים בה. קריאת הספר הזה מחייבת אותנו להביט, והתהום מביטה בנו בחזרה. או-אז נראות בבירור גם השלכותיה של המדיניות הזו, התסכול והזעם שהיא מייצרת, ההנצחה-העצמית שלה, הדורות חסרי התקווה שהיא מגדלת.

ואולי בזה בכלל שורש העניין. כמי שנולד באזור נטול תקווה בתנאים נטולי תקווה, אבו-אלעייש לא רק מצא תקווה לעצמו – הוא מגלם אותה עבור האזור כולו.

חשוב להרגיש כעס בעקבות אירועים כאלה; כעס שמעיד שאינך מקבל את מה שקרה, שמדרבן אותך לחולל שינוי. אך עליך לבחור שלא להכנס לסחרור, לא ליפול לתוך מלכודת השנאה[...]אני מבין בכל רמ"ח אבריי שהאלימות היא חסרת תועלת[...]הכבוד של הפלשתינים והכבוד של הישראלים שווים הם, והגיע הזמן לחיות בשותפות ובשיתוף פעולה – אין דרך חזרה.^[2]

[…]

ד"ר אבו-אלעייש מגלם בדמותו את הפרטנר שאומרים לנו שאין. הוא לא רוצה לדבר על שלום וסלחנות.

עלינו לדבר על אמון, על כבוד, על האנושיות המשותפת לנו ועל מאה אלף הצעדים הנוספים שעלינו לצעוד כדי להגיע בסופו של דבר לשלום ולסלחנות.^[3]

הוא רוצה לדבר איתנו. נדמה לי שהתכונה הזו הופכת אותו, ככל הנראה, לדמות שהכי קשה להקשיב לה. הורגלנו על ידי מנהיגינו, במשך שנים, לדבר אל ועל הצד השני בזמן שמנהיגי הצד השני מדברים אלינו ועלינו. אבל אנחנו לא רגילים שמישהו בצד השני מבקש שנדבר איתו. בדרכו, ד"ר אבו-אלעייש מזכיר לנו שדיאלוג איננו זוג מונולוגים.

הוא גם זה שחצה את הרוביקון, הרופא יליד מחנה הפליטים שבגיל 14 כוחות צה"ל הרסו את ביתו ובילה שנים בטיפול בחולים ישראלים בסורוקה ובשיבא, שלו חברים ישראלים רבים המוקירים אותו, ששלח את בנותיו לקייטנת שלום בסנטה-פה, להידבר. בדמותו, אבו-אלעייש מגלם תקווה לעתיד טוב יותר תחת דבקות בעוולות ההיסטוריות. וזה, אולי, הדבר המרשים ביותר: אדם לא יכול שלא לחשוב שאילו היה הוא עובר את התחנות בדרכי החיים של הרופא העזתי, כבר מזמן היה חדור שנאה. ד"ר אבו-אלעייש מדלג מעל המשוכה הזו בעזרת הרבה מאוד הגיון בריא: השנאה אינה מועילה ולא תפתור דבר.

[…]

ויש, בוודאי, סמליות-מה בכך שהאיש חדור התקווה הזה חי היום בקנדה.

חג עצמאות שמח. בצדק קנינו לנו עצמאות, ומין הדין, לפי אותו הצדק בדיוק, שהצד השני יקנה את זו שלו. ד"ר אבו-אלעייש ודומיו מהווים את הבסיס לדו-קיום צודק כזה. מהצד שלנו, עלינו להיות מוכנים להציב מולם פרטנרים ראויים, המסרבים לשנוא.

זה באמת יהיה לתפארת מדינת ישראל.

התקווה is a post from: בלוגיקה

1. שפת המקור של הספר היא אנגלית, תרגומו החלש לפרקים נעשה בידי יעל זיסקינד-קלר
2. מתוך "לא אשנא"
3. שם

כתבתי כאן פעם על הלן סוזמן, חברת הפרלמנט היהודיה הדרום-אפריקנית, שהתנגדה נמרצות למשטר האפרטהייד. היא נחשבה לבוגדת. הקרוקודיל הגדול, פ.ו. בותה, שהיה ראש הממשלה (ולימים הנשיא) הדרום אפריקני ויריבה הפוליטי הגדול^[1], הנחה את משטרתו לצותת לטלפונים שלה ולהטריד אותה בשלל שיטות אחרות. פעמים רבות קראו לה אזרחים ופוליטיקאים לחזור לרוסיה, ואף לחזור לישראל. הטיחו בה שהיא מעודדת Insurgance, התקוממות, שהיא מסכנת את דרום אפריקה, שהיא קומוניסטית^[2] , שהיא עושה דה-לגיטימציה לדרום אפריקה. היא שאלה, ממעמדה כחברת פרלמנט, שאלות על אודות מספר העצורים, מספרי המוצאים להורג וכיו"ב – מידע שהתקשורת אהבה לקבל. פקיד ממשלה אמר לה פעם ששאלותיה מביכות את דרום אפריקה. סוזמן, תמיד חדת לשון, ענתה מייד:

לא שאלותיי הן שמביכות את דרום אפריקה, אלא תשובותיך.

כשפוליטיקאים ופקידי ממשל רוכבים על הגל החדש, זה שנוצר גם בשל תנועות ימין כמו אם תרצו^[3], הגל של התנגדות לדה-לגיטימציה, הם מפנימים רק חצי מהמסר של היהודיה היקרה הזו: המסר לא היה שיש למנוע את התשובות ולעצור את השואלים, המסר היה שיש לעצור את המעשים שגורמים לתשובות להיות מביכות.

[…]

מה שיפה במילים הוא שיש להן משמעות. לפעמים, הערה סמנטית מרכזת כמעט את כל המהותי שיש לומר על נושא מסוים. למשל, קמפיין המאבק בדה-לגיטימציה. אם אדם הוא נגד דה-לגיטימציה, אז מי שמתנגד לו הוא, כמובן, נגד-נגד-דה לגיטימציה. העמדה שמתנגדת לעמדה הזו תהיה אנטי-אנטי-אנטי-דה-לגיטמציה. העמדה הנגדית היא, כמובן, אנטי-אנטי-אנטי-דה-לגיטימציופוביה. אפסיק כאן, אבל רק כדי להיות מנומס כלפיכם, קוראיי הנאמנים.

הקושי הסמנטי הלז יהיה קיים בכל עמדה רעיונית המנוסחת על דרך השלילה, מפני שאדם יכול שלא לתמוך בדבר מה, ועדיין להתנגד להשתקתו^[4] ואז מי שמתנגד לעמדה שכל מהותה הוא בהתנגדות לעמדה אחרת בהכרח ייפול בחטא השלילה הכפולה, שקשור הדוקות בחטא הרגרסיה לאינסוף. זנון מחייך ממעל.

מה שיפה בקושי הזה הוא שהוא מצביע בצורה ברורה על עמדות המנוסחות על דרך השלילה. ככאלה, אין להן זכות קיום בלי עמדה אחרת. קרי, הן ריאקציונריות לחלוטין; בלתי יוזמות, הן לא מספקות שום אמירה פוזיטיבית. ככאלה, הן פיקטיביות – תמיד אפשר למצוא משהו להתנגד לו ולהפוך את זה לאג’נדה, אבל כמאמרם של מועצת חכמי המונטי פייתון, זה לא וויכוח, זה סתם סתירה – זה חסר את המרכיב האינטלקטואלי של הדיון. די בדברים הללו כדי שאף בר דעת לא יתייחס ברצינות לקמפיין הזה, אולם מסתבר שאין די ברי דעת שיאמרו בצורה ברורה שעמדה שכל קיומה הוא בשלילת עמדה אחרת היא עמדה שתביא רק לכליה, כי רק לכך היא מכוונת.

או במילים אחרות, במקום לצאת בקמפיין להגברת הלגיטימציה של ישראל, הקמפיין הוא למאבק בדה-לגיטימציה. כיוון שאין לו ערך פוזיטיבי, הוא וודאי לא יעלה את קרנה של ישראל בעולם; במקרה הטוב הוא ישתיק עמדות פוליטיות מאוד מסוימות, במקרה הרע הוא יביא לירידה נוספת בדימויה של ישראל. אין דבר שמשחק טוב יותר לידי היריב האידאולוגי שלך מאשר מעשה שלך שמוכיח את כל מה שהוא טוען בניסיון להוכיח שהוא מדבר שטויות.

[…]

הנחת היסוד מאחורי הרעיון של דה-לגיטימציה היא אותה הנחת היסוד של פקיד הממשל שקצפו יצא על סוזמן ושאלותיה: הלחץ הבין לאומי ודעת הקהל העולמית מחייבים את בני העם לאחדות שורות של השתקה. אסור להם לדעת, הם לא יבינו, הם יכעסו^[5]. אבל האמת סופה תמיד לצאת, ואם אתה מתבייש לומר שאתה עושה משהו, זה בדרך כלל סימן טוב לזה שאתה צריך להפסיק לעשות אותו.

אם פרסום מעשיה של ישראל – מדינה שהעבירה אמש שני חוקים שמטרתם להצר את צעדיהם של ערביי ישראל ולפגוע בחירויות יסוד שלהם אגב בחירה בנראטיב היסטורי אחד והוצאת האחר אל מחוץ לחוק – הוא דה-לגיטימציה; אם מאבק בתוואי של גדר הפרדה שהוכרז על ידי בית משפט ישראלי כבלתי חוקי לפני שנים הוא דה לגיטימציה; אזי המעשים הללו הם עצמם דה-לגיטימציה. חושף האמת ברבים אינו גורם לזה שיינתן לישראל פחות קרדיט משהיא ראויה לו, הוא גורם לזה שיינתן לישראל בדיוק הקרדיט שהיא ראויה לו – פשוט, לישראל מגיע הרבה פחות קרדיט משהיא הייתה רוצה לקבל.

מי שמבצע דה-לגיטימציה של ישראל הוא מי שמנחה את זרועותיה השונות לבצע מעשים שגורמים לדה-לגיטימציה שלה, לא תמיד בלתי מוצדקת. מי שחושף את את המעשים הללו לאור השמש לא גורם לדה-לגיטימציה, הדה-לגיטימציה נגרמת מזה שאנשים, מה לעשות, תופשים מעשים מסוימים כבלתי לגיטימיים.

[…]

אבל בואו נדבר על דה-לגיטימציה. נדמה לי שיש לעשות הבחנה בין שני סוגי מעשים: סוג אחד הוא מעשה שיש לו מטרה מסוימת – נניח, הזזת תוואי הגדר הבלתי-חוקית (לפי חוקיה של ישראל עצמה!) בבלעין – ועשייתו גורמת לישראל מבוכה בין לאומית מפני שהיא חושפת על אודותיה עובדות שגורמות לאנשים מסוימים בעולם לראות בפעולותיה דבר מה בלתי לגיטימי. במקרה הזה, נגרמת לישראל מבוכה – מילת הקסם היא דה-לגיטימציה – כנזק עקיף מפעילות פוליטית; מובן שאין לדחות את הזכות לפעילות פוליטית בדמוקרטיה מפני החשש שייגרם נזק תדמיתי למדינה, מפני שאז ניתן יהיה לדחות כל התנגדות למעשי מדינה שאינם עולים בקנה אחד עם המצופה ממדינה דמוקרטית – כלומר, כל התנגדות למעשה אנטי-דמוקרטי של המדינה. דמוקרטיה שעושה כזאת ימיה כדמוקרטיה קצרים.

סוג אחר של מעשה הוא כזה שמטרתו היחידה הוא הכפשתה של ישראל בעולם, יצירת דה לגיטימציה לשם יצירת דה-לגיטימציה. המניע הוא כזה שרוצה לראות את ישראל מוקעת בעולם, לא מסיבה מסוימת – נניח, הפסקת הכיבוש בשטחים – אלא בכלל, כישראל. כמובן, עמדה כזו נופלת באותו המקום שהובא בתחילת הדברים, מפני שזו עמדה המנוסחת בשלילה. במקרה כזה, בזמן שעמדה כזו היא מותרת – לאנשים מותר, באופן עקרוני, להתנגד למה שהם רוצים מאיזו סיבה שבא להם, אם הם מוכנים לעמוד בביקורת – היא עמדה שקל מאוד להפיל.

נדמה לי, שיהיה קל מאוד להגן על הטענה שמרבית הפעולות שמתויגות היום כדה-לגיטימציה הן דווקא מהסוג הראשון. אינני סבור שניתן יהיה בקלות להוכיח שמטרתם היחידה של מרבית ארגוני השמאל הנרדפים היא להביא לדרדור מעמדה של ישראל בעולם. נדמה, כי דווקא ההיפך הוא הנכון: הארגונים הללו, כולם עד אחד, קמו כדי להביא לשינוי פוליטי-מדיני כלשהו. זאת ועוד – לרוב השינוי הפוליטי המוצע הוא כזה שדווקא יגרום להגברתה של הלגיטימציה של ישראל בעולם. מרבית האנשים שאותם הולכים לחקור ובהם הולכים להיאבק רוצים להגביר את הלגיטימציה של ישראל. אירוניה? לא כל טמטום ראוי לשם הזה.

ומכאן עולה בבירור, שההתנגדות ל"דה לגיטימציה" היא חרב פיפיות מסוכנת, מפני שתמיכה בעמדה כזו מעניקה לממשלה את הלגיטימציה^[6] הנדרשת לה כדי להשתיק פעילות פוליטית פנימית המתנגדת למעשים שאפשר שיביכו את ישראל. מעט מאוד דברים יביכו את ישראל יותר מהשתקה כזו.

[…]

ויש כאן עוד נקודה, חמקמקה כזו, שמתחבאת בין השורות, בעצם העובדה שחברי הכנסת שרוכבים על הנמר הזה אינם עושים את ההבחנה שנעשתה בפסקה לעיל. כלומר, לדידם, אחת היא אם פעולה נעשית מתוך רצון לגרום לישראל לדה-לגיטימציה גרידא, ואם היא נעשית למען מטרה אחרת ובדרך מביכה את ישראל. כל מה שחשוב הוא מראית העין של ישראל בעולם. אין מהויות, אין עמדות, אין אידאולוגיה, אין טוב ורע. יש רק את האופן שבו דברים מסוימים מצטיירים, רק זוויות צילום.

כדי לאחוז בעמדה כזו צריך לעצום עיניים היטב: צריך להיות מסוגל להתעלם לחלוטין מכל שיקול מוסרי, מכל כוח שיפוט. בפראפרזה על המשפט ההוא מאגרת פולוס הראשונה, כי כל בריאת הממשלה טובה ואין דבר משוקץ אם ייאכל בתודה. צריך להיות מסוגל לקבל לחלוטין, בלי פקפוק, כל מעשה שהוא ולעולם לא לנקוט עמדה נגדית, כי כזו עלולה להביא לדה-לגיטימציה של ישראל. ומה שנשאר מעמדה כזו, בדרך כלל, זה מראית עין עצומה. זה, והמון תשובות מביכות.

[...]

בדברי הימים של דרום אפריקה זכורה סוזמן תמיד כפטריוטית גדולה, גדולה בהרבה מיריבה הפוליטי המר. אחרי הכול, היא עשתה כל שלאל ידה, ואל נוכח לחצים כבדים, כדי להפוך את מדינתה לטובה יותר ולהגביר את הלגיטימציה שלה. הקרבה עצמית למען מה שנראה לאדם כטובת הכלל, הלא זו תמצית הפטריוטיזם.

מראית עין עצומה is a post from: בלוגיקה

1. עליו אמרה את המשפט" אילו היה אישה, היה מגיע לפרלמנט על מטאטא"
2. כן, הפחד מהקומוניזם היה אחד התירוצים של המשטר הלבן בדרא"פ. לא בכדי כונה החוק שנתן לשר המשפטים סמכות להוציא ארגונים פוליטיים מחוץ לחוק "החוק למניעת קומוניזם"
3. מישהו שמע גינוי של התנועה הציונית המתחדשת לדבריו של ח"כ מיכאל בן ארי, שאמר שהציונות והדמוקרטיה סותרות? לא? מעניין מאוד
4. למעשה, אדם צריך לעשות כן
5. כמה גלותית היא העמדה הזאת, וכמה אירונית העובדה שאחת התנועות שמקדמות אותה, כנופיית רונן שובל, במקביל רואה את "שלילת הגלות" כאחד מעקרונותיה
6. הפנימית

תגובתם של הישראלים לרוחות ההפיכה במצרים הייתה, על פי רוב, מפוחדת למדי. המשוואה, לפיה באין דיקטטורה חילונית חייבת לצמוח במדינות ערב דיקטטורה מוסלמית, מן הסתם איננה נכונה בהכרח; אבל היא התקבלה כמשוואה קיימת. או מובראכ, או האחים המוסלמים. אין אחרת. כדי כך, שכמה אינטלקטואלים^[1] כבר קבעו שתמיכה בדיקטטורה חילונית במצרים היא האקט הדמוקרטי הנכון. שימו לב לפואטיקה שבדברים הללו:

ממשל אובמה לוקה באותה תסמונות. הוא שוכח את העובדה שבחירות במצרים יכולות להוליד גם שם משטר של פונדמנטליזם איסלאמי. האמריקאים מתקשים לראות את הדבר הפשוט הזה: שרצון העם הוא לא תמיד דמוקרטי. ובשביל דמוקרטיה צריך לא רק לפנות לעם, אלא גם שהעם ירצה בדמוקרטיה, ולא, למשל, ”מנהיג חזק“, קומוניזם טוטליטארי, או פונדמנטליזם אסלאמי. אובמה שוכח, במלים אחרות, שמתוך שלושת האפשרויות – דמוקרטיה, דיקטטורה והתפשטות הפונדמנטליזם – לפעמים כדאי לבחור בשניה. לא רק כדי למנוע את השלישית. אלא גם כדי למנוע מן הראשונה להוליד את השלישית.

בפסקה הזו יש הרבה מהפאתולוגיה של השיח הציבורי בישראל בכל האמור לשכנותיה. הנחת היסוד לפיה ערבים אינם מסוגלים לדמוקרטיה, הנחת היסוד לפיה טובים לנו דיקטטורים חילוניים מאשר הסיכוי לכוח לפונדמנטליסטים איסלאמיים, הציפייה שארה"ב תתקן את מה שמקולקל בשבילנו. שווה לחקור את הלך הרוח הזה.

הערה שצריכה להיאמר היא שמדובר בעמדה בלתי עקבית בעליל. את הדברים הבאים כתב אותו אינטלקטואל בשלהי 2008:

בדמוקרטיה לא יכול להיות שדעת המיעוט, גם אם הוא בטוח לחלוטין שהוא יותר נאור, תגבר על כל רוב שהוא. אז לעניין השאלה אם אני רוצה שאפללו יחליט, התשובה היא כן. מפני שלב הדמוקרטיה הוא שהריבונות נמצאת בידי הבוחרים. הבלם המרכזי שלה הוא שאת מי שמחליט הציבור יכול לשלוח הביתה. לא ייתכן שהאליטה תנסה לבסס לעצמה סמכות מעל הציבור ומחוץ לכל בלם ואיזון ציבורי. מכל צורות השלטון המוכרות לנו רק הדמוקרטיה מצליחה לשמור לאורך זמן על זכויות אדם. הזכות החשובה ביותר של האזרח היא לכן חלקו בריבונות באמצעות כוח ההצבעה. זה העוגן של כל השיטה, ובלעדיו אין לשלטון מורא מפני אזרחיו.

כלומר, ברצותו של אינטלקטואל (ללבות חשש מאיסלאם קיצוני במצרים) – “רצון העם הוא לא תמיד דמוקרטי" – וברצותו של אינטלקטואל (לרכב על גל תקיפת בג"ץ) – “לב הדמוקרטיה הוא שהריבונות נמצאת בידי הבוחרים". וצריך להחליט, כי זה דווקא כן או-או. אם הטענה היא שרצון הציבור הוא לעולם דמוקרטי, אז גם שלטון מוסלמי פונדמנטליסטי שעולה בבחירות הוא שלטון נבחר לגיטימי ואין לטעון שעלייה של כזה היא סיבה להתנגד להפלת משטר דיקטטורי ישן. אם הטענה היא שיש מקרים שבהם עקרונות מוסריים אמורפיים כלשהם המכונים "עקרונות דמוקרטיים" עומדים מעל עקרון ריבונות העם ואף מצדיקים את דיכויו על ידי שליט יחיד, הרי שנמצאנו שאותו אינטלקטואל עולה אפילו על אהרון ברק בתפישתו את היסוד המהותני שבדמוקרטיה. אין השניים דרים יחד.

[…]

וזה, אולי, הדבר המציק ביותר בכל השיח סביב מהפיכת כיכר תח’ריר. האקסיומה הזו, שמה שמותר לנו אסור להם. שעל העם שלנו אפשר לסמוך עם דמוקרטיה, אבל לא על המצרים/ירדנים/לבנונים/לובים/אחר. אלה, תיתן להם כוח, ישר יתנו אותו לעריץ נורא יותר. כשנשים בכיכר תח’ריר יסתובבו ברעלות, אמר לי מישהו, אתה תתחרט על התמיכה שלך במפגינים במצרים.

וצריך לומר: ייתכן מאוד שהתולדה של כל המהפיכה הזו תהיה עלייה של האחים המוסלמים. והאחים המוסלמים, לא פחות מהאחים היהודים, הם רעיון די רע בתור שליטים. העניין הוא שאנחנו לא יודעים. לא רק שאנחנו לא יודעים שהאחים המוסלמים יעלו לשלטון, אנחנו גם לא יודעים מה יבוא אחריהם היה ואכן יתפסו כוח. המהפכה הצרפתית הייתה צריכה לעבור דרך רובספייר – האחים המוסלמים, גרסת צרפת – ונפוליאון, ובכל זאת הייתה ממבשרות הדמוקרטיה באירופה. המאבק לדמוקרטיזציה של המונרכיה הבריטית עבר דרך קרומוול – האחים המוסלמים, גרסת הנצרות הבריטית המאופקת; את הדמוקרטיה המערבית עד ימינו אנחנו מבססים על הוגה דעות שתמך בהמשך המלוכה. להוציא מדינות שנוסדו כדמוקרטיות, אף מדינה לא הפכה לדמוקרטיה בלי לעבור מספר תהליכים, ובדרך הייתה לפעמים גם עלייה לגדולה של כאלה שההיסטוריה האנושית תדון לנצח לרעה. גם בקרב מדינות שנוסדו מראש כדמוקרטיות – ארה"ב וישראל הן דוגמה מוכרת מספיק – לא היה התהליך פשוט כלל ועיקר. ארה"ב נהגה עבדות שהפסקתה הייתה תלויה במלחמת אזרחים, סגרגציה שהביאה להתנגשויות אלימות ומנעה זכות הצבעה מנשים לאורך שנים ארוכות; הדמוקרטיה הישראלית נזקקה לאלטלנה. המהפיכה האיראנית, שכולם משום מה משווים אליה, טרם נסתיימה; יעידו על כך הצעירים שממשיכים לנסות לצאת לרחובות. זה הגליאני להחריד, אבל במקרה של דמוקרטיה זה חייב להיות נכון, מפני שדמוקרטיה היא דיאלקטיקה. והדרכים אליה, הן שלב בדיאלקטיקה הזו. וכל עוד אנשים מדברים, בכל מקום בו אנשים מדברים, בכל מקום בו מתקיים איזשהו שיח בין פרטים החיים באותה חברה, מתקיימת פוליטיקה, מתקיימת דיאלקטיקה, מתקיימת חתירה לדמוקרטיה. יש סיבה טובה שאנו מזהים דמוקרטיה עם חופש הביטוי דווקא.

[...]

שווה להקדיש פסקה לפירוקו של הטיעון המרכזי הזה, לפיו יש להתנגד לנפילת המשטר במצרים מפני ש"בחירות במצרים יכולות להוליד גם שם משטר של פונדמנטליזם איסלאמי". הטיעון הזה נופל בשתי נקודות עיקריות. האחת, מפני שהוא נכון בכל דמוקרטיה. הבחירות האחרונות בבריטניה היו עלולות להביא לעלייתה של ה-BNP.  הבחירות האחרונות בארה"ב היו עלולות לחזק את אותם גורמים שהיום מכונים "מסיבת התה". הבחירות האחרונות בישראל היו יכולות להיגמר הרבה יותר גרוע, מפני שהן היו עלולות להסתיים בממשלה שבראשה מיכאל בן-ארי. בחירות בדמוקרטיה, להבדיל מבחירות בדיקטטורה, לעולם מכילות מימד מסוים של הפתעה. האם יעלה על הדעת לומר כי יש לשמר בישראל דיקטטורה מחשש בן-ארי ודומיו? שיש להחזיר על כנה את המונרכיה הבריטית, כי העם עלול לבחור בגזענים עלובים לעמוד בראשו? האם מוטב לצרפתים עוד רובספייר על פני, למשל, ראש ממשלה בן מהגרים מוסלמי? המוטב עוד עשר שנים של שלטון סורי בלבנון על פני התחזקות חיזבאללה בפרלמנט?

הנקודה השנייה בה הטיעון הזה נופל היא הנקודה שבה אנחנו מקבלים את הטענה שהעלה מיודענו האינטלקטואל, “מכל צורות השלטון המוכרות לנו רק הדמוקרטיה מצליחה לשמור לאורך זמן על זכויות אדם". אכן, תיפח רוחי, כך הוא הדבר! אם כן, המצרים – וכמוהם גם הירדנים, הסעודים וכו’ – נדונו לחיות לעד תוך פגיעה בזכויות האדם שלהם. זאת, מפני שתמיד ירחף איום האחים המוסלמים מעל למצרים, ועל כן אין הם ראויים לדמוקרטיה. האינטלקטואל יכול לחכך ידיו בהנאה: המצרים, בשל תוצאת ביניים אפשרית אחת של הדרישה לדמוקרטיה בארצם, לעד יחיו במשטר שאינו מסוגל להבטיח את זכויות האדם שלהם. הם לא ראויים לדמוקרטיה.

החלק השני של הטיעון מנסה לחדד את המהלך: אם תומכי הדמוקרטיה יתמכו בהפלת הנשיא מובארכ רק כדי לראות בעלייתו של האיסלאם הפונדמנטליסטי, הרי שהם בעצמם תומכים במשטר לא דמוקרטי, ולכן עליהם להתנגד להפלת מובארכ. זה היפוך מדהים: יש מי שבאמת טוען ששוחרי דמוקרטיה צריכים לתמוך בדיקטטור כי יש סיכוי שבלעדיו יהיה דיקטטור אחר, גרוע הימנו. אבל כל עוד תומכים בדיקטטור, יש סיכוי של מאה אחוזים שלא תהיה דמוקרטיה. אם תומכים במפגינים, יש סיכוי – אולי קטן ממש, אבל קיים בהחלט – שכן תהיה. איך אפשר בכלל לקבוע ששוחרי דמוקרטיה צריכים לתמוך בפתרון שיש לו הסיכוי הנמוך ביותר להגיע אי פעם לדמוקרטיה?

[…]

ויש כאן עוד דבר, והוא חשוב. “דמוקרטיה" איננה חסד שיש מי שראוי ויש מי שאינו ראוי לו, כשם שהיא איננה מושג מוחלט. בבסיסה עומד, אם לצטט גדולים וטובים ממני, העיקרון כי “הזכות החשובה ביותר של האזרח היא לכן חלקו בריבונות באמצעות כוח ההצבעה”. העיקרון הזה נותר נכון ומוסיף לעמוד בבסיסה גם כאשר האזרח בוחר לעצמו מנהיגים שאולי אינם עולים בקנה אחד עם מה שמיני אינטלקטואלים היו רוצים לראות אצל שכניהם. מי שמוכן לכבד את ריבונותה של מצרים כאשר זו מבטאת את ריבונותו של אדם אחד אולם מסרב לקבל את ריבונותו של העם המצרי היה ובחירתו תהיה לצנינים בעיניו עושה שקר בנפשו כאשר הוא מדבר גבוהה-גבוהה על אודות הדמוקרטיה.

וכן, קיימת האפשרות שבחירתו של העם תביא להפלתה של הדמוקרטיה הטרייה, ולכינון משטר אימים הגרוע מקודמו. האפשרות הזו, כאמור, קיימת בכל דמוקרטיה, אפילו תהיה ותיקה. כשלעצמה, היא בוודאי איננה סיבה טובה דיה לדחות את האפשרות לדמוקרטיה, או לא לאמץ בחום את אותם המצרים שרוצים בכזו, כדי לחזק אותם לקראת סיבוב נוסף, אם חלילה יצטרכו לו. מעבר לזה, כנגד האפשרות הזו בדיוק נוקטות מרבית הדמוקרטיות בצעדי מנע, שאחד מהם פעמים רבות הוא הפרדת רשויות. וכאן, כאן בנקודה הזו העמדה האינטלקטואלית האופנתית נעשית בהירה. מי שתולה את כל הדמוקרטיה כולה על הכרעת העם ועל הכרעת העם בלבד, שדוחה את הקונספט של "עקרונות דמוקרטיים", של דמוקרטיה מהותית, מי שעושה כן עשוי למצוא את עצמו מביע את העמדה שיש עמים שלא ניתן לסמוך על הכרעתם, יש עמים שאינם ראויים לדמוקרטיה. הקשר בין הרצון למנוע ככל הניתן התערבות הרשות השופטת בענייני הפוליטיאה ובין הרצון למנוע מכל מי שאינו "משלנו" לנהל את ענייניו באופן דמוקרטי מעולם לא נראה ברור יותר. הקיום הישראלי העכשווי, המיינסטרימי^[2] מחייב את שתי העמדות גם יחד – הוא מחייב שהפוליטיקה והכרעת הרוב היהודי לעד יהיו גדולים וחשובים מערכים אוניברסליים הנובעים מדמוקרטיה, והוא מחייב שהערבים באזור יישארו עם מגף על הראש. הוא מחייב, במילים אחרות, גם את התפישה שהכרעת הרוב היהודי בישראל משוחררת מכל ערך, וגם את התפישה שהכרעת הרוב הערבי אצל השכנות חייבת להיות כפופה לערכים שלנו. כאן עובר החוט המקשר בין התנגדות עזה לביקורת השיפוטית ובין העמדה הסתירתית המתנגדת לניסיון להכניס הכרעת רוב במצרים, שתי העמדות שהובאו בתחילת הדברים.

[…]

זה, והעובדה שבשני המקרים העמדה מאפשרת לנו להמשיך לראות ערבים מדוכאים.

יצוין שמדובר בתעלול הרטורי הקבוע, שבו שמרנים מטיפים לליברלים כיצד עליהם לנהוג אם הם רוצים להיות "ליברלים אמיתיים". העמדה הזו היא עמדה שמרנית קלאסית – היא מניחה במקביל שאצל הישראלים מה שהיה הוא שיהיה ואין סיכוי שניפול לתוך כאוס א-דמוקרטי, כי הלא אנחנו דמוקרטיה, ואילו אצל המצרים מה שהיה הוא שיהיה ואין סיכוי שהם יקימו דמוקרטיה. העמדה הזו לפיה דברים בסיסיים אינם בני-שינוי היא עמדה שמרנית פאר-אקסלנס, אלא שהיא משתמשת ברטוריקה פסאודו-ליברלית להצדיק זאת, כאילו המטרות הליברליות יוגשמו אם רק הליברלים יפסיקו לרדוף אותן.

[…]

אבל מי שדואג לבטחון ישראל לא יכול לתמוך בהמשך תלותו במשטרי יחיד. מובארכ לא היה נותר לנצח. מישהו – אולי בנו, אולי לא – היה מחליף אותו. ומשטר של איש אחד מחויב לאיש אחד – השליט. הסכם השלום בין ישראל ומצרים הוא נכס אסטרטגי חשוב מכדי להפקיר את גורלו. הלא האינטלקטואלים לא יוכלו לתקוע לידינו שאילו מובארכ היה נשאר בשלטון, הוא לא היה מוחלף בשליט יחיד שיתעלם מההסכם. הם אפילו לא יכלו לתקוע לידינו שמובארכ לא יחליט פתאום, בשביל איזה רווח פוליטי צר, להכריז מלחמה. שלא נטעה: אילו היה מובארכ חושב שהדבר יציל את משטרו, כבר היינו בעיצומה של מלחמת "תפוזי חימה" או משהו כזה בדרום הארץ. הסכמים עם דמוקרטיות, הגם שדמוקרטיות יכולות לבטל הסכמים, נוטים להחזיק מעמד יותר – הם לא תלויים בקריזה של פרט בודד, והסכם שאושר על ידי פרלמנט נהנה מגושפנקא של "רצון העם" הרבה יותר מהסכם שהוחלט עליו על ידי חונטה קרובה של יועצים ומקורבים בלתי-נבחרים. מי שרוצה יציבות בגבול הדרום לא יכול לתלות את היציבות הזו בידיו של דיקטטור קשיש.

העולם סביבנו עובר שינוי משמעותי: מנהיגי כל המדינות הסמוכות לנו התחלפו בתקופה קצרה יחסית: חוסיין בירדן, חאפז אל-אסד בסוריה, תהפוכות פוליטיות בלבנון, וכעת מובארכ. המציאות החדשה מחייבת פרדיגמות חדשות והבנות חדשות של המציאות. ייתכן שהאחים המוסלמים יתפסו את השלטון במצרים. ייתכן שהיו עושים זאת בכל מקרה. אבל מי שחושב שדרישה של העם המצרי להיות ריבון על גורלו היא סכנה קיומית מפספס את גודל השעה: מעתה יהיה קשה בהרבה לכונן משטר שאיננו, לפחות במעט, פתוח. או במילים של אינטלקטואלים, ההוכחה הטובה ביותר שהעם המצרי רוצה בדמוקרטיה היא שהוא אמר את זה, באופן חד וברור.

[…]

תמיד עצוב לראות אינטלקטואלים מטיפים לפחד.

דמוסתנס is a post from: בלוגיקה

1. אם תשימו לב, נהוג להציג אדם כ"אינטלקטואל" רק כשמדובר במומחה לדבר אחד – נניח, היסטוריה של פילוסוף אמריקאי – שמתבטא בנושאים שאינם בתחום המומחיות שלו – נניח, תקשורת, מדיניות ציבורית ופוליטיקה
2. ה"שמאל לאומי", למשל

חמושי צה"ל נטלו את חייו של זקן בן 66 בחברון – הפעם מדובר במעשה כל כך מובהק, שאפילו תעשיית השקרים הרגילה לא יכלה לכסות עליו. מוקדם יותר באותו השבוע חיסלו לובשי הירוק פלסטיני שהתקרב למחסום חמוש בבקבוק שתיה. בתחילה, זעקו הכותרות שמדובר בפיגוע דקירה, אולם לאחר מכן התבררה האמת – חיילינו האמיצים נבהלו מבקבוק שתיה. עוד זכור לנו סיפורם של שני ההרוגים הפלסטינים בפיגוע הקלשון שלא היה ולא נברא. במבצע עופרת יצוקה התפרסם סיפורו של עז א-דין אבו אל-עייש הנפלא, שבנותיו נהרגו מפגז צה"ל – אז טען דובר צה"ל בכותרות ענק שהיה צלף על גג ביתו, לאחר מכן שהבנות נהרגו בכלל מירי של חמאס – וכשהודה צה"ל בטעותו, הודה בה בשקט בשקט. בהפגנות השבועיות בבלעין שילמו בחייהם באסם אבו-רחמה, שהיה לא חמוש בעת שנרצח אל מול המצלמות מפגיעה ישירה של רימון גז כבד בחזהו; ואחותו, ג’וואהר, שנלכדה בענן של גז מדמיע ונפטרה משאיפת הגז. צה"ל עדיין לא מודה בחלקו בפרשה – בתחילה טען שג’וואהר כלל לא הייתה בהפגנה, מבלי להוכיח, כעת הקו הוא שג’וואהר מצאה את מותה עקב מצב רפואי קודם (שוב, ללא הוכחה). שוב ושוב ושוב מתברר שחיילינו האמיצים הורגים מפחד.

האקסיומה הזו, לפיה עדיפים פלסטינים חפים מפשע מתים – כך, ברבים – על פני חייל צה"ל אחד, שחוזרת על עצמה בטוקבקים ומצדיקה את החיילים שקודם יורים ואחר כך בודקים למה, תפסה לה מקום של כבוד בעקבות מלחמת לבנון ה-2 וקנתה אחיזה במסגרת ההצדקה העצמית של הציבור הישראלי לאחר עופרת יצוקה. הטיעון הוא, בערך, כזה: מותם של חפים מפשע הוא מצער, אבל במלחמה קורות טעויות. הטעויות קורות מפני שחיילים מרגישים מאוימים, ולכן פועלים כדי להגן על חייהם. גם אם הם טעו, אל לנו לגנות אותם, כי אז חיילים עלולים שלא להגן על עצמם כשהם צריכים.

זה איננו טיעון חלש, אבל הוא נופל בכמה בורות מוסריים מוכרים יותר או פחות. צריך לומר את זה בלב שלם: תפישה מוסרית שרואה בכל אדם כשווה ערך באשר הוא אדם דורשת קרבנות, ואורח חיים מוסרי דורש מאתנו, לפעמים, לבחור באופציה הפחות טובה עבורנו. אנחנו עושים בחירות כאלה כל יום – בכל פעם שאנחנו מעדיפים לשלם לחניון על פני לחנות במקום שמפריע לרכב אחר, לשלם בקופה בסופר במקום להכניס למעיל ולברוח, לא לדחוף בתור ועוד – בכל פעם שאנחנו דוחים את האינטרס המיידי שלנו כדי להיות יצורים חברתיים, כדי לנהוג באותו האופן שהיינו רוצים שינהגו כלפינו, אנחנו מבצעים בחירה מוסרית כזו, שמקריבה את ההנאה המיידית שלנו בשם הערכים והכללים שאנחנו חיים לאורם.

במלוא עליבותו המוסרית התגלה הטיעון הזה בפרשת הביריונים במדים שדרשו מילד לפתוח תיקים החשודים כממולכדים במקומם. מכל דרכי הפעולה האפשריות שעמדו לפניהם, בחרו החיילים בזו שתמזער את הסיכון להם ותעביר אותו למי שערכו נמוך – לאותו ילד.

דחייתה של האקסיומה הזו אינה פופולרית, בלשון המעטה, בדיוק מפני שהיא דורשת הכרה מלאה בעובדה שחיילים נדרשים לסכן את עצמם לעתים כדי לשמור על מוסריותם שלהם, של משימתם ושל שולחיהם. בישראל של 2011, מדובר במשפט שהוא כמעט בגדר בגידה, חתירה תחת חיילי צה"ל. אבל הוא לא. הוא כלל פשוט, בסיסי: אין בטחון של מאה אחוזים, דמם של חיילי צה"ל אינו סמוק יותר מדמם של פלסטינים, חיים מוסריים אינם נמדדים כאשר המוסר עולה בקנה אחד עם הנוח^[1].

[...]

ויש לומר עוד משהו בעניין זה: פעם, כשהייתי חייל יפה בלורית ותואר, חבר שעלה לשמירה פתח בנוהל מעצר חשוד מזורז לאחר ששמע רחש מהשיחים. הסמל שהגיע למקום לאחר שהיריה באוויר הדהדה תפס את החשוד – חתול קטן ואפור. הסיפור זכה לכינוי "נוהל מעצר חתול". בתדריך העלייה למשמר הבא, ביקש ממני הקצין לדקלם את נוהל מעצר חשוד. "עצור, עצור והזדהה, וואקף…", התחלתי. "לא!", רעם הקצין, "מההתחלה". מחיתי – הרי התחלתי מההתחלה. "לא נכון", אמר הקצין, הסתובב לכולם והטעים: "השלב הראשון של נוהל מעצר חשוד הוא – מזהים דמות חשודה". כנראה שאז היה יותר זמן. מפני שדרך הפעולה הנוכחית, המנסה לשמור על חיי חיילינו מכל משמר ומעל לכול, ויהיה המחיר בחיי חפים מפשע אשר יהיה, לא באמת מצליחה לעשות זאת. זו דרך פעולה שמביאה כוחות לירות פגזי מרגמה מרחוק על חשודים בפעילות חבלנית ליד הגדר ולהרוג צנחן. כי כשקודם כל פועלים כדי להשקיט את תחושת הסכנה, כשקודם כל יורים ורק אחר בודקים למה, אז גם קודם כל יורים ורק אחר כך בודקים במי. כי חייל שלומד שתחושת הסכנה שלו היא כל נוהל הפתיחה באש שהוא זקוק לו עלול למצוא את עצמו לא רק רוצח קשיש פלסטיני – למי אכפת ממנו? – אלא גם יורה בחייל אחר. וזה לא מקרה שכמחצית מההרוגים של צה"ל במבצע עופרת יצוקה נהרגו מ"אש ידידותית". אפשר לתרץ שוב ושוב על כוחות רבים בשטח קטן ובלבול של שעת לחימה – בסוף חשבון, אם חייל יורה על חייל זה בגלל שהוא לחץ על ההדק בלי להיות בטוח מי עומד מולו. זה מה שמביא להרג איש עם בקבוק, זה מה שמביא לחיסול קשיש חברוני, זה מה שמביא גם לירי דו-צדדי. הכלל – שאין מאה אחוזי בטחון בלחימה, ואי אפשר לנהל לחימה בלי לסכן חיילים – נשאר גם כאן. אם כן, השאלה הנשאלת היא בשם מה אנחנו מוכנים לסכן חיילים: בשם חיים לאור המוסר ומתוך אהבת אדם ורצון להמנע מהרג חפים מפשע, או בשם הפחד.

ואולי – זו שאלה ספקולטיבית מיסודה, ולכן גם כזו שלא באמת ניתן להגיע לפתרון בוויכוח עליה^[2] – אולי הפחד הזה אמנם עולה בחייהם של אותם החיילים שנפגעו מאש ידידותית, אבל חוסך חיי יותר חיילים. אבל גם אם כך הדבר – ושוב, מדובר בטענה שאי אפשר להוכיח או להפריך, ולכן כזו שבקושי ראויה לתגובה – לפחד יש מחירים נוספים: ראשית, בחיי אדם פלסטינים, שיש לכאוב אותם כפי שיש לכאוב מותו של כל חף מפשע ושיש לנו ולחיילינו מחוייבות חוקית ומוסרית כלפיהם בתור כובשיהם; בשנאה – הלא בלתי מוצדקת – שמותם מלבה ומטפח; באלימות שפושה בחברה שלנו כאן בתוככי הקו הירוק פנימה, מפני שהצדקה של פחד מתמיד מהאחר הופכת כל אחר לאויב פוטנציאלי.

[...]

במאמר מוסגר, הנזק הקטן ביותר, הפעוט ביותר בחשיבותו, הוא הנזק ההסברתי, אבל בחברת הפחד, יתייחסו בעיקר אליו. מותו של פלסטיני מצער רק עד כמה שהוא גורם לנו נזק במישור ההסברתי. הקרב הופך להיות קרב תדמיתי בלבד, וכזה שנדונו תמיד להפסיד בו – מפני שהעולם כולו נגדנו. והוא "נגדנו" לא מאיזו סיבה עניינית, אלא סתם, כי ככה. הטיעון הזה חלול, אבל יש לו קונים רבים: הלא, אם ממילא העולם כולו נגדנו מסיבות שאינן ענייניות, אז אין שום טעם לנסות ולהסביר, לנסות ולשכנע – אם הסיבות אינן ענייניות, אם הסיבות הן אנטישמיות ושנאת ישראל, אז טיעונים ענייניים לא יכירו את מקומם כאן. אפשר לוותר על קרב ההסברה מראש, מפני שכבר הפסדנו בו. מנגד, אם אנחנו עושים כזה עניין מהסברה, יכול להיות שזה בגלל שלאותם האנשים בעולם שמתנגדים לפעולותינו יש סיבות ענייניות, שאנחנו מנסים להפריך או להתמודד עמן?

[...]

השיח הזה, החושש כל כך מכל נזק לחיילי צה"ל ומוכן להקריב – בטובו – חיי פלסטינים רבים כדי לשמר חייו של חייל אחד, אותו השיח שפשה בקרב תומכי הטרוריסטים במדים שהשתמשו בילד כמגן אנושי, אותו השיח שהיה חלק מהדיון על "נוהל שכן" (זה נשמע יותר טוב מ"נוהל מגן אנושי", לא?), על הפצצות מהאוויר וכיו"ב; אותו השיח מגיע, כמובן, גם אל החיילים ומפקדיהם. הם לומדים את אותה המשוואה: חייל ישראלי אחד שלם ובריא שווה כמה וכמה פלסטינים מתים, ויהיו אפילו חפים מפשע. בתנאים האלה, היד על ההדק קלה מאוד, ומרחוק ככל האפשר. תחושת הפחד הסובייקטיבית של חיילים החמושים עד לשיניהם המצויים בקרב אוכלוסיה אזרחית ברובה הייתה קיימת מאז ומעולם, אולם באווירה הציבורית הנוכחית, גם פועלים לפיה. וכשחיילים חמושים להחריד יורים לפי תחושת הפחד הסובייקטיבית שלהם כשהם מצויים בלבה של אוכלוסיה אזרחית ברובה, התוצאות הן הרות-אסון וחפים מפשע מתים מבלי שסיכנו איש. הלכה למעשה, גזרנו עונש מוות ללא משפט על העבירה של הפחדת חייל. בעבירה הזו החייל הוא התובע, השופט והמוציא להורג גם יחד.

כשאנחנו לומדים לפעול על פי הפחד שלנו ולקבל אותו כשופט מוצלח של המציאות, אנחנו מאבדים את היכולת לחשוב. התבונה, כפי שהטעים קאנט, היא הבסיס להתנהגות המוסרית. בלעדיה, אנו מאבדים את כוח השיפוט. ואין שום סיבה שהלך הרוח הזה יעצור בשטחים: כל מי שבא בחברת אנשים מקבל על עצמו שהם עלולים להיות מסוכנים לו. מי שלא מוכן לקחת אף סיכון עם אנשים, לא יכול לחיות בחברה.

[...]

אז אנחנו ממציאים כללים, ואומרים לעצמנו שלחיות בחברה כן, אבל רק בחברה הומוגנית, כאלה שמורכבת רק מאנשים כמונו – רק מיהודים. שכל ערבי באשר הוא ערבי הוא סכנה – קשיש בחברון, אדם חמוש בבקבוק במחסום ובעל מכולת מיפו, כולם מסוכנים לנו בה במידה. והפחד מוליד – לא לראשונה בהיסטוריה – גזענות. כאילו שיהודים לא יכולים להיות מסוכנים ליהודים אחרים. וכאן הקו שמחבר את טעויותיהם הקטלניות של חיילי צה"ל עם מכתב הרבנים, עם רדיפת ארגוני שמאל ככאלה, עם סגירת כבישים לתנועת פלסטינים, עם היחס לאיראן, עם ההכנות התמידיות למלחמה שהייתה, עם תפישת בטחון שלמה שאומרת – כמה שיותר נפרד, כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מאחורי חומה ובלי גישה: הפחד. הפחד שלא דורש כל הצדקה, אלא מניח מראש את צדקתו, מניח מראש שכל ערבי הוא מסוכן, שמה שקרה פעם אחת בעבר הוא מה שיקרה בעתיד. והפחד הזה הופך אותנו לדבר שאנחנו פוחדים ממנו יותר מכל – הוא הופך אותנו למי שמוכנים לעמוד מנגד.

[...]

מאורעות השנים האחרונות מלמדים אותנו שאם יש סיבה אחת טובה להמשיך ולקחת סיכונים – בהידברות עם מי שהיום נחשב ל"אויב", ביחס שוויוני למיעוטים בתוכנו, בחופש הפעולה של מי שאיננו מסכימים איתו – זה כי בכל יום אנחנו לומדים שיעור חדש על כמה הפחד הזה מסוכן לנו יותר.

[...]

אוף טופיק: לאחרונה התקבלו מספר תרומות בכובע ההפוך. תודה לתורמים ולתורמות, מקרב לב, על רוחב ליבם וגם על הערותיהם.

אנגסט is a post from: בלוגיקה

1. אלא אם כן הנוח המיידי הוא-הוא המוסר, ואז, למה לקרוא לו מוסר?
2. מפני שהיא עוסקת במצב היפותטי אבל מבקשת תשובה אמפירית, ואי אפשר למדוד את המדומיין

קשה היה שלא להצטרף לשמחה על הרשעתו הגורפת של מי שהיה – לאן נוליך את החרפה? – נשיא המדינה השמיני של ישראל, משה קצב. בית המשפט היה נחרץ וחד משמעי כשדחה באופן גורף את גרסתו של קצב כשקרית, וקיבל את גרסאות המתלוננות – והרשיע את קצב בשתי עבירות אונס ועבירות מין נוספות. כולם – ואני ביניהם – היללו את בית המשפט על האומץ, על הקביעה הגורפת, המהדהדת, שגם אל מול האזרח מספר אחת, בית המשפט ינהג ללא משוא פנים וללא מורא. אבל בתוך כל השמחה הזו, יש יותר מקמצוץ של עצבות גדולה, על המסר הנוסף שהדהד מקצה הארץ ועד קצה, על הלקח שלא הפקנו.

אחותי, הבכורה ממני בחכמת חיים וצעירה ממני בשנים, הזכירה לי את המסר הנוסף הזה בשיחת טלפון אתמול. דבר אחד למדתי מפרשת קצב, אמרה לי, והוא שאם אי פעם אותקף מינית או אוטרד בידי אדם בכיר או בעל אמצעים, הטוב ביותר עבורי יהיה לשבת בבית. בשקט. להתפטר, להתרחק, לא להתקרב ובטח שלא להתלונן. חמש שנים, אמרה, המתלוננות – מ-א’ מבית הנשיא ועד א’ ממשרד התיירות – הושמצו השכם והערב. קטעים מגמתיים מעברן ושקרים בוטים על אודותיהן הופצו לכל עבר; הן – לא רק קצב והרבה יותר ממנו – הועמדו למשפט שדה ציבורי. אחרי חמש שנים כאלה, ההרשעה היא נחמא פורתא. מי שיש לו כסף לשכור את שירותיהם של ציון אמיר ודומיו, אמרה, יכול לישון בשקט: כולן יודעות היום שאם יתלוננו, כבודן יהיה למרמס. והיא צודקת.

[...]

זה הפך לרוטינה, שגרה של מקרי אונס: הנאשם טוען ליחסי מין בהסכמה, ונציגיו – עורכי דינו, קרובי משפחתו, חבריו – יתחילו כבר להטיל רפש במתלוננת. היא "פרובוקטיבית שנותנת לכולם", היא זונה בעברה, היא "נערה מופקרת". לא משנה בת כמה היא – בכתבה האחרונה מדובר על מעשים שהתחילו כשה"מופקרת" הייתה בת 10(!) – לא משנה מי ומה היא, זה תמיד אותו טיעון, תמיד אותו עניין. התלוננת על עבירת מין? עברך המיני האמיתי או המומצא מונח על הכף. הבאתי כאן לא מזמן את הדברים שייחסו בישראל היום לעו"ד גליל שפיגל, שאמרה על נערה בת 12 שגברים מכל הצפון היו מגיעים אליה וקראה לה "נותנת".

והייתי, אולי, מוכן לנשוך שפתיים מול כל זה, אילו היה מדובר בהגנה משפטית קבילה, שעשויה לזכות את הנאשם. כי בכל זאת, לנאשמים הזכות להגן על עצמם מפני אישומיהם ולנסות להוכיח שלא עברו על החוק בכל הגנה קבילה, והעקרון הזה עומד בבסיסו של משפט צדק. אבל לא זה המצב: כפי שאראה בהמשך, מדובר בטיעון חסר ערך מבחינה משפטית, שעושה שימוש בתקשורת צהובה ופורנוגרפית ובהלך רוח ציבורי פוריטני ומיזוגני כדי להלך אימים על מתלוננות ולהחזיר להם בפגיעה ציבורית, ודווקא פוגע בעקרון הצדק. בעידן שבו איסור פרסום – כל איסור פרסום שהוא, ולענייננו איסור פרסום שמות מתלוננות – הוא לעג לרש, בעידן שבו סוב יודיצה הוא אות מתה, בעידן כזה כל מתלוננת, ובייחוד מי שמתלוננת כנגד דמויות רבות השפעה וממון, לוקחת על עצמה סיכון של פגיעה ציבורית קשה במקרה שתתלונן.

החדשות הטובות הן שניתן למנוע את זה. החדשות הרעות הן שבפרשת קצב, שוב, הוחמץ הלקח הזה.

[...]

לרוב, השמצת המתלוננת מרמזת למהלך הבא: האקט המיני היה בהסכמה מלאה, וכדי להוכיח זאת, אטען שהמתלוננת נוהגת הפקרות מינית, ומן הסתם אם היא מוכנה לשכב עם כל אחד, אז גם אני אחד, ולכן מסתמא הסכימה לשכב גם איתי. צורה אחרת של המהלך הזה נעשית כאשר הנאשמים הם צעירים או קטינים: היא – הקטינה שאיננה, עפ"ר, בגיל ההסכמה – "הסכימה" ו"נתנה", והם, הצעירים שלא מכירים את לשון החוק, חשבו שאין פסול ב"לקחת", הם לא התכוונו לעבור על החוק. יש שתי בעיות עם המהלך הזה: הראשונה היא שהוא נטען בתקשורת, לא בבית המשפט: נאשמים צריכים לשטוח טענותיהם בפני שופט, לא בפני עיתונאי. השניה היא שמשפטית וחוקית, הוא לא מחזיק מים באף אחת מהוורסיות שלו.

בצורתו הראשונה, הגורסת שהוכחה שמתלוננת היא מופקרת מינית מחזקת את טענת ההסכמה, הטיעון לא נכון משפטית. בשאלת אונס, השאלה היחידה שעולה היא האם הייתה הסכמה במובנה הרחב^[1] לביצוע האקט המיני הספציפי לכל אורך הדרך. גם אם המתלוננת שכבה עם הנאשם לפני או אפילו אחרי האירוע^[2], המשפט עוסק אך ורק באותו המקרה שעליו המתלוננת התלוננה (ולראיה, אפשר לבעל לאנוס את אשתו). ההיסטוריה המינית של המתלוננת איננה רלוונטית לכלום: אין בה כדי להוכיח הסכמה לאותו מגע מיני. כל מי שבתוך המערכת יודע את זה, ולמעשה, גם מי שמחוצה לה יכול להפעיל קצת את התאים האפורים ולהגיע לזה לבד: היסטוריה מינית מסוימת איננה מחייבת הסכמה בכל מקרה ומקרה, ועל כן לא יכולה לשמש כחיזוק לטענת הסכמה. למעשה, בית המשפט כבר הרשיע אי אלו פעמים אנשים שאנסו פרוצות.

בצורתו השניה, המדברת על הסכמה ואי ידיעת החוק במקרים של קטינים, הטיעון לא מחזיק מים משתי סיבות משפטיות. האחת היא שלא יכולים להיות יחסי מין בהסכמה עם מי שנמצאת מתחת לגיל ההסכמה^[3]. דנתי בכך מעט בפוסט על עו"ד גליל שפיגל, ואני מרשה לעצמי לצטט את עצמי:

הסכמה, מבחינה רעיונית, איננה רק אמירת הן טכנית. כדי שאפשר יהיה לדבר על הסכמה, היא צריכה לענות על התנאים הבאים: עליה להינתן על ידי מי שמוסמך לתת אותה (אני לא יכול להסכים למשהו בשמו של אדם אחר); עליה להיות חופשית מלחץ (משפט כמו "אם לא תסכימי, נגיד בבית הספר שאת זונה" לא מייצר הסכמה); עליה להינתן על ידי אדם שכשיר להסכים. אנחנו קובעים, לעתים באופן שרירותי, מי הוא אדם כזה. ברור, למשל, שאדם הלוקה בשכלו שאינו יודע את משמעות מעשיו איננו כשיר להסכים למשהו שהוא לא מבין עד הסוף. במצב כזה, אמירת ההן שלו היא חסרת משמעות. בין השאר, אנחנו קובעים בחוק שילדים למטה מגיל 14 אינם כשירים להסכים לקיום יחסי מין.

כלומר, מראש ומלכתחילה לא יכול להיות שמדובר בהסכמה. הסיבה המשפטית השניה היא שאי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש: גם אם הנאשמים לא ידעו שמה שהם עושים הוא פלילי, אין בכך כדי לפטור אותם מאחריות. שוב, מדובר בעקרון משפטי שידוע לכולם.

ישנה עוד צורה להשתמש בטענת היותה של המתלוננת מופקרת מינית – קעקוע של אמינותה. לרוב, במשפטי אונס ועבירות מין, מדובר בעדותה של המתלוננת אל מול עדותו של הנאשם. ככל שתקועקע אמינות המתלוננת, כך קיים סיכוי גבוה יותר שתתקבל עדות הנאשם. אלא מאי? גם כאן תקפה אותה תהיה לגבי מקומן של הגנות בבית המשפט ולא בתקשורת, וגם כאן יש בעיה בעצם הטיעון: אין שום קשירה לוגית או משפטית בין התנהגות מינית מסוימת – אפילו אם הדברים שנאמרים על המתלוננת הם גם האמת, ולרוב הם אינם – לבין אמינותה.

אם כן, ראינו שלהשמצת המתלוננת אין כל ערך משפטי. ובכל זאת, הטענה קנתה לה אחיזה במקומותינו. מדוע?

[...]

ובכן, ראשית, יש לה ערך עבור הנאשם: מדובר באמצעי לחץ ונקמה. לחץ, משתי סיבות: האחת הובאה בראשית הדברים – ככל שיותר מתלוננות יראו את הלינץ’ הציבורי שיבוצע בהן ואת האופן שבו יוצגו בפומבי, כך יותר מתלוננות יפחדו להתלונן. זה אפקט נצבר, שמשרת את ההגמוניה האלימה כלפי נשים ואת סוכני ההשתקה בחברה. הסיבה השניה שמדובר באמצעי לחץ היא שמתלוננת יכולה תמיד למשוך את תלונתה או לסרב להעיד. אם תוקע בציבור כמופקרת, אם ייערך בה לינץ’ תקשורתי, אולי תיבהל ותחזור בה, לבל יהיה גרוע יותר.

אמצעי נקמה, מפני שגם אם המתלוננת לא תחזור בה, הרי שבזמן שהנאשם יישפט – במשך שנים, ואולי גם יערער – בבית משפט, הנאשמת תשפט מעל דפי העיתון, בשיחות הסלון, בחברה, בציבור. לפעמים המתלוננת תהיה אות, ולפעמים פניה ופרטיה יפורסמו ברשת – אין זה משנה. מי שיצטרך לדעת – ידע. עברה המיני, האמיתי או המדומיין, יהיה לנחלת הכלל וכבודה יהיה למרמס. היא תעבור אונס שלישי מתוך ארבעה: הראשון היה כאשר נאנסה; השני כאשר נאלצה לשחזר אותו בפני חוקרי המשטרה; השלישי מעל דפי העיתון, כאשר רצונה יהיה לעפרא דארעא ופרטים נכונים יותר או פחות אודות חייה האינטימיים יהפכו לעניין ציבורי שתחנות רדיו וטלוויזיה עוסקות בו; הרביעי יהיה כאשר תעיד ותיאלץ לחוות את האונס שוב. היא תאלץ להתמודד עם ביקורת שיטיחו בה עיתונאים, פרשנים וטוקבקיסטים שאינם מכירים אותה, כמו גם עם אנשים מסביבתה הקרובה שישאלו אותה – ברגישות ובעדינות, כמובן – אם היא לא קצת "מגזימה" ואם היא בטוחה שהיא לא קצת אולי "רצתה את זה". ספקולציות לגבי מניעיה יעלו. תיאוריות קונספירציה עבותות יאפפו אותה. משפחתה וקרוביה ייפגעו: יציקו להם כתבים, יזרקו לעברם הערות, ישאלו אותם – בעיקר במקרים של קטינות – איפה הם היו, כאילו הם צריכים ללכת עם הילדה לכל מקום כדי לוודא שלא אונסים אותה. הנזק שייגרם לה, נפשי כמו גם חברתי, יהיה גדול.

וככל שהנאשם חשוב יותר, עשיר יותר, בעל יותר כוח, כך הנזק שייגרם לה יהיה גדול יותר: מקורבן של עבירת מין גסה במהלכה היה רצונה החופשי למדרס ומישהו השתמש בה כחפץ נטול קיום היא תהפוך להיות שטן קר לב הזומם או עומד בלב קונספירציות אפלות, תככים ומזימות. ברדיו ובטלוויזיה יכנו אותה בשמות גנאי ויעבירו ביקורת על התנהגותה המינית – שוב, האמיתית או המומצאת. אמינותה תוטל בספק רק מעצם העובדה שהעזה לשכב פעם עם מישהו מרצונה החופשי.

ממתלוננת במישור המשפטי המתנהל לאיטו היא תהפוך להיות נאשמת במישור הציבורי, בעיתונים ובבתי הקפה. האינסטינקט הראשוני של נתבעים הוא להגיש תביעה נגדית; נאשמים במשפטי אונס יכולים לעשות זאת בבית הדין המהיר ואולי האכזרי מכל – בית הדין הציבורי.

[...]

התקשורת משחקת גם היא את תפקידה בפרשה. היא אוהבת את הסיקור הצהוב, היא חיה על תיאורים פורנוגרפיים. עבר מיני של מישהי – ואפילו יהיה סיפור מומצא – הוא אחלה מקדם מכירות לעיתון. תיאור כתב אישום בעיתון לפרטי פרטיו הוא עניין שבשגרה. כך הופכים את הטראגדיה האישית של המתלוננת לסיפור פורנוגרפיה צבעוני וחושפני. זכותו של הציבור, הרי, לדעת בדיוק לאן היא נגררה ומי עשה לה מה וכמה פעמים ואיפה. ואז לדון באישום הזה לפרטי פרטיו: מה הייתה צריכה לעשות^[4], ובאיזה שלב של הסיפור בדיוק היא הופכת לאשמה. מבחינת התקשורת זה לא משנה, הם יכולים לפמפם אמירה עסיסית או סיפור פורנוגרפי. זה בסדר, הם לא פוגעים באף אחד, הם משתמשים באות במקום בשם.

פעם, מזמן, היה כאן עקרון כזה, שמקובל ברוב העולם, שנקרא סוב יודיצה^[5]. העקרון קובע איסור על חיווי דעה על פסיקה שנמצאת בדיון בטרם ניתן פסק הדין. בעקבותיו, החוק קובע שאין לפרסם בעתונות דבר על הליך פלילי מרגע הגשת בקשת מעצר או כתב אישום (המוקדם מביניהם) ועד סיום ההליכים, אם רואים מראש שיכולה להיות, קרוב לוודאי, השפעה של הפרסום על ההליך או תוצאותיו, אלא אם הפרסום נעשה בתום לב על עניין עובדתי שנאמר או אירע בישיבה של בית המשפט בדלתיים פתוחות. אפילו תחת הניסוח הזה, שהוא ניסוח מתירני ומקל למדי^[6], נדמה לי שכל מי שקורא את החוק לאור מה שהלך כאן בשבוע שלפני הרשעת קצב יבין מייד עד כמה הוא רחוק מהמציאות. מסקרים שקוראים לנו, הציבור, לשפוט האם קצב צריך להיות מורשע ועד טורי פרשנות עמוסי ספקולציות לגבי סיכוייו של הנשיא השמיני; התקשורת בהחלט לא נמנעה מלפרסם כל מה שהיה אפשר. בהכרעת הדין בפרשת חיים רמון, כתבו השופטים:

לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו.

תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל"זיהום" עדויות. האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה על ידי פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר את דברו. אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בנסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט.

התקשורת שלנו כבר מזמן חדלה לציית לעקרון הזה. תחתיו, היא בחרה בצהוב.

[...]

אז מה יש לנו כאן: תגובה כמעט פבלובית של נאשמים, מקורביהם ועורכי דינם במקרים של עבירות מין שאינה מסייעת לשום קייס משפטי שלהם, פוגעת קשות במתלוננות ומרתיעה מתלוננות אחרות, בסיוע של תקשורת צהובה ועבריינית. בסיכום כזה של הדברים, נראה שיש פה בעיה שדורשת פתרון. ופתרון כזה הוא בנמצא: לאסור, בחוק, על שימוש בנשק הזה. ממש כך, איסור פלילי על פרסום פרטים אישיים בכלל של מתלוננת בעבירות מין, ואכיפה קפדנית של סוב יודיצה בעניינים אלה^[7]. כמו כן, אכיפה חמורה כנגד נאשמים ומקורביהם שיאמרו דברים כאלה לתקשורת או לכל אחד אחר, וענישה משמעתית לעורכי דין שיעשו זאת. ואם תגידו שכבר קיים חוק איסור לשון הרע, ושהמתלוננות יכולות לתבוע, אענה שזה נכון, אבל גם סביר שמי שעברה את שבעת מדורי הגיהנום של משפט אונס מתוקשר, לא תמשיך לשרך דרכה כנגד אנשים חזקים נוספים – בתקשורת וממקורביו של מי שפגע בה – בבתי משפט. בדיוק בלאקונה כזו חייב החוק הפלילי להתערב, באופן אקטיבי. למען יראו וייראו וידעו שאי אפשר להפחיד עוד נשים לבל יתלוננו ולהפוך קרבנות לנאשמות. כדי לעשות צדק באמת. כדי שהמסר שיצא ממשפט קצב – שהצדק הוא אחד לחזק ולחלש – יהיה שלם ויהדהד בכל רחבי הארץ.

הלקח שלא הופק is a post from: בלוגיקה

1. עוד אגע בכך מיד
2. אחת התגובות המוכרות לטראומה של אונס היא ניסיון לשכנוע עצמי שזה לא היה אונס
3. אין פירוש הדבר שמימד ההסכמה של קטינים איננו רלוונטי, להתנגדותם של קטינים יש משמעות
4. כאילו שאינה כועסת על עצמה מספיק, בוודאי, על מה שלא עשתה
5. מלטינית – בדיון, תחת שיפוט
6. הוא מחייב את התביעה להוכיח שהפרסום נכתב מתוך רצון להשפיע על ההליך וחוסר תום לב
7. ורצוי שגם בעניינים אחרים