כמה מחשבות עגומות
הערה: פוסט הרבה פחות קוהרנטי מהרגיל. ככה יצא.
פעם בשנה, כשהרדיו משדר טיפה יותר בשקט שירים מהסוג שכתבו כאן יותר מדי כי לפני שלוש עשרה שנים ירו כאן בראש ממשלה, אנחנו שומעים את הציטטה הזו, נבואת החורבן של הבית הלאומי שלנו: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה". שטמעים וממשיכים בדרכנו, המילים לא נרשמות - והאלימות מוסיפה לגאות.
כמה צעירים הכו קשישה ונטלו את המעות שאספה מהבנק. היא עבדה ארבעים שנים, חסכה אחוזים לפנסיה. "רפורמות" של פוליטיקאים חמסו ממנה חלק, חלק אחר נגזל בשל ההתייקרות הבלתי נסבלת של כל מוצר צריכה אפשרי כאן. עכשיו באים כמה ילדים, בריאים, חזקים, שעבודה קשה במשך ארבעים שנים פשוט לא מעניינת אותם. את קרן הפנסיה שלהם הם מסדרים באמצעות זו שלה. הם נוטלים את רכושה. אם היא מעזה לנסות להגן, הם מכים.
תגיות: חברתי, יש כאן מבוגר אחראי?, עגום
